הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

סבתא טורבו – הסבתא ההרפתקנית של איריס אליה כהן

“סבתא טורבו” הוא ספר הרפתאות שיעלה חיוך על פני כל מי שיקרא אותו.

יו, איזה ספר.

ספר שהחזיר אותי לילדותי ולעולם ההנאה והכיף, ספר שכל מה שרציתי הוא להיכנס לתוך העלילה ולהיות חלק מהדמויות. לקבל חיבוק מהסבתא המיוחדת והשונה, לרוץ יד ביד עם נכדתה האהובה במדרגות המלון.

ספר מקסים על קשר בין סבתא נערצת לנכדה אהובה. ולא רק על הקשר ביניהן מספר הספר, אלא על מערכות יחסים בין בני אדם והקשר שלהם עם חיות.

“סבתא טורבו” כשמה כן היא. הכל אצלה בטורבו, מדברת מהר עם הרבה סימני קריאה ללא הפסקה, מגזימנית עולמית ומנהלת את מלון הבוטיק הקטן שלה בצורה הכי מחפירה.

סבתא טורבו היא הסבתא שהייתי רוצה שתהיה לי. היא אינה שיגרתית, היא שונה ואחרת. מה צריך כל נכד אם לא כזו סבתא שמגשימה עבורו את כל החלומות ואת הדמיון. אין לה חוקים וגבולות, אצלה הכל הפוך ואחר ואצלה מותר הכל. היא משבשת את שמות החיות שלה, לכלב קוראת פו, לסנאי ברלה. היא שונאת את כל סוגי המסכים, לאייפון קוראת עייפון, כי הוא מעייף את המוח. נועלת נעלי בית ארנבונים. (נזכרתי שלבתי היו כאלה והיא קראה להם קפיצי ושלמה).

סבתא טורבו מנהלת מלון קטן בדרך שאינה שיגרתית, אין ארוחת בוקר, במקום זה יש מכולת שוסטר. האורחים לא צריכים להיות עצלנים ויכולים לנקות בעצמם את החדרים. כשהאורחת “המפונפנת” שואלת אותה איפה אפשר לעשות שופינג? הסבתא שולחת אותה בטבעיות למכולת שוסטר.

קרן קרנינה, המספרת, היא הנכדה  הכי אהובה עליה בהתחשב בעובדה שהיא הנכדה היחידה שלה.

בוקר אחד מחכה סבתא מזל הטורבו לאלברט, חבר ותיק, נגן טובה. קרן קרנינה ממתינה איתה בציפייה והתרגשות. אלברט מגיע עם מזוודה כבדה, כן. ניחשתם משהו מסתתר במזוודה. אותו המשהו יהפוך את עולמם ואת המלון. סבתא טורבו תצטרך להיות בעלת תושייה גדולה כדי להרגיע אותו.

ספר מקסים, מצחיק, שובב, מלא בתנועה ואנרגיה. מצאתי עצמי צוחקת בקול מול התנהלותה של סבתא טורבו וצורת הדיבור שלה. אהבתי את הקשר ההדוק והחם בין הסבתא והנכדה. (כזה קשר אני מקוה ליצור עם נכדיי).

אני אוהבת את השפה של איריס אליה כהן. היא מצליחה לעבור בין משלבי הלשון של הדמויות בצורה הכי טבעית והכי נכונה.

יותר מכל אהבתי את קרן קרנינה, הנכדה הרציונלית, זו שצריכה לעצור את הסבתא.

איריס אליה כהן, משוררת רגישה, סופרת למבוגרים ועכשיו גם סופרת לילדים. טורבואיריס.

האיורים של רמי טל משובחים. הם  מותאמים בדיוק מושלם לדמויות ולעלילה. איורים מחויכים, צבעוניים ומי משביט בהם מרגיש את התנועה, כאילו חי בתוך האירוע.

קראתי את הספר מספר פעמים ובכל פעם נהניתי ממנו יותר.

למי מיועד הספר, ל-כ-ו-ל-ם !!!
הקראה לגיל 5-6

קריאה עצמית כיתה א’-ד’

ולכל הסבים והסבתות שבעולם, ספר שיחזיר להם את שובבות הנעורים.

ממליצה בחום.

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים, איריס אליה כהן

איורים, רמי טל

הוצאת טל- מאי  וידיעות אחרונות, 2019

אִתי החיים משחֵק הרבה, ספרו המרתק עד דמעות של דויד גרוסמן

סיימתי את קריאת הספר בלי נשימה. הרגשתי כמו טיפוס במעלה הר, עוד צעד ועוד צעד, כשבכל צעד יש לי פחות ופחות אויר וחמצן לנשימה.

אני לא רוצה להגיד על הספר הזה כלום, גם מחשש לספוילרים ובעיקר מהחשש שאם אגיד עליו אפגע בקריאה שלכם.

אגיד שהספר מצריך ריכוז וקריאה איטית. אי אפשר לפסוח על מילה פסיק או מקף, כן, מקף, הוא חשוב כל כך.

“אִתי החיים משחֵק הרבה” הוא ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל (כל זה נאמר בדפים הראשונים).

את הסיפור מספרת בעיקר גילי הנכדה, שמעריצה את אביה.

״אני מנסה לספר את הדברים באופן מסודר, כפי שקרו, לשמור על הרצף.”

