הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אולי בחיים אחרים” – ספר הביכורים המרגש של מיכל צינמון -פירון”

אני אוהבת ספרים שמשאירים  מחשבות שמלוות אותי אחרי הקריאה. ספרים שמלווים אותי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותם. ספרים שיש בהם אמירה פילוסופית שאינה נותנת לי מנוח. וכזה הוא ספר הביכורים “אולי בחיים אחרים” של מיכל צינמון –פירון.

לפני שנים צפיתי בסרט הרגיש והנוגע ללב “שמש צלולה באור נצחי” סרט שבו הגיבור מבקש למחוק זיכרון רע ממוח. להפתעתו התברר לו שאם ימחק את זכרונו הרע יאבדו לו גם הזיכרונות הנעימים.

האם אפשר למחוק זיכרון? הזיכרונות הקשים נשמרים במוחנו על מנת להגן עלינו  והטובים נשארים כדי שנוכל לדעת למה לצפות וליהנות. על זיכרון רע כל אחד  אומר, אני לא רוצה לזכור את זה, אך האם באמת הזיכרון נשכח מאיתנו?

איילת גיבורת הספר “אולי בחיים אחרים” מתעוררת בבית חולים לאחר תאונה, זה אינו ספוילר, כתוב מיד בהתחלה. בתאונה היא מאבדת חלקי זיכרון. עשר שנים אחרונות מחייה היא אינה זוכרת. היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה. כעת בזמן שהותה בבית החולים היא ממתינה לו שיבוא לבקרה ויאהב אותה במלוא העוצמה כמו שהיא זוכרת. אלא מה? הם נפרדו.

אף אחד מהקרובים לה אינו מוכן לספר מה קרה ביניהם.

“אני תלויה בחלל שבו הימים חולפים, בלעדיי, אנשים חיים את חייהם בעוד אני ממתינה לחיי שישובו, שיתחילו לקרות, שיימצאו”

 בתחושת עצב וריקנות אינסופית מנסה איילת הגיבורה למצוא שברים מעשר השנים שנמחקו ממנה. היא נעזרת באחיה, חברתה,  אמה ואפילו בעלה לשעבר.

הספר נע בין הווה כואב לעבר. ההווה כתוב בגוף ראשון מפיה של איילת. הווה כואב  שבו נמצאת הגיבורה. העבר כתוב בגוף שלישי על ידי מספר יודע כל, כשמו כן הוא, הוא יודע על איילת ויודע את העבר שמסתירים ממנה. הוא יודע את כל מחשבותיה מהעבר.

ואילת? איילת לאט לאט מוצאת תשובות לשאלות שלה, מגלה על עצמה ועל עברה ועומדת מול הגילוי באומץ לב.

מה קורה לקורא?

הקריאה בספר טלטלה אותי במנעד רגשות. ראשית הכאב של איילת, על התאונה ואובדן הזיכרון. הרגשתי  כעס על התנהלות חלק מהדמויות הקרובות אליה. אך היתה  בי גם סקרנות לגלות מה קרה בינה ובין צחי, בעלה אהובה, ובעיקר רציתי לדעת מה עבר עליה עד לאותה תאונה נוראית שבה איבדה תקופה משמעותית מחייה.

וכך כמו בספר מתח ליוויתי את איילת בחיי היומיום שלה, בפעילות השגרתית ובעיקר בניסיון למצוא את עברה. תוך כדי קריאה עלו לי תשובות בנאליות לאירועים. אף אחת מהתשובות שחשבתי לא היתה הסיבה למצב שבו איילת מוצאת את עצמה.

איילת בעיני היא גיבורה, לא רק במובן גיבורה כדמות ראשית של העלילה, אלא גיבורה באומץ הלב שלה. ברצון לגלות מיהי ומהו העבר שאותו משתדלת הסביבה להסתיר.

“עלמה פעם אמרה לי כשמביטים בכל מחצית של הפנים שלי לחוד אפשר לחשוב שאלה שתי נשים שונות”.

מיכל  צינמון-פירון מצליחה במילים שהיא רוקמת להעביר לקורא את התחושות של איילת. המילים המצוירות שלה גרמו לי להרגיש את מה שאיילת חשה.

“היא מחייכת ומהנהנת וכל אותו הזמן כאב עמום הולך ומתפשט בה, מכווץ את הבטן ודוחס את הריאות ומצר את הגרון ולופת סביב הרקות.”

