הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הכל אודות ליהמן- ספרו הקצבי של סטפנו מאסיני

“הכל אודות ליהמן” הוא חווית קריאה אחרת שלא תשכחו במהרה.

אם אגיד לכם שהספר “הכל אודות ליהמן” הוא בן    758 עמודים והוא כתוב כשירה / פואמה /בלדה, בטוחה שמיד תאמרו: לא תודה, מוותרים, אנחנו רגילים לקרוא רומן עם דמויות והתפתחות.

ואני מדגישה ואומרת:

רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, לא מחר, אלא אתמול.

למה?

התשובה: חוויות קריאה שונה, אחרת. כמו אירוע שלא תשכחו.

ספר אחר ומיוחד, מרתק וחכם, ספר שכולו מוסיקה וריתמוס. העובדות הופכות לתווים והרעיונות למילים ויחד זה מחול מסחרר שאי אפשר לעצור את הקריאה בו.

לא רק הקריאה בו סוחפת, אלא גם האירועים, מילה רודפת מילה בקצב של ריקוד כשהחריזה הפנימית מגבירה את הקצב ודוחקת בקורא להמשיך, להמשיך  ולהדביק אחר האירועים של המשפחה.

זהו סיפורה של משפחה שהקימה את הבנק, או זהו סיפורו של בנק שמאחוריו משפחה. “ליהמן בנק”, אחד מארבעת הבנקים הידועים בארה”ב, זה שהתמוטט ב2008 וגרם לסחרחרה עולמית.

אבל לפני שהבנק הענקי והמפלצתי הזה התמוטט, מישהו  בנה אותו.

הנרי, האח הבכור למשפחת ליהמן, בנו של סוחר בהמות יהודי מגרמניה מגיע לניו-יורק ומשם לאלבמה. “למה אלבמה? שואל האב, הרי אין שם בית כנסת”. באלבמה הוא פותח חנות בדים, מכאן הדרך אל העושר פתוחה בפניו. אחיו מגיעים בעקבותיו. ולמה בדים אם אפשר לסחור בכותנה שממנה עושים את הבגדים? הם סוחרים וחולשים על  שדות הכותנה שבדרום, אלא שמלחמת האזרחים משנה את חוקי הכלכלה. האחים קוראים את השוק ועוברים לסחור ב- קפה, דלק, רכבות, כסף. ואם יש כסף מקימים לו גם בנק.

קודם קנו סחורה וקיבלו עבורה כסף. היום בבנק נותנים כסף בשביל שיקנו סחורה.

מתאר את מסעה של המשפחה כמעט שלב אחר שלב. מתבל בהומור, לפעמים שחור וכואב, מתבל ביידיש וציטוטים מהגמרא,פרקי אבות ופרשת השבוע. משרטט קווי אופי וקווים פסיכולוגים לכל הדמויות. לו היה כותב כביוגרפיה יתכן והמילים היו נשמעות פשוטות ובנאליות. אך כאן כתוב כשיר קצבי והקורא הנפעם מהריתמוס בולע כל פרט ופרט.

סטפנו מאסיני, בורא עולם ומלואו של אנשים שכול כולם בתוך הכסף, מהבוקר ועד הערב הם מחשבים איך להמשיך ולשמן את מכונת הכסף. איך כל אחד מהמשפחה ימשיך את השושלת שמייצרת כסף. ובמשפחה אין מקום למי שאינו חושב או מתעניין בעסקי המשפחה. בובי אומר לאביו שהוא אינו מעוניין בעסקי המשפחה “בני היקר, בובי החביב, אתה בחור פיקח. בכל הכנות אמור לי כאשר נוח בנה את התיבה הוא נשאל אם הוא מעוניין?” עונה לו אביו.

נפעמתי מהמשפחה שכל כולה נתונה לתעשיית הכסף ולמציאת מקורות השקעה חדשים. כל הזמן נתונים בחשיבה מתמדת וביצור מאגרים. למשפחה 120 כללים  לשינון, כמו: אסור לתת אמון ,מי שמחכה מפסיד, מי שמתמהה נתקע, מוטב לצעוק מאשר לסבול, הטעות היחידה היא להודות בטעות.

והכלל החשוב הוא את השם ליהמן כותבים באותיות גדולות.

פיליפ, אחד הבנים שמוחו אינו נרגע מבין

״שכדאי להגיע ראשון למקום שאין בו איש, ושם לתקוע את הדגל. הגיון בריא. פתרון ביד״

״אנחנו סוחרים בכספים

אנחנו הבנקאים

משתמשים בכספים

למכור כספים

להלוות כספים

להחליף כספים

זה הקמח שבו אנחנו

עושים את הלחם שלנו”.

הספר סיפורה של משפחת ליהמן הוא אספקלריה לארה”ב. סיפור על התעשרות ויזמות כלכלית שאינה יודעת שובע. התחלה מחנות בדים קטנה עד לשמים ומשם  למנייה ששוויה 5 סנט.

ובסיום בישיבת מעלה בשַמים זיגמונד שואל, אולי בנק אחר יעזור לנו.

ספר נפלא ומיוחד, חווית קריאה שאין שנייה לה. ספר שהוא גם וגם. שירה, עלילה, רגשות, קור רוח, תיאטרון, קומיקס ובעיקר קצב שמתנגן במוח הקורא.

חוץ מאשר לשיר לחייך ולנוע בקצב הייתי עסוקה במחשבה, איך לעזאזל הצליח הסופר לייצר כזו יצירה גאונית. ולא רק לייצר, אלא לשמור על איכותה לאורך כל 758 העמודים. (בחישוב מהיר הספר הוא 300 עמ’ בסך הכל)

אני מסירה את הכובע בפני עבודת התרגום של ארנו בר שהצליח לשמור על הריתמוס של השירה ועל הקצב הפנימי של הסיפור. לא קל לתרגם ולשמור על האווירה של המקור.

הבעיה היחידה עם הספר היא שלא יכולתי לשאת אותו איתי לכל מקום. וכשעזבתי אותו לבדו רציתי מיד לחזור ולקרוא את קורות המשפחה.

