הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

האי, ג’אני סטופריץ

קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.

בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.

הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי  בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.

בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.

המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.

מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.

“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.

כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.

 “גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.

יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.

אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.

“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.

נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.

ממליצה בחום.

האי, ג’אני סטופריץ

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

תשע נשמות, 2019

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

אשה אחת נושאת את הכאב והצער של הנשים כולן.

חאדולה היושבת מול עריסת נכדתה שזה עתה נולדה מהרהרת בחייה שלה מרגע לידתה. ולא רק על חייה שלה היא מצרה, אלא על כל חיי הבנות שנולדו ושתיוולדנה.

חאדולה נוטלת את סבל הנשים כולן, את סבל עצם היותן נשים. מגיל קטן הן אינן רצויות, הן נטל כלכלי. נטל על האב שצריך לחתן אותן, ולדאוג לנדוניה נאותה.

״בנדוניה ושילחו אותה לדרכה — או בלשונה של אמהּ: “נפטרו ממנה״ כאשה נשואה היא נידונה להתעמרות מצד הבעל ולעבודה קשה בבית או בשדה.

הספר הקטן הזה בעל שני פנים. תיאור יופיו המהפנט של האי היווני, סקיאתוס, תיאור של יופי עוצר נשימה, יופי בראשיתי, פראי. האי מתואר כגן עדן, אך מתחת לפני השטח מבעבע הגיהנום.

מול היופי הפלאי של האי מתואר סבלה של חאדולה. חאדולה נושאת את דגל הסבל של כל הנשים כולן, ״אבל אני שואלת אתכם, באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת?” סחה פרַנגוֹיאנוּ בינה לבין עצמה. “האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?”

חאדולה יושבת מול עריסת נכדתה החולה שנולדה זה עתה ומהרהרת בחייה. מחשבותיה מובילות אותה להבנה שכל חייה שרתה את האנשים סביבה. כקוראת חשבתי שאמשיך להפליג עם מחשבותיה, אך לא. נכונה לי הפתעה, חאדולה עברה ממחשבות למעשים. המעשה הפך למסע פיזי במרחבי האי מסע שחרור שלה ושל כל הנשים והתינוקות.

חאדולה, האשה שכל אחד מאנשי הכפר מחפש אחריה כדי שתציל, תעזור ,תרפא הופכת כעת לאשה הנרדפת שרודפים אחריה בגלל מעשיה הנוראיים. והיא? אינה מצטערת על מעשיה, היא סובלת אומנם מרגשות אשמה שרודפים אותה בחלומותיה, אבל עדיין רוצה להמשיך במה שהתחילה.

כל מה שרציתי לאחר סיום הספר הוא לטוס מיד אל האי סקיאתוס ליהנות מיופיו כמו שמתואר בנובלה, לחפש את חאדולה ואולי אפילו להצליח לחבק אותה.

שלא תבינו אותי לא נכון. לא מצאתי בגיבורה שום רגש של הזדהות, או הסכמה, אבל בהחלט הבנתי אותה. הבנתי את סבל היותה אשה, את חוסר האונים שלה מול הגברים וחוזקם. את ההבנה שחייה הם כמו גלגל של יסורים שכל עוד היא חיה  לא תוכל להיחלץ ממנו.

הבנת הגיבורה היא גדולתו של הסופר. אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, איש דת שנולד ומת באי סקיאתוס. לאורך כל הקריאה התפעלתי מהעובדה שגבר, איש דת, מצליח להבין את רגשותיה ומחשבותיה של הגיבורה שברא.  מצליח לחדור לליבה ונפשה של חאדולה, מתאר את מחשבותיה וכאביה. הסופר מצליח להעביר לקורא את כל מניעיה, לכן גם אם לא הסכמתי עם מעשיה הבנתי את המניע שלה.

לא רק את נפשה המיוסרת והכואבת של חאדולה מעביר לנו הסופר, אלא את תאורו ויופיו עוצר הנשימה של האי. כמו בעזרת מכחול גדוש צבעים מתאר את צבעוניותו של האי את ההרים, הטרשים, השדות והרועים עם עדריהם.

״ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק… ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדהּ האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.״

״מצד ימין הסתיימה השורה הארוכה של הגנים והחלקות התחומות, בעוד שמצד שמאל עדיין נראתה הגבעה הקטנה והסלעית של קוֹטרוֹניה על שלוש פסגותיה הציוריות, זו אחר זו, מוקפות טחנות רוח ובקתות ובתים לבנים פזורים מסביב להן. עכשיו צעדה במדרון שעדיין היה מתון ונוח. חלקות הכרמים החלו להתגלות לפניה, והיא חלפה על פני מטעי זיתים ועצי פרי עד שהגיעה לחלקות שדה מוקפות משוכות גבוהות שנרעדו ברוח הלילית. שם החלה הדרך לעלות בתלילות מעלה. פרַנגוֹיאנוּ רצה ורצה בנשימה קלה, ורוח הבוקר הנעימה, חמדת הצפון, ליטפה את פניה.״

הנובלה נפלאה הזו המתורגמת בקפדנות מתאימה ,לצערי, גם לימנו. בחודש הבא נציין את יום האישה. חאדולה אומנם נכתבה לפני מאה שנים, אך ניצול הנשים עדיין קיים בחברות רבות. בארצות רבות מרגישות הנשים את מה שחשה חאדולה עצמה.