משפט שכזה לא יכול להשאיר את הקורא אדיש. תיאור הרגשות והכאב של איילת צובט את הלב ולופת את הבטן. שלא לדבר על הדמעות שמציפות בזמן הקריאה.

כשסיימתי לקרוא את המשפט האחרון כל מה שרציתי הוא לחבק את איילת. בטוחה שגם אתם תרצו.

אולי בחיים אחרים, מיכל צינמון-פירון

מודן, 2018

בגנו של עוג”, ספרה השערוריתי של לילה סלימאני”

בסיום קריאת המשפט האחרון של הספר “בגנו של עוג” הרגשתי כאילו אכלתי ארוחה מדושנת  בלתי ניתנת לעיכול. המחשבות בראש התרוצצו, עברו מצד אחד לצד שני, משפטים ותובנות נדחקו למוחי ובעיקר לא ידעתי מה להחליט, או יותר נכון איזה רגש הוא הראשון שיאמר על הספר.

אני חושבת שאומץ תהיה ההגדרה הנכונה כרגע עבורי.

כמה אומץ נדרש מהסופרת, בחורה צעירה להעז ולכתוב ספר שכזה ושהוא יהיה ספרה הראשון.

כמה תעוזה נדרשה ממנה להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.

כמה כוחות היו בידיה לנפץ מיתוסים מיניים ודעות על נשים וגברים.

לילה סלימאני מציגה בפנינו את אדל גיבורת ספרה כחולת מין. או כמו שאנחנו מגדירים נימפומנית. למה אומץ ושבירת מיתוס? כי בעידן של ימנו,בעידן של me too הנשים  נופלות קורבן בידי גברים שכל רצונם הוא כיבוש וסקס ללא אהבה ואינטימיות. בימים שכאלה אין מעיזים לדבר על נשים שהן בעלות אובססיה מינית ומכורות למין.

אדל, הגיבורה, היא עיתונאית, נשואה לרופא ואמא לילד בן 3. היא נטולת רגשות ואינה אוהבת שיגרה. ההווה שלה מלא בפחד שחייה העתידיים יהיו זהים ולכן היא מחפשת ריגושים חדשים. את הריגושים היא מוצאת בקיום יחסי מין מזדמנים עם כל גבר שהיא רואה. היא אינה בוחלת באף אחד, היא מוכנה לקיים יחסים עם חבר של בעלה, עם חבריה לעבודה, או סתם מי שפגשה במסיבה. היא לא רצתה את הגברים שהיתה איתם היא רצתה את המצב עצמו של הריגוש. הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.

אדל משקרת ובוגדת בכולם, בבעלה, בבנה ,בחברתה הטובה. היא מצליחה לשכנע את עצמה ואת הסביבה שהיא אינה חולה. היא חושבת שתוכל להתנתק מאובססיית המין שלה בכל עת שתרצה. התנהגותה היה התנהגות של מכור, מכור לסם, לאלכוהול, למין.

פתיחת הספר מעמידה את הקורא בפני לב נושאו של הרומן. מחלתה של אדל וניסיונה להיגמל, “היא מחזיקה מעמד כבר שבוע, היא לא נכנעה כבר שבוע, אדל היתה ממושמעת”.

כיוון שידעה שהיא כזו התחתנה וילדה ילד. היתה משוכנעת שהאימהות תרפא אותה. “אדל ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה. כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת” אבל חיי הנישואים מעיקים עליה, בגללם היא נאלצת לשקר, לברוח מעצמה, ממשפחתה.

“לוסיאן בנה הוא נטל, כורח שהיא מתקשה להסתגל אליו, לא מצליחה לראות היכן מסתתרת האהבה לבנה בתוך סבך הרגשות”.

לאורך כל הרומן אדל נעה בין שני קצוות. חדורת הכרת טובה על היותה נאהבת ואחוזת פלצות מהמחשבה שתאבד הכל. בעוד היא מחפשת ריגושים וחידושים בעלה מנסה למשוך אותה לחיים שיגרתים כמו כולם. בית בכפר, ילדים. והיא? ממשיכה בהתנהגותה הכפייתית, המסוכנת. היא מסתירה מבעלה, ומחבריה את בגדותיה, ממשיכה לשקר, משקיעה אנרגיה בהכנות למפגשים, רוכשת טלפון נייד נוסף לשיחות עם הטרף שהיא מוצאת, מסתירה את בגדיה.