הכל אודות ליהמן, סטפנו מאסיני

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים 2019

קוקולקה- ספרה המרגש של לאנה לוקס

הקריאה בספר “קוקולקה”, אינה קלה, זו קריאה שגורמת לקורא לצמרמורת וכאב.

“קוקולקה”, סמירה, גדלה בבית יתומים באוקראינה, שערה כהה, עיניה גדולות  וצבע עורה כהה מעט, לכן קוראים לה צוענייה. היא אינה יודעת אפילו מה משמעות המילה צוענייה. בזכות יופייה היא נקראת “קוקולקה”, בובה. התנאים בבית היתומים נוראיים, צריך לישון רק על צד ימין, ללא בגדים בקור, ליכלוך וטינופת בכל מקום. סמירה משוועת לקשר אנושי. היא מוצאת אותו אצל חברתה מרינה. הקשר ביניהם נותק לאחר שמרינה אומצה על ידי זוג גרמנים, מאז סמירה חולמת להגיע לגרמניה ולהתאחד עם חברתה.

לילה אחד היא מחליטה לברוח, היא מגלה עד כמה קלה היתה המשימה, פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.

סמירה יוצאת אל העולם. אין מאושרת ממנה. שם בחוץ, אוסף אותה רוקי, הוא מביאה אל ביתו, בית שבו מתגוררים ילדים ובני נוער חסרי בית. סמירה מתיידדת עם לידיה, אחת הנערות הבוגרות. אין יותר מאושרת ממנה, היא זוכה לקורת גג, מעט אוכל, וחברה שמנחה אותה ודואגת לה.

דיירי הבית של רוקי עובדים עבורו בקבצנות. סמירה מגלה את הכוחות שבה לשכנע אנשים לתרום לה נדבות. והיא שמחה בכך.

חייה אינם קלים, הם אפילו קשים, שכן היא עוברת התעללות פיסית, נפשית, הרעבה, התעללות מינית. ניצול וזנות. אבל שוקולד, חיוך, מקלחת חמה משכיחים ממנה את הסבל האיום.

“אחרי חודשים אחדים היה ברור לי שזה הכל עבודה בעיניים. המאזן היה מיועד רק כדי לתת לנו הרגשה שיש לנו סיכוי. לאמיתו של דבר מעולם לא היה לנו סיכוי. הכל היה שקר.”

סמירה מתבגרת, כל שנה שחולפת מחשלת אותה מפני אכזריותו של העולם שבו היא חייה. ככל שהיא מתחשלת היא מתחזקת נפשית ומקוה שתוכל להשתחרר יום אחד מהכבלים הנוראיים של האנשים שלקחו אותה “תחת חסותם.” היא אינה מאבדת תקוה. יש בה עדיין תמימות של ילדה. היא מקוה וחולמת להגיע לחברתה מרינה שבגרמניה. החלום לפגוש אותה הוא זה שמחזיק אותה בתקוה ואמונה.

“דמיינתי לא פעם את הבריחה שלי. לפעמים תיארתי לעצמי איך אני מטפסת החוצה דרך החלון של מלון וקופצת למטה מגובה של הרבה קומות ובורחת עם עצמות שבורות.”

בילדותי קראתי את הספר “אוליבר טוייסט” של דיקנס, לתומי חשבתי שבית יתומים וילדים קבצנים שייכים למאות הקודמות. הספר “קקולקה”, הוכיח לי שגם היום בעולם המפותח קיימת התעללות בילדים.

הספר נקרא בשטף והציף אותי ברגשות. ליבי נכמר על סמירה הקטנה שלא קיבלה הזדמנות לחיים רגילים כמו ילדנו. הספר חשף אותי להתעללות  קשה בילדים. סמירה מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נקודת המבט שלה גורמת לקורא להזדהות עם התלאות שהיא עברה. הסיפור שלה מרתק, אומץ הלב וחוסר איבוד התקוה גרם לי להתפעלות ולרצון, שאכן הספר יסתיים על הצד הטוב, עד כמה שיכול להיות טוב לסמירה אחרי התלאות שעברה.

גם אם קשה לקרוא את חוויותיה של סמירה אני מוצאת שהספר חשוב.

חשוב שנדע מה עובר על ילדים הנמצאים בשולי החברה וחשופים להתעללויות. ילדים שהם טרף קל עבור הפושעים. ילדים שהעתיד נגזל מהם וההזדמנות להיות שווים לילדים אחרים נלקחה.ילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם. ואין מי שיתבע את ילדותם בחזרה.

“קוקולקה” הוא ספר שמטרתו לא להשאיר אותנו אדישים מול המציאות האיומה שאינה מנת חלקה של סמירה בלבד. אלפי נערות וילדים בעולם (מזרח אירופה,קוריאה) מוצאים עצמם במצבה של סמירה.

קוקולקה, לאנה לוקס

מגרמנית, אברם קנטור

ספרית הפועלים 2019

הדברים הראשונים – ספרו המעניין של ברונו ויירה אמרל

הספר הוא כמו טיול בתוך גראפיטי ענק וצבעוני, ציור עם צבעים דהויים על קיר מתפורר.כדי לראות את כל התמונה הכללית יש להתבונן בפרטים הקטנים או להפך. הפרטים הקטנים נותנים את המכלול.

ברונו ויירה אמרל לקח אותי לטיול בשכונת אמליה שבפרוורי ליסבון. שכונת אמליה היא שכונה של  מהגרים מאנגולה. לאחר עצמאות אנגולה חזרו המתיישבים הפורטוגלים והתמקמו בפורטוגל, שמעולם לא הכירו. בשכונת אמיליה שבה התגוררו קראו לרחובות, לבתי העסק ולבתי הקפה בשמות ערי אנגולה.

ברונו ויירה אמרל חוזר לשכונת אמילה. הוא עזב בראש מורם וגאה. כעת, לאחר שמונה שנים, לאחר כישלון נישואיו הוא חוזר אל שכונת ילדותו.

“תקופה מסובכת בחיי. כאילו הורידו אותי מאוטובוס באמצע הנסיעה. האוטובוס היה חיי”

בשיטוט אקראי בשכונה הוא מנסה לשחזר את דמויות נעוריו שליוו אותו. מנסה לחזור אל זיכרונות ילדותו. הוא מחליט לחפש אחר וירז’יליו, צלם, בעל חנות צילום. הוא יודע שוירז’יליו יספק לו תשובות על האנשים והשכונה. תוך כדי חיפושים הוא מגלה שזו דרך להימנע מהצורך להתעמת עם עצמו.

