הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל

“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.

נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.

קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.

 ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”

 “בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.

הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.

אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.

אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם  אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.

ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.

 המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה  שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד  שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.

מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.

פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.

הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.

“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.

נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.

“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.

“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.

אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.

אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.

ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.

פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.

האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.

ספר חובה!!

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק 2019

 לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.

שריקה באפלה, אמה היילי

ג’ן תכננה שיום אחד כשיהיה לה זמן היא תכתוב רומן. מותחן, חשבה, עם בלשית, בלשית שהיא גם אמנית ואחד הרמזים יופיע במחברת הסקיצה.

מה שג’ן לא חשבה הוא, שיום אחד היא תמצא עצמה בתוך רומן מתח והיא תהיה הבלשית.

ג’ן נשואה ליו ולהם שתי בנות, מג הגדולה, לסבית שיצאה מהארון ועכשיו היא בהריון. לאנה הבת הצעירה בשנים רבות ממג, נערה מתבגרת בעלת מחשבות אובדניות עם ניסיונות התאבדות ופגיעות גופניות.

ג’ן ולאנה יוצאות לסדנת ציור לחופשה. ג’ן מקוה שבימי הסדנה היא תוכל להתקרב לבתה המתבגרת והסדנה תהווה שינוי אווירה עבור לאנה. ערב אחד לאנה נעלמה, לאחר ארבעה ימים היא חזרה פצועה וחבולה. לאנה לא זכרה דבר מאותם הימים “אני לא זוכרת” חזרה שוב ושוב. בימים הבאים ובשבועות הקרובים תנסה ג’ן לגלות מה קרה ללאנה.

ג’ן הופכת לחרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור ללאנה. עוקבת אחריה ובודקת דקויות בהתנהגותה. מה אמרה, למה אמרה כך, מדוע לאנה כותבת דבר אחד ברשת ואומרת דבר אחר בבית. “רוב האנשים יוצרים רושם כוזב לגבי החיים שלהם ברשתות החברתיות” מסבירה מג לאמה.

מחטטת בחפצים הפרטיים בחדרה נוברת באינסטגרם ובטוויטר שלה. מה שהיא מגלה מפחיד אותה ומאיים עליה. “אז מה עכשיו? את מתכוונת להמשיך לעקוב אחרי? אני אמורה להמשיך ולהעמיד פנים שאת לא שם?” לאנה מפגינה עמידה נחושה מול אמה, היא אינה מספקת לה את תשובותיה ומצליחה לעמוד מול החקירות בקור רוח.

ליבו של הספר הוא מערכת היחסים בין ג’ן ללאנה, ככל שג’ן מנסה להתקרב, לאנה מתרחקת, ג’ן מחטטת,לאנה הודפת.

ג’ן לא רק נוברת בחפציה של לאנה, אלא גם  מחטטת בעברה שלה בניסיון לגלות היכן היו הזרעים להתנהגותה של בתה. היא נזכרת בעברה כנערה, בלידות של בנותיה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.

היעלמותה של לאנה מפר את האיזון המשפחתי, מציף את כל מה שהיה מתחת לפני השטח. קנאת האחיות על תשומת הלב. מג מקנאה בלאנה שכעת היא במרכז העניינים.

“שריקה באפלה” אינו ספר מתח או בלש, יש בו את הסממנים הללו, אבל זהו ספר על משפחה, על זוגיות, על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים וקשר פנימי בתוך המשפחה . הספר עוסק בעיקר בפחדים במשפחה. בחרדות של הורים לילדיהם ושאלות של נכון או לא נכון, שכל הורה שואל ביחס לילדיו.

הספר מחדד את השאלות מה אנחנו יודעים על ילדנו, האם מותר לנו לעקוב אחריהם ולנבור בחפציהם?

הספר כתוב בפרקים קצרים ואפילו קצרצרים. כל פרק מתאר זמן שונה. עבר, הווה, עבר רחוק. כל פרק הוא בעל כותרת. המבנה המיוחד הזה מחדד את הרעיון שג’ן כותבת את הרומן הבלשי שכל חייה חשבה לכתוב.

היה לי קשה בתחילת הקריאה, משהו קצת לא זז, אולי בגלל המבנה של הפרקים שקטע את הרצף. בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הכותרות והתייחסתי לספר כבעל עלילה שלמה ולא מפורקת לפרקים.  ככל שנכנסתי לרצף האירועים ובעיקר לחדירה לנפש הדמויות הספר התקדם ותפס תאוצה. העמודים האחרונים  נקראו במהירות מעצמם.

כמי שעמדה מחוץ לעלילה יכולתי לבקר את התנהלות הדמויות, אך במחשבה שנייה איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו האירוע היה קורה לי, סביר להניח בחלק מהזמן הייתי מתנהלת כמו ג’ן, מוטרדת וסקרנית לדעת מה עבר על בתי, חוששת מהשפעת האירוע על נפשה של ילדתי וחרדה לבאות.

“שריקה באפלה” היא התקוה שנמצאת בכל אחד בנפשו. כשהחושך משתלט עליך, על מנת להיחלץ ממנו צריך להקשיב, לפעמים לעצמך, כדי למצוא את הקצה ולצאת אל האור. את האור או ההארה מוצאת ג’ן בסיום הספר.

