הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

האנסמבל- ספרה המתנגן של אייג’ה גייבל

״בראש ובראשונה עמדה המוסיקה ואחריה כל שאר הדברים שהיו כפופים למוסיקה״

“האנסמבל”  הוא ספר שכולו מוסיקה. האותיות, המילים והמשפטים מצטרפים יחד לסימפוניה נפלאה שהלוואי והיתה בלתי גמורה, כי אחרי שנכנסתי לתוך נפשם של הדמויות לא רציתי לעזוב אותן.

“האנסמבל” הוא ספר שמתאר את מי שעומד מאחורי הצלילים הנפלאים שאנחנו שומעים בקונצרטים.

ספר שהעלילה בו מצומצמת, לא צריך אירועים דרמטיים חוצי גבולות ותזזיתיים על מנת ליצור עניין. כמו ששבעה תווים בודדים יכולים ליצור אינסוף וריאציות מוסיקליות החל משיר עממי פשוט ועד סימפוניה מורכבת, כך יוצר הספר מורכבות אנושית בעזרת ארבעת חברי ההרכב.

“רביעית ואן נס” היא רביעיה המורכבת משני נגנים ושתי נגניות, אנו פוגשים אותם בפתיחת הספר כאשר הם מבצעים את רסיטל הסיום שלהם בבית ספר גבוה למוסיקה, זהו קונצרט המהווה חימום לקראת הדבר האמיתי-תחרות הרביעיות שאליה הם עתידים לנסוע.

ג’אנה כנרת ראשונה מובילת ההרכב, ג’אנה שאפתנית ומייחלת לזכות בקונצרט על מנת להתחיל בקריירה. היא לא בוחלת בכלום על מנת לקדם את המשימה הזו.

בריט, כנרת שנייה, יפה ומופנמת, חסרת ביטחון בעצמה וביכולת האהבה שלה. אהבה להיות הקול התומך התפקיד ההרמוני שאיש לא יודע שהוא שומע.

הנרי ,המחונן שבחבורה, לא יהיר בגלל גאונותו, בעל  מעיין אינסופי של מוסיקה במוחו. כולו נתון ברצונו להיותו מוסיקאי.

דניאל, הצ’לן האיטי יותר והרגיש.

אנחנו מלווים את חברי ההרכב במהלך 16 שנים.  ארבעה מוסיקאים צעירים שאפתנים שכל עולמם ועתידים הוא המוסיקה. ההרכב האישי ביניהם משול ליצירה מוסיקלית בעלת קשת גוונים של צלילים. ארבעה צעירים הקשורים זה בזה וכאילו המפתח המוסיקלי סוגר אותם יחד.

“האנסמבל” הוא ספר על רגשות, על תחרויות שהן לא רק תחרויות נגינה אלא תחרויות אישיות סמויות.

פחדים וחששות, כמו, מה יקרה אם למי מהם היד תפגע ? כשאשתו של דניאל נפצעת בידה היא אומרת לו: “אתה שמח שזו לא היד שלך.” ובליבו הוא מסכים איתה. לפני כל קונצרט ואף במהלכו קיים בהם הפחד לטעות בצליל אחד.

הספר כתוב מנקודת מבטו של הסופר דרך עיניהן של הדמויות. כל פרק מוקדש לאחת מדמוית ההרכב. כל אחת מספרת את סיפורה האישי באופן הכי אינטימי שיש, כל דמות חושפת את מחשבותיה על המוסיקה ועל החיים האישיים. התבוננות שכזו נותנת לקורא הזדמנות להציץ ולהבין את המוסיקאי שבחר להקדיש את כל כולו לחיי המוסיקה. הבחירה הזו למעשה גרמה לו אולי  להיות מנודה מחיים רגשיים אישיים, כי במהלך היום ובכל רגע הם מתנגנים את היצירות בראשם ואולי זו הסיבה שאינם פנויים לתת מעצמם.

לא בכדי הפרק הפותח מדבר על אהבה, אומנם כיצד באה לידי ביטוי האהבה ביצירה “האמריקאית” של דבוז’ק. אהבה שהם יחפשו לאורך השנים שלהם בהרכב. אהבה אישית,אהבה לנגינה או אהבה לחבריהם בהרכב.

הספר מתאר הבדידות האישית שלהם. כל עולמם הוא המוסיקה ומה שממלא אותם הם הצלילים והתווים. הם רגישים ומתרגשים כמעט אך ורק מהאינטימיות של הצלילים.

״ לנגן רביעיות של מוצרט ושל היידן זה כאילו כל האיברים מתחברים יחד במרכז הגוף-מקלעת השמש הופכת לחיוך.״

אייג’ה גייבל, כנרית וצ’לנית שזה לה הספר הראשון, מצליחה להכניס את הקורא אל עולמן  האינטימי והרגשי של המוסיקאים המוכשרים, היא מיטיבה לתאר את תשוקותיהם, את התחרותיות המלווה אותם, את הקנאה וההצלחה של הדמויות וכל זאת ללא שיפוטיות, להפך בהמון חמלה ואהדה.

הבית שלי הוא בית מוסיקאלי, למרות השמיעה המוסיקלית הגרועה ביותר שלי, בני הוא מוסיקאי מוכשר. אני זוכרת שנים שבהן ניגן יצירות במשך שעות. לפני גיוסו ניגן לפעמים 17 שעות עד שידע את היצירה בעל פה. זוכרת את הלבטים שלו האם להמשיך להיות מוסיקאי או ללמוד מקצוע שיאפשר לו להתקיים. אני זוכרת את הצלילים המציפים את הבית ואת האושר שלו בכל פעם כשהרים את מכסה הפסנתר.

