הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

נירית הלבני וגיבוריה הגיעו משביל ישראל והתארחו אצלי בסלון

לפני כשנה יצאתי למסע עם שני גיבורים וסופרת אחת. הקריאה בספר “מאחורי כל זה” של נירית הלבני היתה עבורי חוויה מיוחדת. הספר ריגש אותי מאוד, נירית הצליחה להכניס אלי ללב פנימה שני גיבורים שנשארו בו.

הבוקר הגיעה נירית מלווה בגיבוריה, גיורא ועמיחי, לסלון הספרותי שלי.

איזה בוקר נפלא מרתק מעניין ומחכים זה היה.

כמה למדנו על הדמויות שחשבנו שהכרנו מהקריאה, צעדנו שוב בשביל ישראל והתלבטנו עם הגיבורים בבחירות שלהם.

נירית פתחה והקדימה שהיא כתבה סיפורים קצרים, למדה כתיבה יוצרת אצל סופרים שונים  עד שחיים באר אמר לה להעז ולכתוב רומן. “מאחורי כל זה” הוא הרומן השני שכתבה.

הרעיון לכתוב על דמויות שצועדות בשביל נולד לאחר שהיא, זו שמעולם לא אהבה לטייל בטבע (לטייל בלונדון ובתל אביב כן) “עשתה” את השביל עם קבוצת חברות. חווית הטיול שצמחה בה הולידה את הרעיון לכתוב על השביל.

במהלך התחקיר וכדי שהוא יהיה אמין היא צעדה את השביל כולו. חלקים ממנו צעדה מספר פעמים כדי להבין את הגיבורים שלה כיצד הם צועדים בגשם למשל.
עורכת הספר שלומית ליקה סיפרה על לידת דמויות נוספות וכיצד עבדו יחד על עריכת הספר.

סיפוריה על מלאכי השביל עוררו אצלנו פרצי צחוק. למשל, היא התקשרה למלאך ושאלה אותו מה הגיבורים צריכים לעשות ובמה היא צריכה לצייד אותם.המלאך התייחס ברצינות לשאלתה וכך הגיבורים  הפכו למציאותיים וצריך היה למצוא להם מקומות לינה ולהזהיר אותם משמורה סגורה וכו’.

איך את בחורה חילונית שנולדה בקיבוץ בראת דמות של גיבור דתי באופן אמין ביותר? תהינו והעזנו לשאול.

נירית סיפרה בטבעיות ובכנות על כך שבנה החיל הזמין אליהם חבר דתי ללינה, מכאן השיחות על דת אלוהים ומצוות התפתחו. חבר הביא חבר שמהם למדה נירית על אורח החיים ודמותו של עמיחי התגבשה בצורה הכי אמינה.

וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד

וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ

וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ? (עמיחי)

גיורא ועמיחי נפגשו בשביל ישראל, כמה זמן טיילו יחד, מה ראו, איך החליפו ביניהם חוויות, על כך אתם מוזמנים לקרוא בספרה הנפלא של נירית הלבני “מאחורי כל זה”

נירית היקרה, פגשנו אותך בתל אביב, לא בשביל.  הצלחת להכניס אותנו לליבך ולרתק אותנו בסיפורייך. למדנו ממך איך כותבים ואיך בוראים דמויות אמינות.
יצאת ממקום אחד והגעת אלינו,

 נפגשנו לבוקר נעים טעון באנרגיות חיוביות, ונשארת לנו בלב, כי “מאחורי כל זה” מסתתרת סופרת רגישה ומיוחדת.

מחכים לספרך הבא.

ראי אדמה – ספרה נוגע ללב של נירית הלבני

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

שנים לימדתי באהבה רבה את השיר “ראי אדמה” כשכוונת המשורר היתה פטריוטית עם כאב על מות בנינו בקרב.

נירית הלבני לוקחת את צרוף מילים מהשיר ומשתמשת בו באופן נרחב יותר.

  זהו סיפור של משפחה אחת והרבה הרבה מטענים רגשיים הטמונים עמוק באדמת המריבה.

יש בו את כל החומרים המכילים שיש בכל משפחה. אהבה, קירבה, קנאה, כעסים, טינות, חוסר קשר, ובעיקר בעיקר החמצה של קרוב לבבות.