שריקה באפלה, אמה היילי

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת , תמיר//סנדיק 2019

‘איידהו , אמילי רסקוביץ

,

איך אפשר לכתוב על הספר “איידהו” ללא ספוילרים.

ספר שהוא כמו פזל או שמיכת טלאים, בכל פעם נוספת פיסת בד והתמונה משתנה, הצבעים הופכים להיות חדים יותר. והקורא חשב לרגע כי התמונה הושלמה עד שפיסה חדשה משנה את כל הראייה.

נשמע מסקרן.

אכן הספר מסקרן אי אפשר להניח אותו מכמה טעמים, ראשית הוא אינו מרפה ממך ושנית אם מניחים אותו לרגע יש חשש שכל הפרטים שקראת יתבלבלו. ספר שאינו מניח לך גם לאחר סיום הקריאה.

וויד ואן נשואים, לוויד אלו נשואים שניים ולאן ראשונים. היא הכירה אותו כשהיתה מורה לפסנתר של בתו והתאהבה בו. לוויד היתה משפחה, אשה ושתי בנות. בוקר אחד הם נסעו להעמיס בולי עץ ביער ושם קרה אירוע ששינה את חייהם.

היום אנו פוגשים את וויד ואן נשואים כמה שנים, שזכרונו של וויד הולך ונעלם, הוא יודע זאת במשפחתו שלושה דורות של דמנציה מוקדמת.

אן מנסה להיאחז בשאריות הזיכרון של וויד על מנת להבין מה קרה שם ביער. היא משלימה במוחה מכוח יצירתיות את הפרטים שחסרים ואינם נאמרים. היא מחפשת בביתם שברי מזכרות על מנת להשלים את הפרטים. והתמונה על מה שארע שם ביער משתנה בהתאם לפרטים ולדמיונה.

 “אתה יודע שאתה לא אוהב שאני עולה לשם, אבל אתה לא יודע למה. אתה כל כך כועס עלי ואתה לא זוכר למה.”

בין שברי זיכרונות, מחשבות ומציאות בין עבר להווה ובין קולותיהם של כמה דמויות. הקורא הוא זה שצריך למצוא את ההסבר.

אפילו כלב הצייד שריחרח את האדמה מביא בפנינו את מחשבותיו. “ריח השביל נעשה ריחו שלו,….לא משנה אחרי מה עוקב הכלב,הוא עושה זאת בעיוורון.”

“הוא מריח את החשיכה ובנשימותיהם החדות של האנשים בעת שהם הולכים וקוראים לא לו, אלא לדבר שהוא מחפש, הריח שבכפפה…”

“איידהו” הוא בין הספרים המאתגרים שקראתי, כי צריך לעקוב אחר כל פיסת מידע, להבין מה האמת, מה המחשבה, מה הדמיון  ולא לערבב ביניהם.

ריבוי הדמויות המספרות את עצמן ולא תמיד מספרות על אותו אירוע יוצר תחושה של רשומןן, רק שאין כאן רשומון, כי אין כמה זוויות ראייה.

בנוסף לדמויות ולסיפורי העובדות נע הרומן  בין עבר להווה ולעתיד הרחוק, אין ציר זמן ליניארי. כל האירגון הזה גורם ליכולת ההתמודדות גבוהה אצל הקורא.

סיום הספר “איידהו” משאיר את התשובות בידי הקורא. אהבתי את הסיום הפתוח, לא תמיד צריך להיות סיום סגור. מאוד נוח לסגור את הקצוות, לתת לקורא תחושה של קתרזיס- הכל בא על מקומו בשלום והסדר חוזר לעולם.אך לא כאן, בספר “איידהו”  הקורא הוא זה שבוחר את הסיום לפי העובדות והמחשבות שנמסרו לו ובכל רגע הסיום משתנה במחשבה.

אני מצאתי את האמת, לדעתי. מוזמנים אתם לקרוא את הרומן המרתק שלא ירפה מכם לבחור באמת ולספר לי על כך.

איידהו , אמילי רסקוביץ’

תרגום מאנגלית, רחלי לביא

הוצאת תמיר//סנדיק , 2019

ציפורי גשם” – ספר הביכורים הנפלא של קלריסה גונוואן”

ספר עדין על בדידות ומערכות יחסים בינאישיות. הקריאה בו היא כמו צעידה איטית בשביל המוליך למודעות.

“אני נושם את הדממה.

היא חדרה לתוכי והפכה אותי לדממה.

אני הדממה”

הדממה היא  מילה נרדפת לבדידות המציפה את הדמויות בספר. כמו מרבית האנשים ביפן הדמויות בספר בודדות, מאופקות, אינן חודרות למרחב של הזולת ומאוד מנומסות.

חשבתי שאקרא את הספר ללא הפסקה, אבל לא כך היה. הקריאה בו היתה מלווה בעצירות והפסקות, לא כי לא עניין אותי, אלא שבכל פעם הייתי זקוקה לעצור על מנת לחשוב. לקראת  סיום הקריאה הרגשתי שאני כמו הגיבור, יצאתי יחד איתו, למסע והייתי זקוקה זקוקה להפוגות בדרך הארוכה.

