סיפורו של ורנון סובוטקס 3 –  דפנט

 מי שקרא את הסקירה שלי על  “ורנון סובוטקס מס’ “2 יודע כמה חיכיתי לשלישי והאחרון בטרילוגיה. אפילו  שקלתי ללמוד לקרוא בצרפתית, כי הסקרנות הרגה אותי. בינתיים הסתפקתי בדמיון שלי כדי לדעת מה עלה בגורלו של ורנון וחבורתו.

 ורנון מבוגר, הוא יודע שאף אחד כבר לא תסתכל עליו ולא תתייחס אליה, אבל מריאנה, בת זוגו הנוכחית, היא אחרת היא עוד לא בת 30 ומבינה אותו היטב. הוא מתענג על נוחות שאינה חומרית, ישן בבתים נטושים, מתרחץ בחוץ אנשים מעריצים אותו. הוא גורו שאוסף סביבי הומלסים, הוא עורך מסיבות וכל העיר שומעת עליהן. במחנה שלהם אסור להתחבר לאינטרנט, כך שהם מנותקים.

בתחילת הספר הוא נוסע לפריס לטיפול שיניים, זו לו פעם ראשונה בעיר אחרי זמן רב שלא היה. הוא מגלה ש”פריז התקשחה. ורנון מבחין מייד בתוקפנות הכללית — אנשים אחוזי זעם, חשופי עצבים, כולם נכונים לחילופי מהלומות. במסדרונות המטרו אין חיוך אחד לרפואה, ואף גוף לא משדר: עיתותיי בידיי. אף אחד לא משרך רגליים, כמנהגם במחנה. זוהי עיר בוגרת — לא מדברים עם זרים, אלא אם כן זה בשביל לריב. האימאז’ים מכים בו מכל עבר, יותר מדי כרזות, יותר מדי מסרים פולשניים.”

הנסיעה היא הזדמנות עבור ורנון לעשות חשבון נפש עם עצמו.

אנחנו פוגשים שוב את אנשי החבורה הותיקים: התנשמת, אולגה, פמלה וּורנון. אחר כך ישנם הוותיקים: קיקוֹ, סילבי, אמילי, קסבייה, פטריס ואנטואן, שמבקרים לעיתים מזומנות. וטכנאיות הסאונד, שתי בחורות מבורדו שהגיעו עוד להתכנסות הראשונה והצטרפו לחבורה כדי לעבוד על הקַלטות של אלכס בְּליץ’.

 שארל מי שעזר לורנון, מי שהיה מעמודי התווך של החבורה, מת והותיר אחריו ירושה עם צוואה שאלמנתו, ורו, כנראה לא רוצה לחלוק. אבל גורמת לחבורה להתחיל להתערער במהרה על ידי טינה, קנאה ונקמה.

בחלק נכבד מהעלילה חוזרת שוב דפנט על האירועים מהספרים הקודמים. היא שוב בועטת ומעבירה ביקורת נוקבת על הכל. על רכישת מוצרים מרובה, על כך שנפטרים מכל דבר, זורקים הכל. הזבל מצד אחד ומצד שני יש  אגרנות. יש ביקורת על בתי הספר וההורים שמפנקים את הילדים וחושבים שהם פלא הבריאה. מעלה טענות פוליטיות שהבעיה היא בשמאל, הבעיה היא בימין, הבעיה היא פוליטית, חוסר ילודה, בעיה בכנסייה, בצרפת והנצרות, וילדות שמתאהבות במוסלמים והופכות להיות מוסלמיות. ביקורת על התשקורת, על האפסוף הלירלי שמציף את האולפנים ואת צרפת, על העדר אמונה ויושרה.

חצי מהספר היא הרגשתי סוג של דישוש חוזר על אירועי העבר, המשכתי לקרוא, כי ידעתי שדפנט תפתיע, היא הרי חייבת. ואכן בחלק האחרון הספר קצת אפל וכואב ומכאיב. הכתיבה שלה חדה ושנונה. היא אינה מוותרת ואינה עושה הנחות לשום דבר. היא רואה הכל ומנסה להתריע ולהזהיר את החברה הצרפתית לפני שיהיה מאוחר. לדעתי כבר מאוחר.

הכתיבה של דפנט צפופה ומדויקת, אסור לא לשים לב לפרטים הקטנים שבונים את העלילה המסובכת והמורכבת הזו. בשליש האחרון הספר תופס תאוצה, דפנט שבה לזעזע את הקורא. אי אפשר להישאר רגועים כשמגיעים לחלק הזה. אי אפשר להתעלם מהמבט הציני שלה על החברה, על הביקורת ועל הכאב ואולי על ההבנה של התנהלות של חלק מהדמויות. דפנט בוחנת ובודקת את כל נקודות המבט האנושיות, צעירים מבוגרים, מוסלמים, נוצרים עשירים ועניים. אלו אנשים שאינם גיבורים, להפך הם מייצגים את החברה שאותה מבקרת דפנט.

בחלק זה ורנון אינו מרכז העלילה, הדמויות שסביבו תופסות מקום נכבד.

ועכשיו אני חייבת להיות כנה איתכם. סיום הספר אינו קל, הוא היה מזעזע עבורי, קשה והחזיר אותי לטראומות המלחמה האחרונה. לו הייתי קוראת את הספר לפני השבעה באוקטובר הייתי אומרת ואוו, גאוני, איך חשבה על זה? לצערי איני יכולה לומר זאת. לכן מי שסקרן לדעת מה עלה בגורלו של ורנון וחבורתו שיקרא וייקח בחשבון שהסיום…. למי שקשה, שיניח את החלק ויקרא במועד אחר. אני לא מצטערת שקראתי, ובכל זאת מרגישה חובה להזהיר. ואל תשאלו אותי מה הסיום, כדי שלא אקלקל למי שמעוניין.

למרות הסיום דפנט היא סופרת שנונה וחדה כתער, בעלת אומץ, יש לה כישרון להיכנס לכמה דמויות בו זמנית, לתת להן קול ובמה לומר את כל מה שאנחנו חושבים ולא מעיזים, ובכך לערער את המוסר החברתי של כולנו. יש בה ביקורת שמפנה אצבע מזהירה אל העתיד.

היא אחת הסופרות המועדפות עלי ואין ספק שכל ספר שלה שיתורגם אקרא.

מסיימת בתפילה זועקת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

סיפורו של ורנון סובוטקס, ספר שלישי, דפנט

מצרפתית: רמה איילון.

עוררך התרגום: אמיר צוקרמן

עורכת הסדרה: ארנית כהן-ברק

הוצאת: מודן