 “לכן כל מה שאספר מכאן והלאה הוא דברים שקיבלתי בדיעבד מאבי מורי רפאל וקצת השלמתי בעצמי.”

הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. בין ערבוב של גופים, אני, את, היא, גוף ראשון ושלישי. כשגילי מדברת על כאביה מהעבר היא עוברת מגוף ראשון לשלישי.

“סליחה על הגוף השלישי שננקט פה פתאום, הגוף הראשון כואב מידי.”

כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות, אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.

האחת אוהבת  בעוצמה, השנייה רעבה לאהבה, והשלישית מתרחקת ממנה כמו מאש. כולן נושאות את הכאב שלהן כמו צלב. כאב שאפילו הקורא חש בו ולא יכול להקל עליהן, כי הוא יודע שהמשא והמסע הוא שלהן, של שלושתן יחד וכל אחת לבד, והן חייבות לעבור אותו.

הקורא, שאומנם עומד מהצד וצופה בהן, אינו נשאר אדיש. היו רגעים שהרגשתי שאני איתן מתחת לשמיכה, או עומדת בגשם ובשמש. כל כך רציתי לחבק אותן. אהבתי את כולן, את ורה, האשה החזקה שמדברת כמו עולה חדשה, למרות שהיא כבר 46 שנים בארץ, את נינה האבודה, את גילי שאוטמת עצמה לעולם ואוהבת כל כך את סבתה. כל דמות מעוררת הזדהות.

סבל, כאב, קשרי המשפחה וסוד שמנע מהדמויות לחיות בשלוה הם נושאי הספר, אבל מעל לכל זהו ספר על זיכרון ושימור הזיכרון. נינה אומרת שהיא חולה במחלת השיכחה, גילי מנסה לבדוק אם היא זוכרת נכון מה שסיפרה לה סבתה. יש בספר פחד ממה שיישאר מהאדם, מה נכון או לא נכון בשימור הזיכרון, מה עובדה ומה רגש, ובעיקר פחד שהכל ימחק.

“מחק גדול עובר שוב ושוב על התודעה.”

גדולתו של סופר היא היכולת לקחת את המציאות או דמות מציאותית ולרקוח במילים סיפור מרתק, כי לא חשוב הוא “המה” אלא “האיך”. גרוסמן ריתק אותי, מסוד אחד לשני והמשיך לסוד אחר, עוד גילוי קטן. ככה עד  העמוד האחרון. מתח שתופס ולופת את הגרון. ובכל פעם נאמר אם בשתיקה, או במילים מפורשות, ״יש דבר שאף פעם לא סיפרת.״

 גרוסמן ענק (אין לי מילה אחרת) ביכולתו להבין את הדמויות, להביא את הסיבות והמניעים שלהן לאירועים מבלי לתת לקורא הסברים ופרשנויות משלו כסופר. הוא סומך על הקורא שיבין בעצמו. כמה רגישות נשית , “בחורה בת 15 צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה לאשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה ותגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא.” (לא חושבת שגבר או אבא חשב על זה).

כוחו של הספר הוא לא רק בדמויות הצבעוניות והמרתקות, אלא בתיאורים של הדמויות ובמצבים שאליהן נקלעו. גרוסמן הוא וירטואוז של מילים מדויקות וצירופי מילים, למשל  “ורה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד השידרה שלו התחיל להתמוסס.”

הסבר לשם הספר, שנראה לי משונה, ניתן כמעט בסיומו, שם שמסביר לא רק את תוכן הספר, אלא גם את הסופר דויד גרוסמן עצמו.

זהו. אני חושבת שאמרתי מספיק. כל מה שנותר לכם הוא לרוץ לקרוא את הספר. ולי לקנא בכם על המפגש עם נשות המשפחה.

אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 2019

מוזמנים להקשיב מה סיפרתי על הספר הנפלא ברדיו ארץ, בתוכנית מועדון ספרות עם יוסי ריבלין.

https://soundcloud.com/eretzfm/28319a?fbclid=IwAR0oXkb8wGyZB5E4kfLWCssJvguXc1ruyGOIcvW8FsLqs6pBxz8W6x6iaZ4

מאחורי כל זה – ספרה האנושי עד כאב של נירית הלבני

 

מה עושים כשקוראים בספר שמציף ברגשות לא קלים מצד אחד ומצד שני סוחף? ממשיכים לצעוד בשביל כמו הגיבורים.

כך אמרתי לעצמי ולא ויתרתי על חווית הקריאה. הספר “מאחורי כל זה” הוא חווית קריאה ארצישראלית. יש בו את כל מה שמרכיב את ארצנו ומדינתנו.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל. (למחלה אתייחס אישית בהמשך)

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

גיורא מצטייר כאיש נוקשה, שכל כולו נתון לגידול התפוחים שאותם מטפח. הוא מתוכנן ומדויק, מקפיד על כל פרט. מולו אשתו אוהבת ותומכת, מרעיפה עליו דאגה באופן אובססיבי. היא אינה מתכננת, אינה בודקת, אצלה הכל בקלות ושלווה. וגיורא דווקא עכשיו מרגיש שאין לו זמן לפניות מיותרות, הוא חייב להמשיך בשביל. הוא יודע שהמחלה מתקדמת במהירות ועליו להגיע ליעדו – הר צפחות.