מה הוא מגלה?

חנויות שהחליפו בעלים, בתים שהתחילו להתפורר, “מגדל בבל של חברות סלולר ותפוזים מאלגיר שנמכרים באדישות בידי אנשים שנולדו בסצ’ואן כמו שטח הפקר שנוצר עבור אנשים שלא משתייכים לשום צד.”

לאחר הקדמה ארוכה, שהיא סיפור בפני עצמו. מסביר ברונו שאת הקבצים שכתב סידר בסדר אלפבית וכך מביא את הסיפורים בפנינו.( המתרגם מעיר שניסה לשמור על הסדר ולא הצליח, לכן שמות הפרקים הם בעברית ובשפת מקור.)

ברונו לוקח אותנו לטיול לכל אורכה ורוחבה של השכונה. ונדמה כי הוא לא פסח על אף משבצת או חנות או בית קפה ברחובות. וכך סיפור לסיפור משבצת למשבצת נותנת לנו תמונה מלאה של השכונה.

על מי מספר?

על וורה, נערה שנעלמה, העלמותה ריגשה את השכונה שבוע שבועים וזהו !

על אדוזינה, האשה שגורמת להפלות אצל נשים ונערות,

על אדלברטו, אחד הנערים הגאונים בשכונה, היו רק שלושה, התחיל לשמוע קולות ולבסוף מת ממפרצת. אחר שחולם על אמריקה, אנטוניו הקומוניסט שלא היה קומוניסט.

“אילו ביקשתי לספר על כל השיחות שניהלתי עם וירזיליו, על כמה שהראה לי,על כל מה שלמדתי על שכונת אמיליה ועל עצמי הייתי ממשיך לכתוב אינסוף. כל סיפור היה מוביל לזה שאחריו, כל דמות היתה חושפת משהו על דמות אחרת, ובסוף הייתי מוצא שלא כתבתי את סיפורה של שכונת אמיליה אלא סיפור חייהם האמיתיים של תושביה, את סרט קיומם הרצוף.”

חלק מהסיפורים עצובים וכואבים, ז’וזה אנטוניו שאינו מוכר בשמו, אלא בכינויו השיכור, אנשים שאיבדו מיופים ונעוריהם אבדו בתוך העוני ועליבות הקיום.

לחלקם יש מוסר השכל. כבוד להורים.

אומנם בספר אין עלילה ורצף אירועים אך יש לו ערך ספרותי, ברונו ויירה אמרל מיטיב להביא  תיאורים צבעוניים של השכונה, הסברים על הבתים והאנשים, סיפורי חוויות.

 מספר לנו את סיפורים על אנשים אמיתיים שחיו בשכונה וליוו אותו.  מביא בפנינו את הקול האילם של אנשים קשי יום הנלחמים על קיומם. אנחנו, התיירים, גם אם נטייל בשכונה לא נדע מה מסתתר מאחורי הפנים המחייכים, הבגדים הצבעוניים והשמות האנגולים של התושבים.

״הדעיכה, מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אוה הספרית ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה. זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפיסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עיננו, וכל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים.״

לא טיילתי בפורטוגל ולא בעיר הבירה ליסבון. לפני שנתיים בתי טיילה על אופנוע לאורך החופים והתאהבה במדינה. בעקבות סיפוריה הצליחה להחדיר בי אהבה למדינה היפה הזו.(טיול בקרוב) לכן שמחתי על הספר “הדברים הראשונים”. “הדברים הראשונים” הזכיר לי סיור  בפאבלות של ברזיל, למרות העליבות והעוני, הכיעור לכאורה, היה בשכונה משהו קסום ומרתק.

אי אפשר שלא לשבח את הסידרה “האדומה” (כך אני קוראת לה ) של ספרית הפועלים-סיפורת בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך. סדרה מעולה, שפותחת צוהר לעלומות ומקומות שלא הכרתי. כל ספר של הסדרה משובח ומוקפד. כל ספר מוסיף מגלה ומלמד אותי עוד.

ממליצה.

הדברים הראשונים, ברונו ויירה אמרל

מפורטוגזית, ארז וולק

ספרית הפועלים,סיפורת, 2019

סדר היום, אריק ויאר

ספר קטן בגודלו שעשה  לי אי סדר בראש ונתן לי אגרוף בלב.

תארו לעצמכם, אירועי טרום מלחמת העולם השנייה הם בסך הכל סרט שעבר עריכה ועכשיו על ריצפת האולפן נותרו שרידים שמספרים אמת אחרת. תמונות שאם נחבר אותן מחדש אולי יהיה בידנו סרט אחר.

בגאונות מיוחדת וסרקסטית מביא בפנינו אריק ויאר סצנות מאחורי הקלעים שאותן לא היכרנו.

אריק ויאר הוא סופר, תסריטאי ובמאי קולנוע, לכן נקודת המבט שלו ושלנו היא כמו צפייה בסרט.

“המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם.” הוא אומר בפתיחה. ובפרקים הבאים הוא מביא בפנינו את האמת של מאחורי הקלעים, עובדות שלא ידענו עליהם. – התסריט האמיתי והנוראי של מאחורי הקלעים של מלחמת העולם השנייה.

ב-20.2.1933 מגיעים  לארמון נשיא האספה 24 תעשיינים של חברות ענק ביניהם חברות, סימנס, אופל, אגפא, טלפונקן. באותו הערב התבקשו על ידי הרמן גרינג והיטלר לפתוח את ארנקיהם על מנת לסייע כספית בתעמולת הבחירות. והם בתמורה לתרומה מה שהתברר לאחר המלחמה קיבלו כוח עבודה זול, חינמי אפילו, ומלאו את קופת החברה שלהם.(דוד שלי, במהלך המלחמה  עבד בהנחת מסילות ברזל תחת חברת סימנס) אותם בעלי מפעלים התעשרו והמשיכו לחיות לאחר המלחמה. “24 מכונות חישוב בשערי התופת.” מי חשב על שותפות תעשייתית בין מנהלי המפעלים להיטלר ולמלחמה.

