הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי – על ספרה החריף מריר של אלינה ברונסקי

רוזה, האמא הגדולה מהחיים העקשנית והנחושה לממש כל תוכנית, מגישה לנו תפריט תבשילים חריפים, מרירים, חמוצים ולפעמים מתוקים. בקול אישי חודר ונוקב פורשת רוזה בפנינו את עולמה החיצוני והפנימי. לנו לא נותר אלא לחייך ולדמוע יחד איתה.

גדלתי בבית של אוכלי חריף, אבי נהג לאכול את הפלפל הירוק שרק לראותו דמעו עיניי, אמי טחנה פלפלים אדומים חריפים והוסיפה אותם לתבשילים. ואני? לי בשלו בסיר נפרד, לא אהבתי ולא אוהבת עד היום חריף. כל כולי אוהבת מתוק.

הספר הזה  חריף עד דמעות, יש בו הומור, אך מתחת לפני השטח יש בו כאב וצער עמוק.

הימים הם ימי המשטר הקומוניסטי ברוסיה. רוזה, שבעיני היא התגלמות האמא הפולנייה, רוזה יודעת הכל. בעיניה היא הכי חכמה, הכי צעירה, הכי יפה, הכי מושכת,אבל בעיקר שתלטנית, רוצה שהכל יהיה לפי רצונה ודעתה. רוזה מפעילה לחץ על בעלה שיתקדם בסולם המפלגה לטובתם והנאתם האישית. לדבריה, היא זו שיודעת לתקן ולסדר הכל. כשהיא מגלה כי בתה בהריון ואינה מבינה מי הסכים להיות עם בת מכוערת, היא מחליטה שהיא זו אשר תגדל את נכדתה, מכאן היא עושה מאמצים רבים הכוללים אמצעים בלתי הגיוניים וסבירים, ואינה מרפה מרצונה. היא אומנם מצליחה לעיתים לזכות בגידול הנכדה, אבל עומדת שוב מול העובדה שלנכדתה רצונות משלה, בדיוק כמו שהיו לאמה לפנייה.

“תמיד כשהחלטתי לעשות משהו, עשיתי אותו. זו היתה דרכי.”

 ספר כואב, כשברקע המהפכה הקומוניסטית. פחד, חוסר אמון, אנשים המתקדמים במעלה הדרג המפלגתי לנוחיותם.שוחד מצד האזרחים כדי לקבל את מה שמבקשים, רוזה משחדת את כולם, את המורה בפרלינים.

ורוזה? היא אינה נכנעת ,אינה מוותרת ואינה “עושה הנחות” לא לעצמה ולא לבני משפחתה. היא מזכירה לי את הנשים החזקות ששרדו את השואה. תמיד היא מוצאת אפשרויות יצירתיות כדי להצליח. היא תמיד מצליחה להפוך כל לימון ללימונדה, כשהיא מנקה בתים של אחרים היא מרגישה כמו מלכה שהבית הוא ממלכתה ומחכה רק לה.

כשאומרים על מישהו ש”הכין תבשיל”  מתכוונים לתבשיל כמטאפורה, ואכן רוזה”מבשלת” לעצמה תוכניות ומצליחה בהן היטב. “רוקחת” לבתה תכניות נישואים שאינן צולחות, להפך, מותירות אותה ואת הבת שבורות לב.

“הגפילטע פיש התגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל.”

 בעוד הכלכלה גוועת היא מנסה לגרום למשפחתה לא לגווע ומכינה שימורים. הספר  וחייה של רוזה נסובים סביב הכנת תבשילים, גפילטע פיש, פורשמק, וצ’ימס לחתן היהודי, סוגי דייסות, המבורגר, עוף טטארי.

זהו ספר על תרבות ומשטר אפל, על זהות שנמחקה בשם המשטר הסובייטי, על אמא דומיננטית שכלום אינו משביע את רצונה ושאיפותיה. אבל זהו גם מסע, מסע שעוברת הגיבורה אל תוך עצמה עד לפיקחון. ספר שבסיומו נשארתי פעורת פה מהעובדה הידועה שלא כולם אוהבים את אותו התבשיל, לאחד הוא טעים ולשני הוא חריף. האחד חושב שזה מעדן מלכים והאחר משוכנע שהתבשיל אינו ראוי למאכל.
“תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי” הוא ספר שיש בו ההתמודדות עם הכאב והעצב בעזרת הומור. אהבתי את דמות הגיבורה הנחושה שאינה נכנעת ואינה מוותרת, את כוח הרצון שלה ובעיקר את חוש ההומור האישי שלה, חוש הומור שחור וכואב מלווה בתובנות החיים. הראיה הזו היא שגרמה לה לשרוד את כל תהפוכות הדור ומשבריה האישיים.