״אין לך מושג כמה פעמים הנשים נותנות דוגמה!” אמר השומר המקומי, “בדברים מסוימים יש להן הרבה אומץ!״

לחאדולה היה אומץ קיצוני, אומץ שמטרתו לזעזע את מי שמבין עד כמה הנשים נרדפות ומנוצלות.

רוצו לקרוא !!

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

מיוונית, ישראלה אזולאי-נחום

הוצאת תשמע נשמות, 2019

שטפן צוויג ,24 שעות בחיי אישה

עבורי קריאה ביצירה של שטפן צוויג היא חגיגה. לקרוא נובלה שפורסמה ב 1927 ותורגמה כעת מחדש היא חגיגה כפולה. “24שעות בחיי אישה” בתרגומו הרגיש והמופלא של הראל קין מוכיחה שוב- שטפן צוויג מיטיב לספר את נפש האדם ובעיקר את נפשה של האישה.

צוויג הוא להטוטן בעיני. יכולת התיאור שלו וההבחנה הדקה של נפש האדם הן שעושות כל יצירה שלו למופתית.

הסיפור הוא כמו בובת בבושקה, עוד בובה בתוך בובה, עוד משפט ועוד תיאור עד לסיום המרוכז של הבנת האדם וכאבו.

הנובלה “24שעות בחיי אישה” מסופרת על ידי המספר שנמצא בעיירת נופש בריביירה, עשר שנים לפני המלחמה. ערב אחד, אישה נשואה, אחת מחבורת האנשים עוזבת את המקום, את בעלה וילדיה עם מאהבה. האירוע  מזעזע את החבורה והם דנים בו ברמה פילוסופית ואתית.

בעקבות הדיון מחליטה גברת ס’, גברת אנגליה מבוגרת, להביא בפני המספר אירוע בחייה, אירוע בין 24 שעות. אירוע שרובץ על מצפונה 27 שנים והיא חייבת לתת לו פורקן.

“להוציא את זה פעם אחת החוצה ולהקל על הנשמה אולי זה יסיר את הכישוף המעיק ואת השיתוק המביט תמיד אל העבר.”

ומדוע בחרה במספר שלנו? בשעת הדיון הוא אומר : “אני מעדיף להיות הסניגור. זה מסב לי יותר אושר להבין אנשים במקום לשפוט אותם.”

גברת ס. התחתנה צעירה, בעלה מת באופן פתאומי. כיוון שילדיה בגרו היא החליטה לעבור לפריס משם למונטה קארלו. בקזינו היא מביטה רק בידיים, לומדת מהתנהגותן את אופי האדם. ערב אחד בהביטה בשולחן ההימורים היא מהופנטת מזוג ידיים, מרגישה שהן בעלות חיים ואישיות. כשהיא מביטה למי הן שייכות היא מגלה שפניהם הן השתקפות של הידיים. לפנים יש את אותו הלהט של הידיים.

ב-24 השעות הבאות היא עוברת טלטלה. אנו חושבים שצוויג יוביל אותה לכיוון הקלישאה של המפגש בין צעיר לאישה מבוגרת, אך לא אמן כמו צוויג יעשה זאת. באמצעות הסיפור המיוחד הוא מצליח להפתיע אותנו. ולא רק אותנו הוא מפתיע, אלא גם את גיבורת סיפורו שעוברת טלטלות אחת אחר השנייה.

שטפן צוויג מביא מפגש בין שתי דמויות שונות. מפגש בין האיד לאגו. מפגש שבו שניהם נקרעים בין התשוקות שלהם, ולאו דווקא התשוקה המינית. המפגש בין שניהם הופך אותם לקורבנות.

” 24 שעות שהיו מלאות כל כך בתהפוכות של הרגשות הסותרים ביותר, עד שעולמי הפנימי התרסק”

שני עשורים הסתובבה גברת ס’ עם מועקה בליבה וכעת בשעת הווידוי היא מבינה דברים שלא ידעה אז. הגילוי המפתיע הזה תוך כדי הסיפור מכאיב לה.

ומה קורה לנו? אנחנו כמו המספר עצמו, כואבים את כאבה, מרותקים להשתלשלות האירועים, שבויים בסיפורה של גברת ס’, סיפור שבו יש כאב בתוך קסם.

פנו שעת קריאה לסיפור עדין ויפיפה שילווה אתכם יותר מ- 24שעות.

24 שעות בחיי אישה, שטפן צוויג

מגרמנית, הראל קין

הוצאת תשע נשמות,2019

אהבה לכל החיים” – שתי נובלות חדשות של סרחיו ביסיו”

סרחיו ביסיו עשה לי את זה שוב. הצליח לרתק אותי ולשבש לי את קצב הלב הסדיר. בשתי נובלות עדינות ורגישות הוא מתאר את ההתאהבות והכאב של גיל ההתבגרות

בכל פעם כשאני מסיימת לקרוא ספר של ביסיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת תחת היפנוזה. ביסו מהפנט אותי ומצליח לגרום לי להישאר ללא אוויר.

