הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

וָקוֹלדָה -ספרה החכם והמצמרר של לוסיה פואֶנסו

הגעתי לקריאת הספר “נקייה”, לא ידעתי מאום, לא על העלילה, לא על הדמויות. אפילו לא זכרתי שהסופרת לוסיה פואנסו היא אשתו של סרחיו ביסיו ובמאית מעולה.

ככה, ללא מידע, כמו דף לבן חלק התחלתי לקרוא, לאט לאט הסתננה אלי תחושת אי נוחות מלווה בהתפעלות. אי הנוחות נבעה מדמות הגיבור וההתפעלות מיכולת הכתיבה המיוחדת והמופלאה. זה כוחו של הספר. כתיבה מהפנטת, לופתת, מרתקת ואינה מרפה. לא. אלו אינם סופרלטיבים נבובים, אלו אמירות כנות.

ספר שיש בו הכל. יש בו מתח ואינו ספר מתח, יש בו תעלומה, יש כאב, יש רגשות, סקרנות, קצת איימה ובעיקר יש בו ביקורת קשה.

השנה היא 1959, גיבור הספר, רופא הטוען שהוא רוקח, מוצא את עצמו במנוסה ובורח. בבוקר, שבו מתחילה העלילה הוא מתעורר בתקוה שמשהו יקרה, שיודיעו לו שנואשו מהחיפושים אחריו ואז העולם יחזור להיות עבורו פארק שעשועים.

מחלון חדרו במוטל העלוב הוא צופה בילדות המשחקות בחבל, אחת הילדות מושכת את תשומת ליבו, ילדה בלונדינית בעלת תווי פנים מושלמים, אבל השלמות פגומה, הילדה נמוכה לגילה, ספק ננסית. לילית שמה.

למחרת, כשהוא ממשיך במנוסתו הוא פוגש בילדה ובמשפחתה, הם נוסעים לברילוצ’ה, אב המשפחה מציע לו להמשיך איתם ולנסוע אחריו במכונית שלו.

אותו רופא, חוסה, בשמו החדש, הנמצא במנוסה קושר יחסי ידידות ואמון עם לילית. לילית יותר מאשר היותה ילדה סקרנית היא מסקרנת את חוסה. חוסה בוחן ובודק אותה, מודד ועוקב אחר התפתחות הגדילה שלה כשאת הכל הוא מתעד במחברתו.

בעמודים הראשונים הסתננה לראשי שמדובר באותו הרופא מאושוויץ, שעשה ניסויים ונהנה מהם – מנגלה. אכן לאחר שנשאבנו לעלילה אומרת הסופרת את שמו. החולניות שלו נובעת מכך שהוא רואה במה שעוסק הישגים.

הספר מחלוק לשני חלקים, הֶרליצקָה ווקולדה. שתי בובות שונות לחלוטין, הרליצקה היא בובתה של לילית, בובת חרסינה יפיפייה, בובה אירופאית, שאותה ייצר אביה. וקולדה לעומתה היא בובת סמרטוטים השייכת לינקה, נערה הרה של משפחה שחיה באמצע המדבר.

הבובות סמליות והן בעלות משמעות ותפקיד לאורך העלילה.

איני רוצה לספר על מה הספר, וכיצד רוכש הרופא את אמון המשפחה וקושר עצמו ללילת ואת לילית אליו. על כל האירועים, המתח והסקרנות תקראו.

אני יודעת שיש אנשים יירתעו מקריאה על אותה השנה שבה מנגלה בורח ומצליח אפילו להתחמק מהמוסד הישראלי.

אבל-

אל תתנו לרגש הזה לגרום לכם להפסיד יצירת מופת. וקולדה הוא ספר בעל איכויות ספרותיות. הכתיבה של לוסיה פואנסו מדויקת. היא מצליחה בדרך פסיכולוגית לחדור לתוך ראשו של מנגלה ולהראות לנו הקוראים, כיצד הוא רואה את העולם והאנשים. אנחנו מקבלים הצצה למוח המטורף, שרואה בכל אדם אובייקט והוא סקרן להבין את הפלא שעומד מולו. הוא מנתח כל אדם  איזה גזע, צבע עור,האם הוא  בן תערובת או שנולד כתוצאה מגילוי עיריות.הוא  אפילו חושב שהאנשים הם פארק שעשועים.

