סודות, שקרים, הסתרה, פחדים ובעיקר חוסר תקשורת בינאישית, זהו נושאו של הספר.

במקור נקרא הספר הידיים של כוח הכבידה והסיכוי. ואכן הספר נפתח בנפילתה של קתרין ממדרגות הקומה השנייה של הבית, עיני כל בני הבית נשואות אל קתרין וחוקקות בזיכרונן את אותו רגע. קתרין נופלת, אמה ואחותה של אמה, מביטות בה מהקומה הראשונה, שני אחיה עומדים מאחוריה במעלה המדרגות. הנפילה היא כוח הכבידה של המשפחה ושל הסיפור.

מאותו הרגע המשמעותי בחיי המשפחה נעה העלילה אחורה אל העבר, שבה להווה וממשיכה אל העתיד.

 בתקופת אשפוזה של קתרין בבית החולים, האם רוז משחזרת את חייה. בעלה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בהריון עם קתרין. היא היתה אמא צעירה לארין ודמיאן. כשקתרין היתה קטנה רוז מסרה את בנה השני דמיאן לגידול אצל אחותה מרגרט. “דמיאן ואני אף פעם לא הסתדרנו…ככל שגדל נעשה לא קל יותר עם דמיאן, אלא יותר קשה…מבחינתי הוא כמו אדם זר בבית, עשיתי לו דברים בלתי נסלחים.”

אחת החוויות הקשות שאיש אינו יכול להתמודד איתן היא חווית הנטישה, נטישה יכולה להיות  מוות של בן משפחה, או עזיבה ופרידה. דמיאן חווה מספר נטישות, אביו שנהרג, הוצאתו מהמשפחה ועזיבת אחיו הבכור את הבית.

דמיאן ננטש על ידי אימו. הוא נמסר לדודתו כיוון שהאם רוז, אשה קרה וחסרת יכולת הכלה מגיעה למסקנה שאינה יכולה להתמודד עם דמיאן, הוא ילד קשה עבורה, לכן היא מוסרת אותו לאחותה הגרושה, גם האחות אינה מגדלת אותו, אלא מפקידה אותו בידי מטפלת וזו הדמות האימהית שמלווה אותו כל חיו.

סצינת הנטישה בספר קשה וקורעת לב, באחד הביקורים מועבר הילד אל האחות מבלי שיקבל הסבר. האם מפקידה אותו לגידול אצל אחותה בתקוה ובטענה שהוא קטן ולא יזכור. דמיאן אינו מביםן מדוע הוא נשאר בבית דודתו.

דמיאן גדל שנים אצל מרגרט  והוחזר הביתה.השהות אצל מרגרט לא היטיבה עימו כמו שחשבה רוז. בחזרתו עליו להתמודד עם שאלות רבות שאף אחד לא טרח להשיב לו עליהן. הוא גדל בתחושה של סוד ושבר בתוך המשפחה. הוא גדל בתחושת אשמה על כך שקתרין נשארה נכה לאחר אותה תאונת נפילה, דמיאן משוכנע כי הוא זה שדחף את קתרין. הנפילה בפתיחת הספר הופכת להיות סמלית ומלווה את בני המשפחה לאורך כל העלילה. כוח המשיכה הופך למשיכה בין שני האחים. אוגדן מטיל על כל בני המשפחה ארועים קשים והסתבכויות נפשיות.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליסט ידוע הדוגל בגישה האינטרסובייקטיבית, גישה בפסיכואנליזה, העוסקת ב”פסיכולוגיה של שני אנשים”, גישה המדגישה את השותפות והקשר בין שני אנשים ורואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא. תומס אוגדן אכן נאמן לגישתו זו בדמויותיו בספר. כל המורכבות הנשית של הדמויות בספר הן תוצאה של מפגש עם דמויות משמעותיות בחייהן. תומס אוגדן כסופר מצליח להפגיש את הדמויות במצבים קיצונים שישפיעו על חייהם ועתידם.

זהו ספרו השני של אוגדן. בספרו הקודם, “הפרטים שהושמטו” הוא נטה לפרש פסיכולוגית את הדמויות ואת התנהלותן. הדרך הסיפורית היתה חלשה, בספרו “לא אמא שלי” הדרך הסיפורית טובה יותר, הוא מצליח לבנות דמויות ולתת להן להסביר לקורא את מחשבותיהן ודרך התנהלותן והוא כסופר חיצוני מתערב פחות. אולם לי היה קשה עם גודש הדמויות הפגומות בעלילה, שלא לדבר על הסיום. נראה לי מוגזם לדחוס את כל המקרים הטיפוליים במשפחה אחת.

אם מתעלמים מכך ומניחים לסופר להוביל אותך בנבכי הנפש והעלילה הסיפורית אזי הנאת הקריאה מובטחת.

ולמי שתהה, בתמונה המוצמדת לספר זו אני התינוקת בזרועות אמי, שאליה אני מתגעגעת 39 שנים.

לא אמא שלי ,תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2018

תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות.

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה, כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והוויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד. כמי שוויתר על השאיפות בחייו.

לזוג נולדים שני ילדים, מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד

לאט לאט, בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר,אוגדן, כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר, “הפרטים שהושמטו” הוא אינו מצליח להשתחרר ממקצועו, הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים שהושמטו, תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2017