רן אישידה מגיע מטוקיו לאקאקאווה ללוויית אחותו קייקו. אחותו נרצחה בדקירות סכין והוא סקרן לדעת מה עבר עליה  באקאקאווה במשך השנים שהיא גרה שם. קייקו היא אחותו הבוגרת של רן והוא היה קשור אליה. אומנם הקפידו לדבר בטלפון פעם בשבוע, אך רן לא ידע על אחותו הרבה.

לאחר הלוויה רן מחליט להישאר באקאקאווה. הסיבה הגלויה היא רצונו לדעת על אחותו ואולי להבין מי רצח אותה. בהמשך יתברר לו כי החיפוש הוא אחר עצמו.

זה אינו ספר מתח, איני יודעת מי החליט לסווג אותו כמתח, יש בו אומנם רצח ותעלומה, אך הוא אינו כתוב במתכונות הרגילה של רצח עם פתרון. זהו ספר מסע פנימי, מסע של הגיבור אל עצמו. אל עברו, אל חייו האישיים.

בתרבות יפן קיימת מסורת  יציאה למסע רוחני על מנת להגיע לשלווה הפנימית, לבודהה הפנימי שלך. רן אישידה יוצא למסע לחפש אחר אחותו ולמעשה הוא מוצא עת עצמו. במסעו הוא פוגש אנשים המלמדים אותו על אחותו, עליו, על עברו ועל משמועות האנשים שבחיו. המסע הפנימי שלו הופך להיות החשוב עבורו, אם בתחילת המסע חיפש תשובה למות אחותו הרי שבסיום המסע הוא אינו זקוק לשובה. האמת היא פנימית שלו.

הדמויות שאותם הוא פוגש הן דמויות בודדות, ביפן האנשים מאופקים ובודדים, אינם חודרים לפרטיות של הזולת גם אם הוא בן משפחה. בן משפחה שעובר לעיר מרוחקת לא נפגש לעיתים קרובות עם בני משפחתו.

הכתיבה מינימליסטית, מאופקת כיאה לספרות יפנית. יש בה ערבוב של מציאות וחלום, עבר והווה. החלומות מציפים את הגיבור עד שלעיתים חודרים למציאות היומיומית שלו. יש רגעים  שנדמה כי ישנם שני זמנים ושני עולמות מקבילים. (בורחס, מורקמי)

הסגנון הזכיר לי את הסופר היפני האהוב עלי, מורקמי. יש בספר הקבלות רבות לספריו.

קלריסה גונאוון ילידת אינדונסיה המתגוררת בסינגפור כתבה ספר על דמויות יפניות המתרחש ביפן. אני מסירה את הכובע פעמיים בפני הסופרת.  היא הצליחה להכניס אותי לאווירה המינימליסטית, המאופקת והמסתורית של יפן, למרות שהיא אינה ילידת יפן. וכן  הצליחה להיכנס לדמותו של גבר ולתאר את בדידותו הפנימית ויחסיו עם נשים בצורה משכנעת.

ספר עצוב שסיומו גרם לי לחייך בתקווה.

ממליצה על הספר בתקוה שאולי יביא לנו את הגשם.

קלריסה גונוואן, אישיות כובשת ,מרתקת ומעל לכל נמרצת.

קלריסה גונווואן הגיעה לארץ להשקת ספרה. נפגשתי איתה 3 פעמים. פעם ראשונה במפגש הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים, בפעם השנייה במפגש אינטימי שאירגנה הוצאת תמיר//סנדיק. המפגש התקיים בסיפור פשוט בנווה צדק. המפגש השלישי והמרתק היה בסדנת כתיבה שהיא העבירה.

ציפורי גשם, קלריסה גונאוון

מאנגלית, אורה דנקנר

תמיר // סנדיק 2018

גברת בירד היקרה – ממתק ספרותי מאת א”ג פירס

רומן שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, אם לא הומור ואמונה בעצמך.

את הספרים של הוצאת תמיר // סנדיק אני קוראת בידיעה שלא אניח מהיד, יודעת שהספרים יעמדו בציפיות שלי ולא יאכזבו. ואכן כבר מהמשפטים הראשונים של קריאת הספר הרגשתי שזו הולכת להיות ידידות מופלאה. יותר נכון התאהבות מופלאה. ישבתי בבוקר שבת במרפסת והתענגתי על הספר.

אנגליה היא המדינה שאותה אני מעריצה על התמודדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנגליה שלא נכנעה להפצצות והמשיכה לתפקד, ראש הממשלה, צ’רצ’יל שהנהיג את האומה בנוקשות ובהערכה לעמו.

לונדון, סוף 1941, הימים הם ימי הבליץ הקשים שספגה לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה. הנשים נותרו בעורף וניסו לנהל את חיי היומיום, נשים רבות מילאו בעורף  את מקומם של הגברים שהיו בשדה הקרב. בפני הנשים שנותרו מאחור נוצר חלון הזדמנויות להיכנס לנעלי הגברים שיצאו למלחמה. הן לומדות לנהוג, לרכוב על אופנוע, להצטרף ליחידות לוחמה. לנהל משרדים או מפעלים.

