אמילי ל’, ספרה המופתי של מרגריט דיראס

אמילי ל’ – מרגריט דיראס

מזמן לא קראתי ספר מופת כמו הספר אמילי ל’ של מרגריט דיראס.

מרגריט דיראס אמרה על הספר : ” לו מישהו אחר היה כותב את אמילי ל’ הייתי מפסיקה לכתוב”. כמה נכון המשפט לספר פיוטי מעורפל ומציאותי, מחבק והודף ומעל לכל אנושי עד כאב. כשסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי משותקת, כמעט כמו מרגריט דיראס. תהיתי איך זה שדיראס לקחה עלילה פשוטה ועטפה אותה בשכבות צלופן צבעוניות של פיוט. זו ספרות במיטבה.

דיראס אחת הסופרות המשובחות שאני מכירה, כתיבתה לפעמים מעורפלת,כך שניתן לראות את המציאות מבעד לערפל.

“זה התחיל בפחד” כך נפתח הרומן הקטן הזה, וכולו מעורר סקרנות, לא רק הפחד, אלא הזוגיות הכפולה ומשמעות האהבה.

זוג שנוסע לקילבף מספר פעמים באותו הקיץ. בני הזוג הם מרגריט דיראס ויאן אנדראה,  בן זוגה באותה תקופה. הם יושבים זה לצידו של זו במרפסת בית הקפה. אל המקום נכנסת קבוצת קוריאנים, שמעוררים בה פחד, היא רואה את קבוצת האנשים מקשה אחת, צבע אחד, צורה אחת, גיל אחד. בן הזוג אומר לה, שהמקום הזה עוד יופיע בספר בהרחבה, תשובתה נאמרת כמחשבות שאינה משתפת אותו. תשובתה היא של  סופרת, “אני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם.” ומכאן ברור שהאירועים בעלילה המצומצמת יהפכו לרומן הבא של הסופרת.

היא מאשרת שהיא מתכנת לכתוב את הסיפור שלהם, סיפור שעדין היה כאן ושלא הפסיק למות. הכתיבה  עבורה היא חוסר הפסקה, אם תכתוב זה יהיה כאילו היא שוב איתו, ובכך חוזרת אל הרגעים היפים שלהם.

“הספר ייכתב, הספר יספר את האמת, כשאני כותבת אני כבר לא אוהבת אותך.”

מולם יושב זוג, קפטן ואשתו, הם הגיעו אל סוף המסע האחרון שלהם, אל סוף החיים. גופה של האשה חשוף לסופיותו.  בני הזוג שצופה בהם עורך השערות ומדמיין את חייהם. ניכר ונראה שבני הזוג אוהבים. “הם עדיין שהו בעומקי במלאכה האדירה של אהבה גדולה.”

וכך תוך כדי התבוננות בקפטן ואשתו לאט לאט מקלפים את עצמם, את האמיתות הקטנות ,את היאוש. דיראס משתמשת בטבע לתאר את הרגשות שלה, שלהם. ומגלה שהם נוסעים לקילבף,  כדי לא להיכלא יחד בבית עם היאוש. ״ אחכ עוזבים את האור וחוזרים אל החושך.״

זה סיפור של שלוש אהבות. הסופרת ובן זוגה, אמילי ל’ והקפטן ויש עוד צלע ששייכת לאהבה שלא מומשה.

סיפורם של הסופרת ובן זוגה שבוחנים את הקשר שלהם ניצב מול סיפורם של הקפטן ואשתו. במהלך ההתבוננות בקפטן ואשתו מתגלים פרטים. אשת הקפטן בת למשפחה אמידה. הוריה התנגדו לאהבתה לקפטן, שהגיע אליהם כדי לתקן את הספינה של אביה. הם החליטו להמתין עד שההורים ימותו, כדי שאז יוכלו להינשא. היא כותבת בסתר שירים, הבעל שאינו מבין את השירים מעביר לאביה שיתרגם אותם, האב אוסף את השירים ומוציא אותם לאור. אלא שמתברר ששיר אחד, “דימדומי יום חורף” האחרון שכתבה, שיר כואב, שיר אמיתי על חייה, על רגשותיה, לא נכנס לקובץ. השיר האבוד הזה גרם לה להפסיק לכתוב ובכך גזרה על עצמה מוות בחייה עד שהגיעה אל מותה. השיר שכתבה מתכתב עם שירה של אמילי דיקנסון “דימדומי יום חורף”. הגנן שהתאהב באשת הקפטן מכנה אותה אמילי ל’.

הקפטן ואשתו היו בעלי אהבה בלתי מוסברת, משיכה אחד לשני עם המון כבוד. לכן כתיבת השירים היתה עבורו בגידה.

הספר הילך עלי קסם בתיאורי הטבע היפיפיים והעדינים שלו. מרגריט  דיראס משתמשת בטבע כמטאפורה ומטונימיה לדמויות ולהתרחשויות. כמו “ההקסמות אולי נבעה מהנהר והאור ששטף, מהלובן של המצוקים משפלות הרוח אל מול המוות.”

היא יוצרת ביטויים רגישים ומדויקים כמו למשל   “הם היו כה בודדים בעולם ששכחו מהי בדידות.” לו יכולתי הייתי מסמנת כמעט את כל משפטי הספר הנפלא הזה.

דיראס כותבת רבות על אהבה ובדידות. ספרה “המאהב” כבש את העולם והפך לרב מכר. בספריה היא משתמשת בחומרים אישיים.

זה אינו רק ספר רק על אהבה ואיבוד אהבה, זה ספר שיש בו ארספואטיקה, הסופרת מדברת בו רבות על הכתיבה, מקורות ההשראה. את כאב הכתיבה מבטאת אמילי ל’ שמזכירה בשמה ובשיר שכתבה את המשוררת אמילי דיקנסון.

ספר קטן מינימליסטי שמציף ברגשות, הפחד שמופיע בתחילת הספר נשזר כחוט לכל אורכו, פחד ממות, פחד מאיבוד הכתיבה שהוא סוג של מוות. פחד מגילוי האמת.

ספר מופת.

ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

 אמילי ל’, מרגריט דיראס

מצרפתית: רמה איילון

סדרה בעריכת דגנית דיליאן

הוצאת:ספרית רות,2023