הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הארץ המדומיינת – ספרו של אדוארדו ברטי מתעתע בקורא מעבר לגבולות הדמיון

סיפור יפיפה, עדין ורגיש על חברות בין שתי נערות מתבגרות בסין של ראשית המאה הקודמת.

מזמן לא קראתי ספר שכתוב ברגישות ועדינות, ספר שריגש אותי באנושיות שלו , בתיאורי המסורת והתרבות ובעיקר בתיאורי הטבע שבו. ספר שנשבתי בקסמו מהמשפט הראשון.

סין בראשית המאה ה-20 כשברקע מתחוללת מלחמת סין-יפן.

זהו סיפור חניכה של נערה סינית בת ארבע עשרה, איננו יודעים מה שמה האמיתי, היא נקראת לינג על ידי חברתה עד לסיום הספר.

“הארץ המדומינת” נפתח בגסיסתה ומותה של הסבתא. המוות נוכח ונפקד בחיי המשפחה, המוות הוא המרכז בחייהם. בכל שעות היממה הם טרודים בו. המשפחה עסוקה בטקסי הפולחן להרחיק את הרוחות, לתת לרוח סבתה לנוח על משכבה בשלום.

הנערה אינה נפרדת מסבתה, היא מתַקשרת ,חולמת ומדברת עם סבתה, מתייעצת עמה. מפגשי החלום הללו הם בעלי מטרה עבור הנערה, הם אלו שעוזרים לה להשתחרר מכבלי המסורת ורגשות האשמה, הם אלו שמשחררים אותה.

איך נראה העולם מבעד לעיניה של נערה מתבגרת סינית. עולם של אמונות טפלות, מנהגים שונים וזרים (לנו, לעולם המערבי), הורים השבויים בתרבות העבר. ההתבוננות שלה בעולם זה ובהתנהגויות האנשים סביבה היא התבונות מפוכחת, ראייה פסיכולוגית אנושית, כילדה היא מצליחה לנתח את מניעיהם של הוריה, אך בחוכמתה אינה פוגעת בהם ואינה מעיזה להמרות את פיהם.

הספר, “הארץ המדומיינת” מתמקד ביחסיה של הנערה עם חברת נפשה, סיאו-מיי. הנערה נשבת בחברתה, מעריצה אותה, מחקה את סגנון לבושה ותסרוקתה. אהבתה לחברתה סיאו-מיי גדולה כל כך עד שהיא חולמת שזו תינשא לאחיה וכך הן תשארנה יחד. על רקע הקשר והחברות הן שתיהן מתבגרות ולכל אחת מיועד עתיד שונה.

פרט לחברות זהו ספר המתאר תרבות בגסיסתה, רגע לפני הפיכת סין לסין הקומוניסטית המבטלת כל זכר לעבר. זהו ספר על סמכות הורית, משפחה, מנהגים, אהבה. ספר שיש בו הערצה לספרים עתיקים ולחוכמה שבהם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, דמיינתי לי מחשבות ומראות על הארץ המדומיינת שאותה נערה חושבת עליה,  מה רבה היתה הפתעתי שהמושג הארץ המדומיינת שלי שונה מהמושג של הספר, לא אגלה לכם מהי אותה ארץ מדומיינת על מנת לא לפגום בקריאה.

 אדוארדו ברטי ,סופר ארגנטינאי, מצליח לשרטט ולהחיות תקופה מהעבר ובעיקר ארץ שבה לא נולד ומנהגים שלא חי אותם. השתהיתי מול היכולת הסיפורית והתיאורית שלה לצייר מקום שבו לא גדל, זו יכולתו של אמן וזו כוחה של היצירתיות, ברטי אינו נכשל בכך, התוצאה היא ספר אמין ורגיש. ספר שנקרא בשטף ומותיר אחריו רגשות רבים ומחשבות.

כל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגומים נוספים מספריו.