העיתונים היללו את הגבורה ואומץ הרוח של הנשים. דיברו על כך שהנשים צריכות להמשיך בשגרת יומן עד שהגברים יחזרו הביתה. והנשים? השתדלו בכל התחומים, אך היו גם מבוהלות מההפצצות, חרדות לבעליהן , בניהן, ארוסן, אביהן. החברה ציפתה שתישארנה מצד אחד נאמנות, עדינות, נדיבות ומצד שני תתפקדנה כאילו היו גברים.

אמלין לייק lake)) עברה מהכפר ללונדון. בלונדון היא מתגוררת עם חברתה הטובה ביותר, באנטי, בדירת סבתה של באנטי. החבר והאח של אמי מגויסים ונמצאים בחזית, חברה של באנטי, ביל, עובד ככבאי בלונדון.

אמלין לייק חולמת להיות כתבת מלחמה. בדמיונה היא רואה עצמה מתרוצצת בין השוחות תחת הפגזות. והנה חלומה עונד להתממש, היא מתקבלת לעבודה כעובדת זוטרה במשרה חלקית בעיתון, לונדון איבניניג כרוניקל, תחת ניהולה של גברת ה. בירד.

“ידעתי שכעובדת זוטרה אתחיל בתחתית, דמיינתי את עצמי מתיידדת עם טיפוסים ססגוניים, דנה בחדשות.”

המפגש בין אמי לגברת בירד מנפץ את אשלייתה להפוך לכתבת התורמת למאמץ המלחמתי. גברת בירד אשה נוקשה, שמרנית, בעלת דעות מיושנות וקפדניות, אינה מתפשרת ואינה מוכנה לשמוע לעצות של אחרים. גברת בירד היא עורכת מדור קטן בעיתון בשם “ידיד האשה” ,תפקידו לענות ולתת עצות לנשים בכל התחומים, אך גברת בירד צמצמה את התחומים והותירה שניים או שלושה תחומים מהוגנים. והמדור? אינו ידיד האשה כלל. זהו מדור מיושן הרואה את האשה כבעלת מעמד נחות שעליה לרצות את החברה.

המפגש בין שתי הדמויות השונות, אמי, בעלת נעורים רעננים ומוטיבציה לשינוי ועזרה מול גברת בירד המיושנת יוצר קונפליקט אירוני. כשאמי ראתה את גברת בירד היא היתה בעיניה כל כך מכובדת שהיא משווה אותה לצ’רצ’יל. “נראתה אשה מרשימה….כמו המלכה ויקטוריה בערוב ימיה, רק יותר כועסת.”

 גברת בירד, ששמה עומד בניגוד למשמעותו היא אשה נוקשה וקשה ואינה מוכנה להתפשר ולוותר על עמדותיה.

“עמוד שידרה מיס לייק” אמרה זה מה שהנשים האלה צריכות. עם פחדים לא ננצח במלחמה.”

תאום הציפיות של גברת בירד מול האכזבה הקשה של אמי העלו על פני חיוך.

הקונפליקט של אמי וגברת בירד ילך ויתעצם, ולא רק הקונפליקט ביניהן, אלא גם ההפצצות שמחוץ למשרד. תיאורי המלחמה וחיי היומיום אינם מעיקים ואינם קשים, הם מראים את ההתנהלות בתקופה זו באופן טבעי, התמודדות בפרטים הקטנים, כמו מחסור במזון מסוים, מחסור בבגדים, חיפוש אחד שמלה הולמת לערב ריקודים או אפילו מדוע נעלה נעלי עקב בערב כשהיא יודעת שתאלץ לרוץ ולהסתתר מההפצצות.

המלחמה שבחוץ היא למעשה סמל למלחמה הסמויה בין שתיהן.  הקונפליקט בין שתי אידאולוגיות של שתי הנשים, זו הנאחזת בישן כהגנה, “גב בירד עורכת מדור…אמרה שאם ב 1911 לא ענתה ויעצה על בעיות נישואים אין סיבה שתתחיל כעת ב1941” מול הנערה הצעירה שחושבת על שינוי ורוצה שוויון, או לפחות התעניינות בנשים וברגשותיהן.

“בחוץ הפצצות קשות. הנשים חוששות לחיי אהובם וליידי בירד מתעסקת עם הנמלים שבחצר. אינה מוכנה לקרוא על רומנים של אנשים נשואים, על בגידות ,על אכזבות ופחדים. עדיין תקועה בשנת 1911 לפני המלחמה הגדולה”

הספר הוא הספר המוחשי ביותר שקראתי לאחרונה, ראיתי אותו כסרט בריטי מול העיניים. שמעתי את ההומור הציני והקר של גברת בירד, ראיתי את תמימותה של אמי, ואפילו שמעתי את פרצי הצחוק של הקהל.

הכתיבה מעולה , כתיבה שנונה שמעלה חיוך לאורך כל הקריאה , גדולתו של הספר היא שאינו “נופל” לקלישאות ,מדבר על נושאים שאינם קלים אבל באופן שאינו מעיק, גם אם יודעים לאן מובילה הסופרת עדיין נשארת הסקרנות כיצד.

דמותה של אמי שבתה אותי, תמימה עם המון חן מצד אחד, אך גם נחושה ומאמינה בדעותיה, חברה טובה, נערה שעוברת תהליך של התבגרות.

רומן ממתק שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, הומור ואמונה בעצמך.