במהלך קריאת ספר אני מצליחה לפתח רגש לדמות שחיה ונושמת בין הדפים, ( ולא חשוב איזה רגש) בספר “בגנו של עוג” לא הצלחתי לפתח רגש כלפי אדל, לא כעסתי, לא הזדהיתי איתה ,לא ריחמתי עליה, אבל בהחלט הצלחתי להבין את התנהגותה ומניעיה. אולי כי אדל לא שידרה רגשות והתנהלה כמו מכונה אובססיבית.

כשאיני מצליחה להתחבר לדמות אני מחפשת את האמצעים הספרותיים שבונים את הרעיון וגורמים לרומן להיות טוב. וכאן, אני מסירה את הכובע בפני לילה סלימיאני.

 הסופרת, לילה סלימאני, מצליחה לחדור לנפשה של אדל ולנתח אותה פסיכולוגית. היא מבינה את הלך התנהגותה, מחשבותיה והחרדות שלה. מתארת בדיוק מופתי את האובססיות שלה וניסיונותיה לגמל מהן ללא הועיל. ממש כמו מכורים לסם או אלכוהול, או הימורים.

מצליחה להעביר את מחלתה ואת הכפייתיות שלה, מתארת את העולם של המכורים, השקרים הטקסים, ההסתרות.

לילה סלימאני כותבת בצמצום וללא תיאורים מפורטים ומיגעים. ללא הסתרה של פרטי התנהלות והתנהגות של הגיבורה. לכאורה הכתיבה נקראת כמו כתיבה טכנית, אך כתיבה שכזו מקבילה לדמותה של אדל. דמות נטולת רגשות ובעלת התנהגות מכנית. צרוף המשפטים והצטברות שלהם יחד מעבירים את הרגש האובססיבי של הדמות.

כוחו של הרומן הוא בכך שהסופרת מדייקת בתיאור מצבה הפסיכולוגי של הגיבורה, ולא רק שלה. בחלקו הראשון מתמקד מספר יודע כל באדל ומניעה, בחלקו השני הוא מתאר את מחשבותיו ורגשותיו של בעלה כך שאנחנו מקבלים תמונה שלמה של שני אנשים הכבולים בזוגיות.

ספר שונה, כתיבה מיוחדת עם דמות אחרת ונושא שהַס מלדבר עליו. מומלץ.

בגנו של עוג, לילה סלימאני

מצרפתית ,רמה איילון

מודן,2018

פלא לא מושלם,ספרו המתוק כמו גלידה של אנדראה דה קרלו

החיים הם גלידה.

סיפור שמתרחש במשך 4 ימים שלאחריהם הגיבורים לא יחזרו להיות מי שהיו.

ניק קרוקשאנק, סולן להקת הרוק, ביבונקרס, גרוש בפעם השנייה  עומד להתחתן ביום ראשון.

מילנה מיליארי, איטלקיה שהגיעה לצרפת. בעלת גלידריה בשם, פלא לא מושלם, במחוז ואר שבפרובנס. מילנה היא זו שרוקחת את הטעמים המיוחדים של הגלידות שבחנותה. ביום שני היא ובת זוגה עומדות  להתחיל טיפול פוריות. מערכת היחסים שלהן נכנסה לנישה ידועה מראש וחלוקת תפקידים מוגדרת. אחת מרחפת והשנייה בעלת דחפים והגיון.

למילנה אין משמעות למספר הקונים ומי הם. הכנת הגלידה היא המקצוע שלה ומשאת נפשה. היא משקיעה את כל כולה ברקיחת טעמים מיוחדים ומדויקים, מחפשת טעמים חדשים, בחורף למשל היא מכינה גלידת ערמונים ואגוזים, גלידת רימונים.

“אין עונה לגלידה, יש הרבה עונות שונות זו מזו בהתאם לחומרי הגלם, לאקלים, למצב הרוח של מי שטועם מהן”

לכל מיכל גלידה היא מצרפת פתק כמו עוגית מזל סינית ובו פתגם.

הסיפור נפתח בהפסקת חשמל המאיימת להתיך את הגלידה שבחנותה. מילנה מיואשת מהתקלה. מספר רגעים לאחר הפסקת החשמל היא מקבלת שיחת טלפון שבו מזמינים ממנה 10 קילו גלידה מכל הטעמים. מילנה מאושרת מהצלת הגלידה שבחנותה יוצאת לדרך אל וילה מחוץ לעיירה.