עמיחי, מחפש אחר תשובות ובעיקר מחפש אחר עצמו, לכן הוא עושה את שביל ישראל. “אני לא בורח, אני הולך לקראת עד למקום שבו אמצא את עצמי מחדש.”

רב הישיבה שאליה הגיעו במסעם אומר לו : “לך בקצב הנכון. התבונן סביבך. פקח את עינך ואת אוזניך. הקשב לאנשים. שים לב למראות שחולפים על פניך. אתה לא במרוץ. אתה במסע.”

גיורא ועמיחי במסע אישי, האחד צועד לאיכלוב והשני צועד אל עצמו.

ןהדרך? “עודנה נפקחת לאורך” (אלתרמן) ובדרך הם ואנחנו פוגשים ב “ארץ ישראל היפה”. אנשים טובים, שפותחים את הבית והלב, מארחים שביליסטים.ביניהם אנחנו מוצאים גם אנשי משפחה המשמשים כאומנה. לצד כל היופי אנושי יש את הצד האישי של כל אחת מהדמויות על מכלול אנושיותה. פחדיה, לבטיה, אהבותיה.

רומן מרתק עם מסע מופלא, הכתיבה הקולחת של נירית הלבני הפכה את חודשי הצעידה של הגיבורים לקלים ובעיקר למרוממי רוח. המפגש בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות, מעמיד את הרעיון הבסיסי, כל בני האדם שווים הם, כל אחד תוהה על קיומו בעולם, זה שמאמין באל וזה שאינו מאמין.

 אבל “מאחורי כל זה” יש את אהבת הארץ, ובעיקר את אהבת החיים והאדם.

אהבתי את השיחות השנונות על הדת וקיומו של האל בין גיורא המחוספס לעמיחי העדין. שאלתי את אותן השאלות של שניהם. הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליהם לשיחות הפילוסופיות על דת אמונה, גוף ונשמה.

אהבתי את גיורא האמיץ שהסתכל למחלה בעיניים ולא ויתר לה, למרות שידע כי היא תכניע אותו.

“אני את התהליך הזה השלמתי, עכשיו אני מבקש ממך לכבד אותי ולתת לי

להמשיך במסע שלי.”

הערצתי אותו על אומץ ליבו בקבלת ההחלטות. ואהבתי אותו על אהבת האדמה והאנושיות החמה והרגישה, שמסתתרת מאחורי כפות ידיו הגסות של החקלאי.

ממליצה לכם לצאת למסע בשביל ישראל עם גיורא ועמיחי וסופי הכלבה המקסימה שמצאה אותם.

מאחורי כל זה, נירית הלבני

הוצאת דניאלי ספרים,2019

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לשניים.

  1. לחברתנו חנה שלח ז”ל שנפטרה הקיץ ממחלת ה איי,אל,אס. חנה היתה בעלת לב נדיר ורחב, חכמה, תומכת ובעיקר בעלת מרץ בלתי נדלה שיכלה לרתום את כולם. גם היא כמו גיורא לא נכנעה למחלה, וכשוויתרה לה היא עשתה זאת באומץ.
  2. לליאור זיו ז”ל. ליאור בנה של חברתי, מימי זיו, ותלמיד שלי לשעבר. ליאור נהרג לפני כ-16 שנים בפעילות מבצעית בעזה, אליה התלווה כצלם ביחידת דובר צה”ל. חבריו מתיכון איילון (רפי, אביב ,סתיו, גבי ועמוס) יצאו למסע ב”שביל ישראל” והקדישו אותו לליאור. ביולי 2005 נקבע שלט מעץ זית בהר צפחות שבאילת לזכר ליאור.

חבריו של ליאור ז”ל קובעים את השלט לזיכרו בהר צפחות 2005

בוקר מרגש עם המשוררת הדסה טל על ספרה אישון אינך

זה היה בוקר אחר, בוקר של חוויה עוצמתית. וכל מילה תקטין את הרגש שהוצפנו בו.

עברו שעות מהמפגש עם המשוררת הדסה טל ואני עדיין לא נושמת, עדיין שומעת את קולה הרך והחכם, עדיין נפעמת מהתרגשות נוכח פתיחות ליבה ויכולתה לחלוק איתנו את הכאב, ובעיקר לשתף אותנו בכתיבת ומשמעות השירה.

הדסה פתחה את המפגש איתנו וסיפרה על  זיכרון השריפה ביערות הכרמל, מיד לאחר השריפה ירדו גשמי ברכה, כששמעה על גשמי הברכה היתה בטוחה שהגשמים ישטפו את השריפה והכל יחזור לצמוח. אבל לא. בשיחת רדיו אמר אגרונום שיעבור זמן עד שהאדמה תשתקם, האדמה תעבור תהליך של אבל, אח”כ תוכל לקבל מהחיים. הדסה לא תארה לעצמה שגם היא כמו האדמה תאבד את היקר לה מכל ותצטרך לשקם עצמה.

וכך מצאה עצמה כמו האדמה, מתאבלת, עד שהרגישה שהיא מבינה את האדמה, שהרי דברים נובלים בה ומתים בה ובכל זאת היא מצליחה להצמיח יופי שכזה.

