גרעינית ספרו המיוחד של נדב וולך

גרעינית –  נדב וולך

בפתיחת הספר, גרעינית,ילד קטן נמצא במרפסת ומונה מעשר עד אפס את מה שרואה סביבו. עשרה סורגים, תשעה ענפים, שמונה מרפסות עד שמגיע לעצמו ואומר אפס. את ההסבר לחשיבה מדוע הוא אפס, ניתן למצוא בין שורות התיאור של הפרק הקצר והנפלא הזה.

עם פתיחה שכזו לא יכולתי להפסיק  לקרוא, גמעתי  פרק ועוד פרק עד שהרגשתי כאילו קערת גרעינים מונחת לפני ואיני יכולה לעצור. ואם עצרתי, זה היה כדי לקחת אוויר מגודש נפשי, או לומר לעצמי “וואו, אם אכתוב ממואר, ככה אני רוצה לכתוב אותו.”

 נדב וולך, ד”ר למחשבים וחוקר, חוקר כאן את הגרעין שממנו צמח. והוא מתחיל במניין וספירה. הוא מונה את כל הפרטים הקטנים של חיו וכותב עליהם ביופי והומור. ניסיון לבדוק ממה הוא בנוי, ממה עשוי הכל. כשהוא  פותח את ספרו במניית חפצים בעומדו במרפסת, זה אירוע מאוד מוזר, מצחיק ולא ברור. רק בהמשך מתברר לנו האירוע שחזר על עצמו, ועד כמה  דמות האב היא הדומיננטית בחייו. כמעט בכל פרק מוזכר האב ולצערי לא מוזכר לחיוב, הילד מחפש תשומת לב, אהבה הערצה. רוצה שהאב יסתכל עליו. הוא שמח בזמן שהוא מלמד אותו ומכין אותו לחיים במשחקי מלחמה ואגרופים וכשהוא, האב, אומר לו בסוף שזה היה טוב GOOD BOYCHIK אין מאושר ממנו.

הוא צמח להיות  GOOD BOYCHIK  איש שאין בו כעס על העבר. נדב, או, נדי, כפי שמכונה, מלא בחמלה והבנה לבית שממנו גדל. אם בתחילה האב נשמע כאדם קפדן, נוקשה, בעל חוקים, אב שמעניש את הילדים בעונשים נוראיים, כמו שהייה בארון סגור וחשוך, תלייה במהופך על סורגי המרפסת, הרי בהמשך הוא מתגלה כאדם לא יציב שחושב שמרגלים אחריו, ויש בבית מיקרופונים לכן מדבר אליהם בכל רם, כדי שישמעו אותו, הוא חובש כובע כדי שיגן עליו מפני קריאת מחשבות של הק.ג.ב.

בספרו נדב יודע להפריד בין נדי הקטן לנדב הבוגר שמבין מניין צמח ובהומור רב מספר את סיפורו. יש בו חמלה על האב החולה וגעגוע לרגעים הטובים שהיו להם יחד.

את הסיפורים הוא מספר בגוף ראשון, בחלק מהפרקים הוא מרחיק עצמו מהאירועים וכותב בגוף שלישי. תהיתי לאורך הקריאה איך הצליח לגבש את אישיותו מול תנאים שכאלה? התשובות שעולות מהספר ברורות הן. ההומור וזווית הראייה השנונה שלו הצליחו להרחיק אותו רגשית מהאירועים. גם הדמיון הציל אותו, כשישב  בעונש בארון החשוך, המציא ילד  אחר שדיבר איתו. ומעל לכל  עזר לו המחקר המספרי ששמר עליו. אם בגיל קטן הוא סָפַר כל דבר, כל חפץ, בהמשך סָפַר מרחקים, מדד זמן.  פרק שלם הוא מקדיש לזמן ומרחק ההליכה לבית הוריו ובחזרה, כולל שירטוט מפת הגעה. מתעכב על דקות העלייה של אביו במדרגות לדירתו. כיוון שאביו חולה לב העלייה איטית עם עצירות. לאורך כל הספר יש תחושה שהוא חוקר שהוא בודק מה יש לפני, מה יש מתחת, מה יש מעל, מה יש ליד. למעשה הוא בודק את הגרעין של כל דבר ממנו צמח. לא פלא שצמח לחוקר.

זמן רב אני עוקבת אחר סיפוריו של נדב וולך שפורסמו באתר וואלה. כמה שמחתי על ספרו “גרעינית” שבו נמצאים הסיפורים שפורסמו. מרבית הסיפורים קצרים ויכולים להיקרא באופן עצמאי, אך קריאה של כולם יחד מציירת תמונה צבעונית והומוריסטית על מה החומר שממנו אנחנו עשויים, במקרה הזה הוא נדב וולך. למרות שלא צוין שזהו ספר ממואר ברור לקרוא שהסיפורים ברובם הם אישיים.

חייבת לציין לשבח את העריכה המוקפדת והרגישה של רון דהן, מהיכרותי עם ספריו של רון  חשבתי תוך כדי קריאה, שרק הוא יכול היה לערוך את קובץ הסיפורים הנפלא הזה.

גרעינית הוא ספר אישי נוגע ללב הכתוב כמו אריג בד צבעוני בשתי וערב של חיי הכותב.

ממליצה

גרעינית, נדב וולך

עורך: רון דהן

הוצאת: פטל, 2025