הקריאה בספר  שאבה אותי פנימה אל עולם פנימי עשיר של אנשים המלא בצלילים. האמת הצטערתי להיפרד מהם ורציתי לדעת מה עלה בגורלן בהמשך.

ממליצה לקרוא את הספר באיטיות, לשמוע כל תו וכל צליל של הדמויות.

האנסמבל, אייג’ה גייבל

מאנגלית, דנה אלעזר-הלוי

הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות,חמד, 2020

הבית בקצה הלילה-סאגה משפחתית מאת קתרין באנר

על הספר “הבית בקצה הלילה” שמעתי רבות והובטחה לי הנאת קריאה. צרפתי אותו למזוודה בטיולי האחרון, אך לא הספקתי לקרוא אותו.

עכשיו, בימים שבהם ריכוז הקריאה אינו במיטבו, שלא לדבר על סגנונות  קריאה משתנים מרגע לרגע החלטתי לקרוא את הספר בידיעה שמובטחת לי הנאה, הרי המליצו לי עליו.

“הבית בקצה הלילה” הוא סיפור המשתרע על פני מאה שנים  ומספר את סיפורו של אמאדו אספוסיטו, ילד שגדל בבית יתומים ללא הורים. אמאדו המוכשר הפך להיות רופא והגיע לאי קסטלמארה שליד סיציליה. אי שלפי האמונה הוא רדוף קללה ושדים. אמאדו הוא רופא מוכשר שמיד התחבב על ידי אנשי האי והם בוטחים בו.

אמאדו רוכש את  הבית בקצה הלילה, “בית מתפורר, הוא רק מביא מזל רע” אמר לוריצו הזקן. הבית  נקרא  קאזה אל בורדו דלה נוטה או הבית של אלברטו דלנוטה, אבל  השם הוא כנראה עובדה לכך שהוא נמצא מוקף חשכה אינסופית, ים ולילה ריקנות מוחלטת עד צפון אפריקה.

התושבים חושבים שהוא בית עם מזל רע. אבל אמאדו חושב שהבית הזה הוא האחזות שלו במציאות.

אמאדו אוהב סיפורים ומתחיל להקשיב לסיפורי האי, מלקט אותם ורושם במחברתו.

“הבית בקצה הלילה” מספר את סיפורו של אמאדו ומשפחתו לדורותיה,את סיפורו של האי הרדוף וגם את סיפורה של אירופה בתקופה שלפני מלחמות העולם עד לשנות השמונים במאה הקודמת. אירופה שידעה תהפוכות. אירופה ברקע היא למעשה שיקוף של משפחתו של אמאדו. משפחה שגם היא חיה בצל השינויים, מלחמת העולם השנייה, בניו של אמאדו שנשלחו למלחמה, איטליה הפשיסטית, אהבות, תככים, בגידות. סודות, אסונות,גורמי טבע. כל מה שצריך שיהיה ברומן רחב יריעה.

הרומן נקרא בשטף, אלא שהערך הספרותי ודרכי סיפור העלילה היו חלשים בעיני.

המספר יודע כל מסביר ולא נותן לקורא להבין בעצמו, כמו ״ מגוריו בקצה הלילה תאמו את מצבו, כי נפשו היתה חצויה לשניים, חצי ממנה מואר וברור וחצי ממנה אפל ועמוק כים.״

מצאתי את עצמי קוראת את הספר עד לדף האחרון, ולא, לא כי הוא הלהיב אותי ,אלא מהסיבה שרציתי לרשום עליו סקירת אכזבה, ולא נאה יהיה לדבר על ספר שלא סיימתי.

אז, כן. סיימתי את הספר, ספר נחמד, בטוחה שאנשים יאהבו אותו וייהנו מהעלילה. גם אני הייתי אוהבת את העלילה לו הדמויות היו עמוקות ומתפתחות. לו הייתי יודעת עליהן מהן, ולא מפיו של המספר שטרח להסביר לי כל פעולה שעשו.

אהבתי בספר את האגדות וסיפורי העם  שנשזרו בו. מספרי הסיפורים שמהם נלקחו חלק מהסיפורים שבספר הם: פיטרה, רופא שהוא השראה לדמותו של אמאדו הגיבור שבספר, שאסף סיפורי עם סציליאנים. הסופר הענק איטאלו קלווינו, אשר כתב את “סיפורי עם איטלקיים”. סיפורים שמצאו את דרכם למחברתו של אמאדו הרופא, גיבור הספר.

“הבית בקצה הלילה” הזכיר לי את הספר “המנדולינה של קפטן קורלי. אותו מאוד אהבתי.

מי שמחפש רומן קריא קולח עם שפע של דמויות ואירועים על רקע אירופה במאה השנים האחרונות ייהנה מהספר.

הבית בקצה הלילה, קתרין באנר

מאנגלית, שרון פרמינגר

כתר,2017

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

כמה כיף היה לי להתענג על הספר “רציחות האלפבית”. בימים מוזרים שכאלו שפקדו אותנו טעמי הספרותי מוזר גם לי. אני שאיני אוהבת מתח או בלש מצאתי עצמי מתענגת על ספרה של אגתא כריסטי המלכה הבלתי מעורערת של ספרי המתח והבלש.

ניסיתי להבין מדוע נמשכתי לספר קראתי ולא דילגתי על שום פרט, מה שקורה לי לעיתים בספרי מתח. (מקוצר רוח אני קופצת לסיום כדי לסגור ענינים עם הרוצח ולהבין את המניע) לא כך קרה לי בספר “רציחות האלפבית”. למה? הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך משחק שחמט, עוקבת אחר תהליכי הפיענוח ומנסה לזהות מי הרוצח.