הספר מצליח לרתק ולהפנט, אי אפשר להניח אותו מהיד, הוא מותח, מעניין, יש בו כמה רגעי איימה, הוא מעורר רגשות ואמפתיה של הקורא ללילית הילדה.

את הספר יש לקרוא לאט ובקפדנות, כל פרט הוא רמז ובעל משמעות סמלית.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים המשרטטים מהלך מדויק של הבריחה והמנוסה של מנגלה בארגנטינה.

“וקולדה” היא למעשה אות הקלון של ארגנטינה. בדיוק כמו שהרופא הגרמני הוא אות הקלון של גרמניה. הסופרת בחרה להעביר ביקורת על התנהלותה המבישה של ארגנטינה במתן חסות לפושעים נאצים ובהתפשטות הניאו נאצים לאחר המלחמה, מעבר לזה היא מעבירה ביקורת על השמדת האפצ’ים.

“וקולדה” הוא רומן דחוס, חשוב, לופת ומרתק שלא יניח לכם להניח אותו ולא יניח לכם גם לאחר סיום הקריאה.

מומלץ מאוד !

וָקוֹלדָה, לוסיה פואֶנסו

 מספרדית, פרידה פרס־דניאלי

עריכת תרגום, מיכל שליו

הוצאת תשע נשמות,

גבירה אבודה – וילה קאתר

“גבירה אבודה” הוא  סיפור התבגרות ואובדן התמימות.

למעלה מעשרים שנים חלפו מאז שקראתי את “אנטוניה שלי”, ועדיין קסמו של הספר מהלך עלי. אני יכולה לדמיין את אנטוניה שוכבת על החציר הזהוב ולשמוע את צחוקה. שנים חיכיתי לספר נוסף של וילה קאתר. כשראיתי בחנות את הספר “גבירה אבודה” מיד אספתי אותו וקראתי אותו לפני כל הספרים שהמתינו לי.

“גבירה אבודה” מסופר על ידי ניל  ומתחיל כמו סיפור אגדה, לפני שלושים או ארבעים שנה  באחת העיירות האפרוריות ניצב בית  על הגבעה שידוע בהכנסת האורחים שלו. ביתם של אדון וגברת פורסטר היה בית פתוח לכל מי שהגיע לעיירה והיה נודע בהכנסת האורחים הנדיבה שלו. הפורסטרים וביתם היו אגדה עבור תושבי העיירה, מעין מלך ונסיכה יפה, שיש להם כל מה שלאחרים אין.

מריאן פורסטר, אשתו הצעירה של קפטן פורסטר היתה מושא להערצה. כולם תהו מה עשה את גברת פורסטר למה שהיא.

״ די בכך שקדה לך לשלום, די בכך שהביטה בך, וכבר נוצר קשר אישי. היה בה משהו שאחז בכל אחד כהרף עין. היא שבתה מיד את תשומת הלב, השבריריות שלה, החן שלה, פיה שהיה יכול לומר כל כך ללא מילים, עיניים מלאות החיות, הצוחקות, המרמזות על קרבה, שכמעט תמיד גם לגלגלו מעט.״

מריאן פורסטר מארחת לא רק אנשים מבוגרים אלא גם את ילדי העיירה.

ניל, נער עדין, אחיינו של השופט, התייתם מאמו בגיל חמש גר בבית רעוע בקצה הערבה, מקום שאנשים שאינם חשובים מתגוררים. ניל הכיר את מריאן כאשר שבר את ידו והוכנס לביתה על מנת לקבל טיפול רפואי. בפעם הראשונה שראה אותה הופנט וזיכרון זה נחרט במוחו מכאן יוצר ניל קשר עם גברת פורסטר.

המפגש בין ניל לגברת פורסטר הוא מפגש של מעמדות, מעמד האצולה, העשירים הגרים בבית על גבעה והמעמד הנמוך, האנשים העובדים למחייתם.

ניל  עוקב אחריהם לאורך השנים. תאונה של קפטן פורסטר גורמת לו להפסיק לעבוד ומכאן מתחילה דעיכת בני הזוג ושקיעתם.

זהו סיפור של התבגרות ושקיעת העולם הישן שהיה. ניל שראה בבני הזוג מושא להערצה מתבגר ומגלה את האנושיות של מריאן ואת חולשותיה, בעיקר את כאבה נוכח הזדקנותה וירידת מעמדה.