ספר מרגש, מצחיק, כואב עם מבט אופטימי על השינויים שבחיים.

רוצו לקרוא את הממתק של הקיץ.

גברת בירד היקרה א”ג פירס

תרגמה מאנגלית, דנה טל

תמיר//סנדיק 2018

נדנדת חבלי הכביסה – ספרו של אחמד דני רמאדן, אלף לילה ולילה מודרני.

 כמה עוצמה וטלטלה בספר אחד. “נדנדת חבלי הכביסה” ספר שבו יכולתי להרגיש את הטלטול הנפשי של הגיבורים ואפילו שלי כקוראת.

“איך מתחילים לספר אגדה? היא פשוט מתחילה, איך היא נגמרת ? אף אחד לא יודע איך סיפורים נגמרים, אנחנו כותבים רק את ההתחלה. “ כך אומר חכוואתי לאהובו ברגעים האחרונים לחייו של אהובו.

ארבעים שנה חלפו מאז 2012 , השנה בה עזבו חכוואתי ואהובו את סוריה המדממת. חכוואתי יושב ליד אהובו הגוסס ומספר לו סיפורים על מנת להחזיק אותו עוד קצת בחיים.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

לא יכולתי לעזוב את הספר, הרגשתי כאילו אני יושבת בחדר ומאזינה לסיפוריו, עוד סיפור אחד אמרתי לעצמי, עוד חלק בתוך מארג התמונה הכללית והפכתי עוד דף ועוד סיפור.

חכוואתי, בן יחיד, אביו ואמו נישאו מאהבה עד שהתגלה השיגעון בנפשה של אמו, בורח מסוריה לקהיר, גם שם לא זכה למרגוע, נטיותיו המיניות גרמו להתעללות בו ובחבריו, הוא חוזר לסוריה בה הוא פוגש את אהובו, שניהם נמלטים לבירות ומשם לקנדה.

ארבעים שנה לאחר הבריחה האהוב גוסס מסרטן וחכוואתי מספר לו סיפורים כמו שחרזדה על מנת להחזיקו בחיים. הסיפורים נעים מעבר להווה מגוף יחיד לגוף שלישי, סיפוריו של חכוואתי מתערבבים עם סיפורו של האהוב, ועוד דמויות מהעבר. מלאך המוות מופיע גם הוא ונוכח בחדר, הוא מקשיב לסיפורים ודוחה את תפקידו במספר ימים,  המוות אומר :”נשחק משחק, ליל הישרדות” וחכוואתי מציע לו אפילו לעשן ושניהם מעשנים ג’וינט יחד.

הסיפורים שהוא מספר הם כמו מעשה אריגה של שטיח צבעוני, עוד סיפור ועוד סיפור המצטרפים לכדי עלילה שלמה אחת, שטיח חובק עולם וזמן.

זהו ספר כואב. ספר על מדינה הקרובה מאות קילומטרים אלינו ונמצאת במלחמה שנים, ספר המספר את סיפור המלחמה בסוריה, את אומללותם של אזרחים שאינם מבינים על מה המלחמה כשכל רצונם הוא לחיות, למכור את מרכולתם, כדי להאכיל את ילדם. ובמקום זאת הם זוכים למכוניות מתפוצצות סביבם, יריות תמידיות ,כליאת אנשים והעלמות בחורים צעירים.

סיפורם של פליטים שברחו ורובם לא שרדו. המוות אומר: “היו מיליונים מהם והעולם העניק מקלט למאות. ” סיפורם של פליטים שברחו והשאירו מאחור את המדינה ,את עברם, את זיכרונותיהם. גם אם ניצלו הם אינם מרגישים שייכות.

סיפורה של תרבות שנהרסת והיסטוריה שנחרבה. “המדינה שאהבו ונולדו בה הלכה לאיבוד, נעלמה, הפכה לחור שחור ששאב לתוכו את חיי שמשותיו”.

אך לא רק סיפור על כאב מדינה במלחמה ופליטים, אלא סיפור כאבם של זוגות הומואים ולסביות שאינם יכולים לחיות את חייהם, אביו של הגיבור מכה אותו עד זוב דם כשמגלה את נטיותיו המיניות, חבר אחר נאלץ להינשא ולהרוס את חיו, חיי אשתו ומשפחתו.

זהו סיפורן של הנשים שנאלצות לקבל את מכות בעליהן כאילו היו ממתקים ודבש, סיפור של שמלת כלולות שהיא העדות היחידה למה שעשו הנשים בחייהן- ילדו ילדים וטיפלו בגברים.

הסיפור נע ונד מתנדנד, בין עבר להווה בין זיכרונות כואבים לזיכרונות נעימים, בין דמויות וגיבורים, בין סיפורי מציאות לסיפורי אגדות ומיתולוגיה, בת הים ואביה מרדוך סיפורי אלים מסופוטמים ואשור.

ומעל לכל יש בו אהבת האדם ,אהבתו של חכוואתי לאהובו, אהבה שמצליחה להחזיק את שניהם בשפיות בעולם לא נורמלי. אהבה מרגשת, אהבת אינסופית אפילו היה מוכן למות במקום אהובו.