 פוארו הבלש המהולל מקבל מכתב על רצח עתידי. הרוצח מתגרה בפוארו “הבא נראה עד כמה פקחי אתה באמת.” חתימת המכתב היא א.ב.ג. רמז לשמות הנרצחים.

הרצח הראשון הוא של אשה זקנה בשם אשר, בעלת חנות קטנה לטבק. לא שדדו את החנות אבל מדריך הרכבות היה פתוח, המדריך נקרא מדריך אלפבית הוא מונה את כל תחנות הרכבת במדינה על פי סדר אלפביתי. מכאן מסיק הבלש ששמות הנרצחים יהיו לפי סדר האלבית.

כמו משחק שחמט פוארו מנסה להיכנס למוחו של הרוצח להבין מה היה מצפה מהמשטרה לעשות ואיך להתנהל ולעשות הפוך מכוונתו.

הבנתו מובילה אותו למסקנה ״ אם הקורבנות נבחרים לפי סדר האלפבית הם לא מסולקים משום שהם מפריעים לרוצח באופן אישי.״

פוארו וצוותו מבינים שבכל פעם כשהרוצח יתקדם באותיות, בטחונו העצמי יתחזק ואז יעשה טעות.

לאט לאט מהרמזים שבידו בונה  לו פוארו קלסטרון של הרוצח.

מי שמכיר את ספריה של אגתא כריסטי מכיר את הבלש פוארו, בלש חכם, שמתייחס לכל פרט קטן כגדול, אינו מחסיר אף רמז ושואל את השאלות הנכונות. לאט לאט הוא מקבץ סביבו את כל החשודים עד שפותר את התעלומה.

שעות מענגות היו לי עם ספר הכיס הקטן ועם הבלש החכם.

ממליצה.

רציחות האלפבית, אגתה כריסטי

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד, 2020

מכונות כמוני – ספרו החדש של איאן מקיואן

“מכונות כמוני” הוא רומן חכם על הרובוט כמכונה אנושית, על משולש אהבה שונה ועל שיכתוב היסטוריה.

צ’רלי גיבור הרומן נמשך לטכנולוגיה מגיל צעיר. את כל כספי ירושת אמו הוא מבזבז על רכישת רובוט אדם בשם אדם. אדם הוא אחד מ-25 רובוטים דגמי ניסיון שהוצעו למכירה בשנת 1982

לא בכדי בחר איאן מקיואן למקם את הרומן בשנת 1982 בבריטניה. שנה שבה פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד, ובעקבותיה פורצת מלחמת פוקלנד. בלונדון  כהי עור משתלטים על אזורים רבים. הפגנות על חזירות הבורסה, מחסור בהשקעות, סגידה למניות, שוק חופשי בלתי מרוסן.

הרובוט עבור צ’רלי הוא שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי. אדם הוא צעצוע אולטימטיבי, חלום הדורות, ניצחון ההומניזם, או מבשר גוויעתו.

צ’רלי בחור בן 32 ללא עבודה ופרנסה מנסה לשרוד בהשקעות כושלות בבורסה. הוא מאוהב במירנדה הצעירה ממנו בעשור וגרה  בדירה מעל.

יחד שניהם מתכנתים את הרובוט אדם. בהמשך יספר הרובוט לצ’רלי כי הוא שיקלל את נתוני שניהם ויזהיר אותו מפניה. כיוון שמירנדה לקחה חלק בתכנות שלו היא בחרה תכונות שיתאימו לה ולכן שניהם, אדם ומירנדה נמשכים זה לזה.

אדם, רובוט נאה, בעל גוף אתלטי, עיניים מהפנטות, מתגלה כבקיא ברזי הבישול, הפוליטיקה, יודע לנהל שיחות ומתחיל לפתח רגשות. מצטט את שייקספיר וכותב שירי הייקו. בינו לבין צ’רלי מתפתחים יחסי קנאה על ליבה של מירנדה.

בדפים הראשונים חשבתי שהספר אינו עבורי. איני אוהבת מדע בדיוני, וביחוד בימים אלו שבו אנחנו מרגישים חלק מתסריט בדיוני והזוי חשבתי שלא אצלח את הספר. אבל בתום הפרק הראשון הייתי בפנים, בדירה של צ’רלי יחד עם אדם ומירנדה. מתח התחיל להיווצר אצלי, ובעיקר רצון לדעת מיהו אדם ואיך הוא ינווט את חיו של בעל הבית שלו.

איאן מקיואן הוא סופר מעולה ופורה. איני מחמיצה אף אחד מספריו. יש לו עמדה ודעות נחרצות והוא מצליח לשלב אותן בכל ספריו.

העלילה של הרומן “מכונות כמוני” והמשולש, צ’רלי אדם ומירנדה נעה בתוך עלילת ההיסטוריה. היסטורית המחשב והרובוטיקה והיסטורית בריטניה. אלא שאיאן מקיואן נוטל על עצמו חירות של סופר ומשכתב מחדש את ההיסטוריה. כמו למשל מפגש בין צ’רלי ל אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב. (הייתי צריכה לשפשף את עיניי על מנת להבין שמדובר בטריק יצירתי ספרותי.) או שינוי מערך הכוחות במפלגות והבחירות בבריטניה. איני מוסיפה פרטים על מנת לא לפגום בקריאה.

גדולתו של איאן מקיואן היא בכך שהוא בורא עולם מציאותי בתוך עולם לא מציאותי.

 איאן מקיואן מביע את עמדתו ומתפלסף עם עצמו על מכונות, מחשבים, בינה מלאכותית. לטעמי החלקים האלו ארוכים קצת. איאן מקיואן מביא את דעותיו האישיות על ההיסטוריה על המדע באריכות, אלו החלקים הפחות אחידים ברומן. יחד עם זאת שווה לקרוא את הרומן כיוון שהוא מעורר שאלות אנושיות.