הארץ המדומיינת, אדוארדו ברטי

מספרדית, עדינה קפלן

תשע נשמות ,2018

מדעי הרוח – ספרו של פבלו דה סנטיס לוקח אותנו למסדרונות אפלים

אני אוהבת ספרים שהם שיר הלל לספרות. ספרים שמתארים את תהליך הכתיבה ומקורות היצירה של הסופר. וספרים שמהווים הומאז’ לסופרים אחרים.
כזה הוא הספר “מדעי הרוח”.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא ספר אני חוזרת לפתיחה. בקריאה חוזרת הפתיחה תמיד  אחרת ובהירה יותר. בפתיחת הספר מדעי הרוח, מירו, הגיבור, חוזר אל הפקולטה, מקום הפשע, על מנת לכתוב את הגרסה שלו לאירועים. הוא מתאר את קשיי הכתיבה וניסיונותיו העקרים להעלות על הדף את סיפורו שלו. רק כשחזר לפקולטה הצליח לכתוב, הסיפור שלפנינו הוא גרסתו שלו וסיפורו להשתלשלות האירועים.

בגיל שלושים מחליט אסטבן מירו שזה הזמן לעזוב את בית אמו ולהתחיל בחיים עצמאיים, אמו מצליחה לסדר לו משרה במכון הלאומי לספרות, אין מקום טוב יותר מזה עבור אוהבי הספרות. מעסיקו פרופסור קונדה (הידיד של אמו) תר אחר סיפורו האבוד של הומרו ברוקה ובפרט אחד סיפור אחד שנעלם. את מלאכת החיפוש הוא משאיר בידי מירו.

מירו הצעיר ואולי התמים שרוצה בכל מאודו למצוא את כתב העת מתחיל בחיפוש בפקולטה החרבה רדופת רוחות, החיפוש יהפוך לרכבת שדים שבכל תחנה עולה איש אופל אחר.  החיפוש הזכיר לי סיפורי אגדות אפלות, מבוכים, מסתורין, חשכה, רציחות מסתוריות ומפחידות.

כל דלת שנפתחה הובילה למדרגות המובילות שלום מקום, לחשכה. כל מסדרון מתפצל. כל מי שהיה סביבו וחיפש אחר הספר נעלם. מה שיוצר מתח ומסתורין, אפילו עד כדי חשש לחייו של הגיבור. ההתפצלות הזכירה לי את גן השבילים המתפצלים של בורחס

הספר מכיל בתוכו סוגי ז’אנרים ספרותיים רבים, מתח, בלש, משטרה. מיסתורין. סגנון הכתיבה הוא בנוסח, הפילים נואר, אבל הסגנון משמש למטרה אחרת, לפארודיה, לעג על כל מי שחושב שהספרות והספרים הכתובים אבדו מהעולם, על כך שהיום אין יותר יצר סקרנות קריאה ובעיקר על תהליך הכתיבה.

סגנון הכתיבה של הספר הוא הומאג’ ללואיס בורחס, היוצר הענק של ארגנטינה, סופר שביצירותיו יש בהן יותר נסתר מגלוי, יצירות המתארות קיום של עולמות  מקבילים בו זמנית, שם הספר מדעי הרוח מעיד על עולמות מקבילים שכן כיצד מדע ורוח יכולים להיות יחד? הפקולטה והספרייה הם עולם סגור וזמן העלילה בם שונה מהזמן מחוץ לכותלי המקום.

לדעתי, הספר הוא אלגוריה על הכתיבה, תהליך הכתיבה. הגיבור והפקולטה הם סמל, הגיבור הוא סמל לסופר המחפש אחר מקורות כתיבתו והפקולטה סמל למוחו של הסופר (או כל סופר אחר שתבחרו). בין חדרי המוח האפל נרקמת עלילה, עלילה מתפתלת המובילה ממבוך אחד לשני. כמו כן יש בספר קנאת סופרים וחשש מגניבות ספרותיות.

בסיום הספר כותב פבלו דה סנטיס על הפנטזיה, במאמרו הקצר הוא מתאר את עולמו הפנימי והסקרנות “לידיעות משונות המציתות את הדמיון”. את תפקיד הספרות בעיניו, “ללכוד את הרחוק ביותר ,אבל גם את הקרוב ביותר, את העולמות הרחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות.” בשני משפטים הצליח דה סינטס להכיל את כל העולם הספרותי.

ספר חכם ושנון, עם עלילה מפותלת ומסקרנת. נהנתני לקרוא אותו. אני מצטערת צער רב שאיני קוראת בספרדית, בטוחה שהייתי מתמוגגת יותר.

מדעי הרוח, פבלו דה סנטיס

מספרדית, יוסי טל

תשע נשמות,2017

מאשה לשועלה -ספרו הערמומי של דיויד גארנט

את הספר שמעתי באודיו בפיה של הקריינית הנפלאה, נטלי פיינשטיין. לאחר ששמעתי הרגשתי שאני פשוט חייבת את הספר אצלי בספריה ורכשתי עותק כתוב.