הספר “אהבה לכל החיים” מכיל שתי נובלת,  הנובלה הראשונה שנותנת לספר את שמו נקראת “אהבה לכל החיים.” צרוף מילים היכול להישמע רומנטי או ציני.

שני נערים, המספר וחברו הטוב, לאלו, מנהיג חבורת הנערים, גרים בכפר קטן, רמאז’ו שבו כולם מכירים את כולם. יום אחד מגיעה לכפר ליסה, נערה יפה ובעיקר בעלת אומץ וחוצפה המערערת את הסדרים הקבועים והמסודרים של העיירה. בני הנעורים מהופנטים ממנה.

“ליסה ריתקה אותנו כל כך שהדבר היחיד שיכולנו לעשות… היה לשנוא אותה.אנחנו נכבשנו באדישות ובתעוזה שלה.

וכמו בכל סיפור התבגרות שני הנערים מתאהבים בה ונוצר משולש רומנטי. אבל ביסיו אינו נופל לקלישאות רגילות, אלא מתאר את מערכת היחסים בין הנערים בעדינות לירית כמעט כמו מוסיקה. הוא מצליח ללכוד את עוצמת הרגשות של הנערים מלאי ההורמונים. את התקופה ואת מערכות היחסים, את החוצפה של ליסה שאי אפשר שלא להתאהב בה. את הכאב והייאוש שבהתבגרות. התיאורים שבספר הם תיאורים רגישים שהקורא פשוט נשבה בהם.

נובלה שבמרכזה עומדות שאלות  כמו מהות האהבה, חברות, זיכרון, האם להגשים חלום או להשאירו כחלום.

הנובלה השנייה שבספר “ציניות” גם היא מתמקדת באהבת נעורים, אך שונה לחלוטין מ”אהבה לכל החיים” .הכותרת לטעמי צינית ביותר, שכן הסיפור מגדיר תכונת אופי של הנערה, רוסיו, אך אין בסיפור ציניות כלל אלא כאב. כאב של התבגרות. לא אספר פרטים על מנת לא לפגום בקריאה. הנובלה הזו הותירה אותי עם תעוקה בלב.

ביסיו בעיני מסתכל גאון ברוך כישרונות. , סופר, תסריטאי, מוסיקאי, בעל זכות יוצרים, את הזכות לסביבה. נושאי כתיבתו הם רבנים ושוליים, הוא יכול לכתוב על סוגי דמויות רבים.

הכתיבה של ביסיו משכנעת, מרתה ובעיקר מהפנט.

אי אפשר להדהד למיכל שליו. בנובלה.

קריאה קוראים את אפ הבא. אציקל בינתיים בנאטפליקסקס “אלה היו השמים” לפי ספרו.

אהבה לכל החיים, סרחיו ביסיו

מה מספר, מיכל שליו

תשע נשמות 2018

סצינות מברצלונה “- קובץ סיפורים של מרסה רודורדה”

סצנות מברצלונה הוא אוסף סיפורים שהם כמו סוכריות צבעוניות. סיפורים המתארים בפשטות לירית ססגונית את אנשי העיר ברצלונה. ולא רק האנשים הם הגיבורים, העיר ברצלונה היא הדמות הראשית

סיפורים מהחצר האחורית קראתי לספר.

הו ברצלונה ברצלונה. העיר היפה, התוססת ומלאת החיים והיופי, עיר שיש בה הכל. נמל, הר, רחובות תוססים, שוק, פארק, אדריכלות.

והנה באה מרסה רודורדה ואומרת לנו, מה שאתם רואים כתיירים הוא היופי החיצוני, בואו איתי לטיול ברחובות ברצלונה, אפילו ברחובות שאתם מכירים, אני אראה לכם את העיר האמיתית.

“סצנות מברצלונה” מראה לנו את הצד האחר, את החצר האחורית, החצר היומיומית של ברצלונה, הסיפורים מתארים אירועים המתרחשים בעיר ברצלונה תוך כדי הזכרת שמות הרחובות והמקומות. הקורא  מרגיש כאילו הוא נלקח על ידי הסופרת לטיול בעיר, אך הסיפורים  הם אוניברסליים. סיפורים שהם תשקיף של ברצלונה. הכל יפה, מואר מתוייר, אך יש גם צד אחר לחיים.

המשותף לסיפורים שבקובץ “סצנות מברצלנוה” הוא הידיעה הפילוסופית, החיצוני יפה, אבל אין מושלמות בעולם.

הסיפור הפותח את הקובץ “סצנות מברצלנוה”   הוא תמצית הרעיון של כל הספר. קימט, ילד צעיר עבר זה עתה  דירה, ביום המעבר הוא יוצא אל הרחוב כשבידו כריך עם קוביות שוקולד, הוא משאיר את קובית השוקולד לסיום “עדיף ככה, לאכול אותה בנפרד, מתוקה ודביקה…היא תהפוך למין סירופ אלוהי.” שם ברחוב הוא מגלה את העולם האמיתי, אין בהם שוקולד מתוק ואלוהי. שם הוא מגלה את המציאות הכואבת. הסצינה שהתגלתה למול עינייו הותירה אותי מעט מזועזעת.

בסיפור אחר זוג מאורסים צופה בסרט בקולנוע, הבחורה מחפשת זוגיות ואושר כמו בסרטים שצופה בהם, מבינה שהחיים אינם סרט והם למעשה יהיו אומללים.