מומלץ בחום.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי

מגרמנית, נועה קול

תשע נשמות, הכורסא 2018

ספר התשוקות – סופרות לטינו -אמריקאיות כותבות ארוטיקה

סיפורים קצרים שהנושא במרכזי שלהם הוא תשוקה, תשוקה לחיים טובים, תשוקה לאהבה, תשוקה לקשר ותשוקה מינית ארוטית.

ואוו, איזה ספר. כן, כן הוא באמת ואוו. סמינר שלם אני יכולה לדבר על הסיפורים שבו.

אם אגיד לכם שקשה לי לכתוב על הספר תצטרכו להאמין לי ולרוץ לקרוא אותו בעצמכם על מנת להבין את הגודש שבו.

למה ואוו? מהרבה טעמים, הכריכה, אוסף הסיפורים, הנושא המשותף, התוכן והכתיבה הרעננה והאחרת. לא חושבת שיש עוד ספר שמקבץ את נושא התשוקה והארוטיקה בכזו צורה.

זה ספר שובר סטיגמות, למה? נשים כותבות ארוטיקה וכולן מכונסות בספר אחד. הארוטיקה אינה פורנוגרפיה, אלא תשוקה אבל לא תשוקה במובן הרגיל, אלא תשוקה שיש מאחוריה הרבה: הומור, לעג, שחרור, פסיכולוגיה.

ספר “ספר התשוקות” יצא בשלוש כריכות, אחת עדינה, שנייה נועזת מעט ושלישית נועזת ביותר. הכריכות המרהיבות והיפות העמידו אותי בפני בעיה, באיזו כריכה עלי לבחור, הכריכות הצבעוניות מפתות. ונדמה כי הכריכות הן המרמזות על תוכן הספר. הציורים העדינים והצבעוניים מפתים את הקורא ורומזים לו, בוא תקרא תכנס לגן העדן שבפנים. ואכן הסיפורים הם גן עדן, גן עדן של דמויות, צבעים, חושים, יופי, תשוקה, טעימה מהפרי האסור.

המין הוא תשוקה, אחת מהתכונות הבסיסיות של האדם שמניעות אותו (לפי פרויד) התשוקה הראשונית היא תשוקה גופנית, משיכה אל בן הזוג שמולך. רבות דובר על המשיכה המינית, על השוני בין אחד לשני בתשוקותיו, אינספור סגנונות, אינספור דרכים להביע את אהבת המיניות.

הספר שלפנינו הוא קובץ סיפורים של סופרות דרום אמריקאיות, רק מהכותרת “ספר התשוקות” אנו כבר נדרכים ומצפים לתשוקה יצרית לוהטת, כי הרי מדובר בדם חם של אמריקה הדרומית, בקצב סמבה מסחרר. הסיפורים אינם פונוגרפים והמין המתואר בהם אינו מין לשם הראייה. תיאורי המין הם תשוקה יוקדת שמשמת כתפאורה לנפש הגיבורים. המין והיצריות שבסיפורים הוא למעשה מעטה חיצוני לנבכי הנפש של הדמויות ולהבנת האירועים שהן חוות. באמצעות המין מתארות הסופרות חוויות אישיות ופנימיות של הגיבורים.

אוסף הסיפורים הוא אוסף של סגנונות תשוקה, למשל בסיפור “ניו אורדר”, הילדה הקטנה שחוותה לראשונה בגיל 8 תשוקה והרגישה את השינוי בגופה, מנסה לשחזר את אותו האירוע 20 שנה אחרי.

בסיפור אחר הבחורה לוקחת בהיחבא כסף מחברה לאחר קיום יחסים,

 “חוץ מזה, זה לא שאני לוקחת את כל מה שיש במגירה. אני לוקחת בדיוק את מה שאני צריכה, כמו שאתה לוקח את מה שאתה צריך ממני.”

ויש גם סיפורים על תשוקה שאבדה בין בני הזוג בגלל ימי השיגרה.

 ” אם אנחנו נשארים בבית, גם אז חצי גוף נותר בחוץ וגולש בחלונות האינטרנט, מסנג’ר, פייסבוק, סקייפ; כל הרשת החברתית המגוחכת הזאת של חברים מדומיינים ומאהבים שקריים. טווינו במו ידינו את המבוך שלנו כשכל מה שרציתי היה ללכוד אותך.”

אוסף סיפורים מגוון ומעניין, סיפורים קצביים ותוססים בדיוק כמו המקומות שבהם נכתבו, סיפורים חושניים וצבעוניים, עם הומור. סיפורים שבהם  לא רק תשוקה שבאה לידי מימוש, אלא גם פנטזיות, חלומות ,מחשבות, תשוקות אסורות.

יש סיפורים שסיומם הוא מעין פואנטה, המין משמש מטרה פסיכולוגית.