אני יודעת שלא אחדש, זוהי נובלה מדהימה, הן בכתיבה, הן ברעיון וברבדים הנפלאים שמעל פני השטח.

 ספר מבריק, מתעתע ברובו ומותיר חומר למחשבה הרבה שעות לאחר הקריאה.

סילביה פוקס צעירה יתומה ויפה בעלת השיער הערמוני נישאת למר טבריק העשיר. הם עוברים לגור באחוזה, בוקר אחד בזמן טיול הם שומעים קולות של ציידים, סילביה שסולדת מצייד מנסה להניע את בעלה מלגשת, אך הוא מושך אותה עד שהיא פולטת צעקה והופכת לשועלה, מר טבריק אינו מאמין למראה עיניו.

מרגע זה, מהשינוי המטמורפוזי  שמזכיר במקצת את הגלגול של קפקא, הופכת מערכת היחסים ביניהם למתעתעת בקורא. מערכת יחסים שיש בה רבדים חברתיים רבים, החל מתפקיד הגבר והאשה בחברה שמרנית וכלה בחוסר יכולתה של האשה לעמוד מול אותם גברים.

הסופר שהוא גם המספר ונוכח בין דפי הספר מצהיר בתחילת הסיפור, כי הוא מספר את סיפור כהווייתו, כעובדות ,את ההסבר והפרשנות הוא משאיר לקורא, כך שכל אחד יקרא וימצא פרשנויות הנוחות לו.

“מאשה לשועלה” הוא ספר אלגוריה רבגונית למערכת יחסים בין גבר אוהב לאשה. איך אישה אוהבת יכולה להפוך בין רגע לחיה? מדוע הפכה סילביה לשועלה? השועל נחשב לחיה ערמומית ,אפילו בוגדנית המטשטשת עקבותיה. אולי סילביה בחרה להפוך לשועל בגלל פחדיה מבעלה הקנאי? הבעל רואה לפתע את סילביה כשועל, מכאן הוא מרגיש כי עליו לטפל בה, לדאוג לה, לאהוב אותה עד כלות, בשלב זה של התנהגות הבעל ראיתיו כבעל קנאי המצר את צעדיה של אשתו, סילביה מנסה לברוח ולא מצליחה. הוא טוען מולה כי הוא אוהב אותה, נותן לה גן שלם והיא אינה מעריכה זאת. הוא טוען שוב ושוב שהוא מגן עליה והעולם בחוץ יפגע בה.

אך בהמשך היא עבורו שועל ותמיד תהיה ערמונית. הוא קנאי, ואינו מתפקד כבעל רגיל שנותן לאשתו חופש פעולה. מידע זה  נמסר באופן עקיף. הבעל מרגיש שבכל ימי נישואיו לא סיפרה לו שקר, אבל הוא אינו מאמין לה עדיין.

בשלב אחר מר טבריק חושב שסילביה מתה וידע שחייו הסתיימו בלעדיה, הוא תולש שערותיו, רוצה להתאבד- סימני קנאות של מטורף, פולי הילדה הקטנה שמשחקת עם סילביה נבהלת מתגובת מר טבריק. היא למעשה העיניים שלנו לראות שהוא מטורף. היא גם הילדה הקטנה שכאשר תגדל תזכה לשינוי חברתי.

ככל שהסיפור מתקדם התעתוע גדל, רגע הבעל מתנהג בצורה נעימה ורגע לא.

הנובלה הקטנה הזו הִפנתה אותי, עוררה בי שאלות רבות על זוגיות, אמון, אהבה ונתינה מול אהבה אובססיבית, מקום אישי ומרחב פרטי של זוגות נשואים. האושר בזוגיות כחמקמק, רגעי אהבה /שנאה במערכת יחסים. איך אנחנו נראים מול החברה. האם עלינו להסתיר תכונות או להחצין אותן.

באחרית דבר בסיום הספר מביאה פליסיה שרון את דעתה ופרשנותה על הנובלה.

הנובלה האלגורית הפנטסטית הגאונית הזו לא תניח לכם.