דמויות אחרות בסיפורים חווים חוויות אנושיות ומציאותיות, כאלו שכל אחד מאיתנו חווה. פחד נטישה, מציצנות ורצון להיות בצד האחר של הרחוב. זיוף, ובעיקר פיקחון.

הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית. מרסה רודורדה מביאה לנו את החיים ללא הנחות, היא מראה את כל הצדדים של החיים. בעיקר את ההבנה הנפשית של הדמויות. הסיפורים כתובים כמו תיאור יומיומי רגיל, אך בסיומם יש מעין אור חזק המתמקד על ההבנה של האירוע. מה שמוביל את הדמויות להתבגרות פתאומית. הגילוי שבשיגרה. כמו התיאור הנפלא הזה: “בגשם היא תפגוש את הגשם. לא הגשם של האוהבים, אלא של אלה שהחיים עשו אותם עצובים, הכו אותם במרירות, גשם שמביא בוץ וקור….שהורס את הבגדים ואת הנעלים.”

יופיים של הסיפורים בקובץ  “סצנות מברצלנוה” הוא לא רק באנושיות שבהם, אלא בכך שהסופרת מביאה את העיר והטבע אל תוך נפש הגיבורים. עורכת לנו טיול ברחובות העיר, שהוא מקביל לטיול בתוך נפשם ומוחם של הגיבורים. מראה את יופייה של העיר ואת האנשים החיים בה. “החשמלית עברה על פני מוסך ,האינטרנסיונל”,הסופרמרקט, מועדון הטניס… הכל חלף מול עינהם.” לרגע נדמה כי גם אנחנו הקוראים נמצאים שם בחשמלית בין כל הנוסעים ומביטים דרך החלון.

מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית ילידת ברצלונה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד היא יצאה לגלות בצרפת. ספרה “כיכר היהלום”  השאיר עלי רושם עז, עד היום אני שומעת את משק כנפי היונים מעל לראשי.

 אני קראתי את הסיפורים ברצף. לדעתי, יש לקרוא אותם לאט, להרגיש את המילים, לטייל ברחובות. עכשיו כשאני מכירה את הסיפורים אני יוצאת לפגישה נוספת עם הגיבורים, יש לי הרבה על מה לשוחח איתם.

ממליצה בחום רב על טיול ברחובות ברצלונה.

סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה

מקטאלנית, יוסי טל

אחרית דבר, אוריאל קון

תשע נשמות,2018

כך להישאר לעולם” ספרו המופלא של יונה אלון”

אם הייתי כותבת יומן אישי כך הייתי רוצה לכתוב אותו.

זה אינו ספר עלילה, זהו יומן מחשבות. ספר שיש בו תובנות ופילוסופיה.

את הספר הזה אי אפשר לקרוא בקריאה רציפה. צריך לגמוע אותו בלגימות איטיות.  הקריאה דורשת הפוגה בין רעיון אחד למשנהו. צריך לעכל את דבריו של יונה אלון. בדרך כלל, במהלך קריאה אני מסמנת משפטים חשובים. בקריאת הספר “כך להישאר לעולם” ניצבתי בפני בעיה. כל משפט, כל תובנה רציתי לסמן. איך אפשר לכתוב על ספר שכזה? איך אפשר להעביר את כל מה שנאמר בו? כמה שאשתדל ארגיש שאני חוטאת לאיש ולמחשבותיו.

יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו.

ואני מצאתי עצמי פוסעת בין המילים שלו כאילו היו כולן מחשבותיי שלי.

על מה הוא כותב? כמעט על הכל.

יונה אלון כותב בכאב על ילדותו. פג ירוד שנולד בחודש שביעי וחי שנתיים ללא אם. אב מנוכר שבכלל לא רצה בקיומו שלו ושל אחיו התאום. גדל תחת עיניה הבוחנות של אמו שהעבירה לו את פחדיה. לא רק עיני אמו, אלא גם עיני הקבוצה בקיבוץ היו נעוצות בו. הספרים הם אלו שהצילו אותו. בספרים מצא מפלט ומקלט.

בין דעה אחת לשנייה ,בין הרהור למחשבה מתגלה בפנינו אדם חכם ורגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו עושה לעצמו הנחות. יונה אלון כותב מודע לאישיותו הקשה המתרחקת מאנשים, מודה לאשתו שבזכותה אפשרה לו קיום. הוא אינו זקוק לקהל חברים, מסתפק במשפחתו המצומצמת. “יפה חוצה את העיר…עופר יושב בבית קפה…נועם ספון בבית…הנכדות צומחות בגן הילדים. אלה הנפשות הקרובות לי, שבשלומן לי שלום.” מודע לעצמו שהוא מחושב, אפילו את הכובע מסיר מעל ראשו בדיוק באותו המקום. מתכנן את יומו בקפדנות וכך מצליח לארגן עצמו.

יונה אלון בעיקר מתמקד במחשבות על הכתיבה. כמו היה הספר שיר הלל לארספואטיקה. הכתיבה חשובה לו היא חלק מהנשימה שלו וחלק מגופו. בלעדיה לא יכול להתקיים. הקדיש עצמו לאותיות ולמילים. הקפיד לכתוב, הכתיבה כמו מבצע מתוכנן עבורו.

“הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה”.

הוא נגד השראה ומוזה, טוען שהכתיבה כמו שדה שעל הכותב לעבד יום יום. “הכתיבה באה לשם החיים ולא החיים לשם הכתיבה.”

 המוסיקה אף היא חשובה לו כמו הכתיבה. יונה אלון למד פסנתר וחצוצרה וסיים תואר באקדמיה למוסיקה ע”ש רובין. המוסיקה ניכרת בכתיבתו, הוא מזכיר רבות יצירות מוסיקליות שהשפיעו עליו, אבל מעל לכל הכתיבה שלו היא כמו מוסיקה מתנגנת האותיות תווים שמצטרפים לסימפוניה קולית.

הוא מעלה בפניו הרהורים נוגים על המוות. חושש שמחלת הסוכרת שממנה סבל תכניע אותו “כולם זורמים אל ים המוות, איש איש ותחבולות ההתחמקות שלו.”

“זמני מוגבל, אני יודע. האם זו הסיבה לרוץ ולהספיק מהר? להפך. להאט ככל האפשר. להתבונן היטב ולא להחמיץ את העיקר”.

יונה אלון מציב מול המוות את החיים ויופיים. שני קצוות שחיים יחד. התרגשתי לקרוא את מחשבותיו על החיים ויופיים. הרהרתי לעצמי כמה יש לי ללמוד ממנו.  הוא מוצא טעם הנאה וחן בכל שבריר של קיום. מתאר באופן פיוטי את יופיו של הטבע, אפילו את השלולית. הוא לא נזקק לטיסות מסביב לעולם כדי ליהנות, מספיקה לו קרן אור, או יופי השמיים. העולם שסביבו מספיק לו. נהנה מהליכתו לעבודה, לספריה, מעץ הבוגנוויליה הצומח, “לכל צמח אביב משלו.” מודע לכך שחיו מונוטוניים, אך מוצא יופי בשבירת השיגרה, אפילו חיוכה של הרוקחת מעלה בליבו שמחה.

“נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים : פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.”

יונה אלון הוא אדם שיודע להעריך, לא רק את יופי העולם ואת האומנות, אלא גם  את מי שעומד מולו ואותו הוא מכבד. האנשים אינם שקופים לו. למשל מנקה הרחובות שמאבק את האוויר ואת מחברותיו גורם לו להבין שלולא הניקיון שלו הוא לא היה זוכה באוויר נקי. ועל הגילוי הקטן הזה הוא אומר “גם באבק יש חיים”.

הכתיבה הברורה המדויקת של יונה אלון מזכירה לי פנס שמאיר פרח בחושך ומי שמתבונן בו מרגיש כאילו עולם ומלואו מתגלה בפניו בפעם הראשונה.

יונה אלון מבודד מצבים שאנו בחיי היומיום חולפים על פניהם בלי לשים לב ולהקדיש להם מחשבה. כמו למשל אושר שנקנה בשמונה וחצי שקלים, לחמנייה טרייה עם חביתה שמשובבת את ליבו. ” ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען, אכן אושר בזול אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת, ואולי יטען מישהו אחר זוהי אשליה. האושר מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.”

החיבור בין כל ההרהורים והמחשבות כמו שמציין אוריאל קון באחרית דבר הוא עונות השנה סתו וחורף בעיקר, וההליכה הלוך ושוב מביתו אל הספרייה ובחזרה. מעין קו ישר בתוך מעגל העונות.

האביב הפורח בסתו כך מכנה את הטבע.

יונה אלון רצה שמחשבותיו אשר אותן הביע בקפדנות מדויקת במחברותיו יתפרסמו ובכך יזכה לחיי נצח. בחייו פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך לא זכה לאותה עדנה שייחל לה. אוריאל קון גאל את המחברות, ערך אותן והגיש לנו פנינה נדירה. בסיום הספר כתב אחרית דבר מרגשת על תהליך האיסוף, העריכה עד להוצאה לאור.

“לאן אני הולך? אני הולך אל החיים. מהם החיים? איני יודע בדיוק. ומה אני כן יודע? אני יודע כמה מעט דרוש לאושר. רק שמים כחולים, גוף שאפשר לשאתו ומטרה רחוקה ויציבה שאתה פוסע לקראתה יום יום.”

ספר פיוטי שיש בו הכל, חיים ומוות, פחדים ואושר, מוסיקה, אומנות, כתיבה. יוצרים דגולים, קפקא, פסואה, לאה גולדברג. ומעל לכל יופיים של החיים ושברירותם.

לכו לקרוא את הספר המופלא הזה. פנינה אמיתית שתאיר לכם את החיים.

כך להישאר לעולם, יונה אלון

תשע נשמות 2018

צבע החלב, ספרה המרגש של  נל ליישון

“לפעמים זיכרון זה דבר טוב כי זה הסיפור של החיים שלך ובלי זה אין לך כלום. אבל לפעמים הזיכרון שומר לך דברים שאת מעדיפה לא לזכור יותר ולא משנה כמה את מנסה להוציא אותם מהראש הם תמיד חוזרים”.