הסיפור הראשון “השערה” הוא אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי, המילה “עפתי” עליו הכי מתאימה לתאר את מה שהרגשתי. סיפור שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא לחשוב, סיפור כן ואמיתי. השערה  בעיני סמל ליחסי המין ביניהם, משהו שתקוע, לא פה ולא שם, בגלל השערה יש לו רגשות אשמה. השערה באסלה היא כמו היחסים שלהם, שטים ונעלמים…

אחרי שתקראו את הסיפור הזה לא תרצו להניח את הספר.

ספר התשוקות, מבחר סופרות

תשע נשמות, 2018

קובץ דיגיטלי

העטיפות הנוספות של ספר התשוקות

אוריקה – מאת קלייר דה דוראס על השונות והמעמדות שבחברה

 פנינה ספרותית חוצת גבולות וזמן. סיפור על כאב השונות 

סיפורה של אוריקה נשען על סיפור אמיתי. האביר דה בופלר מושל סנגל רואה את אוריקה התינוקת מועלת לספינת עבדים, ליבו נכמר עליה והוא מחליט להביאה לדודתו, מאדם דה ב’ ( de Beauvauבמציאות אוריקה חיה עד גיל 16.)

 מבנה הסיפור הוא סיפור מסגרת, רופא המגיע למנזר לטפל בנזירה אוריקה, שומע את סיפורה ומספר לנו  הקוראים את קורותיה.

אוריקה גדלה בטרקלינה של מאדם דה ב’ כשאר הילדים שבביתה. קיבלה חינוך בהתאם, למדה לקרוא, לצייר, לנגן ושיחקה עם שאר הילדים מבלי שהרגישה שונה ממעמדה ומצבע עורה.
אגדת סינדרלה מתנפצת כאשר אוריקה שומעת שיחה של גבירתה עם חברתה, שיחה הפוקחת את עיניה. חברתה של מאדם דה ב’ שואלת אותה מה יהיה בגורלה של אוריקה, שכן היא חכמה ושונה מבני עמה ומעמדה. היא נידונה לחיי בדידות.

“עם השכל שהענקת לה מי ירצה להתחתן עם כושית?”

“היא חדרה לחברה ללא רשות והחברה תתנקם בה.”

עם אמירות שכאלה לומדת אוריקה לחיות ולהבין את מצבה. היא עוברת תהליך של פיקחון ומסתגרת בתוך עצמה. מחשבות רבות חולפות בראשה. היא מבינה שלא תוכל להינשא, לא תוכל להיות משרתת ומצטערת שנמסרה למשפחה. לו היתה נשארת במעמדה הנחות היתה יודעת את מקומה וזוכה לחיות חיי עבדות היתה מקימה משפחה ולא נושאת עיניים לשמיים.

אוריקה עוברת תהליך כאב, התפכחות, קנאה אנושית, הבנה, רצון לנקמה ובעיקר צער, צער על כך שלא תזכה להגשים את אהבתה . האושר שלו זכתה היתה קצר.

סיפורה של אוריקה מרגש ונוגע ללב ,מחשבותיה של אוריקה מתארות  בפשטות ובכאב אנושי.

הסיפור “אוריקה” מעלה את הבעיה האוניברסלית של בעיית השונות, בעיית המעמדות. אומנם חלפו כמעט 200 שנים, אך לצערי הבעיות שהסיפור מעלה נותרו. האם מהפכה מובילה לשינוי? האם היום אנו מקבלים בראיה מפוקחת את השונה?

סיפור קטן ומיוחד.

אוריקה, קלייר דה דוראס

מצרפתית ,מיכל שליו

הוצאת תשע נשמות, סידרת פטיט 2018

החצר הקידמית –  ספרה של קונסטנס פנימור וולסון על נאמנות וחלומות

סיפור קטן גדוש ביופי, אהבה אנושית, חמלה, נחישות, והמון הומור.

מי שמכיר אני לא אוהבת אוהבת אוהבת מתוקים. אלכחכח נשמות הוא ממתק מלא בסוכר. הכריכות המקסימות שעוצבו שעוצבו על ידי טליה בן אב (כנסו לאתר שלה ותוכו  https://www.taliabenabu.com/ ) והסיפורים שבתוך הכריכה.

מרץ March מרץ, עמ עמ עמ space. פתיחת אחת היא אחת מעולות שקראתי לאחרונה.

זהב, כאשר הודה נפטר היא מתאהבת בטוניו יפים ובעל. שב נישואיהם היא מגלה, כי ,,,, אמאפיק, ילדים, אמא זקנה שתלטנית ונרגנת.

חמש וחצי זוג חלוף, עם נפטר זמן קצר לאחר החתונה והרשס. אנחנו פוגשים אותה היום.

מתרגם, גוסטוס, גוסטר, פאולו, לנדו, אסטונטה סוטהנטר. כמו כן היא אינהואטל את עיירה דומה דומה. אני, מרפאה ,. הקדמה הקדמית היא תגדל עצים וירקות. היא, אבל שביתת משהו.