“מכונות כמוני” הוא ספר לא רק על רובוטים ומשולש רומנטי, זה אינו ספר מדע בדיוני. זהו ספר שהרובד העיקרי שלו הוא פילוסופי. הוא מציג את הרובוט כשיר הלל לכוח ההמצאה האנושי.  ועוסק בעיקר  בשאלה המרכזית מה יקרה לרובוט העתידי, האם יתנהג כאדם חושב, או שהוא יישאר כמעבד נתונים. לא רק בעסקי מחשבים ובינה מלאכותית עוסק הרומן, אלא גם ברגשות אנושיים, אהבה, בגידה, חמלה, סליחה.

 ממליצה לקרוא.

מכונות כמוני, איאן מקיואן

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד 2020

הציידת – קייט קווין

הציידת ספר של 573 עמודים צד אותי. אני לא  מאמינה שגמעתי 573 עמודים ביום וחצי.

זהו ספר רחב יריעה המסופר על ידי שלוש דמויות בזמנים שונים.

המבנה והקולות השונים תורמים להבנת העלילה, למתח שנוצר סביבה ובעיקר למהימנות הגיבורים והאירועים.

איאן היה כתב מלחמה במלחמת העולם השנייה. הוא נטש את עבודתו לטובת מרדף מפרך אחרי פושעי מלחמה, כיוון שהרגיש כי הטורים שכתב לא עזרו ואילו תפיסת פושעי מלחמה הם  יעילים יותר.

איאן מחפש אחר די ירגן המכונה “הציידת”. לאיאן סיבה אישית למרדף אחריה.

אלא שחמש שנים אחרי המלחמה נראה שלאף אחד לא אכפת מהנאצים, עכשיו כולם מטפלים ברוסים. לכן איאן מחפש אחריה בכוחות עצמו.

נינה  גדלה ברוסיה בבית עם אב שיכור ואחיות. אחרי שנטשו אותה כולם, נתן לה אביה עצה אחת “לפחד רק מדבר אחד.” מלבד העצה הוא לימד אותה לשרוד ביער. נינה לומדת טיסה. לנינה גם סיבה אישית לחפש אחר די ירגן.

מעבר לאוקיאנוס, בבוסטון שלאחר המלחמה ג’ורדן בת השבע עשרה גרה עם אביה האלמן. אביה מתחתן עם אנליזה, אשה עדינה אם לילדה קטנה. אלא  שביום החתונה של אנליזה ואביה, ג’ורדן מגלה סוד בזר הכלה של אנליזה.

מה הסוד? האם ג’ורדן תאמין לסיפורים? האם איאן ונינה ימצאו את “הציידת” שעכשיו הפכה לניצודה ומתחמקת מהם?

כל אחת מהדמויות עברה טרגדיה או אסון במהלך המלחמה. כל דמות מתחברת לדמות אחרת בדרך כלשהי.

הספר נע בין תקופות. בין עבר להווה. תקופת המלחמה שבה נינה היא טייסת קרב נועזת, איאן  הוא כתב צבאי לבין התקופה שלאחר המלחמה. תקופה שבה הציידת הנאצית מחפשת אחר טרף ותקופה לאחר המלחמה שבה היא עצמה הופכת להיות טרף ואותה מנסים לצוד.

נותן אור על התקופה של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר על היחס לנאצים. חלק היו בעד לכידתם והבאתם לדין, בעיקר כיוון שהזיכרונות היו טריים. חלק מהאנשים סרב ורצה להשקיע כוחות בשיקום עצמו ולשכוח את הטראומה של המלחמה.

הספר נע בין עבר להווה בין שנות המלחמה לשנים שלאחר ובכך שופך אור על התקופה . מעביר מידע על “מכשפות הלילה”, חבורת טיסות נשים אמיצות מברית המועצות שלחמו נגד היטלר ואף הפילו עליו פחד.

הסיפור מבוסס על חיבור של שתי דמויות אמיתיות. איני רוצה לפרט על מנת שלא לפגוע בקריאה ובעיקר במתח שבה. בכלל העלילה מאדירה ומעצימה את הנשים ותפקידן במהלך מלחמת העולם השנייה. אחת שפועלת נגד הנאצים והשנייה שפועלת עם הנאצים.

מודה, איני בטוחה שהייתי קוראת את הספר בימים אחרים. “הציידת” התאים לי במדויק לימים שכאלה. כל זאת בזכות הכתיבה הקולחת והדפים “הנבלעים” מעצמם. סיפור שיש בו אהבה, נקמה, פחדים ,היסטוריה, מתח, רצון לצמוח מתוך כאב.

הציידת,קייט קווין

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2020

לא אזוז מכאן” ספרו העדין ונוגע ללב של מרקו בלצאנו”

יש ספרים הכתובים בצמצום ואיפוק ונכנסים אל הלב והתודעה צעד צעד, לאט לאט עד שמציפים ונשארים  גם לאחר תום הקריאה.

כזה הוא הספר “לא אזוז מכאן”. סיפור נוגע ללב ואנושי המסופר כזיכרון מאמא לבת.

טרינה כותבת לבתה. כל מה שהיא יודעת הוא להשתמש במילים “האוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אשה, הן המילים.”

״חשבתי שהמילים יוכלו להושיע אותי״ כותבת בתחילת דבריה. אנחנו מצפים וסקרנים לדעת מדוע ולמה היא כותבת לבתה.