אחרי שנים באה הפלישה לאוסטריה והאנשולס. אריק ויאר מציג את קורט שושניג, קאנצלר אוסטריה כקריקטורה מהלכת, כבובה בידי היטלר, כאדם חסר עמוד שידרה שהיו בפניו אפשרויות למנוע את נפילתה של אוסטריה, שכן היטלר לא היה כזה חזק כמו שהצטייר. אריק ויאר לועג לשושינג  שנותן להיטלר לצרוח עליו ולהעליב אותו כמו תלמיד גימנסיה. שושינג המפוחד אינו אומר דבר.

“האימה מקודם נמצאת כאן, נתלית מקורות התקרה, נחבאת מתחת לכורסאות.” את אותה אימה ניצל היטלר מול המדינות הדמוקרטיות באירופה שהגיבו “בהכנעה מכושפת”. הבריטים רק הזהירו, לצרפתים לא היתה ממשלה.

הכניסה של הגרמנים לאוסטריה מתוארת כסרט רע. הפירר בדרכו למדינת הולדתו למסע ניצחון, אך אבוי, השיירה מתעכבת, תקלות ברכבים, הפיירר עצבני. “צבא מקולקל זו בדיחה בהתגלמותה.”

למרות הפארסה הזו מצליח היטלר להשתלט על אירופה. כי “בוינה יהודים נגררים בשערותיהם בעוד הדמוקרטיות הגדולות מעלימות עין, אנגליה הלכה לישון נוחרת לה בנחת, צרפת חולמת חלומות פז.”

אריק ויאר מעז ואומר את האמת בפרצופם של מנהיגי אירופה, נו, באמת, האם אתם חושבים שאנחנו מאמינים לכם שלא ידעתם, האם התעשיינים לא ידעו ממה וכיצד יתעשרו, האם קאנצלר אוסטריה לא התנגד להיטלר, כי רצה את השקט הפרטי שלו. טיולים, מוסיקה. האם לורד הליפקס לא ידע מיהו גרינג? מאותו יום שבו חתמו על ההסכם חלפו 4 שנים שבהן גרינג הראה את פרצופו האמיתי . לכולם היתה הזדמנות ברגע זה או אחר לפגוע במכונה הגרמנית, רק שהם עצמו עיניים וחשבו לעצמם, עוד מעט הכל יסתיים, זה רק סרט.

ספר קטן ומצומצם בדפים, חזק בעוצמתו, מטריד ומאשים באותה נשימה. הכתיבה של אריק ויאר מבריקה, חכמה, מלאת הומור שחור כואב ונוקב.

אריק ויאר לא כתב את הספר כבדיחה, הוא חקר את האירועים שאותם תיאר.

לכתוב את האירועים ההיסטוריים שאנו מכירים היטב כמו סרט קולנוע ציני זו הברקה לדעתי. לתאר את תלבושות התפאורה של הסרט, לקרוא לאחד הפרקים “צלילי המוסיקה”. לתאר בו כמו מצלמת סרטים את נאומו של היטלר בווינה כשההמון מריע לו ולהשוות אותו לצ’רלי צ’פלין, ולא להיפך- זו גרוטסקה עוקצנית.

“האסונות הגדולים ביותר מתבשרים לא פעם בצעדים קטנטנים.” צעדים שבהם ניתן היה אולי להציל את ההיסטוריה. לכן מן הראוי שנלמד מההיסטוריה ומהפרטים הקטנים שהוסתרו מאיתנו או נגזרו בשעת עריכת ההיסטוריה על מנת שלא נחזור על אותה טעות.

סדר היום, אריק ויאר

מצרפתית, רמה איילון

ספרית הפועלים,2019

עשר אגורות” – ספרו מעורר הסקרנות של ליאוניד פקרובסקי”

הספר “עשר אגורות”  לימד אותי שלחיים יש סיפורים משלהם ולעיתים הם מוצלחים ביותר.

 לעיתים אני מזדמנת לבית הרופאים ברחוב דובנוב 10 בתל אביב. מודה, מעולם לא פניתי לשומר היושב בכניסה, איני זוכרת את פניו, תמיד הגעתי היישר לקומת המרפאה.

הספר “עשר אגורות” סיקרן אותי בזכות מי שכתב אותו.

ליאוניד פקרובסקי נולד ברוסיה, הוא בעל תואר שני בתולדות האומנות, ברוסיה הוא היה אוצר ופרסם מאמרים בנושא אומנות. בגיל 44 עלה לארץ, כמיהתו היתה להגיע ל “תחת שמי ים התיכון” שיר שהפך עבורו לאגדה. כשהגיע לארץ, בגלל קשיי השפה  נאלץ לעבוד כגנן בבית הקברות הצבאי בחולון ולאחר מכן כשומר.

הקריאה בספר הפתיעה אותי.

 זה אינו ספר סיפורים רגיל, אין בו מקבץ של דמויות מתפתחות, שעוברות תהליך של שינוי או סיפורים עם עלילה ואירועים. הסיפורים הם מחשבות על אירועים שחווה הסופר, או יותר נכון אירועים שהובילו אותו לחשוב מחשבות פילוסופיות והרהורים על החיים.

לאוניד כאילו צופה מהצד בחיים, רק “כאילו”, בניגוד לאנשים שחולפים על פניו ואינם מביטים בו (כולל אני)  הוא רואה את כל מי שחולף על פניו. הדמות נחרטת במוחו ואם הצליחה לעניין אותו הוא מתחיל לשוחח איתה במוחו, מכאן הדרך אל הנייר והסיפור הכתוב קצרה.

“אני מנסה למלא בפרטים אמיתיים כדי לחזק אצל הקורא את תחושת האמינות…ומה יכול להיות יותר מציאותי מן המקום שבו אני מבלה במשך השבוע שמונה שעות בכל יום?”

והוא אכן כותב על הכל. חולדה שחלפה מול עינו ומצאה את מותה מקבלת מקום רחב, ליאוניד תוהה מדוע אומרים על חולדה מתה ועל אשה נפטרה? הרי שניהם נטמנים באדמה.