פרודנס מסרבת להשתייך לארץ, אך נוטעת עצים, מעבדת את האדמה. החל קדמי הופך להיות סמל. החסד הקדמי היא היא תיש לא את שמה.

הגעתי לאמירתו של אמנון, על מה שהכניסשתישתישתי, היה לי ספק, כי היה לי ספק, היא היתה אמורה להתלבש. פרודנס יד שרה ירש באומץ ויוזקק ימיה מחוץ למולדתה האהובה.

אהבתי את הפרודנס, את השקט והרוגע שלה. חרו gra- B2B ומעל לכל אוהבת אדם. פרודנס יודעת לראות את מכלול התכונות האנושיות של האדם , לטוב ולרע, אך היא בוחרת להסתכל על החיוב שבאדם ובעיקר על אהבתה אליו . האהבה-מדה ו פרטי Photo sh, שמעתי שמעתי 📊380.

“החזית הקדמית” הוא ספר קטן ומצומצם המכסים, כתוב בדיוק ועושר.

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון ארבע שנים 1840 ומתה בוונציה 1894. מודה לא הכרתי אותה ושמחתה עליה, ויקרה על ידי: https://constancefenimorewoolson.wordpress.com/bibliography / סיכומים /

             מודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הפירות הספרותית. מקוה שנזכה לתרגומים נוספים של סיפוריה וספריה.

קדמית קדמית, קונסטנס פנימור וולסון

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות, 2018

קוראת אפוק בשקיקה

לפני ארבעים שנה ספרה של מריה ואן ריסלברגה על זיכרונות אהבתה

אדם, מה נשאר לו בחייו אם לא זיכרונותיו. ואם הם טובים אשריהו, שכן הוא יכול להתנחם בהם.

מריה מעלה על הכתב זיכרונות אהבתה לאובר, בשפה עדינה ורגישה היא מתארת את אותו חודש שבו שהו שניהם בבקתה על חוף הים והעניקו זה לזו מתנה נדירה שאותה היא נושאת ארבעים שנה.

מריה נזכרת בזיכרון מתוק “כל כולו רגע קצר, שעדיין מהדהד לאורך חיים שלמים.”

מריה מכירה את אובר, הוא נושא לאשה את אנייס,  והיא נישאת לאנטואן. לאחר שלוש שנים מוצאת מריה את עצמה עם אובר בבקתה אחת על חוף הים למשך חודש ימים.(יש הסבר לכך,)

הקרבה האינטימית ביניהם מתפתחת לאט לאט, תחילה קירבה בשיחה על ספרים שהם אוהבים. פתיחה אקראית בספר מהווה עבורם רמז לעתיד או רמז ליחסיהם. הם קוראים יחד את שיריו של בודלר. לאחר מכן טיולים לילים לאורך החוף.

כיוון שהאומנת ובתה הקטנה של מריה נמצאים בבקתה הם אינם ממשים את אהבתם הפיסית. גם ביקור של חברתה הקרובה מעיב על האינטימיות.

ובכל זאת הם מצליחים להעביר מסרים, לעורר את ליבם זה לזו. לחוש באווירת התשוקה והאהבה שביניהם. הוא נועץ בה מבטים שרק מובנים לה.

“לפני ארבעים שנה” הוא פנינה קטנה ונדירה. כוחו הוא בתיאור וציור הרגשות. אחרי 40 שנה הגיבורה עדיין זוכרת את אותן התחושות שחוותה אז על חוף הים. ובמילותיה המיוחדות היא מצליחה להעביר לנו את חווית הרגשות שחוותה.

צירופי המילים והמשפטים העדינים ממחישים את החוויה הרגשית, את סערת נפשה והתשוקה הכבושה.

“שם נדמה לנו הקיום האמיתי יותר, בלתי נכבש. אך הרגע היה כה יפה, נקי ונטול צללים.”

תיאורי הטבע, האורות, הצללים, הצבעים גרמו לי לחוש את האווירה שאותה היא מתארת.

“לרוב העדפנו את חוף הים. חול רטוב, גמיש תחת צעדנו…חול בהיר ששקענו בו בלא להותיר עקבות, הצללים שהטלנו עליו התערבבו בקלילות.”

הטבע משרת את תחושות הגיבורים, כמו הים כך הם החליפו ושינו אווירה.

יופיו של הסיפור העדין והרגיש הוא דווקא בחוסר תחושת ההחמצה. מריה מבינה שאין קיום לאהבתם, היא אינה מתלוננת על כך, להפך היא נוצרת את הזיכרון וממנו שואבת כוח.

“אחרי שנים רבות כל כך, זיכרונותיי יכולים לראות אור יום בלא שיפגעו בי ובסביבה שלי.”

סיפור נדיר ונפלא. מצאתי עצמי קוראת בו שוב ומסמנת משפטים על מנת ללכוד את התחושה הציורית.