טרינה נולדה וגרה  בקורון כפר קטן בגבול של איטליה, אוסטריה ושוויץ. כפר קטן ושלו, תושביו עובדי אדמה המתפרנסים מחקלאות. הם אינם משכילים. קורון, כפר שידע מצוקות ואסונות. הכפר היה גרמני וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי איטליה.

הספר נפתח בשנת 1923 שנה שבה מאלצת המפלגה הפשיסטית  את תושבי הכפר לדבר, ללמד ולכתוב באיטלקית. מוסוליני משנה הכל, את שמות הרחובות, הנהרות, הדרכים.

בשנה זו טרינה היא נערה צעירה  המסיימת את בחינות הבגרות ומתכננת ללמוד הוראה. טרינה צעירה, דעתנית, ותוססת, בעלת שאיפות וחלומות. היא חולמת להיות מורה ולא לעבוד בחקלאות ובמשק של משפחתה. היא חולמת על אריך, נער יתום מהכפר.לאחר עליית הפשיסטים היא מלמדת את ילדי הכפר גרמנית במחתרת.

לטרינה היו חלומות, לא גדולים, חלומות ושאיפות, תשוקות ואהבה. אך למלחמות היו תכניות אחרות עבור האנשים. טרינה נישאת לאהובה, נולדים לה שני ילדים. כשהמלחמה פרצה היא איבדה כמעט את כל מה שהיה לה. החלומות הוגשמו לזמן קצר.

קומרון עוברת טלטלה, אנשים עוזבים, אך טרינה אומרת “לא אזוז מכאן”

גם כשמסתיימת המלחמה היא מגלה שהסבל לא תם. מחכה להם הנורא מכל. בניית סכר מאיימת על הכפר ועל הישרדותו.

הספר כתוב באיפוק, איפוק זועק,  שתיקה רועמת. כל משפט שבו כותבת טרינה לבתה על חייה קורע את הלב. לאט לאט היא חושפת את רגשותיה את כאבה את הישרדותה. תוך כדי סיפורה היא מספרת את סיפור הכפר שבו נולדה. כפר שעבר שינויים גרמניה, איטליה, מלחמות עולם, הפקעת אדמה ובניית סכר. כל זה כאשר אנשי הכפר רוצים בסך הכל לחיות ולעבד את אדמתם.

״ אנחנו איננו נאצים ולא פאשיסטים. אנחנו שום דבר רק איכרים. ואני לא רוצה עוד מלחמה״

ספר על החמצה, החמצת החיים, החמצת העתיד בגלל מלחמה.

ספר על אטימות השלטונות ומשחקם בתושבים.

ספר פיוטי שמתאר חיים לא קלים.

ספר לכאורה קטן על אנשים פשוטים, ספר שמתאר את הרגשות הפועמים של כל אחד ואחד. את הרצונות הבנאלים והפשטניים  שכל אחד רוצה לחיות ולהיות מאושר.

כמו שאמרתי, ספר שנכנס ללב בפשוטת העמוקה שבו.

ממליצה מאוד.

תודה למתרגם ארנו בר שהצליח להעביר את העדינות הלירית של הספר. תרגום משובח.

לא אזוז מכאן, מרקו בלצאנו

מאיטלקית,רנו בר

ספרית הפועלים,2020

מים אפלים – רוברט ברינדזה

ספר מתח עם דמות חוקרת מרתקת  הכתוב בקצב שאינו נותן מנוחה מהדף הראשון עד לדף האחרון של הקריאה.

מי שמכיר אותי יודע שאיני חסידה של ספרי מתח, למעט יוצאים מן הכלל. בימים לא ברורים שכאלה, בגלל חוסר ריכוז ודאגה, הספר “מים אפלים” שימש לי קרש הצלה של שפיות.

אריקה פורסטר, עברה לתחנת ברומלי לפני שלושה חודשים ומנסה למצוא את מקומה ולהשתלב בצוות החדש. משימה שאינה פשוטה.

המשימה הנוכחית שלה היא למצוא מזוודת ההרואין הטמונה במימי המחצבה הנטושה ובכך  ולהפליל סוחר סמים כבד.

אחרי שהצליחה למלא את משימתה ולמצוא את מזוודת ההרואין באגם, היא מוצאת גם גופת שלד קטנה עטופה בניילון שחור. אריקה אינה מסופקת  מהצלחת משימת מזוודת הסמים, השלד הקטן שמצאו מטריד אותה וגורם לה עוגמת נפש,

הגופה היא של ג’סיקה  ילדה בת 7 שנעלמה  עשרים ושש שנה קודם לכן. מה הסיכוי לאחר כל כך הרבה שנים שתצליח לפענח את התעלומה? בייחוד שהחשוד הראשי זוכה ואף תבע את המדינה, והחוקרת בעבר פוטרה.

אבל אריקה אינה נכנעת, ״אני תמיד מפענחת את התיקים שלי״.

אריקה הבלשית שבתה אותי. אריקה הגיעה מסלובניה בשנת 1990 כשהיא בת 18, דמות שברירית אבל, מיומנת, סמכותית, נותנת פקודות בקור רוח. הדמות שלה כאדם וכבלש חוקר מאוד אמינה ומשרה ביטחון  על צוות העבודה וגם עלי כקוראת.

אריקה מנסה למצוא שריד של חוט על מנת לפענח את תעלומת גופתה של ג’סיקה. לא קל לה לנסות ולחבר בין הדמויות שהיו שייכות לעבר לדמויות שחיות היום. לשם כך היא נאלצת להיכנס לעובי הקורה של משפחתה של ג’סיקה, לנסות להבין את הרגשתם, היא גם מנסה להבין את חוקרי המשטרה שחקרו את התיק.

