אוטיסט? ליאת לב רן

את הסיפור הזה קראתי כבר כמה פעמים, ובכל פעם מחדש הוא מציף אותי ומרגש עד דמעות, ממש “מגרד” את קירות הלב. זהו טקסט מדויק להפליא ברגשות שהוא מעורר. ליאת לב רן חושפת באומץ רב את מסעה כאם התוהה מה לא בסדר עם  בנה. זהו מסע רצוף רגשות אשמה: “כי זו אני שחינכתי דפוק. זו אני הרכה, המכילה, המגוננת מדי. ברור שהבעיה היא אני”.

הסיפור האישי הזה שיכל להיות סיפורה של כל אם הציף בי חוויות וזיכרונות מהאימהות הפרטית שלי. הכתיבה מטלטלת, כואבת, ולעיתים אף מקוממת. ליאת כותבת מנקודת מבטה מתוך תסכול עמוק על ילד מטעה ו”מתעתע” – מצד אחד חכם להפליא, בעל חוש הומור יצירתי ואהוב, ומצד שני סובל מחוסר ויסות רגשי ומקשיים בפרשנות של סיטואציות חברתיות. הקשיים הללו נראים לכאורה כהפרעת קשב, אך הם מורכבים הרבה יותר, ועל הרקע הזה הוא מתקשה להשתלב במסגרת הבית-ספרית.

ליאת שאלה ועדיין שואלת הילד אוטיסט ? או לא אוטיסט? מערכת החינוך המסורבלת והנוקשה רוצה תשובה, נדמה שגם המשפחה והילד רוצים תשובה, אך מה לעשות שתשובה ברורה אין. מה שברור שהיא כאמא עברה מסע כואב והבינה עד כמה אטומה מערכת החינוך וכל מה שעליה לעשות הוא להכיל את בנה ולתת לו מרחב אוהב.

ליאת מתארת את מסע התלאות שלהם מפסיכולוג, לפסיכיאטר, למנהלת שאינה מכילה את השונה ורוצה שהוא יהיה כמו כולם, ואם לא, אזי מקומו אינו בבית ספרנו. תיאור המסע הוא עצוב כואב ובעיקר מקומם. כיצד מערכת אטומה פוגעת בילד ובמשפחה.

ליאת מביאה כאן קול חשוב, קול אמיתי וכן של אמא שרוצה את הטוב לילדה, קול של משפחה מלוכדת שעושה למען הבן. הכתיבה שלה הכנה נגעה בי, לא רק בלב אלא גם בעור, יכולתי להזדהות איתה כאמא ועם הבן ומצבו הרגשי. זו כתיבה רגישה שמתארת את הלב הפועם של האם. כתיבה שהעלילה עדיין נמשכת, כמו שהיא כותבת.

“אוטיסט?” הוא טקסט שלופת אותך בגרון. הוא לא משאיר אוויר לנשימה, די בשני אירועים מרכזיים בסיפור כדי לגרום לקורא הבנה עמוקה והזדהות. קראתי שוב ושוב ולא הפסקתי להתרגש מהסיפור האישי האמיץ הזה, שנוגע ללב עד דמעות.

תודה ליאת על האומץ לחשוף את הסיפור ועל הקול האישי שהבאת לנו.

ממליצה.

הספר יצא במהדורה דיגיטלית וניתן לרכוש אותו בעברית.

אוטיסט? ליאת לב רן. (הציור שעל העטיפה פרי מכחולו של בנה של ליאת).

הוצאת: יצירה עברית, 2025