 מרי מחליטה לא לשכוח את השנה החשובה והמשמעותית בחייה ולכן כותבת. הכתיבה קשה לה והיא אינה מוותרת.

מרי. נערה בת חמש עשרה, בעלת שיער בצבע החלב היא בת הזקונים במשפחה כפרית באנגליה. למרי שלוש אחיות גדולות. היא היתה התקווה האחרונה לבן ומשלא הגיע הבן המיוחל היא הפכה לאכזבה. לא רק שאינה בן זכר, אלא היא גם קצת צולעת ובעלת לשון חדה.

“את צריכה לעבוד עם הידיים שלך ולא עם הפה”.

אנו מכירים את מרי מיד בפתיחה, כולם גוערים בה שאינה עושה דבר. אינה מבצעת את המטלות של עבודות החווה כמו שהיא צריכה לעשות. מבקשים ממנה מטלה והיא שוכחת. מרי בעיקר מדברת ומדברת הרבה, שואלת שאלות ובעיקר אינה מהווה זוג ידיים עובדות במשק של הוריה. לכן היא נשלחת לעבוד בביתו של הכומר, כך היא תוסיף שכר למשק של הוריה. מרי הקשורה לאחיותיה הגדולות ובעיקר לסבה הנכה שאוהב אותה ומאמין ביכולתה השכלית עוזבת את המשק כשלגופה רק שמלה אחת מלוכלכת.

בית הכומר פותח בפניה הזדמנויות. היא אינה עובדת בשדה בעבודות קשות, מעכשיו היא מטפלת באשת הכומר החולה, לומדת לאבק, לקרצף ולבשל. הכומר שמזהה את פיקחותה וסקרנותה מלמד אותה לקרוא בתנ”ך. ידע הוא כוח הוא אומר לה אינו שוכח זאת.

עכשיו מרי כותבת את סיפורה על שנה אחת בחייה. השנה היא 1830 שנה משמעותית. שנה שבסיומה היא לא תהיה אותה מרי שהיתה. מרי כותבת בדיוק כמו שהיא מדברת, בשפה נמוכה אך בחדות לשון. היא אינה מחסירה פרט, חשוב לה לספר את האמת וחשוב לה שאנחנו נאמין לה.

והקורא? הופך בלי לשים לב לחבר מושבעים המקשיב לסיפורה ונשבה בקסמה של הנערה הצעירה. מרי מתגלה בפנינו כלוחמנית, אוהבת צדק, היא פקחית ורואה את המציאות כפי שהיא. יש בה תמימות המתובלת בחוכמת חיים כפרית ומציאותית, מין “עשב פרא” שכזה. היא אינה נרתעת לענות תשובה חדה וכנה למי שעומד מולה. הכומר אומר לה :”אין ספק שאת יודעת להשתמש בפה שלך. יש לי רק פה אחד אז אין לי ברירה, אמרתי.” בפעם אחרת היא אומרת לכומר שאכל כמו חזיר. והוא מעמיד אותה על טעותה,” בהיררכיה של החיים המעביד צריך להיות מעל לחזיר.”

למרי אומנם לשון חדה אך יש בה עדינות ואהבת הטבע והעולם, היא גדלה בחווה ורגישה לעונות השנה. הספר מתאר חמש עונות במשך שנה אחת. הוא נפתח באביב ומסתיים באביב. מרי מתארת את תיאורי הטבע של כל עונה לפי הגידולים שצמחו או נבלו. מרי אינה קשורה רק לאדמת המשק, אלא גם לחיות ובעיקר לפרה שאותה היא חולבת ומגופה שואבת חום בימי החורף.

החלב בספר הוא סמל, הוא אנו רק צבע שערותיה של מרי, הוא כמו שביל החלב שמתחיל מחוות הוריה מחליבת הפרה ומטפס לגבעת ביתו של הכומר, שם היא מגישה לכומר ואשתו חלב חם, החלב יכול להיות מזין ומתוק אך יכול להיות בעל טעם חמוץ.

אם חשבנו שהפיקחות שלה תוביל אותה לשינו במעמדה ואולי תחלץ אותה מהמעגל שבו חיה. הרי שלא, מרי מבינה היטב את מעמדה ומקומה בעולם דתי של גברים. בעולם שבו הגברים שולטים. הפיקחות שלה והעצמאות שלה מובילות אותה לקבלת החלטות ואחריות שונה. כי איזו אשה בשנת 1830תוכל להיחלץ ממעמדה הנחות והיותה שבוייה בידי גברים?

מרי אינה מאכזבת, הנחישות שלה מובילה אותה למעשה, היא בטוחה בצדקתה ולוקחת בחשבון את המחיר שהיא תאלץ לשלם.

ספר שהלך איתי במשך כמה ימים. הטריד את מנוחתי ואף גרם לי לכעס. הידיעה שגם היום נשים במדינות מסוימות ובמגזרים שונים, למרות חוכמתן ויכולתן השכלית נתונות למרות גברית, שבויות בכוח הגברי הגובר ומכניע אותן מקומם אותי.

ספרי תשע נשמות משולים בעיני לחנות ממתקים עמוסה בכל סוגים המתיקה הצבעוניים שקיימים בעולם, אני יודעת שאם אכנס בעיניים עצומות לחנות זו כל ממתק שיפול לידיי יהיה טעים טעים.