העיירה אף היא עוברת שינויים. גברת פורסטר ואשתו הם למעשה שיקוף של העיירה. ואפילו סמל. בתחילה כשהשתקעו בה הם היו צעירים וביתם היה פתוח לכל מי שעבר בתחנת הרכבת. לאחר שאדון פורסטר נפגע והפסיק לעבוד מעמדם מתערער וכך גם העיירה. לאט לאט נוטשים אותה הצעירים ואנשים מפסיקים לעצור בה. העולם החלוצי מתקדם  ומשאיר מאחור את עולם המעמדות שהיה.

הספר מתאר את החיים במערב ארה”ב בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. את השתלטות בני האדם על שטחים, את המעבר לעיר מעיירות קטנות ובכך נפגעים אנשים שמנוצלים על ידי הבנקים והשתלטות על אדמותיהם. וילה קאתר היא אחת מהסופרים האמריקאים החשובים שמתארת בדיוק ובצבע את החיים בעיירות, את השתלטות המסחר והבנק על החברה. הגבירה האבודה אינה רק גברת פורסטר, אלא גם אובדן המערב. וילה קאתר מיטיבה לתאר את “האבודים” של האנשים ושל החברה.

אישית מצאתי את הספר מעט מיושן והסודות של מריאן שנחשפו לא הרעישו אותי. נהניתי מהתיאורים של העיירה ושקיעתה , ותיאורי נבכי הנפש של ניל וחיפוש משמעותה של גברת פורסטר עבורו תוך כדי התבגרותו.

גבירה אבודה, וילה קאתר

תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר, רעות בן יעקב

הוצאת. תשע נשמות והכורסא בסידרת חוצפנית,2020

.

המידות הקטנות” שהן מידותיה הנעלות של נטליה גינצבורג”

״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות  על החיים.

 נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא  האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.

הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.

נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.

קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.

הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.

“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה  בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.

 בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא  מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”

“דיוקן של חבר” הוא סיפור  הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.

“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.

נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.

על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.

בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”

הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.

החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה  ופצע את נפשה.

סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,

כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו.  ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.

“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.

אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”

נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״

קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.

המידות הקטנות, נטליה גינצבורג

מאיטלקית יונתן פיין

תשע נשמות,2019

העולם עוד יכיר את פני”, של אלפרד הייז”

אני אוהבת את הכתיבה של אלפרד הייז. כתיבה אישית חושפנית לפעמים, ובעיקר כתיבה אנושית. אלפרד הייז  חושף את נפשותיהם של גיבוריו ולא תמיד הוא אוהד אותן.

הכתיבה של הייז פשוטה לכאורה, מעט אינפורמטיבית, ודווקא בגלל הפשטות שלה הוא מצליח להכניס אותנו אל עולמן של הדמויות ולהפוך אותן לאמינות. בגלל הפשטות הזו הוא מצליח ליצור תעתוע ומתח בדבריו.

אלפרד הייז היה תסריטאי, רקע ביוגרפי זה מצוי בספריו. “העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על עולם הקולנוע. ויש לו ביקורת על העולם הזה.

הגיבור, ללא שם, נמצא במסיבה בבית על חוף הים. הוא מבחין בבחורה הצועדת לתוך מי האוקיאנוס ונעלמת בו. הוא קופץ לים להציל אותה. הוא אינו מכיר אותה. מעשה ההצלה היה בעיניו מעשה אינטימי, הבחורה שכבה חשופה על החול נתונה בזרועותיו. תמונת ההצלה דמתה בעיניי לוונוס במהופך, וונוס אינה יוצאת מהמים, אלא נכנסת למים.

הבחורה גם היא ללא שם, היא שחקנית קולנוע כושלת.

מתמונת הפתיחה ברור לנו שיהיה  מפגש בין הגבר לאשה ואולי תהיה התאהבות. הגבר יציל אותה פיסית ונפשית או שהיא תציל אותו.

אלא שהייז אינו מגיש לקורא שלו את הפרי מונח על צלחת. הוא מפתל את הקורא ומתעתע בו עד לסיום. סיום שבו הקורא יהיה מופתע וישאל איך? איך לא שמתי לב לאורך כל היצירה לשיא שבסיום? והאמת, אי אפשר לשים לב, קוראים את הספר נשבים בדמויות, כואבים את אומללות הבחורה. הסיפור מעלה בליל של רגשות, הזדהות, חמלה ,כעס, חוסר הבנה.