גדי, אב המשפחה חקלאי בכל רמ”ח איבריו, אוהב כל גרגר אדמה. נשוי לבתיה. בתיה הגיעה מהעיר, היא שונה מגדי ולעיתים עולה השאלה מה הם עושים יחד. אביטל ואיתן, בניהם. שני אחים תאומים. בתיה היתה בטוחה, כי היא עומדת ללדת שני בנים, אפילו שמות הכינה להם, איתן ואיתמר, בלידה התברר כי אלו הם בן ובת, השם איתמר הוחלף לאביטל. איתן הוא היפה מבין שני התאומים. אביטל תישא כל חייה את תחושת ההחמצה על היותה בת במקום בן ועל כך שאחיה נטל את כל היופי. היופי של אחיה הוא ביזבוז בעיני אמה, כי היא זו שהיתה צריכה להיות היפה. היא אוספת עלבון וכאב כמו גרגרי חול בתוך ליבה. אדמת אביה תהפוך בליבה לכעס וכאב.

גדי ובתיה יודעים כי עליהם לנסח צוואה. הם מכינים אותה. הם מודעים לכך שהחלוקה לא תהיה שווה והבחירה קשה. בתיה אינה שלמה עם ההחלטה של גדי. גם גדי אינו משוכנע שהוא צודק, אבל מותו הפתאומי אינו מאפשר לו להסביר לילדיו את ההחלטה.

אביטל קשורה לאביה מאוד, עם אמה יחסיה די מורכבים. לעומת זאת אחיה איתן קרוב לאמו. איתן נחשב לנדיב ועדין בעיני אביו ואביטל כדעתנית מרוכזת בעצמה.

“אביטל היתה כלפתה, יפה, חכמה, סוערת, יהירה ורעת מזג שבגיל 24 לא יכלה להכיל את הסובבים אותה ואת צורכיהם.”

אביטל חושבת שאמה היא זו שתכננה את הצוואה

אביטל נפגעת, כועסת, בועטת ועוזבת את המשפחה.

הסיפור מסופר בארבעה קולות. אביטל הבוגרת, גדי האב, בתיה האם. הקול הרביעי הוא קולו של האח, איתן, המסופר דרך מכתביו ועבודות בית הספר. אופן העברת הסיפור דרך מחשבות הדמויות מאפשר הצלבה של רגשות ועובדות ונותן לקורא תמונה רחבה.

את האמת יודעת כל אחת מהדמויות.

כל דמות מספרת את נקודת מבטה. אישית אהבתי את קולו של גדי, תיאוריו כאיש אדמה האוהב את עבודתו הזכירו לי את אבי שקם בשמחה כל יום לעמל יומו, אהב את האדמה, את הגשם ובעיקר את הזריחה. לצערי, לא אהבתי את אביטל, הבנתי אותה אך לא הסכמתי עם התנהלותה העקשנית.

הכתיבה של נירית הלבני משובחת. העברית ברמה גבוה ומדויקת.  המחשבות והשיחות בין הדמויות נותנות לקורא אפשרות להבין את נבכי הנפש ואת התנהלותה של כל דמות. לא נשאר ספק אצל הקורא. הדמויות עוברות תהליך של שינוי והבנה. יופי השינוי הוא שהוא אינו קיצוני או פלקטי, אלא שינוי המותאם לאישיותה של כל דמות.

“ראי אדמה כי היינו בזבזנים”. בזבזנו חיינו במריבה, הפסדנו כוחות, רגשות, היסטוריה, זיכרונות ובעיקר יכולת להיות אחד עם השני ואחד בשביל השני.

כאב הלב שלי על ה”ביזבוז” של המשפחה הוא על חוסר היכולת לשבת ולשוחח ובעיקר להסביר. אבי נהג לומר, לא רבים על כסף הירושה, אלא על מה שהוא מייצג עבור כל אחד מהיורשים.

ראי אדמה, נירית הלבני

הוצאת פרדס 2013

זהו ספרה הראשון של נירית הלבני, לאחריו הוציאה ספר משובח ונפלא. “מאחורי כל זה” מוזמנים לקרוא את דעתי עליו כאןמאחורי כל זה

מאחורי כל זה – ספרה האנושי עד כאב של נירית הלבני

 

מה עושים כשקוראים בספר שמציף ברגשות לא קלים מצד אחד ומצד שני סוחף? ממשיכים לצעוד בשביל כמו הגיבורים.

