הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
קשישים חסרי מנוח ספרה של קלייר פולי על קשישים נמרצים
קשישים חסרי מנוח – קלייר פולי
זוכרים את הסידרה צעירים חסרי מנוח. אני זוכרת שאבי נהג לצפות בה וטרח להקליט את הפרקים שלא צפה בהם. אם חשבנו שרק הצעירים הם פעלתנים וחסרי מנוח באה קלייר פולי ומוכיחה שהקשישים גם הם פעלתנים מחשבתית ופיסית. זה שהם בגיל מבוגר אינו אומר שמחשבתית הם גם זקנים.
הספר הזכיר לי את הסרטים הבריטים והצרפתים על חבורת מבוגרים שמתאחדת ומתגבשת למען מטרה חשובה. סוג הסרטים שהצופה נכבש בקסם האנשים המוזרים, ומסכים עם האידאולוגיה שלמענה הם נלחמים. המקרה הזה זה הקורא. בעיקר הזכיר לי את הסרט “מיס סנשיין הקטנה”.
חבורת פנסיונרים נפגשת במועדון קהילתי שזה עתה פתח קבוצת מפגש לפנסיונרים של השכונה. בפגישה הראשונה מגיעים מעט אנשים. מנהלת המועדון, לידיה שזו עבודה ראשונה שלה לאחר שגידלה ילדים וישבה בבית ובעלה הוא זה שיצא לעבוד. היא חסרת ביטחון, רוצה להצליח וחושבת שזו העבודה החשובה ביותר בעולם, בעוד בעלה מזלזל בה ובשכר שלה. אל המועדון מגיעים פנסיונרים של השכונה.
לידיה ציפתה לפנסיונרים שיבואו למועדון על מנת לשחק בינגו, לשוחח ולשתות תה חם. היא לא חשבה שהאנשים שיגיעו יהיו מלאי מרץ, ידהרו על קלנועית, ידברו בקולי קולות, יגלו סודות על מין ויריבו זה עם זה.
אל המועדון הגיעו:
דפני בת השבעים שלא יצאה מביתה 15 שנים (יש לכך סיבה) היא דמות צבעונית, עוקצנית, שנונה, אוהבת לאתגר את עצמה ובעיקר לקבוע משימות, כמו, למצוא חברים, להיות פחות כועסת, על לוח מחיק ולבצע אותן.
ארט שחקן כושל שהופיע בכמה סרטים לרגע או שניים, בתקופה האחרונה לא מציעים לו שום שורה לסרט. הוא חי לבדו בדירה מתפוררת, אוסף את פרטי הגניבות שלו מחנויות.
ויליאם חברו צלם פפראצ’י, חבר נאמן שדואג לארט.
רובי סרגנית מדופלמת שאינה מניחה את המסרגות והצמר.
אנה ששערה צבוע בצבעים זוהרים והיא דוהרת על הקלנועית שלה.
אל החבורה מצטרף בעל כורחו זיגי, נער בן 18 אב לילדה שנולדה מהיכרות עם נערה מהתיכון שנטשה אצלו את הילדה ונעלמה למקום אחר. זיגי תלמיד מחונן, חתיך, בעל נימוסים וחינוך, חי בשיכון שבו קימות כנופיות והוא מנסה להמנע מלהיות במגע איתן.
התינוקת של זיגי גונבת את ליבם של אנשי המועדון ואם אומרים שילדים וכלבים גונבים את ההצגה נוספה לחבורה הזו גם הכלבה מרגרט תאצ’ר שנקראת לפעמים מגי. כל אנשי המועדון מתנדבים לטפל בו.
כשהם שומעים מפיה של לידיה על כוונת סגירת המועדון והריסתו לטובת הקמת מרכז מסחרי כולם כולל זיגי שבתו נמצאת במעון החינמי באותו המתחם, נרתמים למען הצלת המועדון.
מכאן אירוע רודף אירוע והעלילה מסתבכת. חברי המועדון מגלים משמעות לחייהם. דפני שהסתגרה בביתה מגלה עניין בעולם החיצוני ובגברים סביבה. היא זו שחושבת על כל המהלכים, ממלאת את חבריה באנרגיה ובמשימות עבודה. ארט מתכנן את המהלכים יחד עם דפני, לידיה מתחזקת וזוקפת את גבה. הפעילות שתיכננו היתה כמו מבצע צבאי מדויק, אפילו שלא היה אמין הוא העלה חיוך על פני.
ספר שנון עם הומור, עלילה מעט הזויה, אבל מה זה חשוב, העיקר שהצליח לחייך אותי. אנשי המועדון השונים והמשונים נכנסו לי ללב, כל כך רציתי להיות בקרבתם וחיכיתי בכל הזדמנות לחזור ולקרוא על מעלליהם ושנינותם, על היריבות והמתחים בינם לבין עצמם. ובעיקר לדעת איך יצליחו לגרום לכך שהמועדון לא ייסגר. הרבה הפתעות והתפתחויות היו בו. אבל מעל לכל היתה בו נאמנות, אהבה לזולת, רצון להוכיח שגם לאנשים קשישים יש מטרות, לב שעדיין מחפש אהבה. אם חשבנו שהקשישים אכן צריכים להיפגש במועדון שכונתי לסרוג ולשחק הרי שהחבורה הזו מוכיחה לנו אחרת.
זיגי גילה שהביטוי “מבוגרים אחראים” רחוק מלהיות מתאים לאנשי המועדון.
למרות שהעלילת הספר קמת מוגזמת ואולי הזויה, כבשו אותי הדמויות השונות והצבעוניות, דמויות אנושיות שמוכיחות שלגיל שאין משמעות והם עדיין בעלי יכולות ורצונות. ההתנהלות שלהם החשיבה, המריבות היו משב רוח מרענן.
הכתיבה של קלייר פולי רעננה, שנונה, הרעיונות והעלילה המפותלת הצליחו לרתק אותי ובעיקר לגרום לי להנאה.
במילה אחת ממליצה.
קשישים חסרי מנוח, קלייר פולי
מאנגלית: סיוון מדר
הוצאת: כתר, 2025