הסיפורים שמספר הם זיכרונותיו מעברו, מביתו הוריו ואמו המשוגעת, הם החוט שמחבר אותו לעצמו ולאהבתו, החבל שמחבר ביניהם בין עבר להווה ,בין החיים למוות. חבלי הכביסה קולטים את סיפור חייהם ותולים עצמם כמתאבדים על חבלי הכביסה.

החבל הוא גם חבל הטבור שצריך לנתק מהאם, כמו בסיפור על האם שלא יכלה לנתק עצמה מבניה.

סיפורה של אמו היושבת על נדנדת חבלי הכביסה ובוראת לה עולם משלה, מציאות לא קיימת. ואותה נדנדה היא רוחה של אמו הרודפת אחריה, והאם אולי היא סוריה, המדינה הקרועה והמטורפת שאינה יכולה לתת ביטחון לתושביה. והכביסה היא החולצות הנקיות, אך גם המוכתמות בדם המלחמה.

הייתי רוצה שכל מנהיגי העולם יקראו את הספר המטלטל הזה, והכואב, שיבינו את האזרחים המרגישים כלי משחק בידיהם כשכל רצונם הוא לחיות בשקט ולהביא אוכל לילדם.

ממליצה בחום על הספר  בתרגומה המדויק והנפלא של לי עברון, תרגום שבו הצליחה להעביר את תחושת התרבות, האותיות הערביות ומשמעותן.

ולא  דיברתי על העטיפה, די להביט בה ולראות את יופייה העדין והחזק. כל מילה עליה תהיה מיותרת.

רוצו לקרוא את הספר.

נדנדת חבלי הכביסה, אחמד דני רמאדן

מאנגלית, לי עברון

תמיר/ סנדיק, ידיעות ספרים 2018

המיועד – ספרו של חיים פוטוק בתרגום חדש

בנעורי, לפני למעלה מ-40 שנה, קראתי את הספר שנקרא אז “הדגול” בתרגומו של א. אורן. עד היום אני זוכרת את התחושה שבה נשאבתי אל תוך הדפים, קראתי בשקיקה את קורותיהם של דני וראובן.

הספר פתח בפני את עולמו של חיים פוטוק שלאחריו קראתי את כל ספריו.

המיועד בתרגומו הנפלא של שי סנדיק לא פגם בחוויית הקריאה מנעורי.

קראתי את הספר דרך העיניים של אותה נערה מתבגרת המגלה עולם דתי חצוי, עולם של נערים בני אותה הדת, אך שונים מאוד בראיית העולם.

דני וראובן, נערים יהודים דתיים, מברוקלין כל אחד מזרם אחר, דני, בנו של האדמו”ר הרב סונדרס, שייך לחסידות. ראובן בנו של הרב מלטר שייך למתנגדים, מתנגדים לחסידות,

שני הנערים גרים במרחק 5  רחובות נפגשים לראשונה על מגרש הבייסבול, המשחק מתואר כמלחמה בין שתי הישיבות, מלחמה בין החסידים למתנגדים, דני החובט בקבוצתו משחק במלוא העוצמה ומוציא את כל כעסו על קבוצת המתנגדים, ולקראת סיום המשחק הוא חובט ופוגע בעינו של ראובן. הפגיעה בעין היא סמל לקנאה של דני בראובן שיכול לראות דרך משקפיו ועיניו  את העולם בעין פחות נוקשה כעינם של החסידים.

 דני מגיע לבית החולים לביקור אצל ראובן אשר מסרב לראותו, דני מתנצל ואינו מוותר, מכאן צומחת חברות וידידות מיוחדת בין שני הנערים. דני הוא עילוי ומועמד לרשת את אביו האדמו”ר, ראובן מצטיין ומוכשר במתמטיקה. שני הנערים מרבים לבלות יחד ולהחליף דעות ורשמים. דני מקנא בראובן על כך שהוא חשוף לעולם החיצוני וללימודי חול, ראובן מקנא בדני על היותו בן לאב אדמו”ר שסביבו חסידים רבים. דני מגלה עניין בפסיכולוגיה ולומד בעצמו גרמנית, ראובן מגלה עניין בגמרא ובהתפלפלות שבה.

החברות בין הנערים צומחת על רקע סיום מלחמת העולם השנייה וגילוי השמדת היהודים, כל אחד מהאבות מתייחס אחרת לשואה. הרב סונדרס האדמו”ר, אומר שזה רצון האל ואילו אביו של ראובן מעלה שאלות נוקבות על הימצאותו של האל, שאלות שמובילות אותו להאמין בציונות ובהקמת בית יהודי בארץ ישראל. על רקע השוני בין שני האבות חל קרע בין הנערים.

“המיועד” הוא ספר על חברות אמיצה שצומחת על רקע אידאולוגי דתי שונה, אבל לא רק בחברות עוסק הספר, הספר הוא על חמלה וסליחה, אביו של ראובן הזכיר לי את עו”ד אטיקוס פינץ, אביה של סקאוט. בספר “אל תיגע בזמיר”. הרב מלטר שקול, הגיוני, אינו קיצוני מלמד את בנו ראובן לא להיות שיפוטי, לקבל את השוני בכל אחד, מול הרב מלטר ניצב הרב סונדרס, אביו של דני ,שליט ללא חת, עקשן שאינו יודע פשרה, מתנגד לציונות.

דני מעריץ את אביו ואילו ראובן אינו מבין מדוע.