 ליאוניד רכש מזדה 2 בצבע ירוק זרחני. אירוע שהיה עבורו משמעותי, פרידה ממכונית ישנה שליוותה אותו ורכישת מכונית חדשה. בנו כינה את האוטו צרצר, מכאן מתחיל משחק וירטואוזי על המילה צרצר, אותו החרק מתגלגל עד לצאר הרוסי.

קריאת הסיפורים היתה  כמו לשבת בתוך מוחו של הסופר ולעקוב אחר האסוציאציות המחשבתיות  שלו.

קראתי ספרים רבים על אנשים שהיגרו ממולדת אחת לשנייה. אנשים שעלו לארץ ותארו את קשיי הקליטה שלהם. לימדתי תלמידים רבים שלהוריהם היה לא קל להיקלט בארצנו. הספר “עשר אגורות” מצליח לגרום לקורא להבין עולה חדש שההתאקלמות קשה לו. איש אינטלקטואל בעל עושר תרבותי הכלוא בתוכו, ואינו יכול לבוא לידי ביטוי בגלל קשיי השפה.

מתוך הסיפורים מתגלה אדם רגיש שרואה את הפרטים הקטנים בחיים. אדם צנוע, אושרו בכך שאנשים מתייחסים אליו כאדם ולא כשומר בבית הרופאים, אושרו רב כשהוא מגלה שמוכנים לעזור לו ולגמול לו על התנהגותו האדיבה והיחס האדיב והחם שהוא מעניק.

אהבתי את כל הסיפורים שבספר, נהניתי לעקוב אחר מחשבותיו ותבונתו על החיים, חייכתי על האפיזודות שמצא לנכון להפכם לסיפורים.

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר מצאתי עצמי צועדת אל בית הרופאים שבדובנוב 10. בכניסה פגשתי איש נעים הליכות בעל פנים עדינים וחיוך חם. “ליאוניד ?” שאלתי, הוא חייך אלי , שלפתי מתיקי את הספר ואמרתי לו: ” באתי לפגוש אותך בזכות הסיפורים.” הייתם צריכים לראות את פניו הקורנים כששמע שקראתי את סיפוריו.

מכאן התגלגלה שיחה נעימה ומרתקת. על אומנות וספרות. גילתי  אדם  נעים, חכם, רב ידע ומעל לכל בעל חוש הומור. ליאוניד סיפר לי שהוא כל הזמן חושב על הכל, הוא יכול להסתכל על העץ ולחשוב מניין הגיע, מה העץ חושב. מי שתל אותו ומה חשב הגנן.

את מרבית השעות שלו הוא מעביר בקריאת ספריהגות ופילוסופיה, אפלטון, פושקין, קפקא. הוא כותב כל הזמן, הוא הראה לי את היומן שלו הכתוב בכתב יד צפוף ונאה. ליאוניד כותב ברוסית, אך מכוון את סיפוריו לקוראי העברית, הישראלים הם גיבורי הסיפורים שלו.

בסיום השיחה לקח אותי לחניה להציג בפני בכבוד רב את הצרצר המכובד.

כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי, החיים הם בדיוק כמו הסיפורים של ליאוניד, מזמנים לנו הפתעות וסיפורים טובים יותר מאלו שאנחנו יכולים לדמיין.

סיפורים קטנים עם פילוסופיה גדולה, סיפורים שמכוונים הישר ללב הקורא. סיפור לסיפור מצטרף להוויה שלמה שלנו, ממש כמו עשר אגורות ועשר אגורות למאה.

למי שתוהה מדוע מבצבצת כותרתו של היומון בתמונה שיקרא את הסיפור “עשר אגורות” הנושא את שמו של הספר. אחד הסיפורים המצחיקים והשנונים שבקובץ. כן. האירוע שבסיפור  אמיתי לגמרי. הרי אמרתי שהחיים הם הסיפורים הטובים ביותר.

עשר אגורות, לאוניד פקרובסקי

מרוסית,טניה חזנובסקי ותומר שריג

ספרית הפועלים, 2018

ליאוניד בכניסה לבית הרופאים וליד מכונית הצרצר

 

חיים שלמים, ספרו של רוברט זטהאלר

נובלה עדינה המתארת חיים שלמים של אדם. אדם שחי את חייו בפשטות ובשלמות נפשית.

את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה חודשים. ספר אחר שקראתי הרגיז אותי והזכיר לי את הספר העדין הזה.(עוד אכתוב על הספר ומדוע כעסתי) הספר שהרגיז אותי עומד בניגוד מושלם ליופיים של החיים כמו שנפרשים בספר “חיים שלמים”. כמו בספר “סטונר” נפרשת בפני הקורא עלילת חייו של אדם.

שמו של הספר מעיד על תוכנו. חיים שלמים. חיים שלמים הם תקופת חיו של אדם, מעגל חיו מרגע לידתו ועד מותו. אך צרוף המילים חיים שלמים הוא גם מטאפורי ורגשי. הם מעידים על מי שאומר אותם שחי חיים  ומיצה אותם. עשה כל מה שחשב לנכון לעשות מתוך שלמות.

חיים שלמים יכול אדם לעבור ולא לעצור לרגע ולתהות מה משמעותם. ויש ששואלים כמעט כל יום מה תכלית קיומם.

אגר, גיבור הספר יכול להיות כל אחד מאיתנו, השכן, האב, קרוב משפחה, איש שחי את חיו ואנחנו כמעט ולא יודעים על רגשותיו.

כשהיה בן ארבע  הובא אגר אל אחוזתו של קרנצשטוקר, אמו היתה אחת הגיסות של האיכר, לולא מספר השטרות שהוצמדו בנרתיק לצווארו האיכר לא היה מקבלו. עבור האיכר הוא היה פה מיותר, אבל ידיים עובדות נוספות. אותו איכר מתעלל בו פיסית ונפשית. אגר לומד לא להגיב, לשתוק. “הוא דיבר לאט והלך לאט כל מילה וכל צעד הותירו עקבות.”