כך אמרתי לעצמי ולא ויתרתי על חווית הקריאה. הספר “מאחורי כל זה” הוא חווית קריאה ארצישראלית. יש בו את כל מה שמרכיב את ארצנו ומדינתנו.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל. (למחלה אתייחס אישית בהמשך)

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

גיורא מצטייר כאיש נוקשה, שכל כולו נתון לגידול התפוחים שאותם מטפח. הוא מתוכנן ומדויק, מקפיד על כל פרט. מולו אשתו אוהבת ותומכת, מרעיפה עליו דאגה באופן אובססיבי. היא אינה מתכננת, אינה בודקת, אצלה הכל בקלות ושלווה. וגיורא דווקא עכשיו מרגיש שאין לו זמן לפניות מיותרות, הוא חייב להמשיך בשביל. הוא יודע שהמחלה מתקדמת במהירות ועליו להגיע ליעדו – הר צפחות.

עמיחי, מחפש אחר תשובות ובעיקר מחפש אחר עצמו, לכן הוא עושה את שביל ישראל. “אני לא בורח, אני הולך לקראת עד למקום שבו אמצא את עצמי מחדש.”

רב הישיבה שאליה הגיעו במסעם אומר לו : “לך בקצב הנכון. התבונן סביבך. פקח את עינך ואת אוזניך. הקשב לאנשים. שים לב למראות שחולפים על פניך. אתה לא במרוץ. אתה במסע.”

גיורא ועמיחי במסע אישי, האחד צועד לאיכלוב והשני צועד אל עצמו.

ןהדרך? “עודנה נפקחת לאורך” (אלתרמן) ובדרך הם ואנחנו פוגשים ב “ארץ ישראל היפה”. אנשים טובים, שפותחים את הבית והלב, מארחים שביליסטים.ביניהם אנחנו מוצאים גם אנשי משפחה המשמשים כאומנה. לצד כל היופי אנושי יש את הצד האישי של כל אחת מהדמויות על מכלול אנושיותה. פחדיה, לבטיה, אהבותיה.

רומן מרתק עם מסע מופלא, הכתיבה הקולחת של נירית הלבני הפכה את חודשי הצעידה של הגיבורים לקלים ובעיקר למרוממי רוח. המפגש בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות, מעמיד את הרעיון הבסיסי, כל בני האדם שווים הם, כל אחד תוהה על קיומו בעולם, זה שמאמין באל וזה שאינו מאמין.

 אבל “מאחורי כל זה” יש את אהבת הארץ, ובעיקר את אהבת החיים והאדם.

אהבתי את השיחות השנונות על הדת וקיומו של האל בין גיורא המחוספס לעמיחי העדין. שאלתי את אותן השאלות של שניהם. הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליהם לשיחות הפילוסופיות על דת אמונה, גוף ונשמה.

אהבתי את גיורא האמיץ שהסתכל למחלה בעיניים ולא ויתר לה, למרות שידע כי היא תכניע אותו.

“אני את התהליך הזה השלמתי, עכשיו אני מבקש ממך לכבד אותי ולתת לי

להמשיך במסע שלי.”

הערצתי אותו על אומץ ליבו בקבלת ההחלטות. ואהבתי אותו על אהבת האדמה והאנושיות החמה והרגישה, שמסתתרת מאחורי כפות ידיו הגסות של החקלאי.

ממליצה לכם לצאת למסע בשביל ישראל עם גיורא ועמיחי וסופי הכלבה המקסימה שמצאה אותם.

מאחורי כל זה, נירית הלבני

הוצאת דניאלי ספרים,2019

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לשניים.

  1. לחברתנו חנה שלח ז”ל שנפטרה הקיץ ממחלת ה איי,אל,אס. חנה היתה בעלת לב נדיר ורחב, חכמה, תומכת ובעיקר בעלת מרץ בלתי נדלה שיכלה לרתום את כולם. גם היא כמו גיורא לא נכנעה למחלה, וכשוויתרה לה היא עשתה זאת באומץ.
  2. לליאור זיו ז”ל. ליאור בנה של חברתי, מימי זיו, ותלמיד שלי לשעבר. ליאור נהרג לפני כ-16 שנים בפעילות מבצעית בעזה, אליה התלווה כצלם ביחידת דובר צה”ל. חבריו מתיכון איילון (רפי, אביב ,סתיו, גבי ועמוס) יצאו למסע ב”שביל ישראל” והקדישו אותו לליאור. ביולי 2005 נקבע שלט מעץ זית בהר צפחות שבאילת לזכר ליאור.

חבריו של ליאור ז”ל קובעים את השלט לזיכרו בהר צפחות 2005