אהבתי  את העלילה הקצבית. את הכתיבה המדויקת והמהודקת, כמעט כל דמות הופכת לחשודה כך שלקורא קשה אפילו לנסות לנחש.

אריקה עצמה חושבת  “תיק קשה, היא שתמיד יכלה להתמודד עם מורכבות ומצבים של לכידה לא מצליחה, אין כאן כלום.”

נשבתי בדמותה, סמכתי על אריקה שתצליח לפענח את התיק.

איך היא פתרה את התעלומה הקשה?מי הפושע?  ואיך אריקה הצליחה להסיט כל מי שניסה למנוע ממנה?

על כך בספר האנושי והמרתק. ספר שסיומו הצליח להפתיע אותי.

ממליצה בחום.

מים אפלים, רוברט ברינדזה

מאנגלית, דפנה ברעם

הוצאת רימונים, 2020

בית גולדן- ספרו החדש והשנון של סלמאן רושדי

“בית גולדן” הוא ספר חכם וסרקסטי. “בית גולדן” הוא מיקרוקוסמוס למה שמתרחש בעולם, ואולי היום בימי טירוף הקורונה הוא המראה שלנו.

הכתיבה של רושדי מהפנטת ומצחיקה, כואבת וסרקסטית.

כמה  שהתענגתי על קריאתו. אפילו בימים שכאלה, מצאתי אותו משעשע וביקורתי.

אם אתם חושבים שאוכל להקיף ולספר על כל מה שכתוב בספר אזי טעות בידכם.

זה ספר שיש בו כמעט הכל, צריך לקרוא אותו לאט כדי לא להפסיד ניואנסים ומידע.

ביום השבעתו של הנשיא אובמה, מגיע ממומבאי נירו יוליוס גולדן עם בניו לגור בשכונת “הגנים” בגריניץ’ וילג”ניו יורק.

מספר הספר הוא רֶנֶה, אין אנו יודעים אם זהו שמו,  הוא מציין “אני כמו ישמעאל במובי דיק.” רֶנֶה הוא מספר עד, צופה. הוא גר בשכונה בסמיכות למשפחת גולדן וכמו כל שאר הדיירים הוא סקרן לגביהם.

הפתיחה מעין תיאור של אגדה, מעשייה, הקדמה ארוכה עם תיאור המשתתפים.

“את שם העיר לא אגיד, ולא את שם המדינה העוינת…. נסעו לעיר שאת שמה לא אגיד.” אינו אומר אך אומר.

נירו יוליוס גולדן, תיאורו כגרוטסקה, איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נירו הוא אלמן, איש עסקים שנמלט ממומבאי עם שלושת בניו. הוא משוכנע שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות יוכל להתחיל מחדש ללא עבר וללא רקע.והוא משתדל ומתאמץ להסוות את היותו מהגר.

 שמו של האב נירו הוא על שם הקיסר, גם לבניו הוא מעניק שמות מהמיתולוגיה היוונית. הבכור פטיה, פטרונוס, גולדין, איש גדול מגושם וכנראה על הספקטרום. בעל מאגרי מידע כמעט כמו גוגל. אפו,אפוליוס, הבן השני, מוכשר בציור. מתלבש באופן מוקצן ובולט. די,דיוניסוס, הבן הצעיר, פרי אהבה אסורה, לדיוניסוס יש סוד שאותו הוא מסתיר ופוחד ממנו.

שלושת הבנים גרים באותו הארמון עם אביהם וחיים על חשבונו. עד שערב אחד מגיעה וסיליסה, צעירה יפיפה רוסיה. האב נשבה בקסמיה ומכאן האגדה והשלווה של בני המשפחה מתנפצת. רנה המספר שעכשיו  מרכיב את הפאזל של בית גולדן מנסה לשחזר את אירועי הערב החשוב. זו היתה נקודת ציון  שבה הכל החל להשתבש.

ואכן הכל מסתבך ומשתבש עד לסיום המפתיע.

רנה, קולנוען צעיר מחפש רעיון לסרט, הוא עוקב אחר הגולדנים ומשוכנע שהם יהיו הסרט שלו. הספר כתוב בכמה רבדים וסגנונות. הוא מדמיין את הסרט שעושה על המשפחה, אפילו חלקים כתובים כמו תסריט. במקרים רבים נאמר “קאט”, הקורא צריך להבחין בין שני העולמות, המציאותי והבדיוני. ” אני עוצם את עיניי ומריץ את הסרט בראש.”

הסרט התיעודי הוא סרט המשקף את עולמנו ואת החברה, בעיקר את החברה האמריקאית. יש בו ביקורת על אמריקה, על כך שכולם, כל העולם, הופכים להיות כמו אמריקה, משנים שמות מתלבשים ומתנהגים כאדונים בעלי ממון ושלטון.

כמו שאמרתי יש בו הכל מכל, מגוון רחב של רעיונות, צבעים, סגנונות כתיבה. יש בו דעות, הערות, הארות על : מיתולוגיה, מגדר, אפרו אמריקאים, מיניות ומין, עשירים ריקניים שמנסים להרשים, ניפוץ עמדות פילופוביות, ניפוץ מחשבות פילוסופיות “אלוהים לא מת, לפחות לא באמריקה.” על מציצנות, על נשים שמוותרות על עצמן למען הנישואים, על מוסר, ״להרגיש שלא בנוח עם הנוחות.״ ולא שהוא מחדש לנו, אלא שדרך הצגת הדברים נפלאה בעיניי.