לפני ארבעים שנה, מריה ואן ריסלברגה

מצרפתית, מתי בן-יעקב

תשע נשמות, 2018

שתי חברות – מאת מרטין רכטמן

עלילת הספר היא כמו רכבת הרים שאי אפשר לעצור. שתי חברות הנפגשות לאחר 3 שנים שלא התראו עוברות אירועים ושינויים בקצב מהיר.

פלורנסיה ואסול שתי חברות טובות מימי ילדותן ונעוריהן לא התראו ב-3 שנים האחרונות. בבוקר שבו פלורנסיה מקבלת רישיון נהיגה היא מוצאת עצמה נוהגת לחווה של אסול במשך 5 שעות. כך נפתח הספר “שתי חברות” ומכאן העלילה תתגלגל כמו כדור שלג, אירוע רודף אירוע. פלורנסיה חוזרת לבואינוס איירס מבלי לפגוש את חברתה. לאחר שבוע מתייצבת אסול בביתה של פלורנסיה ומשתכנת בו מבלי לשאול האם היא יכולה.

המפגש המחודש של שתי החברות מערער את השלווה וההתנהלות היומיומית שהיתה לכל אחת מהן.

כמעט כל הדמויות בספר עוברות תהליך של שינוי. אסול עוברת אירוע שמשפיע עליה, פלורנסיה מרגישה רגשות אשמה ופורשת חסותה על חברתה. מרתה, אמה של פלורנסיה מפסיקה לתת שעורי פסנתר ואף מוכרת אותו, דיגו החבר של פלורנסיה מתחיל להתאמן בפוטבול ומשנה צורתו, מילד צנום הופך לנער שמן מאוד. מה שהזכיר לי מעט את הסיפור “הגלגול” של קפקא.

לאחר תקופה בעיר אסול חוזרת לחווה, פלורנסיה מצטרפת אליה. קצב האירועים הולך וגואה ולפעמים לא ברור אם הם היו או שזו היתה הזיה.

דרך סיפורן של החברות אנו לומדים על חיי העיר וחיי הכפר, על החברה, המדינה, ההתנהלות הפוליטית והחברתית

זהו ספר השובר את כל הכלים והחוקים. אירוע בתוך אירוע ורודף אירוע. דמויות אומללות שאין להן מטרה ולאלו שיש הן הופכות לאבסורדיות ואומללות יותר. הספר הזכיר לי את תיאטרון האבסורד, התפרקות הסדר וההיגיון בעולם חסר משמעות, אנשים שנעים ללא מטרה, ואכן בספר אין הסבר פסיכולוגי להתנהלות של הדמויות. יש תחושה כאילו לדמויות אין הגיון. כאילו הן ריקות מתוכן, נודדות וזזות ללא תכלית.

יופיו וכוחו של הספר הוא בכתיבה המדויקת והכמעט אינפורמטיבית, כמו דיווח של מידע, או תיעוד. מבין כל האירועים והמשפטים הקורא דולה את הרגשות של הדמויות  ומנסה להבין את התנהלותן.  מרטין רכטמן הוא במאי מוערך בארצו, ואכן הספר נכתב באופן שבו האירועים והתיאורים הם כמו  תמונות מתוך סרט.

ספר שאינו מתאים לכל קורא, אך מי שיבין את הלך החשיבה של הסופר ימצא עצמו ברכבת הרים ססגונית

ממליצה על הספר שמרחיב אופקים, אני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

על המתרגמת,

הספר תורגם על ידי סוניה ברשילון שנפטרה בקיץ האחרון, סוניה תרגמה ספרים רבים של הוצאת תשע נשמות וזיקית, האחוזה, שעה חופשית, בורחסטיין, גוף ראשון שני, הסיני שקרא, אני באה משם. סוניה נולדה בלימה שבפרו ב 1971 ונקראה סוניה על שמה של סוניה אהובתו של רסקולניקוב  מהחטא ועונשו. התרגום שלה מעולה , היא מצליחה להעביר את הדקויות הקטנות של ההתרחשות ושל השפה. במהלך הקריאה שוכחים שהספר אינו ספר מקור, אלא תרגום וזאת בזכותה של סוניה ברשילון.

שתי חברות , מרטין רכטמן

מספרדית, סוניה ברשילון

הוצאת תשע נשמות 2018

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

סיפור אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי על לורד מאוהב המוכן לעשות הכל על מנת לזכותו באהובתו

כילדה אהבתי לקרוא אגדות, קראתי אותן שוב ושוב, נסיכה תמימה ואהובה, נסיך ומכשפה, קללה, פיתולים בעלילה עד לסיום הטוב שבו הנסיך והנסיכה חיים באושר עד היום.

לספרון “הצבוע המאושר” יש כותרת משנה, אגדה לאנשים עייפים. וכזה הוא הסיפור, אגדה.