ללא מילים מיותרות מתאר הספר את חייו של אגר. חיים שלמים – מהגיל שהובא אל הכפר ועד למותו. תהפוכות החיים והשנים מראשית המאה משמשות רקע לדמותו. דרך השינויים הגלובליים, תיעוש, מלחמות עולם, קידמה טכנולוגית אנו לומדים על אופיו ואישיותו. אגר כמו הסביבה שבה חי, משתנה ולומד להסתגל, בתחילה הוא עובד בחווה של האיכר וצובר כוח לאחר מכן עובד בהקמת רכבל, בהמשך כאיכר, כיוון שהכיר את הדרכים להר הוא הופך למדריך טיולים. אגר גם זוכה באהבה למרי, אומנם לזמן קצר, אהבתו היא טהורה, אמיתית.

אגר אוהב את הטבע מעריך ומוקיר אותו. “בלילות קיץ נעימים, פרש שמיכה באחו שזה עתה נקצר, שכב על גבו והביט בשמים זרועי הכוכבים, אחר כך חשב על עתידו שנפרש לפניו עד אינסוף, דווקא משום שלא ציפה ממנו לדבר, ולעיתים היתה לו תחושה שהאדמה עולה ויורדת ברכות מתחת לגבו, ברגעים אלה ידע שההרים נושמים.” הטבע  בעיניו מהווה השתקפות של חייו, עדין ועוצמתי, מכאיב ומרגש.

אהבתי את השלמות הנפשית שבה חי אגר, למרות התהפוכות בחייו והסבל הוא מקבל את חייו כפשוטם, לא שואל שאלות קיומיות, נהנה מכל מה שניתן לו, אוהב את האדמה וקרני האור.

 יופיו של הספר הוא בכתיבה המאופקת, כתיבה שהיא מעט סגפנית ויחד עם זאת מלאת רגש אהבה מצידו של הסופר לגיבורו. הסופר יכול היה למלא את האירועים והתהפכות בחייו של אגר בתיאורים  פלסטיים ארוכים. אך לא. דווקא הבחירה בצמצום הופכת את הספר לעדין ורגיש. תהיתי לאורך הקריאה כיצד ניתן לספר על חיו של אדם בנובלה קצרה? רוברט זטהאלר הצליח.

אגר גם הוא בעל רגשות מאופקים. מגיל קטן ידע שאינו יכול לבטוח באיש, שרגשותיו אינם משמעותיים ולכן למד לשתוק. האיפוק שלו מקביל לאיפוק הכתיבה.

“הוא לא רצה להיות איכר. פרושו לחטט באדמה בעיניים מושפלות. אדם צריך לשאת מבטו כדי שיוכל לראות רחוק ככל האפשר מעבר לפיסת הקרקע הצרה המוגבלות שלו.” אגר לא נכנע ונצמד כמו איכר לפיסת האדמה שלו, הוא נשא עיניים והמריא במחשבותיו.

“איזהו האדם השמח בחלקו” אמרו חז”ל. על ברכי המשפט הזה חינך אותי אבי.

אגר שמח בחלקו יודע לעבוד קשה בשביל קיומו ותרומתו לעולם אך יודע ליהנות מענן החולף בשמים, משלג על רכסי ההרים, מאהבתו לאדם. אפילו דמותה של גרייס קלי בטלוויזיה מעוררת בו רגשות.

“בסך הכל יכול היה להיות מרוצה, הוא חווה ילדות, מלחמה, מפולת שלגים. שום עבודה לא היתה מתחת לכבודו…לעיתים תלה את חיו על חוט השערה….הוא בנה בית, הוא אהב, אבל כל הזמן שבין לבין יכול היה להביט לאחור בלי חרטה, בצחוק שבא מן הלב ובפליאה אחת גדולה”

מאחלת לכולנו שנחייה את חיינו ללא חרטה, בצחוק ובפליאה.

חיים שלמים ,רוברט זטהאלר

מגרמנית, דפנה עמית

ספרית הפועלים, 2017

נופש מופלא – ספרו של מיכאיל זושצ’נקו כסאטירה חברתית

קובץ סיפורים שנכתבו כביקורת וסאטירה על המשטר הקומוניסטי אך יש בהם רלוונטיות לימנו.

“נופש מופלא” הוא אוסף סיפורים קצרים  וקצרצרים של הסופר מיכאיל זוש’צנקו יליד  סן פטרבורג, 1984 זושצ’נקו התחיל לפרסם בשנת 1920 . עם עליית הקומוניזם הפך למתנגד למשטר, לכן טבעי ובלתי נמנע הוא שסיפוריו יהוו סאטירה חברתית.

חלקם של  הסיפורים הם רשמים וחוויות, כמו הסיפור על הגעת הרשמקול מאמריקה. או יגונה של אשה, אלמנה המנצלת את התאבדותו של בעלה כדי לא לעמוד בתור, וכל הקהל החס עליה מאפשר לה.

חלק מהסיפורים הם ביקורת על הממסד ועל המשטר ונגד האריסטוקרטיה. הסיפור “האריסטוקרטית” לועג למעמד זה. נשים החובשות כובע, מחזיקות כלבלב ובעלות שן זהב. מעמדה של הדמות מאפשר לה לנצל את הגיבור המייצג את המפלגה.

ואי אפשר שלא להזכיר את הסיפור “הרפתקאותיו של  קוף” שהוא אלגוריה על האדם הפשוט במשטר הקומוניסטי. סיפור שבגינו סולק מחברות באגודת הסופרים

בסיום הסיפור אומרת הדמות, “חינכתי אותו להתנהג כמו בן אדם וכעת כל הילדים ואפילו מבוגרים אחדים יכולים לקחת ממנו דוגמה”.

אומנם הסיפורים נכתבו בשנות השלושים ברוסיה בראשית הקומוניזם, אך יש בהם על זמניות, הם מבטאים היטב את הפחד מהעריצות והרודנות. את חשיבות חירות האדם וחופש המחשבה והביטוי.

את מידת ההקרבה של האזרח מול מפלצת המפלגה.

הסיפור “השחקן” הוא מטאפורה המסבירה את התנהלות ההמון נוכח מפלצת המפלגה.

“חוש ריח של כלב” מתאר את הפחדים של העם מול המשטר, כלב המשטרה מחפש את גנב הפרווה וכאשר ניגש לאנשים מתגלה כי כל אחד מהם גנב ופשע והכלבה אינה מרפה מאף אחד.