הספר נפתח בבחירתו של ברק אובמה, שינוי משמעותי בהיסטוריה של ארה”ב ומסתיים שמונה שנים לאחר מכן ערב בחירות בהן המתמודד הראשי מתייחס לעצמו כ”ג’וקר “. “הג’וקר הפך למלך, וחי בבית מוזהב ברקיע.” דמותו של נרו מכילה גם רמזים לטראמפ, הוא אדם עשיר  עם אשה  סלאבית יפהפייה, ובעל הון נדל”ני.

רושדי צולב בכולם ולא עושה הנחות לאף עמדה פילוסופית, מיתולוגית ומוסרית.

ממליצה, שווה קריאה.

בית גולדן, סלמאן רושדי

מאנגלית, ארז אשרוב

כנרת זמורה, 2020

בקישור, מה סיפרתי על “בית גולדן” בתוכנית הרדיו של זהר נוי  “ספרים סופרים ומה שביניהם”

https://bit.ly/2zkBBRh

שירת סרטני הנהר” ספרה המרתק והפיוטי של דליה אוונס”

“שירת סרטני הנהר” הוא ספר על בדידות ועל הטבע כחבר הטוב ביותר, ספר על חברות ודעות קדומות.

יש ספרים שמהמילה הראשונה “תופסים” אותי, לא אגזים ואומר ש “שירת סרטני הנהר” לכד אותי מהאות הראשונה ועד המילה האחרונה. לא רציתי שהספר יסתיים.

קת’רין קלארק המכונה, קאיה, גדלה בשטח הביצות של בַּרקלי קוֹב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית. תושבי הכפר מכנים אותה זבל ביצה, ילדת ביצות.

 לאחר שאמה נעלה את נעלי עור התנין המזויף שלה ועזבה את הבקתה נשארת קאיה לבד. לאט לאט אחד אחר השני  נוטשים גם אחיה  ומשאירים אותה עם אביה השיכור, שגם הוא נעלם. קאיה לומדת לחיות ולהסתדר לבד בתוך היער ובביצת החוף. היא פוחדת מאנשי הכפר. היא סופגת את עלבונות האנשים הלבנים. “אל תתקרבי אליה היא מלוכלכת” אומרת אשת הכומר לבתה. וקאיה משימה עצמה כאינה שומעת, אבל העלבונות המוטחים כלפיה פוגעים וחורצים בליבה כאב. היא מתרחקת מהאנשים, מגיעה לכפר לעיתים נדירות.

הביצה והטבע הופכים להיות חבריה הקרובים. הצריף, האנפות ,השחפים, הביצה הם כל המשפחה שלה. את שעות הבדידות היא מפיגה בציורי מים של הטבע ובחקירת הביצה.

הטבע הזין אותה, חינך אותה והגן עליה כשאף  אחד לא היה מוכן לעשות זאת.

קאיה ביקרה יום אחד בבית הספר ונטשה, היא לומדת לקרוא בעצמה. קאיה חכמה יותר מכל הילדים שהלכו לבית הספר. היא יודעת על הכוכבים על התיאוריה של אינשטיין על הטבע ואיך להתנהג בו.

״בואי נתחבא איפה שסרטני הנהר שרים, זה אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים.״

קאיה גדלה והופכת לנערה יפיפייה, קודם היתה ילדת ביצות, עכשיו נערי  הכפר הלוטשים בה עיניים מכנים אותה ילדת צדף. כשקאיה רואה מול עינייה את חבורת הבנות הבאות לשחות גדלות  משנה לשנה היא מרגישה עד כמה היחד שלהן דוקר את בדידותה.

יום אחד מתגלית גופתו של צ’ייס באדמת הביצה. צ’ייס הוא גבר צעיר נאה בעל יחוס משפחתי בכפר. באופן טבעי הופכת קאיה לחשודה.

מכאן מתחילה מסכת ייסורים של קאיה בניסיון נואש להוכיח את חפותה. קאיה יודעת שזהו ניסיון חסר סיכוי. ״כלום לא השתנה, הם צוחקים, אני מתחפרת כמו  סרטן חול.״

הספר נע בשני זמנים מקבילים מהרגע שבו עזבה אמה של קאיה,  בשנת 1952   ומרגע גילוי הגופה בשנת 1969 שני זמנים שמתאחדים לקראת סיום הרומן.

העלילה בספר מצומצמת, כל כולה כמעט מתרכזת בקאיה ובהתפתחותה, בלימודה ובמחשבותיה בטבע ועל הטבע. זהו ספר שיש בו הקבלה בין הטבע הפראי לנפשה של קאיה,תיאורי טבע כמשקפים רגשות, ״מאוחר יותר הירח הטיל תקוה על המים, אבל גם זו מתה, עוד זריחה שוב שקיעה….כל התקוה שוב השתתקה.״

ספר על הקשר הטבעי  של האדם עם הטבע עם האדמה. ספר שיש בו ביקורת על בני האדם. קאיה מסתדרת עם האדמה ושפכי הנהר טוב יותר מאשר עם בני האדם.

היא חיה בטבע ,בביצה בין חיות ונתונה לחסדיהם של גורמי שמים, מעולם לא פחדה מרוחות, ממזג אוויר, מהעפר  מהסרטנים ומהצדפות, מהם אינה חוששת אבל מבני האדם כולה רועדת.  מי שפגע בה ומי שממנו היא חששה הם האנשים, תושבי הכפר, שבו היא נולדה וכל זאת בגלל סטיגמות ודעות קדומות על כך שנולדה בין הביצות.

זוהי ביקורת חברתית עלינו על כך שאנחנו שבויים בתוך דעות קדומות וסטיגמות. על כך שאין בנו חמלה או ניסיון להבין את האחר, השונה.

“שירת סרטני הנהר” הוא שיר הלל לטבע, ליקום. שיר כאב על בדידות האדם וניצול הטבע לתועלתו האישי.