 לורד מאוהב נואשות בעלמת חן מפשוטי העם שאינה מוכנה להינשא לו. ליידי אחרת המאוהבת בלורד מנסה לחבל בזוגיות. יש יער וגם קופידון שיורה בחץ האהבה.

המספר מתאר את מעלליו של הלורד כשהוא כלל לא הכיר אותו, אלא רק שמע אודותיו, הוא משמש קול חיצוני של מוסר השכל, תפקידו הוא כתפקיד המקהלה במחזות היוונים. “אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו ראוי שישקל שנית ואולי אף יבוטל “.

לורד ג’ורג’ הל היה איש שכולם תעבו אותו. הוא היה חמדן, אכזרי וסורר. כשראו אותו אנשים ברחוב עברו לצד השני של הרחוב, ילדים נצמדו לשמלות אומנותיהם כשראו אותו, והוא היה אדיש לכך.כל כך היה שקוע בגאוותו עד כי לא הביט על הסביבה.

ערב אחד צפה באופרטה חדשה שבה הופיעה ג’ני מיר, שחקנית חדש, בהופעת בכורה. ג’ורג’ המתאהב בה  מידית ומציע לה נישואים היא מסרבת להצעת הנישואים באומרה, לעולם לא אוכל להיות רעיה למי שפניו אינן פני קדוש.

ג’ורג’ מאוהב נואשות מגיע לחנות מסכות ומבקש מסכה של קדוש, המוכר מציע לו מסכה שנעשתה לאל השמש, אפולו. לאחר שעטה על פניו את המסכה ויצא ליער רואה אותו ג’ני. קופידון שאינו נח יורה את חצו והיא מתאהבת בו.

ג’ני, הנערה המתוקה, תמימה אמיתית  וכנה. מגלה לו עולם מלא של פרחים וטבע. עולם של נעורים, תמימות, יופי וחן.

לא אגלה את סופה של האגדה. זהו סיפור על כוחה של אהבה והתאהבות. האם האהבה יכולה לגרום לשינוי? איך מרגיש זה שעוטה על פניו מסכה, האם הוא מאמץ לתמיד את פני המסכה ? או שהשינוי חייב להיות מבפנים החוצה ?

הסיפור הוא אגדה לאנשים עייפים, למה עייפים? עייפים מניסיון לחפש אחר מנעמי החיים, מבגידות, מהימורים, מבגדים?

אגדה שהיא ממתק, אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי, אגדה שנותנת לנו חומר למחשבה ואולי אף מפלט למשהו אחר שונה, לאהבת נצח בסגנון האגדות.

הצבוע המאושר, מקס בירבום

מאנגלית מיכל שליו

תשע נשמות 2018

אליזה – ספרו של ז’ק שובירה על אהבה ראשונה

סיפור קטן ומקסים, סיפור על אהבה ראשונה.

את האהבה ראשונה שלנו אין שוכחים, היא מלווה אותנו לאורך כל חיינו ולפעמים משפיעה על עתידנו ובעיקר על בחירות האהבות הבאות.

ג’ק גיבור הסיפור שהוא הסופר עצמו נזכר בערוב ימיו באהבת חייו הראשונה.

בגיל 5 יתום מאב שנפל במלחמת העולם הראשונה פוגש ז’ק באליזה המשרתת המגיעה אל ביתם בכפר. בואה של אליזה מפיח בחייו רעננות וסקרנות. פתיחת הסיפור היא הופעתה של אליזה בגינה. “ראיתי אותה מופיעה בגינה. היא עלתה בשביל הקטן שלאורך גדת הנהר.” שימוש במילים, הופיעה ועלתה מיד מעלה אסוציאציה של ונוס העולה מהים. וברגע זה הוא מתאהב בה.

ז’ק גדל בין נשים ובעיקר בתוך עצבות של אלמנות ויתמות. אמו מסרבת להיפרד מאלמנותה ומזכירה לו בכל פעם את אביו שהוא לא זכה לראות. מזכירה לו עד כמה הוא דומה לו ואפילו את שמו מז’ק שינתה לאיוון ,כשמו של אביו. בתוך העצב מגלה ז’ק את התעוררות המיניות שלו. תשוקה שאז בגיל 5 לא היה מודע אליה ורק היום בגיל מבוגר הוא מבין את המשיכה שלו לאליזה. אליזה מעוררת בו רגשות חדשים והוא מתלווה אליה לכל מקום. אליזה פותחת בפניו צוהר לעולם החיצוני, לוקחת אותו
ג’ק/איוון מתאר שנה בחייו, שנה שגורמת לו להתבגר ולראות את עולמו בעיניים חדשות.