השירים נכתבו מתוך כאב, “ואיך כותבים על כזה כאב? אי אפשר” היא שאלה וענתה לנו. “לא כתבתי מה שאני מרגישה, זה גדול מידי מלשתף אותו .”  שירה במהותה נותנת מקום לנפש. שירה צריכה להיות משהו אחר, מוסיקה, ציור. ספר השירה “אישון אינך” נכתב במהלך חודש אחד מהכאב הפרטי, אבל יש בו מקום לכל אחד והכאב שלו. זו עוצמתה ויופיה של השירה.

איך אפשר לכתוב ולספר על כל מה שאמרה? השיחה איתה היתה גדושה ברעיונות פילוסופים, קבלה יהודית, אומנות, מוסיקה, חוויות אישיות.
הדסה מאמינה במילה, היא נפעמת מיכולתה של המילה ללבוש ולפשוט צורה. המילה עברית מקורה בעיבור, כל מילה מתעברת, כל מילה מולידה חיים.

איך כותבת ? הכתיבה מתחילה ממילה ואליה מצטרפת עוד מילה, מרגישה את התשוקה באותיות שרוצות לעמוד אחת ליד השנייה כמו תווים במוסיקה. שיר קיים ברווח בין המילים.

לפעמים היא לוקחת מילה ומשנה אותה ומתאימה אותה לרגשות שלה, למשל, אֵל-אלוהים הופכת ל- אֶל-להגיע. היא מושפעת מעגנון שיכול היה לשנות ולהפוך שורשים.

שירה היא לא רעיון, אם מחפשים את הרעיון השיר מת. השיר נמצא כדי שיקראו אותו, כדי שיחפשו בו. ברגע שהשיר יצא ממנה אל הקורא הוא אינו שלה, השיר צריך להדהד בלב הקורא.

אישון אינך – העין היא האיבר הכי קרוב לייצוג הנשמה, העין היא זו שמביעה את נשמתו של האדם. היום לאחר האובדן היא, הדסה, נדונה להסתכל דרך אישון האֵין, האֵין הופך לעין , נקודת מבט שצריכה להסתכל עליו.

הספר אינו ספר תרפויטי. הוא נכתב במשך חודש אחד. בעזרתו הבינה שלכאב יש יכולת למחוק הכל, אבל היא בחרה שלא לתת לכאב להכניע אותה.

כילדה התבוננה בעולם בפליאה מול הנס הזה שנקרא עולם. היא מביטה בעולם בהמון אהבה.
אנחנו ישבנו וגמענו בצמא את דבריה, את התובנות הפילוסופיות שלה על החיים,על המתנה שניתנה לנו כל בוקר והיא-לחיות. החכמנו על מהות ומשמעות המילים בשפה העברית שאותה היא כל כך אוהבת ומעריצה.
הדסה במילותיה החכמות הצליחה להסביר מהו שיר, איך הוא נכתב ואיך היא מגלה באמצעות חפץ או מילה את הרגש שמוביל לשיר.
הדסה נכנסה לנו ללב חיבקה אותנו בהמון חום כאילו היינו גוזלים קטנים.

הדסה טל היקרה גם אנחנו היבטנו בך בפליאה רבה, התרגשנו מסיפורך האישי, החכמנו לומדנו על הכתיבה ,תהליך הכתיבה ומשמעות השירה בעולם.

למדנו ממך לצמוח ולראות את יופי העולם בכל יום.

מודים לך על שהבאת עצמך בכנות ופתיחות, למדנו ממך על הכוחות שיש בכל אחד, את דמות ומופת עבורנו.

מחכים למפגש הבא איתך ולספר שירה נוסף.
למי שלא קרא את ספרי השירה שכתבה מוזמן לקרוא.

רשימות מארץ הכביש, ספרו המרתק של אופיר טושה גפלה

איך אפשר לכתוב על הספר הנפלא הזה?  אגיד במשפט אחד : רוצו לקרוא אותו לאט !!!

“רשימות מארץ הכביש” הוא מסע לארץ נודעת לא נודעת.

את הספר הגדוש הזה לא רק במספר העמודים (543) קראתי בשלושה ימים רצופים. הרגשתי כמו בריצת מרתון, התחלתי לאט ,הגברתי קצב ונשארתי בסיום ללא אוויר. מזג האוויר החורפי עשה עמי חסד והשאיר אותי בבית מול הגלים הסוערים לסיום הקריאה.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר, ולמה דווקא שם בצוק המיוחד הזה? (צריך לקרוא את הספר )

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו. “ארכיאולוג שתר אחר סימני חיים מתקופות חיי.”

 רשימת הזיכרון הראשונה שלו נקראת בשם ארנבת. הוא נזכר ביום שיצא לפיקניק עם הוריו, שם ביער מגלה ארנב רודף אחריו, הדמויות שרואה קטנות וגדלות, ברור שזהו הומז’ ל”אליס בארץ הפלאות” ורמז לקורא כיצד עליו לקרוא את הרשימות.

מכאן, מאותו פיקניק וכמו אליס נִשאב יחד עם תמיר אל מנהרת עברו והווה שלו, אל הכביש האינסופי שבו מופיע ג’רמי ומדבר איתו, ג’רמי הוא רואה ואינו נראה, בדיוק כמו אלוהים. הוא נגן בלהקה או לא.  על הכביש הוא מוצא חפצים שונים וביניהם מכונת כתיבה. בעוד שג’רמי מתייעץ עם הגיטרה שלו, תמיר מתייעץ עם מכונת הכתיבה. תמיר נזכר בילדותו, הוריו, חברו הטוב, אהבותיו – כל החומרים שמהם שואב סופר את יצירתו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ההווה באנגליה, כתוב בגופן אחד והעבר-ילדותו, כתוב בגופן אחר, מה שעוזר להבחין בין הזמנים והאירועים ומונע התמזגות בין שניהם.