הגבר נפגש עם הבחורה ונשבה באישיותה. “בחורה יפה, לא בטוח שחיבב אותה, אבל היה בה משהו מעורר הערצה בעצמאות הקטנה שלה, במאמץ שהשקיעה בשידור גאוותה.״

אלא שהגבר נשוי ואין לו אשליות על התאהבות. הבחורה גם אינה רוצה במערכת יחסים עם גברים נשואים.

הייז סופר מיומן. הוא מספר את הסיפור באופן הכי פשוט שיכול להיות, ללא תיאורים מורכבים, בלי הצטעצעות. כותב במשפטים קצרים, משפטים ארוכים, משפטים קצביים ומשפטים משתרכים. וכל זאת על מנת שנבין את תחושותיו של המספר. אגב, גם בספר “מאוהב” הוא משתמש בטכניקת הסיפור הזו.  בעזרת כתיבה שכזו יוצר הייז כפל משמעות. יש משהו נסתר מתחת לפני השטח. כאילו הוא אומר אני מספר במשפטים פשוטים ואתה הקורא צריך להיות חכם כדי להבין שאין כאן סיפור פשוט.

המפגש בין הגבר לאשה מוביל למערכת יחסים עד ש…. כמו תמיד נכנס גורם נוסף שמוביל את העלילה לסיום. ולא? אל תטעו זה אינו פשוט כמו שעולה בדעתכם.

למשמעות שם הספר  פנים רבים, “העולם עוד יכיר את פני”, מתאים למספר עצמו והגילוי שאנחנו מגלים בסיום הסיפור, או לבחורה שמעוניינת כל כך להיות שחקנית ומי יודע אולי העולם יכיר את פניה. יש לה תקוה ושאיפה. כיוון שאיני רוצה לעשות ספוילר ולגלות את סיום הספר אומר שהשם הוא בעל כפל משמעות. כדי לדעת למה התכוון הסופר מה שנותר לכם הוא לקרוא את הספר וליהנות מכתיבה מצוינת.

“העולם עוד יכיר את פני” הוא ספר על מערכת יחסים בלתי אפשרית, על סודות וביקורת חברתית. ביקורת על עולם תעשיית הקולנוע והצביעות שבו.יצירה מרגשת ורגישה המתארת את נפש האדם ושברירות הקיום. ממליצה מאוד.

העולם עוד יכיר את פני, אלפרד הייז

מאנגלית, דפנה רוזנבליט

תשע נשמות, 2019

אהבה ראשונה ובלתי נשכחת מאת איוון טורגנייב

אומרים שאת האהבה הראשונה אין שוכחים. ולדימיר פטרוביץ לא שכח את זו שלו. וגם אתם, לאחר שתקראו את סיפורו לא תשכחו את אהבתו.

שני אורחים והמארח נותרים יחד בחדר לאחר שכל האורחים התפזרו. המארח מציע שכל אחד יתאר את אהבתו הראשונה. המארח וסרגיי מספרים את סיפורם ומוסיפים שאין בזה עניין. ולדימיר טוען שאינו אמן סיפור ומבקש להעלות את סיפורו על הכתב.

לאחר שבועיים הוא מגיש את מחברתו ובה סיפורו.

הנובלה “אהבה ראשונה”, כתובה במתכונת סיפורי אהבה של המאה ה-19. סיפור מסגרת חיצוני וסיפור מרכזי פנימי ארוך, סיפורו של ולדימיר הוא משולש רומנטי.

בגיל שש עשרה הוריו של ולדימיר שוכרים בית קיץ. לאחר שלושה שבועות מגיעים שכנים חדשים לאגף השמאלי. הנסיכה זסקינה ומשפחתה. הנסיכה אומנם בעל תואר אך היא ענייה ונראית כמו קבצנית בשוק. לנסיכה בת, זינוצקה ,זינאידה. כאשר ולדימיר רואה אותו הוא נשבה ביופייה, היא מושלמת בעיניו, עיניה, גיזרתה, ידיה, כל כולה יופי. זינאידה המבוגרת מולדימיר מפתה אותו להיות בקרבתה ובקרבת חבריה המקיפים אותה בכל רגע.

התנהגותה היא כשל אדונית מול הגברים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרעש השמחה וההמולה בביתה של הנסיכה עמדו בניגוד לביתו שלו שבו קיבל חינוך בודד ומפוכח. הוא היה מאושר מהשחרור.

ולדימיר הצעיר מתאהב.