בשפה פשוטה, אפילו מעט עממית ויומיומית מעלה זושצ’נקו את כאבם של האזרחים הפשוטים, את ההתנהלות היומיומית, את הכעס, את התסכול, את הגרגרנות של האנשים. בקובץ  סיפורים סאטירים וביקורתיים וסיפורים אנושיים על חיי האנשים ברוסיה הקומוניסטית.

ממליצה לקרוא את הקובץ המיוחד הזה הפותח צוהר למסך הברזל ומעמיד את האדם בהערכה מחודשת לחופש הביטוי ולדמוקרטיה.

נופש מופלא / מיכאיל זושצ’נקו

מרוסית, יואל נץ

ספרית הפועלים 2018

נזירה – ספרו של מארקו לודולי

יש ספרים שרק אחרי הקריאה בם מתחילות המחשבות על הספר על העלילה, על הדמויות. כזה הוא הספר “נזירה.”

בגיל 16 מודיעה אמרנטה לאמה שהיא מתכוונת להיות נזירה, למרות שלא נהגה לבקר בכנסייה. אמה מנסה להניעה מרצון זה ולשכנע אותה שהיא יפה וודאי תמצא חתן עשיר שיספק לה את כל מחסורה.

היום עשרים שנה מאוחר יותר כותבת אמרנטה ביומן את חוויותיה.

הספר “נזירה” נפתח בתחושות הריקנית שמלוות את אמרנטה היא מתפללת לאל ומבקשת ממנו מסר וטעם לחיים, המסר לא מאחר להגיע אמרנטה נשלחת על ידי אם המנזר להיות מורה לילדי הגן.

העבודה בגן הילדים מהווה מסע התבגרות נפשית עבורה. מול ילדי הגן מגלה אמרנטה את רגשותיה המודחקים. דרכם היא לומדת להכיר את מכלול הרגשות.

המסע אינו רק רגשי אלא גם פיסי, היא נקשרת אל אחד מילדי הגן, לוקה. לוקה מעמיד אותה בפני ניסיונות שאותם היא חווה ברחובות רומא. דר ך לוקה היא חווה את חוויות ילדותה שהוחמצו.

מחוץ למנזר היא מגלה כי לחיי הדת ולחיים החילוניים יש את אותם האלמנטים, כל צד מקדש משהו, כמו למשל הדלקת סיגריה, אמרנטה רואה בהדלקת הסיגריה התנהגות פולחנית.

מרקו לודולי מבכירי סופרי איטליה מעביר אותנו מסע נפשי שכתוב בשפה מדויקת, הוא מצליח להעלות שאלות מהותיות על הבחירות בין חיי דת לחיים חילוניים, האם אלוהים קיים, האם הוא בוחן אותנו, ומיהו ישו, אמרנטה רואה בישו “גבר בודד”, כמעט כמותה.

מחשבותיה של אמרנטה העוברות במוחה מתוארות באופן אנושי ורגיש, ההתלבטות וההתחבטות שלה בחיי הדת אמינים. תיאורי הבדידות שלה וההתבוננות החיצונית והפנימית בחייה שלה ובחיי האנשים החיצונים מתוארת באופן אמין.

המסע ברחבי רומא היה קצת הזוי ולא אמין בעיני, ההסבר שלי כדי שאבין אותו  הוא שאולי זה היה מסע פנימי בדמיונה של אמרנטה, כי היא בעצמה אומרת, שהיתה ילדה השאירה דף ריק ולא ציירה כי לא אהבה שיחטטו בדמיונות שלה.

הספר הקטן הזה, גרם לי לחשוב עליו ועל הנזירה אמרנטה, על משמעות החיים והבחירות שאנחנו עושים, לו היתה ניתנת לנו הזדמנות חדשה במה היינו בוחרים. אמרנטה מתנסה בחוויות חדשות שמטלטלות אותה, במה תבחר? הסיום מפתיע ולא מפתיע.

ספור מטאפורי וסמלי, שמסופר בכנות ישרה מפיה של הנזירה אמרנטה

אהבתי את התהיות והספקות שהעלתה אמרנטה בפנינו ובעיקר בפניה שלה, את החיפוש אחד התשובות והגילוי בסופו של הספר.

נזירה, מרקו לודולי

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים,2017

על סוף הבדידות – ספרו הכואב של בנדיקט ולס

אם יש ספר שאוכל להצביע עליו כאחד הספרים הטובים שקראתי זה יהיה הספר הזה.

סיימתי לקרוא את הספר לפני שבוע ואיני מוצאת מילים לסקירה, לא שאין לי מה לומר, יש לי כל כך הרבה מה לומר על הספר המיוחד והמעניין הזה ואיני יודעת איך להתחיל.

מזמן לא קראתי ספר כל כך מצוין. ספר שגרם לי לחשוב. ספר שבו העלילה המרכזית היא תובנות החיים והקיום. תוך כדי קריאה עלו לי שאלות, כיצד סופר כל כך צעיר יודע לכתוב כך, יודע להביע את דבריו ומחשבותיו באופן מופלא. הוא אומנם צעיר בגילו, אך זהו ספרו הרביעי, מה שגרם לי להעריצו.

לאורך הקריאה תהיתי על משמעות השם, סוף הבדידות או על סף הבדידות מתקבל מבחינה לשונית אבל על סוף הבדידות?  התשובה שעלתה במוחי לקראת סיום הספר היתה, על מה הספר? התשובה היא – על סוף הבדידות.

הספר מחולק לפי תקופות ושנים. לכל תקופה יש שם בעל משמעות והבנה של הפרק.

ג’יל, גיבור הספר, מתעורר בבית חולים לאחר תאונת דרכים. מיד כאשר פוקח את עיניו עולות מול עיניו תמונות מחייו. ימי שהותו בבית החולים הם ימים של זיכרונות. ימים של הבנת עצמו ומהות הבדידות הפנימית שלו, כדי להשתחרר מזיכרונות העבר וכדי להבין את עצמו הוא יוצא למסע בזמן מסע שדורש ממנו התמודדות פנים מול פנים מול החיים ולא מול המוות והנטישה. כדי להצליח במסעו הוא יצטרך להיזכר בכל אירועי חייו הטובים והפחות טובים.