ניתן למצוא בספר רעיונות מספריו הקודמים של אופיר טושה גפלה. בספרו “רשימות מארץ הכביש” הוא מאחד את על מחשבותיו לכדי רעיון אחד שלם.

ספר על חברות, אהבה, יצירה, דמיון, מציאות, משפחה, ובעיקר על ארספואטיקה של היצירה.

נשאבתי ורותקתי לסיפור חיו של תמיר, למציאות שאליה נקלע, למחשבות שלו על היקום ועליו.

מחשבותיו של תמיר הן ללא מעטה והסוואה, הן גלויות וחשופות, הוא אינו מייפה את עברו, את התנהגותו. מחשבות חכמות, שיש בהן שילוב של פילוסופיות בחייו האישיים, (קירקגור, קפקא, סיפורו בפתח החוק) יופיו של הספר בכך שהקורא שואל מה קורה לי הקורא, היכן אני על הכביש האינסופי הזה? כל אחד יכול למצוא עצמו יחד עם תמיר את המסע הפרטי האישי שלו.

ההליכה בדרך מעלה בו תהיות קיומיות על משמעות החיים ורצף האינסוף של הקיום. “אם מעברי החציה משתרעים עד אינסוף ובכל יום ג’רמי מסמן עוד קו של קיום מפוקפק הרחק מיקיריו…מה הטעם מה ההבדל בין 5.000 קווים ל6.000? “

אני בטוחה שהגיבור רצה שהכביש יגיע אל סופו, אבל אני לא רציתי שהדרך תגמר לה, רציתי להמשיך לצעוד בין שדות התירס ולהמשיך לקרוא את הרשימות היפיפיות של הגיבור. רציתי להמשיך להיות בתוך המוח שלו ולראות את העולם דרך עיניו.

זהו ספר על כתיבה, על יכולתו של הסופר להעלם בתוך הסיפורים שברא במוחו.

“כי חיים הם חיים גם אם הם פרי דמיונך.”

למרות שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין נמצאת בארץ הכביש וממשיכה לחשוב על הרשימות של תמיר. אפילו התחלתי לצייר נוצות.

פנו לכם זמן ותתענגו על הספר.

רשימות מארץ הכביש, אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר ,2019

ילדה רעה, נעמי לויצקי

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

השופט” – ספרו המרתק של שי אספריל”

מה מניע אותנו? גורל או בחירה. תת מודע שמוביל לפעולה, מחשבה מהכוח אל הפועל?

נשאבתי אל הספר, לא רק בזכות העלילה המרתקת והמתח שהיה בו, אלא בעיקר בזכות העובדה שהספר גרם לי לעצור מספר פעמים ולשאול שאלות פילוסופיות. לשאול איך אני הייתי מתנהגת במצבים שהדמויות נקלעו אליהם, או האם היה על הדמויות להתנהג כך או אחרת.

כשאני שואלת את השאלות הללו תוך כדי קריאה אני יודעת שמבחינתי הספר הוא טוב, כי חוץ מעלילה שואבת יש בו ערך מוסרי ופילוסופי.

במרכז הספר עולה השאלה :מה מנווט אותנו בחיינו ? גורל, מקרה, או בחירה?

ביון הקדומה האמינו באורקל המנבא את עתידו של הרך הנולד. לפי האמירה שנקבעה התנהלו וסבבו חיו של האדם. אדיפוס נשלח הרחק מהוריו על מנת שנבואות האורקל לא תתממש, אך הגורל מנחה אותו לשוב לעירו ולקיים את העתיד שנצפה לו.

היום אין אורקל, אך יש מגידי עתידות, קוראי קלפים והורוסקופים.

כשאריאל, גיבור הספר, היה קטן הלכה אמו למגדת עתידות, זו אמרה לו בחטף משפט שאיתו הוא יתמודד כל חייו. גזירה שממנה  ינסה לברוח. האם יצליח?

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר. אני אוהבת ספרים שבהם גיבורים מקריים נפגשים. בספר “השופט” האם הגיבורים נפגשים מתוך גורל או שיד המקרה הפגישה ביניהם.

אריאל הוא המספר הראשי, מספר את סיפורו בגוף ראשון. אריאל נולד לאם חד הורית ואינו יודע את זהותו של אביו. אריאל עו”ד, רווק מוכשר ומבריק עומד להתמנות לשופט מחוזי. זמן קצר לפני מינויו הוא נפגש פעמיים עם אשה, הפגישה האחרונה תשנה את חיו ואת בחירותיו והחלטותיו. הבחירות שהחליט לקבל היו מתוך רצון לקבל את מינוי השופט.

שתי הדמויות הנוספות, מרסל ונתן, מספרות את סיפורן דרך עיניו של המספר יודע כל.

מרסל, נשואה לזאב נישואים נוחים ללא אהבה. לזאב, חברות מפוקפקות עם רווחים לא כשרים.

