הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל

“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.

נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.

קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.

 ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”

 “בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.

הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.

אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.

אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם  אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.

ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.

 המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה  שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד  שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.

מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.

פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.

הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.

“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.

נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.

“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.

“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.

אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.

אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.

ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.

פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.

האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.

ספר חובה!!

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק 2019

 לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.

שריקה באפלה, אמה היילי

ג’ן תכננה שיום אחד כשיהיה לה זמן היא תכתוב רומן. מותחן, חשבה, עם בלשית, בלשית שהיא גם אמנית ואחד הרמזים יופיע במחברת הסקיצה.

מה שג’ן לא חשבה הוא, שיום אחד היא תמצא עצמה בתוך רומן מתח והיא תהיה הבלשית.

ג’ן נשואה ליו ולהם שתי בנות, מג הגדולה, לסבית שיצאה מהארון ועכשיו היא בהריון. לאנה הבת הצעירה בשנים רבות ממג, נערה מתבגרת בעלת מחשבות אובדניות עם ניסיונות התאבדות ופגיעות גופניות.

ג’ן ולאנה יוצאות לסדנת ציור לחופשה. ג’ן מקוה שבימי הסדנה היא תוכל להתקרב לבתה המתבגרת והסדנה תהווה שינוי אווירה עבור לאנה. ערב אחד לאנה נעלמה, לאחר ארבעה ימים היא חזרה פצועה וחבולה. לאנה לא זכרה דבר מאותם הימים “אני לא זוכרת” חזרה שוב ושוב. בימים הבאים ובשבועות הקרובים תנסה ג’ן לגלות מה קרה ללאנה.

ג’ן הופכת לחרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור ללאנה. עוקבת אחריה ובודקת דקויות בהתנהגותה. מה אמרה, למה אמרה כך, מדוע לאנה כותבת דבר אחד ברשת ואומרת דבר אחר בבית. “רוב האנשים יוצרים רושם כוזב לגבי החיים שלהם ברשתות החברתיות” מסבירה מג לאמה.

מחטטת בחפצים הפרטיים בחדרה נוברת באינסטגרם ובטוויטר שלה. מה שהיא מגלה מפחיד אותה ומאיים עליה. “אז מה עכשיו? את מתכוונת להמשיך לעקוב אחרי? אני אמורה להמשיך ולהעמיד פנים שאת לא שם?” לאנה מפגינה עמידה נחושה מול אמה, היא אינה מספקת לה את תשובותיה ומצליחה לעמוד מול החקירות בקור רוח.

ליבו של הספר הוא מערכת היחסים בין ג’ן ללאנה, ככל שג’ן מנסה להתקרב, לאנה מתרחקת, ג’ן מחטטת,לאנה הודפת.

ג’ן לא רק נוברת בחפציה של לאנה, אלא גם  מחטטת בעברה שלה בניסיון לגלות היכן היו הזרעים להתנהגותה של בתה. היא נזכרת בעברה כנערה, בלידות של בנותיה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.

היעלמותה של לאנה מפר את האיזון המשפחתי, מציף את כל מה שהיה מתחת לפני השטח. קנאת האחיות על תשומת הלב. מג מקנאה בלאנה שכעת היא במרכז העניינים.

“שריקה באפלה” אינו ספר מתח או בלש, יש בו את הסממנים הללו, אבל זהו ספר על משפחה, על זוגיות, על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים וקשר פנימי בתוך המשפחה . הספר עוסק בעיקר בפחדים במשפחה. בחרדות של הורים לילדיהם ושאלות של נכון או לא נכון, שכל הורה שואל ביחס לילדיו.

הספר מחדד את השאלות מה אנחנו יודעים על ילדנו, האם מותר לנו לעקוב אחריהם ולנבור בחפציהם?

הספר כתוב בפרקים קצרים ואפילו קצרצרים. כל פרק מתאר זמן שונה. עבר, הווה, עבר רחוק. כל פרק הוא בעל כותרת. המבנה המיוחד הזה מחדד את הרעיון שג’ן כותבת את הרומן הבלשי שכל חייה חשבה לכתוב.

היה לי קשה בתחילת הקריאה, משהו קצת לא זז, אולי בגלל המבנה של הפרקים שקטע את הרצף. בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הכותרות והתייחסתי לספר כבעל עלילה שלמה ולא מפורקת לפרקים.  ככל שנכנסתי לרצף האירועים ובעיקר לחדירה לנפש הדמויות הספר התקדם ותפס תאוצה. העמודים האחרונים  נקראו במהירות מעצמם.

כמי שעמדה מחוץ לעלילה יכולתי לבקר את התנהלות הדמויות, אך במחשבה שנייה איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו האירוע היה קורה לי, סביר להניח בחלק מהזמן הייתי מתנהלת כמו ג’ן, מוטרדת וסקרנית לדעת מה עבר על בתי, חוששת מהשפעת האירוע על נפשה של ילדתי וחרדה לבאות.