עוד ספר איכותי המומלץ בחום. ספר עדין ביופיו שלא ייתן לכם מנוח.

צבע החלב, נל ליישון

תרגמה, רותם עטר

תשע נשמות 2018

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי – על ספרה החריף מריר של אלינה ברונסקי

רוזה, האמא הגדולה מהחיים העקשנית והנחושה לממש כל תוכנית, מגישה לנו תפריט תבשילים חריפים, מרירים, חמוצים ולפעמים מתוקים. בקול אישי חודר ונוקב פורשת רוזה בפנינו את עולמה החיצוני והפנימי. לנו לא נותר אלא לחייך ולדמוע יחד איתה.

גדלתי בבית של אוכלי חריף, אבי נהג לאכול את הפלפל הירוק שרק לראותו דמעו עיניי, אמי טחנה פלפלים אדומים חריפים והוסיפה אותם לתבשילים. ואני? לי בשלו בסיר נפרד, לא אהבתי ולא אוהבת עד היום חריף. כל כולי אוהבת מתוק.

הספר הזה  חריף עד דמעות, יש בו הומור, אך מתחת לפני השטח יש בו כאב וצער עמוק.

הימים הם ימי המשטר הקומוניסטי ברוסיה. רוזה, שבעיני היא התגלמות האמא הפולנייה, רוזה יודעת הכל. בעיניה היא הכי חכמה, הכי צעירה, הכי יפה, הכי מושכת,אבל בעיקר שתלטנית, רוצה שהכל יהיה לפי רצונה ודעתה. רוזה מפעילה לחץ על בעלה שיתקדם בסולם המפלגה לטובתם והנאתם האישית. לדבריה, היא זו שיודעת לתקן ולסדר הכל. כשהיא מגלה כי בתה בהריון ואינה מבינה מי הסכים להיות עם בת מכוערת, היא מחליטה שהיא זו אשר תגדל את נכדתה, מכאן היא עושה מאמצים רבים הכוללים אמצעים בלתי הגיוניים וסבירים, ואינה מרפה מרצונה. היא אומנם מצליחה לעיתים לזכות בגידול הנכדה, אבל עומדת שוב מול העובדה שלנכדתה רצונות משלה, בדיוק כמו שהיו לאמה לפנייה.

“תמיד כשהחלטתי לעשות משהו, עשיתי אותו. זו היתה דרכי.”

 ספר כואב, כשברקע המהפכה הקומוניסטית. פחד, חוסר אמון, אנשים המתקדמים במעלה הדרג המפלגתי לנוחיותם.שוחד מצד האזרחים כדי לקבל את מה שמבקשים, רוזה משחדת את כולם, את המורה בפרלינים.

ורוזה? היא אינה נכנעת ,אינה מוותרת ואינה “עושה הנחות” לא לעצמה ולא לבני משפחתה. היא מזכירה לי את הנשים החזקות ששרדו את השואה. תמיד היא מוצאת אפשרויות יצירתיות כדי להצליח. היא תמיד מצליחה להפוך כל לימון ללימונדה, כשהיא מנקה בתים של אחרים היא מרגישה כמו מלכה שהבית הוא ממלכתה ומחכה רק לה.

כשאומרים על מישהו ש”הכין תבשיל”  מתכוונים לתבשיל כמטאפורה, ואכן רוזה”מבשלת” לעצמה תוכניות ומצליחה בהן היטב. “רוקחת” לבתה תכניות נישואים שאינן צולחות, להפך, מותירות אותה ואת הבת שבורות לב.

“הגפילטע פיש התגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל.”

 בעוד הכלכלה גוועת היא מנסה לגרום למשפחתה לא לגווע ומכינה שימורים. הספר  וחייה של רוזה נסובים סביב הכנת תבשילים, גפילטע פיש, פורשמק, וצ’ימס לחתן היהודי, סוגי דייסות, המבורגר, עוף טטארי.

זהו ספר על תרבות ומשטר אפל, על זהות שנמחקה בשם המשטר הסובייטי, על אמא דומיננטית שכלום אינו משביע את רצונה ושאיפותיה. אבל זהו גם מסע, מסע שעוברת הגיבורה אל תוך עצמה עד לפיקחון. ספר שבסיומו נשארתי פעורת פה מהעובדה הידועה שלא כולם אוהבים את אותו התבשיל, לאחד הוא טעים ולשני הוא חריף. האחד חושב שזה מעדן מלכים והאחר משוכנע שהתבשיל אינו ראוי למאכל.
“תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי” הוא ספר שיש בו ההתמודדות עם הכאב והעצב בעזרת הומור. אהבתי את דמות הגיבורה הנחושה שאינה נכנעת ואינה מוותרת, את כוח הרצון שלה ובעיקר את חוש ההומור האישי שלה, חוש הומור שחור וכואב מלווה בתובנות החיים. הראיה הזו היא שגרמה לה לשרוד את כל תהפוכות הדור ומשבריה האישיים.

מומלץ בחום.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי

מגרמנית, נועה קול

תשע נשמות, הכורסא 2018

ספר התשוקות – סופרות לטינו -אמריקאיות כותבות ארוטיקה

סיפורים קצרים שהנושא במרכזי שלהם הוא תשוקה, תשוקה לחיים טובים, תשוקה לאהבה, תשוקה לקשר ותשוקה מינית ארוטית.