במהלך הקריאה נקשרתי לקאיה הרגשתי שאני מכירה אותה, נמצאת יחד איתה בסירה ובין עשבי הביצה, ויותר מכל הבנתי את התנהגותה וחשתי בבדידותה. קאיה נכנסה לי ללב והתמקמה בו. לא רציתי להגיע לסיום. הגעתי אליו חסרת אויר וזו אינה מטאפורה. סיום הספר הוא קתרזיס.

מילה על התרגום הנפלא של שאול לוין. תרגום שמצליח להעביר מצד אחד את שפת הדיבור של אנשי המקום ומצד שני את מחשבותיה של קאיה ותיאורי הנוף. הצלחה נפלאה של שני משלבי לשון שיוצרים מהימנות ספרותית ותרבותית.

ספר מעולה, מומלץ בחום.

שירת סרטני הנהר, דליה אוונס

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת, כנרת זמורה, 2020

גבירה אבודה – וילה קאתר

“גבירה אבודה” הוא  סיפור התבגרות ואובדן התמימות.

למעלה מעשרים שנים חלפו מאז שקראתי את “אנטוניה שלי”, ועדיין קסמו של הספר מהלך עלי. אני יכולה לדמיין את אנטוניה שוכבת על החציר הזהוב ולשמוע את צחוקה. שנים חיכיתי לספר נוסף של וילה קאתר. כשראיתי בחנות את הספר “גבירה אבודה” מיד אספתי אותו וקראתי אותו לפני כל הספרים שהמתינו לי.

“גבירה אבודה” מסופר על ידי ניל  ומתחיל כמו סיפור אגדה, לפני שלושים או ארבעים שנה  באחת העיירות האפרוריות ניצב בית  על הגבעה שידוע בהכנסת האורחים שלו. ביתם של אדון וגברת פורסטר היה בית פתוח לכל מי שהגיע לעיירה והיה נודע בהכנסת האורחים הנדיבה שלו. הפורסטרים וביתם היו אגדה עבור תושבי העיירה, מעין מלך ונסיכה יפה, שיש להם כל מה שלאחרים אין.

מריאן פורסטר, אשתו הצעירה של קפטן פורסטר היתה מושא להערצה. כולם תהו מה עשה את גברת פורסטר למה שהיא.

״ די בכך שקדה לך לשלום, די בכך שהביטה בך, וכבר נוצר קשר אישי. היה בה משהו שאחז בכל אחד כהרף עין. היא שבתה מיד את תשומת הלב, השבריריות שלה, החן שלה, פיה שהיה יכול לומר כל כך ללא מילים, עיניים מלאות החיות, הצוחקות, המרמזות על קרבה, שכמעט תמיד גם לגלגלו מעט.״

מריאן פורסטר מארחת לא רק אנשים מבוגרים אלא גם את ילדי העיירה.

ניל, נער עדין, אחיינו של השופט, התייתם מאמו בגיל חמש גר בבית רעוע בקצה הערבה, מקום שאנשים שאינם חשובים מתגוררים. ניל הכיר את מריאן כאשר שבר את ידו והוכנס לביתה על מנת לקבל טיפול רפואי. בפעם הראשונה שראה אותה הופנט וזיכרון זה נחרט במוחו מכאן יוצר ניל קשר עם גברת פורסטר.

המפגש בין ניל לגברת פורסטר הוא מפגש של מעמדות, מעמד האצולה, העשירים הגרים בבית על גבעה והמעמד הנמוך, האנשים העובדים למחייתם.

ניל  עוקב אחריהם לאורך השנים. תאונה של קפטן פורסטר גורמת לו להפסיק לעבוד ומכאן מתחילה דעיכת בני הזוג ושקיעתם.

זהו סיפור של התבגרות ושקיעת העולם הישן שהיה. ניל שראה בבני הזוג מושא להערצה מתבגר ומגלה את האנושיות של מריאן ואת חולשותיה, בעיקר את כאבה נוכח הזדקנותה וירידת מעמדה.

העיירה אף היא עוברת שינויים. גברת פורסטר ואשתו הם למעשה שיקוף של העיירה. ואפילו סמל. בתחילה כשהשתקעו בה הם היו צעירים וביתם היה פתוח לכל מי שעבר בתחנת הרכבת. לאחר שאדון פורסטר נפגע והפסיק לעבוד מעמדם מתערער וכך גם העיירה. לאט לאט נוטשים אותה הצעירים ואנשים מפסיקים לעצור בה. העולם החלוצי מתקדם  ומשאיר מאחור את עולם המעמדות שהיה.

הספר מתאר את החיים במערב ארה”ב בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. את השתלטות בני האדם על שטחים, את המעבר לעיר מעיירות קטנות ובכך נפגעים אנשים שמנוצלים על ידי הבנקים והשתלטות על אדמותיהם. וילה קאתר היא אחת מהסופרים האמריקאים החשובים שמתארת בדיוק ובצבע את החיים בעיירות, את השתלטות המסחר והבנק על החברה. הגבירה האבודה אינה רק גברת פורסטר, אלא גם אובדן המערב. וילה קאתר מיטיבה לתאר את “האבודים” של האנשים ושל החברה.

אישית מצאתי את הספר מעט מיושן והסודות של מריאן שנחשפו לא הרעישו אותי. נהניתי מהתיאורים של העיירה ושקיעתה , ותיאורי נבכי הנפש של ניל וחיפוש משמעותה של גברת פורסטר עבורו תוך כדי התבגרותו.

גבירה אבודה, וילה קאתר

תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר, רעות בן יעקב

הוצאת. תשע נשמות והכורסא בסידרת חוצפנית,2020

.