״ישבתי בלי ניע, הגנבתי מבטים לצדדים. נשמתי לאט, ורק מפעם לפעם צחקתי לנוכח זיכרון זה או אחר או. קפאתי בקרבי לנוכח  המחשבה שאני מאוהב, שהנה היא, זאת אהבה.״

אלא, שאהבתו היא חד צדדית. היא מאוהבת באחר. אהבתו אליה גורמת לו לייסורים. תיאור משולש האהבה הוא תעלומה בעיניו של ולדימיר.

הנובלה כתובה בעדינות לירית וברגישות. איוון  טורגנייב כתב את סיפורו האישי שלו בכישרון אומנותי. הוא מצליח לתאר את תחושת ההתאהבות של ולדימיר הצעיר מול זינאידה הבוגרת ובעיקר את  חוסר האונים שלו מולה. את התשוקה וחוסר החשק למעשים השגרתיים. התיאור נעשה באמצעות תיאורי הטבע כמטונימיים לנפשו של הגיבור. השימוש בדימויים מיוחדים מצליח להבהיר לקורא עד כמה הגיבור שבוי באהבתו החד צדדית.

יופייה של הנובלה הוא בכך שיש בה כוחות מנוגדים, עדינות ותמימות של גיל נעורים מול בגרות ובשלות של שאר הדמויות.

אביו אומר לו״ קח כל מה שאתה יכול ואל תיתן שיתפסו אותך. היה שייך לעצמך בלבד זה כל התכסיס בחיים״. משפט שהוא מפתח להבנת העלילה.

ככל שולדימיר מתאהב הוא מתעקש לנסות להבין את דמותה של זינאידה ומדוע אינה גומלות לו על אהבתו. רק בסיום הנובלה ניתנת התשובה.

את הנובלה “אהבה ראשונה” כתב טורגנייב בשנת 1860 והיא רלוונטית גם לימנו.

סיפור קלאסי של משולש אוהבים הגדוש בעדינות, בתשוקות ויצריים  המנוגדות לעדינות גיל הנעורים. סיפור הכתוב ביופי לירי ובחוכמה.

ממליצה לכם להתרגש כמוני.

אהבה ראשונה , איוון טורגנייב

מרוסית, יעל טומשוב

הוצאת, תשע נשמות, הכורסא, סידרת חוצפנית קטנה. 2019

איש בגן החיות – נובלה חדשה ושנונה של דיויד גארנט

דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.

הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.

ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”

תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”

למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.

ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.

“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”

וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.

“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?

ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.

שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.

“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.

דיויד גארנט  הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.

לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי  את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.

מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאןhttps://bit.ly/2yZ19jd

“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.

איש בגן החיות, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

הוצאת תשע נשמות, 2019

מושב הנהג של מיוריאל ספארק הוא ספר ללא חוקי נהיגה

“מושב הנהג” הוא ספר שלא אוכל לשכוח אותו, כי לא קראתי ספר דומה לו. ספר שסופו ידוע בתחילתו. גיבורת הספר ליסֶה, תמצא את מותה בעוד כמה שעות מתחילת העלילה.

עלילת הספר מתחילה הכי קרוב לסיום העלילה. המספר ואנחנו הקוראים מודעים לסיום. יודעים מיד בהתחלה מה יהיה בסופה של ליסה. למרות זאת אנו שבויים בקסם העלילה המפתיעה, בהתפתחות שלה ודי מופתעים מסיומה.

ליסֶה, רווקה העובדת בחברת רואי חשבון. גרה בדירת חדר שבה הכל מוצמד לקיר.

אנחנו פוגשים בליסה לפני יציאתה לחופשה. “את צריכה את החופשה הזו” אמרו לה במשרד. בהמשך נבין מדוע. ליסה מחליטה להתחדש בשמלה. קונה מעיל צבעוני מפוספס אדום לבן, שמלה עם חלק עליון צהוב וחצאית בדוגמה כתומה סגולה וכחולה  שני פריטים שאינם תואמים לטענת המוכרת ששואלת אותה “את מצטרפת לקרקס?”

ליסה היא בחורה בגובה רגיל, נראית רגיל ,לא מתבלטת, עכשיו במעיל הצבעוני והשמלה בעלת הצבעים הנועזים היא נראית למרחקים ואף אחד לא ישכח שראה אותה ״ אפילו כאן בין הנופשים ליסה מתבלטת״.