נתן, נולד להורים מבוגרים לאחר 20 שנות נישואים, אביו נפטר. נתן נשוי לבתם של מרסל וזאב ועובד בחברה של זאב. חיי הנישואים שלו אינם מאושרים. נתן מבין שהוא נלחם עם השדים הפנימיים שסחב על גבו מאז מותו של אביו

זהו ספר על רגשות אשמה, סודות ונטישות. על גורל ובחירות. כל הגיבורים נושאים רגשות אשמה בעיקר מול אביהם. האבות מתים או נוטשים את בניהם.

על כל הדמויות מוטל הצל של האב, צל שמדרבן אותן להוכיח להיות ראויים, וצל שמסרס אותן.

כמו שאמרתי הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט, אחד הנאשמים אומר לו :“היום הייתי חותך יד בשביל לחזור לשם, אבל לפעמים, בזמן שזה קורה לך, אתה לא רואה שום דרך אחרת.” לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

אריאל אומר: ” בגלעינו של כל אדם יש מה שמוביל אותו מעלה, אבל גם שם גלום אובדנו” וכמו אדיפוס המלך שבורח מגורלו ומגיע אל אותה נקודת גורל שנובאו לו, כך גם אריאל, בורח מהנבואה שניבאה לו מגדת העתידות.

“השופט” ספר נהדר עם עלילה מפותלת, כתיבה מיוחדת ומרתקת המשלבת אנושיות, מחשבות ומתח. הדמויות הן דמויות אמינות, אנושיות בעלות חולשות ובעלות חוזק.

העלילה מתארת הוויה אנושית, לבטים, משקעים, פחדים, שאיפות, תככים ואפילו שחיתות.
כל מה שנותר לי הוא להמליץ לכם להיכנס מתחת לפוך בימי גשמי הברכה שהגיעו עלינו וליהנות מספר טוב.

השופט, שי אספריל

הוצאת עם עובד, 2019

הרחק מעצי התרזה” – על ספרו של יונתן ברג”

ספר של חשבון נפש. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם העבר שלה שמשפיע על ההווה.

“איך בכלל הגעתי לפה? זו השאלה …לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל, ומאיפה הגעתי, מאונטר דן לינדן.” נשיפת בוז יוצאת מפיו, “מתחת עצי התרזה, זה מה שזה אומר השם הזה ,אונטר דן לינדן…”

שאלת “איך הגעתי לפה?” מקוננת בנפשו וליבו של יעקב גיבור הרומן “הרחק מעצי התרזה”. שאלה המטרידה אותו מהרגע שעלה לארץ ועזב את עברו והשאירו שם. מאותו הרגע החל במסע, מסע קבורת העבר וניסיון להצמיח עצים ושורשים חדשים. אלו במקום עצי התרזה. כעת בערוב ימיו הוא יוצא למסע בין בניו ומגלה שאת הנעשה אי אפשר להחזיר והאם יהיה לו תיקון בערוב ימיו?

רומן שיש בו שתי עלילות מקבילות המהוות שיקוף אחת לשנייה. סיפורו של יעקב, שבא מ”שם” לפני המלחמה וסיפורה של בר-ברכה, מאשדוד.

יעקב ובר הם שכנים. יעקב, היסטוריון ידוע שם, גרוש פעמיים ואב לארבעה בנים, המזכירים את ארבעת הבנים מההגדה. יעקב חי בדירתו הקטנה בבדידות.

בר שכנתו נשואה לרני, איש נדל”ן המחפש דרכו להרשים את הזולת. בר הגיעה לתל אביב מאשדוד, בר המשועממת מחייה הסתמיים מגלה עניין בשכנה המבוגר שנמצא רוב זמנו לבד. בר פתאום מוצאת עניין בחייה השגרתיים, דאגה, הכנה, פעילות חדשה נכנסת לחייה.

בר מפיחה ביעקב את העולם החיצוני זה שיעקב מתכחש אליו ומביאה אותו אליו פנימה ברעננות ובקלילות שלא ידע ולא הכיר, כי עומס ההיסטוריה שסחב היה כבד מנשוא. ובעיקר עומס  עברו המזוהה עם עצי התרזה.

“המפגש עם בר …מתחיל להפיח בו תחושה אבודה ונשכחת, קרבה”

ואכן, בר מפיחה בו רעננות ועשיה. לוקחת עליו אחריות ומחליטה עבורו. בר שהגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת אינה מבינה כיצד יעקב אב לארבעה נשאר לבד. החסות שהיא נטלה עליו מובילה את שניהם למסע בין בניו, אולי מסע פרידה. בר ויעקב מוצאים עצמם בשביל ישראל שיוביל אותם להתבוננות פנימית. יעקב המריר והכועס, זה שהכל צריך להיות לפי מחשבתו, האב שבניו קוראים לו “מצביא ללא צבא”. יעקב ששנים הסתגר וברח מעצמו ימצא במוחו שברי זיכרונות נעימים שאולי יקלו עליו, ” יש לו משפחה ופעם בטיול תהה איך זה ש”הצליח להשתחל למסגרת הצפופה והחמה הזאת” ובאותו הרגע “הוא היה אחד מהם, שותף מלא בהתרחשות הפעוטה הזאת.”