ואוו, איזה ספר. כן, כן הוא באמת ואוו. סמינר שלם אני יכולה לדבר על הסיפורים שבו.

אם אגיד לכם שקשה לי לכתוב על הספר תצטרכו להאמין לי ולרוץ לקרוא אותו בעצמכם על מנת להבין את הגודש שבו.

למה ואוו? מהרבה טעמים, הכריכה, אוסף הסיפורים, הנושא המשותף, התוכן והכתיבה הרעננה והאחרת. לא חושבת שיש עוד ספר שמקבץ את נושא התשוקה והארוטיקה בכזו צורה.

זה ספר שובר סטיגמות, למה? נשים כותבות ארוטיקה וכולן מכונסות בספר אחד. הארוטיקה אינה פורנוגרפיה, אלא תשוקה אבל לא תשוקה במובן הרגיל, אלא תשוקה שיש מאחוריה הרבה: הומור, לעג, שחרור, פסיכולוגיה.

ספר “ספר התשוקות” יצא בשלוש כריכות, אחת עדינה, שנייה נועזת מעט ושלישית נועזת ביותר. הכריכות המרהיבות והיפות העמידו אותי בפני בעיה, באיזו כריכה עלי לבחור, הכריכות הצבעוניות מפתות. ונדמה כי הכריכות הן המרמזות על תוכן הספר. הציורים העדינים והצבעוניים מפתים את הקורא ורומזים לו, בוא תקרא תכנס לגן העדן שבפנים. ואכן הסיפורים הם גן עדן, גן עדן של דמויות, צבעים, חושים, יופי, תשוקה, טעימה מהפרי האסור.

המין הוא תשוקה, אחת מהתכונות הבסיסיות של האדם שמניעות אותו (לפי פרויד) התשוקה הראשונית היא תשוקה גופנית, משיכה אל בן הזוג שמולך. רבות דובר על המשיכה המינית, על השוני בין אחד לשני בתשוקותיו, אינספור סגנונות, אינספור דרכים להביע את אהבת המיניות.

הספר שלפנינו הוא קובץ סיפורים של סופרות דרום אמריקאיות, רק מהכותרת “ספר התשוקות” אנו כבר נדרכים ומצפים לתשוקה יצרית לוהטת, כי הרי מדובר בדם חם של אמריקה הדרומית, בקצב סמבה מסחרר. הסיפורים אינם פונוגרפים והמין המתואר בהם אינו מין לשם הראייה. תיאורי המין הם תשוקה יוקדת שמשמת כתפאורה לנפש הגיבורים. המין והיצריות שבסיפורים הוא למעשה מעטה חיצוני לנבכי הנפש של הדמויות ולהבנת האירועים שהן חוות. באמצעות המין מתארות הסופרות חוויות אישיות ופנימיות של הגיבורים.

אוסף הסיפורים הוא אוסף של סגנונות תשוקה, למשל בסיפור “ניו אורדר”, הילדה הקטנה שחוותה לראשונה בגיל 8 תשוקה והרגישה את השינוי בגופה, מנסה לשחזר את אותו האירוע 20 שנה אחרי.

בסיפור אחר הבחורה לוקחת בהיחבא כסף מחברה לאחר קיום יחסים,

 “חוץ מזה, זה לא שאני לוקחת את כל מה שיש במגירה. אני לוקחת בדיוק את מה שאני צריכה, כמו שאתה לוקח את מה שאתה צריך ממני.”

ויש גם סיפורים על תשוקה שאבדה בין בני הזוג בגלל ימי השיגרה.

 ” אם אנחנו נשארים בבית, גם אז חצי גוף נותר בחוץ וגולש בחלונות האינטרנט, מסנג’ר, פייסבוק, סקייפ; כל הרשת החברתית המגוחכת הזאת של חברים מדומיינים ומאהבים שקריים. טווינו במו ידינו את המבוך שלנו כשכל מה שרציתי היה ללכוד אותך.”

אוסף סיפורים מגוון ומעניין, סיפורים קצביים ותוססים בדיוק כמו המקומות שבהם נכתבו, סיפורים חושניים וצבעוניים, עם הומור. סיפורים שבהם  לא רק תשוקה שבאה לידי מימוש, אלא גם פנטזיות, חלומות ,מחשבות, תשוקות אסורות.

יש סיפורים שסיומם הוא מעין פואנטה, המין משמש מטרה פסיכולוגית.

הסיפור הראשון “השערה” הוא אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי, המילה “עפתי” עליו הכי מתאימה לתאר את מה שהרגשתי. סיפור שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא לחשוב, סיפור כן ואמיתי. השערה  בעיני סמל ליחסי המין ביניהם, משהו שתקוע, לא פה ולא שם, בגלל השערה יש לו רגשות אשמה. השערה באסלה היא כמו היחסים שלהם, שטים ונעלמים…

אחרי שתקראו את הסיפור הזה לא תרצו להניח את הספר.

ספר התשוקות, מבחר סופרות

תשע נשמות, 2018

קובץ דיגיטלי

העטיפות הנוספות של ספר התשוקות