ליסה נוסעת לדרום איטליה, לאורך כל מסלול הטיול מרגע שקנתה את השמלה ועד לסיום היא תותיר אחריה פרורים וסימנים להימצאותה. כל מי שהיה עימה במגע יזכור אותה בזכות לבושה, התנהגותה המוזרה, צחוקה, דיבורה.

״כך היא מותירה אחריה את נתיב העקבות, שבקרוב יעקבו אחריו חוקרי האינטרפול ושעיתונאים אירופה קישטו במיומנות כמקובל ….כדי לבסס את זהותה״

המסע של ליסה הוא כרוניקה ידוע מראש. הקורא המלווה אותה מרגיש תעתועים, לא ברור לו מהם כוונותיה  של ליסה וביחוד האם היא אמינה. לאורך המסע היא פוגשת אנשים, עם חלקם היא חולקת חוויות ושיחות, מחלקם היא פוחדת ונתקפת בפאניקה. התנהגותה הלא יציבה מוסוות תחת מעטה של צחוק והנאה. מתנהגת בספונטניות ובגחמות רגעיות ״אין לי תוכניות מוגדרות. טיפשי נורא לתכנן תוכניות.״

למרות שידעתי מה יהיה בסופה של ליסה היו לי לאורך הקריאה הפתעות. עקבתי בדריכות אחר הצעדים שהיא עושה ואחר התנהגותה. הסתקרנתי לדעת כיצד אכן היא תמצא את מותה ומי יהיה זה שיפגע בה.

מי שלא הופתע מהסיום זו ליסה בעצמה, שכן היא הנהגת שיושבת במושב הנהג ומנווטת את הנסיעה אל סיומה.

זה אינו ספר מתח, או בלש, על אף הסממנים שלו. רק בסיום הקריאה ובקריאה חוזרת הקורא מבין את התנהגותה של ליסה.

העלילה החיצונית מקפלת בתוכה את הבדידות הקיומית של האדם. ליסה עצמה חשה בדידות ורוצה לחזור כבר לדירתה. גברת פידקי המבוגרת, שליסה פוגשת אותה היא אשה בודדה המחכה לנכדה.

מיוריאל ספארק כתבה נובלה קצבית, שנונה עם ביקורת חברתית על שנות השבעים, מרד הסטודנטים באירופה, היפים וחציית גבולות חיצונים בין גברים לנשים “הם לובשים מעילי פרווה וחולצות כותנה פרחוניות.” אומרת גברת פיקדי על הגברים.

“מושב הנהג” נקרא בנשימה עצורה, לא רק בגלל המתח שבו, אלא בגלל התנהגותה של הגיבורה. התנהגות שמתעתעת בנו ואפילו במספר יודע כל שאינו יודע הכל.

ספר שנון, מצחיק ומטריד.

מושב הנהג , מיוריאל ספארק

מאנגלית, תומר בן אהרון

סידרת חוצפנית קטנה של הוצאת תשע נשמות והכורסא 2019

האי, ג’אני סטופריץ

קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.

בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.

הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי  בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.

בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.

המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.

מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.

“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.

כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.

 “גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.

יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.

אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.

“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.

נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.

ממליצה בחום.

האי, ג’אני סטופריץ

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

תשע נשמות, 2019

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

אשה אחת נושאת את הכאב והצער של הנשים כולן.

חאדולה היושבת מול עריסת נכדתה שזה עתה נולדה מהרהרת בחייה שלה מרגע לידתה. ולא רק על חייה שלה היא מצרה, אלא על כל חיי הבנות שנולדו ושתיוולדנה.

חאדולה נוטלת את סבל הנשים כולן, את סבל עצם היותן נשים. מגיל קטן הן אינן רצויות, הן נטל כלכלי. נטל על האב שצריך לחתן אותן, ולדאוג לנדוניה נאותה.

״בנדוניה ושילחו אותה לדרכה — או בלשונה של אמהּ: “נפטרו ממנה״ כאשה נשואה היא נידונה להתעמרות מצד הבעל ולעבודה קשה בבית או בשדה.

הספר הקטן הזה בעל שני פנים. תיאור יופיו המהפנט של האי היווני, סקיאתוס, תיאור של יופי עוצר נשימה, יופי בראשיתי, פראי. האי מתואר כגן עדן, אך מתחת לפני השטח מבעבע הגיהנום.