לא תמיד אני אוהבת לחזר לקרוא ספרים שנחרטו בליבי כאשר קראתי כנערה, ההתבוננות של נערה צעירה אינה אותה התבוננות של אשה בוגרת. רק מלומר את שמו של המיועד או הדגול אני מרגישה את צמרמורת הקריאה שחוויתי כנערה, כשנגשתי לקריאה חוזרת היו לי פרפרים בבטן וחששות. איך אקרא ספר שהשפיע עלי בעבר, האם אזכה לאותו החוויה? החששות שלי התבדו מיד בקריאת הדפים הראשונים, התרגום המוצלח של שי סנדיק הכניס אותי מיד לעולמם של דני וראובן, סגנון הכתיבה העכשווי, שימוש במילים שמתאימות לזמננו כאילו חצו את ארבעים השנים שחלפו.

סצנת הבייסבול הזכורה לי במלוא עוצמתה ריגשה אותי בקריאה המחודשת. בקריאה הראשונה של הספר זכרתי את החברות האמיצה בין הנערים ואילו בקריאה הנוכחית הוספתי לי מידע על הבדלי הפלגים, על שלטונו ללא חת של הרב סונדרס בבנו ובחסידיו. זכרתי בעיקר את דמותו של ראובן ודני היה קיצוני בעיני, אולם כעת הרגשתי חמלה ואמפטיה לדמותו המיוחדת של הנער האמיץ, המוכן לעמוד מול אביו.
ספר שלא נס לחו, יש בו רלוונטיות לימנו, שמחה שהספר תורגם מחדש, תודה לשי ולהוצאת תמיר סנדיק. מצפה כעת לתרגום ההמשך, ההבטחה.

המיועד, חיים פוטוק

מאנגלית, שי סנדיק

תמיר סנדיק,  2017

הנשף – על ספרה הביקורתי של אנה הופ

אני אוהבת סיפורים המסופרים מכמה נקודת מבט, הסיפור יוצר מהימנות אצל הקורא ומאפשר לו להחליט לצידו של מי עליו להיות.

הספר “הנשף” נשמע כאילו מדובר בספר רומנטי ונעים, אז זהו שהוא לא. יש בו אומנם רומנטיקה ונשף,אך בעיקר יש בו תאור מצב היסטורי קשה.

איך בורות ופחד מהשונה גורמים לסבל ואומללות. בראשית המאה ועוד לפני כן לא ידעו רבות על נפש האדם, התאוריה של פרויד והפסיכואנליזה טרם הגיעו לידיעת הרופאים המטפלים. אנשים כפייתיים, אנשים מתפרצים וחמי מזג, אותרו כמשוגעים ונכלאו בבתי משוגעים, שם טופלו בעזרת, מכות, הענשה אכזרית, קשירות, הזנה בכפייה. האומללים ביותר והרבים היו העניים, שכן לא היה ביכולת המשפחה לשמור עליהם בבתיהם ולהשגיח עליהם.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של שלוש דמויות. אלה, ג’ון והרופא צ’ארלס.

אלה בחורה צעירה מוצאת עצמה בבית משוגעים שכל מה שאומרים לה הוא, תתנהגי כמו שצריך, כל עוונה היה שאחרה להגיע לבית החרושות, כנראה השתוללה וידתה אבן וניפצה שמשות. מיד מצאה עצמה אסירה וכלואה בבית משוגעים.

במקום כלא זה היא מוצאת עצמה עם נשים  שכלואות שנים רבות, מוזנחות, משוועות ליחס, אך בעיקר נשים שוויתרו על החופש שלהן, ויתרו על יחס אנושי והבינו שמכאן הן לא תצאנה.

בבית המשוגעים היא מתחברת לקלם, נערה ממשפחה בעלת אמצעים הדואגת להביא לה ספרי קריאה, קלם יודעת שבחוץ לא מחכה לה אידיליה והיא מעדיפה להישאר בין כותלי המוסד עד שתחליט כי הוא מסוגלת להתמודד עם החופש.

בבית המשוגעים יש אגף של גברים, הנשים והגברים אינם נפגשים, רק בערבי שישי הם רוקדים יחד. בכל ערב שישי רוקדים באולם הנשפים, גברים ונשים שהתנהגו יפה וזכו לבילוי.

אלה פוגשת בג’ון, גבר אירי שהגיע לאנגליה לאחר טרגדיה משפחתית, ג’ון חרוץ, עובד במרץ, חברו הספן, דן, קורא לו מיו קפיטנה, ג’ון ואלה מתאהבים, אך רופא המוסד, צ’ארלס, מחבל באהבתם.

לאורך הקריאה עלו במוחי מחשבות קשות על דרך הטיפול וההתעללות באנשים תשושי הנפש (רפי  נפש, כך נקראו), כאב לי על הסבל שהם עוברים, כאילו לא די בכך שנפשם סובלת, הסביבה החיצונית ממשיכה להתעלל בהם בטענה שהם יודעים מה טוב להם.

הרופא, האיש שצריך לדאוג להם, להקל עליהם אינו עושה זאת, להיפך הוא עושה השלכה ממצבו הנפשי עליהם.

