הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

קרואסונים”- על ספר הסיפורים החדש של יוסי ריבלין”

“לספרי הזיכרונות זמן חסד מוגבל”

את יוסי ריבלין אני מכירה  שנים, הכרנו בקומונת ספרים (של נוריתהה)  בתפוז. ליוסי תוכנית רדיו  “מועדון ספרות” ב”רדיו ארץ” ואף הוזמנתי על ידו להתארח בתוכנית. זוכרת את הריצות למרחקים שרץ. זוכרת את התחלת הכתיבה. ברגע שיוסי התחיל לכתוב הוא לא הפסיק, הכתיבה כאילו רצה מעצמה.

קובץ הסיפורים “קרואסונים” הוא קובץ שהגרעין הסיפורי שלהם  אירועים. סיפורים שנדמה כי הם אישיים, אך יש בהם אוניברסליות.

העטיפה הצבעונית מזכירה ציור נאיבי, הקרואסונים המעופפים משולים לרחפנים בשמים והם כמו צרור הבלונים  של המוכרת בטיילת ביוון שעף לשמיים. (“נישואי מזג אוויר”)

לקרוא את הסיפורים הם כמו להאזין ליוסי בתוכנית רדיו, או כמו לשבת מולו ולשמוע אותו מספרם. מרגישים בכתיבה את הדחף והרצון לספר את הסיפורים, לשתף את הקורא בחוויות שהגיבורים חווים ולתת לנו הצצה לחייהם האישים של הדמויות.

הסיפורים הם על גיבורי היומיום, אנשים רגילים שמתמודדים עם החיים ובעיקר עם הזיכרונות וההחמצות. החמצות של זוגיות, אהבות וחברות. גם אם נדמה שחייהם של הגיבורים הגיעו למבוי סתום, או הוחמצו הרי שבסיום יש תיקון, הזדמנות להתחלה.

פרט להחמצות וניסיונות התיקון המאוחר של ההחמצות יש בספר המון אהבה, אהבה אינטימית, אהבה לטבע, ואהבת האדם. מישל שלי בסיפור “כחול” אוהב את אשתו ואינו מפסיק להביע את אהבתו אליה גם כשאינה מכירה אותו. חזי מ”נישואי מזג האוויר” משווע לאהבה ובין מצבי הרוח של אשתו הוא לומד לקבוע לפי העננים את מזג האוויר. מתקן איסוף טיפות הגשם הוא סמל לזיכרונות המעטים שאוסף הגיבור מהזוגיות המתרחקת.

דמות המספר לאורך הסיפורים היא אנושית, עדינה ומלאת חמלה. המספר רגיש לדקויות האירועים שאנו בחיי היומיום לא מתעכבים עליהם. הבדיה והמציאות מתערבבים יחד ולעיתים הסופר משתף את הקורא במחשבותיו.

נושא הזיכרונות שזור כחוט במרבית הסיפורים. אני קראתי לספר “מזוודת הזיכרונות”. חלק מהדמויות מתרפק בגעגועים נוסטלגיים על מאורעות העבר. גיבור הסיפור “צ’ולנט אחרון, וריקוד” מגיע לביתה של פולינה על מנת לכתוב את זיכרונותיה כניצולת שואה.

המורה לספרות מלמדת אותם לכתוב זיכרונות

“ובין סיפור לשיר שלמדנו אצלה בחדווה רבה, היתה דוחקת בנו לכתוב את זיכרונותינו זה אצל זה”.

בסיפור “קראסונים” שעל שמו נקרא הקובץ, יש אפיזודה שהעלתה על פני חיוך. היא הזכירה לי את  ריחם של כל אותם הספרים שאהבתי ואיני זוכרת את מרבית הפרטים של תוכנם.

“לימים סיפר קאמי כי מהלימודים אצל המורה אינני זוכר דבר, אולם ריח שני הקרואסונים יישאר באפי עד יומי האחרון”.

