הרבע הנותר – אביבית משמרי

הרבע הנותר הוא אחד הספרים הרגישים שקראתי על התמודדות עם חסר.

כבר משם הספר הרגשתי את העצב והכאב נכנסים אלי פנימה. הרבע הנותר אינו מדבר רק על מה שנשאר, אלא גם על מה שחסר והחסר גדול יותר מהנותר.

אביבית משמרי   מתמודדת עם הלבד הגדול שלה. עם העובדה שהיא היחידה שנותרה ממשפחה ולא שזה קרה בגיל מבוגר ובנסיבות טבעיות של זיקנה, אלא שהיא נשארה יחידה ממשפחתה בגיל צעיר.

המתים כאילו באים לבקר מדי פעם פתק דמיון כאילו ששיחות שלאחר המוות עדיין מתקיימות.

אמא, אחיה ואביה נפטרו בזה אחר זה, בספרה היא מדברת מתוך כאב. היא  מרגישה שהמשפחה שלה התחילה להתכלות ואומרת, “נחגוג את ימי ההולדת של הנפטרים ולא את ימי הפטירה שלהם.” כי שלוש הפטירות התכנסו לשיא הקיץ בטווח של שלושה שבועות בהפרש של יום אחד בלבד. אחרי שקברה אותם קיבלה החלטה לציין את זכרם בימי ההולדת שלהם.

הספר מחולק לפרקים מרכזיים, אמא, מוטי, אבא ובינהם פרקים נוספים. כל פרק מורכב מפרגמנטים קצרים, מחשבות, סיפור אירוע זה או אחר. הפרקים קצרים, לפעמים מזעריים, מלאי עצב וכאב ובעיקר תובנות. תובנות שהסופרת הגיעה אליהן בעקבות הנכתב.

“הרבע הנותר” הוא ספר על חסר,  ממואר שנכתב מתוך כאב וגעגוע. הגעגוע מציף אותה ומופיע כמראות וזיכרונות קטנים בחיי היומיום שלה. הזיכרונות מאמה עולים דווקא מימיה במעון הסיעודי שבו שהתה,מקום שבו אמה  מרגישה אבודה. את כאב לב על אמה  היא מסכמת “אמא שהייתה ילדה קטנה, בקושי נמצא לה מקום במטוס לארץ מבגדד, למדה ועבדה בבנק 45 שנה וקיבלה מגן כסף, ועכשיו היא שוכבת מוקפת אביזרי נירוסטה  וצינורות.” הכאב שאינו מרפה ואינו עוזב הוא שהיא לא הצליחה להיפרד מאמה, כאב שהיא נושאת איתו כל הזמן ושואלת, איך זה שלא נפרדים מאמא, ואיזה מין דבר זה שאמא לא נפרדת ממך. היא נפטרה לעולם הבא בלי שהיה לה לומר מילים אחרונות לילדיה לתת איזה מזכרת להזכיר מאין באו ולאן נמשיך בלעדיה.”

המזכרות מאמה יתגלו לה בהמשך כזיכרונות. קופסת התכשיטים של אמה על כל תכשיטיה, מחזירה אליה זיכרונות כמו אוצר, ובאחת, הקופסה הופכת להיות עבורה כד אפר שאותו מטמינה  עמוק בארון, כדי שלא תביט בה.

“למקום הריק כשבוחנים אותו מכל צדדיו אין גבולות ואין קווי מתאר ואין צורה מוגדרת או סתם גומחה של העדר, של אפס נוכחות, והנה הוא כבר מלא בכל מיני פיצ’פקעס של זכרונות, טעמים ותמונות ישנות.”

את סיפור משפחתה ושלושת הרבעים החסרים היא כותבת לפי סדר הפטירה שלהם. מתחילה באמא עוברת לאחיה שהוא החלק הארוך ביותר והמשמעותי ביותר. ברגישות ובאומץ אביבית  מציירת את מחלת הנפש שלו, את ההתמודדות שלה עם המחלה, את הכאב על אובדן האח האהוב עוד בחיו. ולסיום, האב שנותר אחרון יחד איתה. היא לא מבינה איך שניהם נותרו אחרונים, אב ובת.

אביבית משמרי חושפת את עצמה עד לנימים הדקים של הכאב. היא אינה חוסכת בשום מחשבה ותובנה על החסר. ובעיקר על הגעגוע. היא רואה בגעגוע כפילות, פעם הוא ישות מופשטת. ופעם הוא לא שם עצם, אלא עצם, חפץ שאותו היא מאנישה. “געגוע הוא איבר שצומח ומתחיל לפעול גם אם לא מכווננים אותו, כמו יד שלישית חצי מפותחת או אוזן שלא נשלמה.”

יכולת הכתיבה הרגישיה של אביבית גורמים לקורא לחוש ברגשותיה, ואפילו להבין את תחושותיו על כאב האובדן. היו רגעים שהזדהתי איתה והבנתי וידעתי על מה היא מדברת. על כאב הפרידה, או אי הפרידה, על הזיכרונות שנשארו ועל אלו שלא הכירה.

בפתיחות וכנות בשפה משובחת משתפת אותנו הסופרת בכך שאינה מוצאת מילים. המטאפורות שבהן משתמשת על מנת לתאר את רגשותיה מעצימים את הכאב.משמרי משתפת את הקורא בלבטיה, הרצון לכתוב ויסורי המצפון על כך שאינה כותבת ותהייה האם אי הכתיבה היא שיכחה?

מעל לכל נמצא הכאב שבני משפחתה ובעיקר אחיה אינם מתקיימים עוד והיא לא תוכל לדבר איתו לעולם. הכאב מזכיר לי את שירו של שמואל הנגיד” הים ביני ובניך” על כאב הפרידה וחוסר היכולת לשוב ולפגוש שוב אח אהוב.

ספר צנום וגדוש בתובנות ומראות. ובעיקר בהבנה שלכאב ולחסר יש מקום, בהבנה שניתן לצמוח מהחסר ולהקים משפחה עם בדיחות פרטיות וזיכרונות משותפים.

הרבע הנותר, אביבית משמרי

עריכה: אלי הירש

הוצאת: פטל,2025