אנה הופ, קיבלה השראה לסיפורה מסבא רבא שלה ,אולי בגלל זה היא מצליחה להעביר את נבכי הנפש של הדמויות באופן משכנע, היא מציגה אותם כדמויות אנושיות, לו היו זוכים לטיפול נאות, וליחס אנושי מצבם היה אחר. אפילו את נפשו של הרופא שלדעתי היה המטורף האמיתי בספר היא מצליחה להמחיש.

ברגעים מסוימים בכיתי מרוב כאב על הסבל, בכיתי מכעס על ההתנהגות של הסגל ובעיקר על הבורות של אנשי המדע, על התאוריות המטורפות שהומצאו בגין העניים שגוזלים מקום בחברה ויש להכחידם, הזדעזעתי מכך שווינסטון צ’רצ’יל שהיה מזכיר הפנים ,באותן שנים היה תומך נלהב של  תוכנית האאוגניקה. תוכנית שהאמינה כי השיגעון הוא גנטי והעניים הם החולים בו,  מזל שלא יצאה לפועל.

הספר הזכיר לי את הכתובים הסודיים של סבסטיאן בארי ואת לטענת גרייס של מרגרט אטווד, ואת הסרט פרנסס.

ספר מצוין , מצליח להעביר את התקופה ויחס החברה לשונים באופן משכנע מאוד, ספר שיש בו ניצחון הרוח וניצחון האהבה על הטירוף.

ממליצה בחום רב.

הנשף , אנה הופ

מאנגלית ,שי סנדיק

תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017

לא אנושיים -על ספרו החדש של פיליפ קלודל

כשילדיי היו קטנים חמותי נהגה להקריא ולספר להם מהעיתון את כל סיפורי הזוועות, רציחות, כלבים שנושכים בני אדם. אני שהייתי מזועזעת אסרתי עליה להפחיד אותם, לימים התברר לי, שהם דווקא אהבו מאוד את ארוחות הפחד והאימה.

הספר “לא אנושיים” הותיר אותי מפוחדת לנוכח כמות הזוועה שבתוכנו.עד כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק בהתעללות שלנו בבני אדם. כשסיימתי לקרוא את הספר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, למה? כי פיליפ קלודל מספר אנקדוטות אנושיות שהן כלל לא אנושיות. הוא לוקח את כל המקרים הזוועתיים והמוזרים בעולמנו ומכניס אותם אלינו הביתה לסלון שלנו ולחברים שאנו מתרועעים איתם.

“לא אנושיים” הוא אנקדוטות, או סיפורים קצרים, 25 במספר. כל סיפור מתאר מצב קיומי, מכלול הסיפורים גורם לקורא תחושה של חוסר נחת, תיאור  אירוע שעל פניו הוא רגיל ושגרתי מוביל לביקורת קשה על החברה המערבית. על בגידות  ואיזה עונש צפוי לבוגד, על עוני, הומלסים, זרים שמציפים את אירופה, נישואי תערובת, ניכור בין הורים לילדים בעולם המודרני, זקנים שהמהווים בעיה שכן הם אינם מתרבים, אך מספרם הולך וגדל, חוסר אהבה בזוגיות. אלוהים שמוצא למכירה ואין דורש לו. ילד שאוכל את הלב של סבתו והוריו ולא במובן המטאפורי.

חלק מהדמויות מופיעות בכמה סיפורים, מה שיוצר תחושה של עלילה.

ספר צנום שמצליח להטריד, ספר ששם ללעג את החברה המערבית המתייפה והצבועה. החברה הלא אנושית המתנשאת,  אנחנו אוספים זבל, ממחזרים אותו ואפילו הופכים אותו למיצג אומנותי, כמו אומנות בזבל של ויק מוניז, אז מדוע שלא נאסוף את ההומלס מהרחוב ונציג אותו במוזיאון?

פיליפ קלודל בדרכו המיוחדת והמעניינת, בעזרת הומור שחור, מצבים אבסורדים וגרוטסקיים מצליח להעביר ביקורת על כלל החברה שאיבדה את אנושיותה, על החברה שהפכה לחסרת רגשות .לחברה שבה ההזוי הופך למציאות. חברה שבה אין יותר במה לזעזע, אין גבולות חברתיים ואנושיים. ערכי המוסר וערכי העבר נעלמו מהעולם, כי להתחתן עם בן מין שונה אינה הכוונה להינשא לבעל צבע/דת/מין שונה אלא להתחתן עם דובה. הגיבורים בסיפורים הם אנשים נורמטיביים, הם יכולים להיות כל אחד מאתנו או ממכרנו.

הספר הקטן הזה הטריד את שנתי , לא נתן לי מנוחה, ואני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

אהבתי מאוד את עטיפת הספר, עטיפה שנראית נעימה ועדינה אך לא, ממש כמו הסיפורים. עטיפה המחדדת את התחושה שכולנו חיים במוזיאון אחד גדול, כולנו מוצגי לראווה, אין בנו יכולת להימלט מהחשיפה.

“לפעמים אנחנו מוצאים סיפוק בפעולות הפשוטות: רחיצת כלים, כיסוח דשא, צביעת דלת. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו נושמים. החיים נעשים נסבלים כשמעמידים פנים. זאת אומרת, כמעט.”

לא אנושיים , פיליפ קלודל

מצרפתית, לי עברון

הוצאת תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017