בר מחליטה עבורו אצל מי מבניו יתארחו, לה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוטלת אחריות ופועלת בהתאם, ליעקב זו הזדמנות לתת לאחר להוביל אותו. בר מביאה אותו לביתם של בניו לפי הסדר. אמיר הבכור הגר בצפון, פנסיונר האוהב לטייל בעולם. צבי הבן המוכשר העשיר “שהצליח”. אלכסנדר, חוזר בתשובה הגר בדימונה. איתמר בנו מנישואיו השניים, חי במנזר בהודו, מצא את השלוה.

המפגש עם כל אחד מבניו עושה ליעקב שיקוף על עצמו, איך הוא נראה בעיניו ומה חסר בו. עכשיו הוא עומד מול עצמו והישגיו בחייו וכולו מלא כעס על בניו.

 בזמן המסע בין בניו של יעקב פורצת מלחמת לבנון השנייה.

העבר מסופר כעובדות וניסיונות הבנה של מה שארע שם. ההווה כולו פעילות ופעלתנות שיעקב נגרר אליה בעזרתה של בר כשהמלחמה נמצאת ברקע ומשמשת תפאורה.

“הרחק מעצי התרזה” הוא ספר המספר את סיפורה של מדינת ישראל, העבר של אלו שבאו משם ושל אלו שהגיעו ממדינות ערב, אלו שניסו להכות שורשים והצליחו ואלו שלא הצליחו, אלו שניסו למחוק את העבר ולהיות כמו כולם, ספר המתאר את ההווה שלנו.

ספר אנושי המעמיד את המשפחה ויחסי בני המשפחה כערך מחבר ומקשר, כערך בעל משמעות. בר מביאה אל שולחנו של יעקב וילדיו את שולחנה שלה מביתה, שם אחרי מריבה היו מגישים קינוח. היא אינה מבינה איך זה שאיש מבוגר נזנח על ידי בניו.

הקריאה בספר “הרחק מעצי התרזה” לא היתה קלה לי, לא הצלחתי לקרוא אותו כמו שציפיתי, ציפיתי לקריאה רצופה וזורמת. רבים מחברי אהבו ושיבחו את הספר, אך אני עצרתי את הקרחאה מספר פעמים. המפגש עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הפגיש אותי שוב עם מותו של אייל בנין ז”ל, בנה של השכנה שלנו, דלת ליד. אייל  היה בהאמר של גולדווסר ורגב. היה לי לא קל לחזור לימים האלו.

 בנוסף הפריע לי הקלישאה של מפגש ביו גבר מבוגר, אשכנזי, מנוכר לבחורה חמה צעירה ממשפחה ספרדית שמגיעה לתל אביב מהפריפריה.

הדמויות לא הצליחו לגעת בי, לטעמי לא היה בהן עומק רב. געגועיו של הגיבור לעצי התרזה לא היה מספיק עמוק. הרגשתי כמו במשאית שבכל פעם מעמיסים עליה נוסעים וכלום לא מתפתח, הנוסעים נשארים בגדר נוסע שמספר את סיפורו לנהג או ליושב לצידו.

אבל ההפתעה היתה סיום הסיפור, המשאית עשתה דרכה עלתה וירדה, חצתה את ישראל ובתחנה האחרונה הופתעתי לגלות שהסופר לא נפל לקלישאת הגיבור המזדקן שמגלה את עצמו. לתדהמת הקורא זוהי עלילה שבה הגיבור הראשי אינו עובר שינוי, אלא דמות המשנה היא זו שקמה לחיים אחרים. הסיום גרם  לי לחייך.

הרחק מעצי התרזה , יונתן ברג

עם עובד 2018

הספר,תרצה אתר כל השירים הוא חגיגה

 “תרצה אתר כל השירים” הוא חגיגה ללב ולנשמה. חגיגה נפלאה שמחייה בשנית את תרצה אתר המשוררת שכולנו גדלנו על שיריה.

איך אפשר לכתוב על הספר “תרצה אתר / כל השירים” ?

אי אפשר להכיל את כל המחשבות, הדעות והרגשות שלי בעקבות קריאת השירים. כל מה שאנסה לכתוב ארגיש שאני חוטאת לתרצה אתר ולעורכת נגה אלבלך.

תרצה אתר מלווה אותי מנעורי. את אביה, נתן אלתרמן, הערצתי, (עד היום הוא ה- משורר בעיני אחרי ביאליק) דקלמתי כל שיר שלו. את אמה, רחל מרכוס, אהבתי אישית (היא הנחתה והדריכה אותי ואת חברותי לקורס בצבא. )

 כמו כל בני דורי הכרתי כמעט כל פרט מחייה של תרצה והוריה.

כשהספר הונח ברוב כבוד בסלון במרכז הבית, הביעו ילדיי פליאה, “כל כך הרבה שירים כתבה תרצה אתר?” האמת שגם אני הופתעתי.

התחלתי לקרוא את הספר מהסוף, מפרק הימנים ופרק אחרית הדבר.מדוע? כי פרקים אלו הם שסיקרנו אותי לפני שהתפניתי לקרוא את שירייה של תרצה אתר.

בפרק היומנים קראתי על בדידותה בניו יורק, על העצב שבה, על געגועיה לארץ ועל הסבל הנפשי שעברה בזמן שהותה שם. מצד אחד רצתה לחזור הביתה ומהצד השני לא רצתה לאמלל את הוריה. “שהעיר מקיאה את פני מקרבה שאין שמש בעיר וירח בה אין ואין בה כוכב ושמים אין בה.”