מאשה לשועלה, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות 2017

הטבח, ספרו של הארי קרסינג על תבשילים אנושיים בעיירה מנומנמת

 

בוקר אחד מגיעה לקוב ,עיירה ציורית ומנומנמת, דמות גבוהה מאוד ןרזה, לבושה שחורים, זהו קונרד, הטבח המיועד למשפחת היל.

משפחת היל ומשפחת וייל הן בעלות הקרקעות באזור, אדמות הגבעה שייכות למשפחת הייל ואדמות הבקעה שייכות למשפחת וייל. שתי המשפחות שונאות אחת את השנייה. אבי המשפחה הקדומות הוא קוב שעל שמו נקראת העיירה, בצוואתו הורה לבנותיו היורשות, כי אינן יכולות למכור את הנחלות שלהן ,עליהן מוטל הטיפול בטירה הגוטית, אך אין לגור בה עד ששתי המשפחות תאוחדנה בנישואים.

מצויד במידע הזה צועד קונרד לפגישת הכרות עם משפחת הייל ואנחנו הקוראים צועדים עימו אל האחוזה וסקרנים לדעת מה יקרה. הליכתו מעוררת בקורא חשדות ופחדים.

קונרד, שף אומן, בוטח בעצמו, מעז לומר את דעתו על כל דבר. לפני המפגש הראשון באחוזת הייל הוא מסייר ברחוב הראשי. מבקר בחנות האטליז  שבה הוא מביע דעתו על הבשר, אומר זאת בקול רם ובטוח, כדי שישמעו אותו, הקצב ואנשי העיירה. משם הוא ממשיך לחנות הדגים ומתלונן על טריותם, ואילו בחנות הירקות הוא אינו חוסך במילים.

בביתם של בני משפחת היל הוא עורך סדר מחדש בקרב העובדים ותפקידם. פוקד עליהם ברודנות, משנה את הסדרים שאליהם היו רגילים, ולא רק באנשי ועובדי האחוזה הוא נוהג בעריצות, אלא גם באנשי העיירה סביבו.

תיאורי הפגישות בחנויות המזון הן למעשה רמז מקדם ועריכת הכרות עם דמותו של קונרד. אנשי העיירה נשבים בקסמו ובביטחונו האישי.

ולפי המשפט הידוע, הדרך ללב אנשי הבית והעיירה עוברת דרך הקיבה , המטעמים שקונרד הטבח מבשל, יכולתו הפסיכולוגית להבין את האנשים סביבו, מובילה אותו לרקוח מזימות. אנשי העיירה ואנשי האחוזות אינם ערים לתוכנותיו, הם שבויים במטעמים של קונרד, באישיותו החזקה, בכוחות הפיסיים שלו וביכולת הקיבול של קיבתו. לאחר שהצליח להפיל אותם ברשתו הוא יכול להתפנות לתכניותיו, והם אינם  ערים למזימה שלו. או שכן ,אך חוששים ממנו.

העיירה מתוארת כמו אגדה, טירה קסומה ,סגורה, גינתה מטופחת, שתי משפחות עשירות אך מסוכסכות ,ואם יש אגדה יש נסיכים וקללה ואולי מכשפה. מאגדה שיכלה להיות קסומה הופך הספר לספר אימה.

הספר כתוב באיפוק וצמצום, אין תיאורי רגשות ומחשבות מה שיוצר מתח וסקרנות, התיאורים מאוד מדויקים ואמינים עד כדי כך שיוצרים תחושה שהקורא נמצא במקום האירוע וצופה במתרחש. לאורך  קריאת הספר עצרתי עצמי מלדהור לסיום, כמעט בכל דף רציתי לקרוא את הסיום כדי לדעת מה המזימה שרוקח קונרד ומדוע.

בקושי רב התאפקתי, מוכרחה לציין שהיה שווה להתאפק.

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין הספר ומזימותיו של קונרד למחזה “ביקור הגברת הזקנה”. אווירת הספר הזכירה לי את המחזה “ביקור הגברת הזקנה.”

הספר מתחיל כממתק וממשיך עם כל הטעמים ששף טוב יודע לרקוח ולבשל. מתחיל כאגדה וממשיך לסיפור אפל של שליטה וכוחות השליטה. לדעתי זהו ספר על זמני, ספר שהוא אלגוריה חברתית.

מומלץ מאוד, תבשיל מצוין לכל סוגי הקיבות.

הטבח , הארי קרסינג

מאנגלית, תןמר בן אהרון

הוצאת תשע נשמות , 2017