“שריקה באפלה” היא התקוה שנמצאת בכל אחד בנפשו. כשהחושך משתלט עליך, על מנת להיחלץ ממנו צריך להקשיב, לפעמים לעצמך, כדי למצוא את הקצה ולצאת אל האור. את האור או ההארה מוצאת ג’ן בסיום הספר.

שריקה באפלה, אמה היילי

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת , תמיר//סנדיק 2019

הנשף – על ספרה הביקורתי של אנה הופ

אני אוהבת סיפורים המסופרים מכמה נקודת מבט, הסיפור יוצר מהימנות אצל הקורא ומאפשר לו להחליט לצידו של מי עליו להיות.

הספר “הנשף” נשמע כאילו מדובר בספר רומנטי ונעים, אז זהו שהוא לא. יש בו אומנם רומנטיקה ונשף,אך בעיקר יש בו תאור מצב היסטורי קשה.

איך בורות ופחד מהשונה גורמים לסבל ואומללות. בראשית המאה ועוד לפני כן לא ידעו רבות על נפש האדם, התאוריה של פרויד והפסיכואנליזה טרם הגיעו לידיעת הרופאים המטפלים. אנשים כפייתיים, אנשים מתפרצים וחמי מזג, אותרו כמשוגעים ונכלאו בבתי משוגעים, שם טופלו בעזרת, מכות, הענשה אכזרית, קשירות, הזנה בכפייה. האומללים ביותר והרבים היו העניים, שכן לא היה ביכולת המשפחה לשמור עליהם בבתיהם ולהשגיח עליהם.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של שלוש דמויות. אלה, ג’ון והרופא צ’ארלס.

אלה בחורה צעירה מוצאת עצמה בבית משוגעים שכל מה שאומרים לה הוא, תתנהגי כמו שצריך, כל עוונה היה שאחרה להגיע לבית החרושות, כנראה השתוללה וידתה אבן וניפצה שמשות. מיד מצאה עצמה אסירה וכלואה בבית משוגעים.

במקום כלא זה היא מוצאת עצמה עם נשים  שכלואות שנים רבות, מוזנחות, משוועות ליחס, אך בעיקר נשים שוויתרו על החופש שלהן, ויתרו על יחס אנושי והבינו שמכאן הן לא תצאנה.

בבית המשוגעים היא מתחברת לקלם, נערה ממשפחה בעלת אמצעים הדואגת להביא לה ספרי קריאה, קלם יודעת שבחוץ לא מחכה לה אידיליה והיא מעדיפה להישאר בין כותלי המוסד עד שתחליט כי הוא מסוגלת להתמודד עם החופש.

בבית המשוגעים יש אגף של גברים, הנשים והגברים אינם נפגשים, רק בערבי שישי הם רוקדים יחד. בכל ערב שישי רוקדים באולם הנשפים, גברים ונשים שהתנהגו יפה וזכו לבילוי.

אלה פוגשת בג’ון, גבר אירי שהגיע לאנגליה לאחר טרגדיה משפחתית, ג’ון חרוץ, עובד במרץ, חברו הספן, דן, קורא לו מיו קפיטנה, ג’ון ואלה מתאהבים, אך רופא המוסד, צ’ארלס, מחבל באהבתם.

לאורך הקריאה עלו במוחי מחשבות קשות על דרך הטיפול וההתעללות באנשים תשושי הנפש (רפי  נפש, כך נקראו), כאב לי על הסבל שהם עוברים, כאילו לא די בכך שנפשם סובלת, הסביבה החיצונית ממשיכה להתעלל בהם בטענה שהם יודעים מה טוב להם.

הרופא, האיש שצריך לדאוג להם, להקל עליהם אינו עושה זאת, להיפך הוא עושה השלכה ממצבו הנפשי עליהם.

אנה הופ, קיבלה השראה לסיפורה מסבא רבא שלה ,אולי בגלל זה היא מצליחה להעביר את נבכי הנפש של הדמויות באופן משכנע, היא מציגה אותם כדמויות אנושיות, לו היו זוכים לטיפול נאות, וליחס אנושי מצבם היה אחר. אפילו את נפשו של הרופא שלדעתי היה המטורף האמיתי בספר היא מצליחה להמחיש.

ברגעים מסוימים בכיתי מרוב כאב על הסבל, בכיתי מכעס על ההתנהגות של הסגל ובעיקר על הבורות של אנשי המדע, על התאוריות המטורפות שהומצאו בגין העניים שגוזלים מקום בחברה ויש להכחידם, הזדעזעתי מכך שווינסטון צ’רצ’יל שהיה מזכיר הפנים ,באותן שנים היה תומך נלהב של  תוכנית האאוגניקה. תוכנית שהאמינה כי השיגעון הוא גנטי והעניים הם החולים בו,  מזל שלא יצאה לפועל.

הספר הזכיר לי את הכתובים הסודיים של סבסטיאן בארי ואת לטענת גרייס של מרגרט אטווד, ואת הסרט פרנסס.

ספר מצוין , מצליח להעביר את התקופה ויחס החברה לשונים באופן משכנע מאוד, ספר שיש בו ניצחון הרוח וניצחון האהבה על הטירוף.

ממליצה בחום רב.

הנשף , אנה הופ

מאנגלית ,שי סנדיק

תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017