תרצה אתר כתבה ברגישות רבה על עולמה הפנימי וכיצד הוא משתקף בעולם החיצוני. היא הפליאה לתאר את אהבתה לעיר תל אביב, כמו אביה, את ראיית הטבע וחילופי העונות, את בדידותה, ואת כמיהתה לאהבה.

קראתי בשקיקה את השירים שהיו מוכרים לי מספרי השירה שכתבה, בעיקר מספרה, “בין סוף לבין סתו”, ספר שירים שליווה אותי בנעורי.

“הסוד הנהיה בגוף לאט: סוד הצמיחה.

עכשיו אני נוגעת בו במו ידי מרגישה בפעימות חדות

 לאט. לבדו יצמח האדם

ועיניו לא ידעו לעולם”

(צמיחה)

ליבי שר וצהל על כל אוסף השירים והפזמונים ששרנו כולנו: “אהבה יומיומית”, “הלילה הוא שירים”, “אני חולם על נעמי”, “תפילת יום הולדת”. שיר שאני אוהבת במיוחד. ועוד ועוד.

התענגתי על שירים חדשים שהובאו מעיזבונה. זו היתה עבורי חגיגה ,לקרוא מחשבות ומשפטים חדשים שכתבה תרצה אתר, לנסות לחשוב מדוע לא פרסמה את שיריה אלו, שלטעמי הם מצוינים.

“אני אוהבת את העיר שמחכה

איני מוסיפה ללכת לשם,

כי נעים לי שהיא ריקה.”

בספר שירים שמתארים את עולמה הפנימי החרד, הדואג, השואף להרמוניה. אהבתי את הצד הספרותי המיוחד בשיריה שבהם  היא כותבת בלשון פנייה או מנסה לכתוב דרך עולמו של האחר העומד מולה.

באמת, שאי אפשר להקיף את היריעה הרחבה של 600 עמודי הספר הנפלא. קובץ השירים הוא כמו יער קסום בעיני, יער שלפעמים הוא עבות וחשוך, לפעמים רואים מבעד לעצים את קרני השמש ואת הירח. יער שכולו פועם כמו לב. השירים היו לי כמו טיפות גשם ביום שרב.

אישית, אני חייבת להודות לנגה אלבלך על המחקר ואיסוף השירים מעיזבונה של תרצה אתר. על שלוש שנות מחקר, מיון, ליקוט, על כינוס כל השירים שפורסמו ואלו שלא, על המכתבים וקטעי היומן שהחיו לי את תרצה אתר והוריה ובכך החזירו לי את ימי נעורי.

כמו שאמרתי, הספר מונח לו ברוב כבוד קרוב ובהישג יד, כדי שאוכל לעלעל בו שוב ושוב, ולהיות זו המטיילת בין דפי השירים הרב גוניים והנפלאים של תרצה אתר.

תרצה אתר כל השירים

עריכה ואחרית דבר, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

שלוש” – ספרו המרתק של דרור משעני”

ספר שתפס אותי לא מוכנה הקריאה בו כמו רכבת הרים ללא יכולת עצירה. שלוש נשים שנכנסו ללב שלי ולנשמתי

מזמן לא הצלחתי לשבת ולקרוא ספר בנשימה אחת.

הספר “שלוש” עשה לי את זה. הושיב אותי וכל מה שעשיתי היה לקרוא ולנשום אוויר לפעמים, כי הייתי חייבת. לא יכולתי להניח אותו ולא יכולתי להשאיר את הנשים שבו לבד, דאגתי להן.

בגב הספר נכתב :   “שלוש גיבורות שלא תוכלו לשכוח. אחרי שתקראו את “שלוש“ ,תבינו למה אי־אפשר לגלות אף פרט נוסף מתוכו.”

ממש כך. אני פוחדת לספר פרטים כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

מי הן השלוש?

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

עלילת “שלוש” מתרכזת בחולון (דרור זוכר לעיר שבה גדל חסד נעורים) גבעתיים, תל אביב, יפו. קוביה קטנה, כאן מעבר לפינה מה שהופך את הספר לאמין וקרוב אלינו הקוראים. וכך בין רחובות הערים המוכרים לי מוביל דרור משעני את הקורא אל תוך העלילה והתעלומה שבה.

הכתיבה של דרור משעני מרתקת, כל משפט מושך  למשפט הבא ולזה שאחריו, דרור כותב בבהירות ורהיטות. הוא מצליח להבין את הגיבורות שלו ולהיכנס למוחן, לתאר את ההיסוסים של כל אחת בבניית מערכת היחסים, הוא מראה לנו את הדקויות הקטנות של כל אחת. שלוש דמויות שונות אחת מרעותה.

עמדת המספר שלו גאונית לטעמי, ביחוד בסיפורה של אלה, מספר שלוש. בסיפורה הוא לא רק מספר יודע כל, אלא גם מספר מתערב, לא אוסיף פרטים על עמדתו בסיפור זה על מנת לא לפגוע בהנאת העלילה.

הקריאה בספר “שלוש” כל כך ריתקה אותי אהבתי את דמותה של אלה, מספר שלוש, עד שמצאתי את עצמי ממלמלת ומדברת אליה.

אני הייתי מהופנטת, לא עזבתי את הספר, עכשיו עזבו הכל ולכו לקרוא אותו ומהר !!!

שלוש, דרור משעני

אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2018