מול היופי הפלאי של האי מתואר סבלה של חאדולה. חאדולה נושאת את דגל הסבל של כל הנשים כולן, ״אבל אני שואלת אתכם, באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת?” סחה פרַנגוֹיאנוּ בינה לבין עצמה. “האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?”

חאדולה יושבת מול עריסת נכדתה החולה שנולדה זה עתה ומהרהרת בחייה. מחשבותיה מובילות אותה להבנה שכל חייה שרתה את האנשים סביבה. כקוראת חשבתי שאמשיך להפליג עם מחשבותיה, אך לא. נכונה לי הפתעה, חאדולה עברה ממחשבות למעשים. המעשה הפך למסע פיזי במרחבי האי מסע שחרור שלה ושל כל הנשים והתינוקות.

חאדולה, האשה שכל אחד מאנשי הכפר מחפש אחריה כדי שתציל, תעזור ,תרפא הופכת כעת לאשה הנרדפת שרודפים אחריה בגלל מעשיה הנוראיים. והיא? אינה מצטערת על מעשיה, היא סובלת אומנם מרגשות אשמה שרודפים אותה בחלומותיה, אבל עדיין רוצה להמשיך במה שהתחילה.

כל מה שרציתי לאחר סיום הספר הוא לטוס מיד אל האי סקיאתוס ליהנות מיופיו כמו שמתואר בנובלה, לחפש את חאדולה ואולי אפילו להצליח לחבק אותה.

שלא תבינו אותי לא נכון. לא מצאתי בגיבורה שום רגש של הזדהות, או הסכמה, אבל בהחלט הבנתי אותה. הבנתי את סבל היותה אשה, את חוסר האונים שלה מול הגברים וחוזקם. את ההבנה שחייה הם כמו גלגל של יסורים שכל עוד היא חיה  לא תוכל להיחלץ ממנו.

הבנת הגיבורה היא גדולתו של הסופר. אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, איש דת שנולד ומת באי סקיאתוס. לאורך כל הקריאה התפעלתי מהעובדה שגבר, איש דת, מצליח להבין את רגשותיה ומחשבותיה של הגיבורה שברא.  מצליח לחדור לליבה ונפשה של חאדולה, מתאר את מחשבותיה וכאביה. הסופר מצליח להעביר לקורא את כל מניעיה, לכן גם אם לא הסכמתי עם מעשיה הבנתי את המניע שלה.

לא רק את נפשה המיוסרת והכואבת של חאדולה מעביר לנו הסופר, אלא את תאורו ויופיו עוצר הנשימה של האי. כמו בעזרת מכחול גדוש צבעים מתאר את צבעוניותו של האי את ההרים, הטרשים, השדות והרועים עם עדריהם.

״ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק… ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדהּ האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.״

״מצד ימין הסתיימה השורה הארוכה של הגנים והחלקות התחומות, בעוד שמצד שמאל עדיין נראתה הגבעה הקטנה והסלעית של קוֹטרוֹניה על שלוש פסגותיה הציוריות, זו אחר זו, מוקפות טחנות רוח ובקתות ובתים לבנים פזורים מסביב להן. עכשיו צעדה במדרון שעדיין היה מתון ונוח. חלקות הכרמים החלו להתגלות לפניה, והיא חלפה על פני מטעי זיתים ועצי פרי עד שהגיעה לחלקות שדה מוקפות משוכות גבוהות שנרעדו ברוח הלילית. שם החלה הדרך לעלות בתלילות מעלה. פרַנגוֹיאנוּ רצה ורצה בנשימה קלה, ורוח הבוקר הנעימה, חמדת הצפון, ליטפה את פניה.״

הנובלה נפלאה הזו המתורגמת בקפדנות מתאימה ,לצערי, גם לימנו. בחודש הבא נציין את יום האישה. חאדולה אומנם נכתבה לפני מאה שנים, אך ניצול הנשים עדיין קיים בחברות רבות. בארצות רבות מרגישות הנשים את מה שחשה חאדולה עצמה.

״אין לך מושג כמה פעמים הנשים נותנות דוגמה!” אמר השומר המקומי, “בדברים מסוימים יש להן הרבה אומץ!״

לחאדולה היה אומץ קיצוני, אומץ שמטרתו לזעזע את מי שמבין עד כמה הנשים נרדפות ומנוצלות.

רוצו לקרוא !!

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

מיוונית, ישראלה אזולאי-נחום

הוצאת תשמע נשמות, 2019