“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט. נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי. קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.  ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא.…

, איך אפשר לכתוב על הספר “איידהו” ללא ספוילרים. ספר שהוא כמו פזל או שמיכת טלאים, בכל פעם נוספת פיסת בד והתמונה משתנה, הצבעים הופכים להיות חדים יותר. והקורא חשב לרגע כי התמונה הושלמה עד שפיסה חדשה משנה את כל הראייה. נשמע מסקרן. אכן הספר מסקרן אי אפשר להניח אותו מכמה טעמים, ראשית הוא אינו…

ספר עדין על בדידות ומערכות יחסים בינאישיות. הקריאה בו היא כמו צעידה איטית בשביל המוליך למודעות. “אני נושם את הדממה. היא חדרה לתוכי והפכה אותי לדממה. אני הדממה” הדממה היא  מילה נרדפת לבדידות המציפה את הדמויות בספר. כמו מרבית האנשים ביפן הדמויות בספר בודדות, מאופקות, אינן חודרות למרחב של הזולת ומאוד מנומסות. חשבתי שאקרא את…

רומן שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, אם לא הומור ואמונה בעצמך. את הספרים של הוצאת תמיר // סנדיק אני קוראת בידיעה שלא אניח מהיד, יודעת שהספרים יעמדו בציפיות שלי ולא יאכזבו.…

 כמה עוצמה וטלטלה בספר אחד. “נדנדת חבלי הכביסה” ספר שבו יכולתי להרגיש את הטלטול הנפשי של הגיבורים ואפילו שלי כקוראת. “איך מתחילים לספר אגדה? היא פשוט מתחילה, איך היא נגמרת ? אף אחד לא יודע איך סיפורים נגמרים, אנחנו כותבים רק את ההתחלה. “ כך אומר חכוואתי לאהובו ברגעים האחרונים לחייו של אהובו. ארבעים שנה…

בנעורי, לפני למעלה מ-40 שנה, קראתי את הספר שנקרא אז “הדגול” בתרגומו של א. אורן. עד היום אני זוכרת את התחושה שבה נשאבתי אל תוך הדפים, קראתי בשקיקה את קורותיהם של דני וראובן. הספר פתח בפני את עולמו של חיים פוטוק שלאחריו קראתי את כל ספריו. המיועד בתרגומו הנפלא של שי סנדיק לא פגם בחוויית…

אני אוהבת סיפורים המסופרים מכמה נקודת מבט, הסיפור יוצר מהימנות אצל הקורא ומאפשר לו להחליט לצידו של מי עליו להיות. הספר “הנשף” נשמע כאילו מדובר בספר רומנטי ונעים, אז זהו שהוא לא. יש בו אומנם רומנטיקה ונשף,אך בעיקר יש בו תאור מצב היסטורי קשה. איך בורות ופחד מהשונה גורמים לסבל ואומללות. בראשית המאה ועוד לפני…

כשילדיי היו קטנים חמותי נהגה להקריא ולספר להם מהעיתון את כל סיפורי הזוועות, רציחות, כלבים שנושכים בני אדם. אני שהייתי מזועזעת אסרתי עליה להפחיד אותם, לימים התברר לי, שהם דווקא אהבו מאוד את ארוחות הפחד והאימה. הספר “לא אנושיים” הותיר אותי מפוחדת לנוכח כמות הזוועה שבתוכנו.עד כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק בהתעללות שלנו בבני אדם.…