הסיפורים שבספר התפרסמו באנתולוגיות של כתב העת של הוצאת “כתב” במהלך מספר שנים.

“תמשיכו לקרוא. זה עושה את החיים טובים יותר. מלאי קרואסונים.” כך מסיים יוסי את תודותיו בסוף הספר.

ממליצה לקרוא את הקובץ. אלו קרואסונים שאינם משמינים, אלא רק גורמים להנאה.

קרואסונים, יוסי ריבלין

הוצאת כתב, 2019

ציפייה – ספרה של מיקה אלמוג עומד בציפיות

ציפייה, המתנה, מילה המעוררת תמיד תקוה, הרי אנחנו משתמשים בביטוי השחוק, “יש למה לצפות.”

 

ספר הסיפורים “ציפייה” מעמיד דמויות רבגוניות מכל חתך האוכלוסייה ומראה, כי לכל אחד ציפייה שונה. כל אחד חולם לחיות חיים  אחרים. הנערה השמרטפית מצפה שבעלי הבית יעזבו את הדירה, כדי שתוכל להתלבש בבגדי המעצבים של בעלת הבית ולהרגיש לרגע כמו דוגמנית מעיתון, האדריכל שמצפה לקבל את עבודת העיצוב היה רוצה לחיות בעולם שבו יוכל להתנהג ללא איפוק. מוכרת הפרחים הבודדה כותבת פתקי אהבה בשמו של הבעל לאשתו ובכך מרגישה שגם בה נוגעת האהבה.

כל גיבורי הספר מצפים, מצפים לחיים טובים יותר, מצפים לאנושיות, מצפים לחום, מצפים לברוח מהעולם שבו הם חיים.

הציפייה היא המאחדת בין כל הסיפורים, הקצרים והארוכים ואפילו הקצרצרים.

ברגישות מיוחדת מתובלת בחוש הומור וצבעוניות מצליחה מיקה אלמוג להעמיד את הקורא מול מצבים פשוטים שגם הוא עצמו חווה/ראה אותם. כמו הגיבור של הסיפור “געגועי למקלט”. גיבור שכל חייו חי בצל, בלתי נראה ודווקא במקומות הרגילים מחליט להביא עצמו לקדמת הבמה. במעדניה בסופר הוא מבקש מהעובדת 283 גרם גבינה, “בדיוק” טורח לומר ויודע שעיני כולם נשואות אליו ואל המשקל בציפייה האם תצליח העובדת במשימתה. ברגע אחד קטן הופך להיות מהבלתי נראה לנראה.

ביכולת וירטואוזית וצבעונית מצליחה מיקה אלמוג לקפל אפיזודות וסיטואציות יומיומית. הסיפורים בעיקרם הם סיפורי מצב, שמתחת לפני השטח מקפלים פסיכולוגיה נפשית. היכולת המיוחדת של הסופרת היא לקחת מצב אנושי לפעמים בנאלי ולהביאו לקדמת הבמה. כאילו להניח עליו אור זרקור ולראות מה יקרה לגיבור ולקורא. הגיבור כמעט תמיד נחלץ מהסיטואציה בחיוך והקרוא? אחרי שחייך גם הוא , הוא מרגיש כאילו הסיפור תאר מצב שגם הוא עצמו היה בו.

יש ספרים שאני קוראת ברצף ואיני מניחה מהיד, את הספר הזה לגמתי טיפין טיפין, לא כי אינו קריא, להפך, רציתי להשהות את הסיום. קראתי סיפור וחיכיתי בציפייה לסיפור הבא.

עכשיו, אני כולי ציפייה לשמוע באייקסט את מיקה אלמוג מקריאה את סיפוריה (היא מרתקת, שמעתי אותה) וכן אני בציפייה לספר הבא שלה בתקוה שזה יהיה רומן.

ציפייה , מיקה אלמוג

כנרת,זמורה-ביתן,2017