הוריו של ז’יל נהרגו בתאונת דרכים, הוא אחיו ואחותו נשלחו לפנימייה, כל אחד מהאחים התמודדבדרך שונה עם המוות והאבל, אחיו השקיע עצמו בלימודים, אחותו טרפה את החיים, הסתבכה בסמים ועם גברים. ואילו הוא הסתגר בבדידותו, עד שהגיעה אלווה לכיתתו ובחרה לשבת לידו. הקשר המיוחד שנרקם ביניהם מציל אותו. אלווה , גם היא כמותו חוותה נטישה, אחותה התאומה נעלמה. הקשר עם אלווה נמשך עד שנותק ורק לאחר שנים הם שוב נפגשים ומגלים עד כמה הסתירו האחד מהשנייה את מהות הקשר שלהם.

ז’יל, גיבור הספר יורש מאביו את האהבה לצילום, הצילום הופך עבורו שימור הזיכרונות. בגיל ההתבגרות והבגרות הוא נאחז בהם. בזמן שהותו בבית החולים הוא מדפדף באלבום זיכרונותיו, התמונות המצולמות משמעותיות עבורו, במהלך שיחזור הצילומים הוא מגלה עד כמה זוויות הצילום משתנות בהתאם לנסיבות חיו ומרחק הזמן.

בשפה מדויקת, לעיתים סגפנית, לעיתים מציירת מצליח בנדיקט ולס להעביר לנו את תחושת הבדידות הפנימית של ג’יל. הגיבור יודע לנתח באיזמל חד של מנתחים את דמותו ו את מצבו הנפשי ואירועים בחייו שהשפיעו עליו.

אהבתי את דעותיו של ז’יל את מחשבותיו על החיים, על הבדידות והנטישה, את הבנתו הפסיכולוגית של האנשים והאירועים. אהבתי את הקשר בין האחים השונים זה מזו, הם יכלו להתנתק אחד מהשני,אך בחרו להילחם על הקשר.

החלק הראשון של הספר כתוב סגפני, כמעט ללא רגשות וזאת על מנת להעביר לנו הקוראים את תחושותיו של ג’יל כעובדות יבשות. רק כאשר הוא מתבגר ומצליח להשתחרר נפשית הוא מצליח לתאר את רגשותיו, מצליח לתאר את אהבתו לאלווה, את הקשר לאחיו ואת הגילוי החשוב בסיום הספר, משמעות החיים והפרידה מהבדידות,

ספר מצוין, בעל תובנות שגורם לחשוב על משמעות החיים, על משמעות הזיכרונות שאנחנו נושאים עמנו, האם הזיכרון נכון או שאנחנו משנים אותו, על קשר משפחתי בין אחים ,בין ילדים להורים, על אהבה ,זוגיות, אהבת הורים ואהבת ילדים.

יותר ממומלץ !!!

על סוף הבדידות, בנדיקט ולס

מגרמנית, ארז וולק

ספרית הפועלים 2017

צל השרביט מאת מאורו קורונה, על פנטיות דתית ויצריות

 

מה גורם לסופר צעיר, לא בגיל הכרונולגי, אלא ברזומה שלו לכתוב על תופעות אירציונלית דתיות ועל פנטיות דתית?

הסיפור נפתח בסיפור מסגרת, שבו קורונה הסופר מקבל מַחברת מבחור צעיר המספר, כי מצא את המחברת ברפת המשפחתית .זינו קורונה כתב את המחברת והבחור חושב, כי הסופר ששמו קורונה הוא בן משפחתו של זינו, לכן הביא לו אותה.

זינו קורונה מספר את סיפורו לאחר שעזב את ביתו ואת הכפר שבו נולד. זינו ואחיו התייתמו לאחר שאביו נרצח על ידי איש שאהב את האם וחשב, כי כשתהיה אלמנה היא תסכים להינשא לו, אבל האם מתה  מרוב צער על מות בעלה. הרוצח לא נתפס , איש אחר הואשם ברצח וישב 20 שנה בכלא.

זו פתיחת הספר, פתיחה שמעידה על יצריות ואהבות לא ממומשות, הדמויות הגבריות בספר אינן חפות מפשע ומיצריות מינית, אנשי הכפר הפרימיטיביים המאמינים באל ובכוח הדת להענישם. הסופר מתאר את הכפר ואנשי הכפר ופורש לפנינו כפר של רועי צאן החיים בבדידות בהרים קפואים, כפר שאנשיו הם בורים המאמינים באמונות תפלות ובשכר ועונש. הם מאמינם, כי אסונותיהם ומיתות משונות של גברים הן בגלל קללת המכשפה ובגלל מיניות ויצרים. הם מאמינים כי הנשים כולן מכשפות והן נוקמות גם לאחר מותן.

זהו מסמך אנתרופולוגי על תושבי ההרים בצפון איטליה בראשית המאה.

התופעות האירציונליות תופסות מקום נכבד באמונה הדתית הפנטית והפרימיטיבית של התושבים, הם מאמינים שהמכשפה קיללה את כל הגברים שאשמים במותה, הם מאמינים, כי היא חזרה בדמות תינוקת שעושה ניסים, והיא למעשה התיקון.

הספר כתוב בשפה תמציתית ופשוטה, בדיוק כמו תושבי ההרים הבורים. הכתיבה לעיתים דחוסה בפרטים רבים, בעמוד אחד מצליח הסופר להביא בפנינו גודש של פרטים , ללא הרחבה וללא תיאור.

תיאורי הטבע סיקרנו אותי עד כדי שחיפשתי אחר הכפר ומיקומו באיטליה. (ההרים שמעל מחוז פריולי) גיליתי מקום מופלא, הרים גבוהים ירוקים בקיץ ומושלגים בחורף, מפלי מים ובתים הבנויים על צלע ההר. (שווה לבקר ).

על רקע התגברות הדת והאמונות הדתיות באירופה כותב קורנה את סיפורו של השרביט והצל שמאיים על תושבי הכפר, רוצה להביא בפנינו את האנשים המאמינים בדת, בישו, בקדושים ובניסים, אך עוברים את כל העבירות של בין אדם לחברו, לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף, לא תרצח.

ממליצה על הספר, מחכה לתרגומים נוספים של ספריו של קורונה.

צל השרביט, מאורו קורונה,

מאיטלקית ,ארנו בר

ספרית הפועלים,2016