השינוי בחייו מתואר באמצעות תיאורי הטבע וחילופי העונות. במספר משפטים  מצליח הסופר לתאר את יופיו של הטבע. “באותו הערב, מעל לערבות, מעבר לשדה הגדול שניחוח של חציר יבש נישא ממנו, שקעה שמש ארגמנית בלהבה שהציתה בשמים.”

אהבתי את הסיפור המינימליסטי, את נקודת המבט הרטרוספקטיבית והנוסטלגית של הסופר, נקודת מבט שאין בה ביקורת, אלא שחזור תקופה בעיניים רעננות של ילד, שזוכר כל פרט וכל אירוע. כל משפט שנאמר נחרט בזיכרונו ומלווה אותו. התיאורים הילדיים והרעננים נשמרים במוחו וצרובים בליבו. הוא זוכר לאליזה את “חסד נעוריה” את השמחה והאור שהכניסה אל הבית ואל ליבו שלו.

רומן המתאר בעדינות התבגרות של ילד, וזיכרונות של אדם מבוגר, זיכרונות שאותם הוא נושא ולעולם לא ישכח.

ממליצה בחום.

אליזה , ז’ק שובירה

מצרפתית, עדינה קפלן

הוצאת תשע נשמות 2018

הארץ המדומיינת – ספרו של אדוארדו ברטי מתעתע בקורא מעבר לגבולות הדמיון

סיפור יפיפה, עדין ורגיש על חברות בין שתי נערות מתבגרות בסין של ראשית המאה הקודמת.

מזמן לא קראתי ספר שכתוב ברגישות ועדינות, ספר שריגש אותי באנושיות שלו , בתיאורי המסורת והתרבות ובעיקר בתיאורי הטבע שבו. ספר שנשבתי בקסמו מהמשפט הראשון.

סין בראשית המאה ה-20 כשברקע מתחוללת מלחמת סין-יפן.

זהו סיפור חניכה של נערה סינית בת ארבע עשרה, איננו יודעים מה שמה האמיתי, היא נקראת לינג על ידי חברתה עד לסיום הספר.

“הארץ המדומינת” נפתח בגסיסתה ומותה של הסבתא. המוות נוכח ונפקד בחיי המשפחה, המוות הוא המרכז בחייהם. בכל שעות היממה הם טרודים בו. המשפחה עסוקה בטקסי הפולחן להרחיק את הרוחות, לתת לרוח סבתה לנוח על משכבה בשלום.

הנערה אינה נפרדת מסבתה, היא מתַקשרת ,חולמת ומדברת עם סבתה, מתייעצת עמה. מפגשי החלום הללו הם בעלי מטרה עבור הנערה, הם אלו שעוזרים לה להשתחרר מכבלי המסורת ורגשות האשמה, הם אלו שמשחררים אותה.

איך נראה העולם מבעד לעיניה של נערה מתבגרת סינית. עולם של אמונות טפלות, מנהגים שונים וזרים (לנו, לעולם המערבי), הורים השבויים בתרבות העבר. ההתבוננות שלה בעולם זה ובהתנהגויות האנשים סביבה היא התבונות מפוכחת, ראייה פסיכולוגית אנושית, כילדה היא מצליחה לנתח את מניעיהם של הוריה, אך בחוכמתה אינה פוגעת בהם ואינה מעיזה להמרות את פיהם.

הספר, “הארץ המדומיינת” מתמקד ביחסיה של הנערה עם חברת נפשה, סיאו-מיי. הנערה נשבת בחברתה, מעריצה אותה, מחקה את סגנון לבושה ותסרוקתה. אהבתה לחברתה סיאו-מיי גדולה כל כך עד שהיא חולמת שזו תינשא לאחיה וכך הן תשארנה יחד. על רקע הקשר והחברות הן שתיהן מתבגרות ולכל אחת מיועד עתיד שונה.

פרט לחברות זהו ספר המתאר תרבות בגסיסתה, רגע לפני הפיכת סין לסין הקומוניסטית המבטלת כל זכר לעבר. זהו ספר על סמכות הורית, משפחה, מנהגים, אהבה. ספר שיש בו הערצה לספרים עתיקים ולחוכמה שבהם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, דמיינתי לי מחשבות ומראות על הארץ המדומיינת שאותה נערה חושבת עליה,  מה רבה היתה הפתעתי שהמושג הארץ המדומיינת שלי שונה מהמושג של הספר, לא אגלה לכם מהי אותה ארץ מדומיינת על מנת לא לפגום בקריאה.

 אדוארדו ברטי ,סופר ארגנטינאי, מצליח לשרטט ולהחיות תקופה מהעבר ובעיקר ארץ שבה לא נולד ומנהגים שלא חי אותם. השתהיתי מול היכולת הסיפורית והתיאורית שלה לצייר מקום שבו לא גדל, זו יכולתו של אמן וזו כוחה של היצירתיות, ברטי אינו נכשל בכך, התוצאה היא ספר אמין ורגיש. ספר שנקרא בשטף ומותיר אחריו רגשות רבים ומחשבות.

