תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

המשפחה – שרה מסה

 ספר שהקריאה בו דמתה לי כמו הצצה מבעד לחרכי התריס אל בית השכנים ממול. הצצה שבה מתגלה ההפך ממה שרואים מחוץ לבית. החדירה לפרטיות המשפחה משולה לקרני אור, שמרצדים,  לפעמים מפילים אור בהיר על האדם, לפעמים קו ישר חודר ובעיקר שברים של אירועים.

שם הספר “המשפחה” מעמיד בסולם הערכים החברתיים את המשפחה. אב המשפחה רואה בהקמתה תוכנית. קראנו  ספרים רבים על משפחה והיבטיה והשפעתה על הילדים, הספר עוסק בתכנים אלו, אולם האיך שאותו מביאה שרה מסה מאוד משמעותי בהראיית המשפחה.

“אל תשכחו שאנחנו משפחה”, מצהיר האב. לכן בראשית נישואיו הוא אומר לאשתו, שכמה שיותר ילדים תהיה יותר משפחה. משפחה עבורו היא כיוון, כשיאבדו כיוון היא תראה לו את הדרך.

המשפחה, משפחה ממעמד הביניים, מורכבת מאבא, אמא, שלושה ילדים ובת מאומצת.

“במשפחה הזאת אין סודות,” מצהיר האב בתחילת הרומן, כאשר אינו מרשה לבתו המאומצת לכתוב יומן ולנעול אותו במנעול. משפט שהוא פתח לסקרנות, האומנם אין סודות? משפט שהקורא מבין שלא יתקיים. הפרק הראשון זעזע אותי, אומנם קל לאדם המתבונן להעביר ביקורת ולדמיין מה תהינה התוצאות של האב העקשן ששולט ביד רמה בילדיו ופוגע בהם מתוך כוונתו הטובה.

דמיאן, האב, שתלטן, מוסרי, צדקני,  מעריץ את גנדי, מצטט אותו, רואה בצניעות שלו מודל לחיקוי, “המתינות היא עמוד התווך של הצדק.” האב מרגיש כמו מנהיג של המשפחה שבה אין לבטא רגשות, אין מתנות יום הולדת, שלא לדבר על חגיגה עם נרות ועוגה. כשמרטינה מבקשת מהדוד הצבעוני והססגוני שמגיע אליהם, ערכה לעיצוב אופנה, האב מחזיר את המתנה לחנות, כי זה משחק בלתי ראוי, פסול, והיא בוחרת בספר.

האב מטיף למשפחתו באמצעות סיסמאות. והם מצייתים, לא מתוך אמונה בדברי האב, אלא מתוך פחד ובהמשך מתוך רצון לא לעורר מהומות.

ארבעת הילדים שגדלים באותו הבית מתפתחים כל אחד בהתאם לאופיו ולמיקום שלו במשפחה. דמיאן, הבן הבכור גדל כחסר ביטחון שמרצה את אביו, ואינו מצליח. רוסה, הבת השנייה, זועפת, כועסת ועוינית אינה מתעמתת עם אביה, אך מתמרדת בדרכה שלה, הבן הצעיר, אקילינו, כמו כל ילד צעיר, הוא בעל ביטחון, חריף, למד לנווט בין בני המשפחה, הוא אינו מתבייש בדברים החסרים בביתם, כמו טלוויזיה, זו החלטה של הוריו, כך הוא אומר לעצמו. מרטינה הבת המאומצת הסתגלה לתנאי המשפחה, אך אינה שייכת, היא סוערת מבפנים, לפעמים ניסתה למרוד וויתרה כשהבינה שאין טעם.

זו משפחה שאיו בה סודות אך הם קיימים למכביר, לא ידוע מהו הארגון שהאב הקים, ההורים אינם יודעים על הבילויים הליליים של רוסה,או על עצבותו של דמיאן, הבן הבכור ועוד.

הרומן הפוליפוני מביא את נקודות המבט של בני המשפחה לאורך שנים. אומנם זו נקודת מבט של כמה דמויות, אך המספר הוא בגוף שלישי יודע כל ונותן תחושה של עד הצופה במשפחה, כמעט כמונו,הקוראים.

שרה מסה מובילה את הקורא אל תוך המשפחה באמצעות הדמויות ותנודות בזמנים, האירועים והמחשבות של הדמויות נותנים אור על המשפחה ויוצרים תמונה מלאה. הכתיבה המדויקת ונטולת תיאורים מתפתלים מאירה באור אמין וישיר את תפקיד המשפחה ובעיקר את תפקיד ההורים בעיצוב המשפחה וילדיהם.

 פרט לדמויות המשפחה  הדברים נמסרים על ידי השכנה קלרה ואמה. דבריהן הם כמו המקהלה היוונית שמתארת את המציאות כמו שנראית מבפנים. כלפי חוץ האם חושבת שהאב הוא איש חכם, אדיב. משפחה טובה ונחמדה. בתה קלרה רואה את המשפחה בעיניים הנכונות ומשלימה עבור הקורא, שמציץ אל ביתם את הפרטים. קלרה ואמה מהווים ניגוד למשפחת השכנים, קלרה  היא בת לאם יחידנית שמפרנסת אותה בכבוד.

מה שאהבתי בקריאת הספר הוא היחס של הסופרת לקורא. היא סומכת עליו שיצליח לראות את התמונה השלמה עם מיעוט הפרטים. זו היתה קריאה כמו מלאכת רקמה, הסופרת נתנה לקורא חוטים והוא צריך היה לרקום את התמונה השלמה.

“המשפחה” אינו עוד ספר המתאר  משפחה עם אב נוקשה וקפדן על הגבול הספרטני. זהו ספר שמעלה שאלות על מהות המשפחה, כיצד ההורים רואים את תפקידם כמנחילי מורשת תרבותית, האם הם רגישים לילדיהם ולצרכים שלהם ומתאימים אותם לכל ילד  ולצרכיו, כמו שאבי נהג לומר “חנוך לנער על פי דרכו.”

בסיום הספר הילדים מתווכחים, כמו בכל משפחה,שיש בה  נקדות מבט וזיכרון שונה, על זיכרון ילדות, האם היה כך או אחרת, סצינה זו מבליטה את זיכרונות המשפחה כפרט וככלל, וכיצד כל אחד מבני המשפחה מפרש אותו בדרכו שלו.

הספר מעלה אצל הקורא את השאלות האם המשפחה היא פרויקט, או שאם הבאנו ילדים לעולם מה תפקידנו כהורים? השאלה ששאלתי לאורך הקריאה היתה האם המשפחה תצליח להישאר בתבנית, שהאב הגה או שזו תהיה כרוניקה של התפרקות ידועה מראש.

ממליצה מאוד

המשפחה, שרה מסה

מספרדית: משה רון

הוצאת: לוקוס, 2022