עד שתחזור אליי – אילה דקל

עד שתחזור אליי – אילה דקל

עד שתחזור אלי הוא ספר חשוב לקריאה.

את הספר הזה לא רציתי כל כך לקרוא, אמרתי לעצמי אני קוראת על המלחמה בכל מקום, יש לי מספיק ממנה. ואז קיבלתי החלטה שאני חייבת לקרוא אותו, רק כדי לדעת ולהבין מה עבר על אנשי המילואים, מה עבר על החיילים, מה עובר על האשה שנשארת בבית, מה עבר על הילדים שאבא שלהם הוא חייל והם לא יודעים היכן הוא, מתי יראו אותו, מתי יפגשו אותו מתי, יחזור להיות להם אבא בבית.

זה תפקיד הספרות, להביא את המציאות של האחר אל האחר, אל מי שאינו חווה את האירועים. או להזכיר שיש חיים מורכבים אצל זוגות רבים בתקופה שכזה. הספרות מקרבת אותנו אל הדמויות האמיתיות שמחוץ לעלילה הספרותית.

את איילה דקל אני מכירה מספרה הראשון “הביתה הלוך חזור” וממעקב שלי אחריה בפייסבוק.  היא שיתפה על המלחמה  ועל הסבבים שבעלה יוצא מעזה ונכנס לעזה. כמה היא חרדה לו ואיך היא מנסה לתפקד ולשמור שלמות של הבית והמשפחה שהייתה ועד כמה זה קשה.

הספר כל כך אמיתי ואנושי. הוא מסופר בשני קולות, קולו של גיא וקולה של רחלי. הבחירה בהשמעת שני הקולות היא הנכונה ביותר, בחירה  שגורמת  לאמינות הקריאה ולהבנת הנפש של שתי הדמויות בתוך המערכה. כל פרק שבו מספרת רחלי פותח בציטוט של אשת מילואימניק, שאותם אספה אילה דקל מקבוצות הפייסבוק של נשות מילואים ואנשי קבע, ושיבצה אותם בעלילת הספר. הציטוטים המיוחדים ולפעמים קורעי הלב מתארים מצב כלל אנושי של כל נשות החברה בתקופה זו.

הסיפור הוא של גיא ורחלי, זוג נשוי עם שני ילדים, אבל זה הסיפור של זוגות רבים בשנתיים האחרונות. גיא יצא בשבעה באוקטובר למלחמה להגן על הבית, רחלי נשארה בבית, כלפי חוץ היא מנסה לתפקד עם הילדים, עם הלימודים שלהם, עם שיגרת יומם, אבל בפנים היא מלאת חרדות, תפילות, הבטחות והיאחזות באמונה שאינה קימת בה. במהלך היומיום היא מנסה ליפות בפני הילדים את המצב, לומדת לשקר להם. מתרגלת לכך שהקציצות של אבא טעימות יותר, עד שבהמשך הם מפסיקים לשאול מתי הוא חוזר, העדרותו נהפכת לעובדה.

גם היא התרגלה להתנהלות העכשווית, התנהלות  שבה היא ממלאת את כל התפקידים, גם אלו של בעלה  ובעיקר התפקיד של להראות חוסן. וכשהוא מגיע לחופשה קצרה הוא לא שלה, הוא קצת של הילדים, מעט שלה והרבה לחיילים שלו שנפצעו.

וגיא? כל כולו במלחמה, בניסיון לעזור לחייליו, זה התפקיד שאליו התכונן ועליו לבצעו הכי טוב שאפשר. בגלל החוויות שהיו לו בעזה הוא למד להתנתק רגשית.

“עזה היא פלנטה אחרת. היה קשה להתרגל אליה בהתחלה, אבל עכשיו אני לא יודע איך לחזור לפלנטה הקודמת. אם בכלל אפשר.”

כשהוא מגיע לחופשות הוא לא מבין איך גדלו והתבגרו, ולא יודע איך עליו להחזיר עצמו לשיגרה שלהם שבעבר היה נוכח בה.

עד שתחזור אלי הוא ספר עוצמתי. יש בו דילמות אנושיות  ששיכות רק לימי מלחמה. ולצערי מדינתנו ידעה הרבה מלחמות.

איך מרגיש אבא  שרואה שהחיים של ילדיו  ממשיכים בלעדיו, איך זה להרגיש שהילדים התבגרו מהר,איך מרגיש בעל שנמצא עם חבר במילואים יותר זמן מאשר עם אשתו. מה עושים מול החרדות של הילדים. מה עונים להם על הפחד שלהם שאביהם יהרג?

סיימתי את הספר בדמעות חשבתי על כולנו, כל אחד בבית שלו המשפחה שלו כל אחד באופן הפרטי נפגע מהמלחמה, מהחיים הקשים כאן. נזכרתי שהבת שלי, רופאה בצבא, סיפרה שישבה עם החיילים שלה והם השוו מי היה ביותר מלחמות ומי זוכר יותר ואיך היה במלחמת המפרץ, חרבות ברזל, אינתיפאדה ראשונה, שנייה, אוטובוסים מתפוצצים  ועוד.

כל הציטוטים המופיעים בראשית הפרקים טילטלו אותי. היו כמה שעדיין מהדהדים בי, כמו :

“ולפעמים, כשהפחד משתלט עליי, אני לרגע קטן שוקלת לא לכבס איזה בגד שהשאיר מאחור. כדי שאם יקרה משהו, יישאר פה משהו עם הריח שלו.”

“אני מקשיבה לו ומבינה שכנראה לעולם לא אבין. בכל פעם שאני חושבת שאני יודעת מה הוא עבר מתעורר עוד איזה סיפור, עוד אירוע מטלטל שהתרחש שם. איך אפשר להישאר שפוי אחרי מה שהוא עבר שם? איך הוא יצליח לחזור לחיים נורמליים? באמת אין לי מושג. הסיפורים שלנו התפצלו מהותית מאז תחילת המלחמה.”

הסיום מנסה לתת תקוה ואחריות.

“אני לא יכול למות. אני צריך ללמוד מחדש איך לחיות.”

תודה לך אילה דקל שהבאת לנו את הקולות החשובים של חיינו ואת המציאות שלנו בכמעט שנתיים האחרונות.

ספר חובה וחשוב.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

עד שתחזור אלי, אילה דקל

עורכת הספר: אורנה לנדאו

תאריך: התחנה, 2025