כל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגומים נוספים מספריו.

הארץ המדומיינת, אדוארדו ברטי

מספרדית, עדינה קפלן

תשע נשמות ,2018

מדעי הרוח – ספרו של פבלו דה סנטיס לוקח אותנו למסדרונות אפלים

אני אוהבת ספרים שהם שיר הלל לספרות. ספרים שמתארים את תהליך הכתיבה ומקורות היצירה של הסופר. וספרים שמהווים הומאז’ לסופרים אחרים.
כזה הוא הספר “מדעי הרוח”.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא ספר אני חוזרת לפתיחה. בקריאה חוזרת הפתיחה תמיד  אחרת ובהירה יותר. בפתיחת הספר מדעי הרוח, מירו, הגיבור, חוזר אל הפקולטה, מקום הפשע, על מנת לכתוב את הגרסה שלו לאירועים. הוא מתאר את קשיי הכתיבה וניסיונותיו העקרים להעלות על הדף את סיפורו שלו. רק כשחזר לפקולטה הצליח לכתוב, הסיפור שלפנינו הוא גרסתו שלו וסיפורו להשתלשלות האירועים.

בגיל שלושים מחליט אסטבן מירו שזה הזמן לעזוב את בית אמו ולהתחיל בחיים עצמאיים, אמו מצליחה לסדר לו משרה במכון הלאומי לספרות, אין מקום טוב יותר מזה עבור אוהבי הספרות. מעסיקו פרופסור קונדה (הידיד של אמו) תר אחר סיפורו האבוד של הומרו ברוקה ובפרט אחד סיפור אחד שנעלם. את מלאכת החיפוש הוא משאיר בידי מירו.

מירו הצעיר ואולי התמים שרוצה בכל מאודו למצוא את כתב העת מתחיל בחיפוש בפקולטה החרבה רדופת רוחות, החיפוש יהפוך לרכבת שדים שבכל תחנה עולה איש אופל אחר.  החיפוש הזכיר לי סיפורי אגדות אפלות, מבוכים, מסתורין, חשכה, רציחות מסתוריות ומפחידות.

כל דלת שנפתחה הובילה למדרגות המובילות שלום מקום, לחשכה. כל מסדרון מתפצל. כל מי שהיה סביבו וחיפש אחר הספר נעלם. מה שיוצר מתח ומסתורין, אפילו עד כדי חשש לחייו של הגיבור. ההתפצלות הזכירה לי את גן השבילים המתפצלים של בורחס

הספר מכיל בתוכו סוגי ז’אנרים ספרותיים רבים, מתח, בלש, משטרה. מיסתורין. סגנון הכתיבה הוא בנוסח, הפילים נואר, אבל הסגנון משמש למטרה אחרת, לפארודיה, לעג על כל מי שחושב שהספרות והספרים הכתובים אבדו מהעולם, על כך שהיום אין יותר יצר סקרנות קריאה ובעיקר על תהליך הכתיבה.

סגנון הכתיבה של הספר הוא הומאג’ ללואיס בורחס, היוצר הענק של ארגנטינה, סופר שביצירותיו יש בהן יותר נסתר מגלוי, יצירות המתארות קיום של עולמות  מקבילים בו זמנית, שם הספר מדעי הרוח מעיד על עולמות מקבילים שכן כיצד מדע ורוח יכולים להיות יחד? הפקולטה והספרייה הם עולם סגור וזמן העלילה בם שונה מהזמן מחוץ לכותלי המקום.

לדעתי, הספר הוא אלגוריה על הכתיבה, תהליך הכתיבה. הגיבור והפקולטה הם סמל, הגיבור הוא סמל לסופר המחפש אחר מקורות כתיבתו והפקולטה סמל למוחו של הסופר (או כל סופר אחר שתבחרו). בין חדרי המוח האפל נרקמת עלילה, עלילה מתפתלת המובילה ממבוך אחד לשני. כמו כן יש בספר קנאת סופרים וחשש מגניבות ספרותיות.

בסיום הספר כותב פבלו דה סנטיס על הפנטזיה, במאמרו הקצר הוא מתאר את עולמו הפנימי והסקרנות “לידיעות משונות המציתות את הדמיון”. את תפקיד הספרות בעיניו, “ללכוד את הרחוק ביותר ,אבל גם את הקרוב ביותר, את העולמות הרחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות.” בשני משפטים הצליח דה סינטס להכיל את כל העולם הספרותי.

ספר חכם ושנון, עם עלילה מפותלת ומסקרנת. נהנתני לקרוא אותו. אני מצטערת צער רב שאיני קוראת בספרדית, בטוחה שהייתי מתמוגגת יותר.

מדעי הרוח, פבלו דה סנטיס

מספרדית, יוסי טל

תשע נשמות,2017