באותה הווילה היא פוגשת את ניק קרוקשאנק. היא אינה מתייחסת אליו ואינה מראה סימנים שהיא מזהה אותו, כי היא אינה יודעת מיהו. הוא מוקסם ממני ומההתנהגות האמיתית שלה.

 ניק, מרגיש תקוע באותה המוסיקה. אותם שירים שקהל הצופים מצפה לשמוע שוב ושוב. הוא מרגיש שאינו ממצה את עצמו ואינו מתנהג כמו מי שהיה רוצה להיות.

לגלידה שהביאה מילנה מצורף פתק מזל סיני ובו משפט של אוסקר ווילד.

 “החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על הגשמת חלומות של הזולת.”

הרומן בנוי משתי נקודות מבט של הגיבורים. לכל דמות מוקדש פרק. הדמויות מעלות מחשבות ותהיות על החיים שלהן, על הזוגיות וההתאהבויות שלהן. על השיגרה והרצון לעשות משהו אחר וחדש. שניהם, ניק ומילנה, יצירתיים. הוא במוסיקה והיא ברקיחת טעמי גלידה. אישית, אני אהבתי את הפרקים של מילנה מאוד. היא היתה אמינה לי. המחשבות שלה היו אנושיות ורגישות. היא הצליחה להעביר לי כקוראת את רגשותיה. את אהבתה להכנת הגלידה ועד כמה חשוב לה לדייק בטעמים.

רומן שמעלה את נושא הזוגיות החד מינית בין נשים, את בניית דימוים של אומנים על ידי אנשי תקשורת, את הפשטות של החיים ועד כמה אנחנו מסבכים אותם. רומן מעט רומנטי. מצאתי בו מתיקות כמו הגלידה של מילנה. טעמי הגלידה משתנים בהתאם למצב הרוח של הגיבורה. אומנם הוא קצת קלישאי ומעט שבלוני, אך הוא העביר לי את הזמן בהנאה ובכיף.

רומן חביב לימי הקיץ המהבילים, רומן שבו הגלידה היא דמות וחלק מהעלילה.

“נראה לי שלבחור באפשרות אחת, זה ויתור בלתי נסבל על השנייה”

פלא לא מושלם, אנדראה דה קרלו

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

מודן, 2018

שיר ענוג – ספרה של לילה סלמיאני הוא שיר צורם וכואב

ספר קטן, אך מטריד, שיר ענוג שאינו ענוג אלא שיר מעיב ומטלטל, ספר שאינו יכול להשאיר אותך אדיש.

הילד מת, כך נפתח הספר “שיר ענוג”. פתיחה שאינה מותירה בפנינו הפתעה או מתח מורט עצבים. מכאן העלילה הולכת בכיוון הפוך, יש מוות, מה שנותר לנו לשאול לאורך הקריאה, מה קרה, מה הסיבה שהביאה את האומנת לרצוח את שני הילדים שטיפלה בהם.

פתיחת הספר היא שיאו, תיאור מצמרר של זירת הרצח, מחדר האמבטיה עד לחדר הילדים שולחן החתלה הפוך, שטיח ספוג בדם. הילדים חסרי הישע,  שהיו צריכים להתערסל בזרועות האומנות ולשמוע שיר ענוג (או מתוק, במקור) שומעים במקומו שיר מוות.

אל תיבהלו, בתיאור הראשוני הוא הקשה ביותר ולאחריו אין תאורי זוועה נוספים. יש רק רצון לדעת מה קרה לאותה אומנת מסורה.

מרים, עורכת דין שהפסיקה את עבודת בגלל לידת ילדיה מרגישה מתוסכלת מהטיפול המשמים בהם, חוזרת לעבודתה למורת רוחו של בעלה.

מבין המטפלות שהם ראיינו הם בחרו בלואיז, אשה קטנה ועדינה שההמלצות עליה היו חמות. לאט לאט פולשת לואיז אל תוך חייהם של בני המשפחה, היא מארגנת את הבית למופת, מנקה, מסדרת, מטליאה בגדים, שרה לילדים, ממש כמו מרי פופינס. ולא רק על הבית משתלטת לואיז האומנת, אלא על חייהם של בני הבית. הילדים מוצאים מפלט בחיקה ומעדיפים את האומנת על פני אמם.

אופייה של לואיז, חרדותיה, עברה, אומללותה הנפשית נחשפת אט אט עד לרגע שבו היא פוגעת בילדים ובעצמה.

המספר יודע הכל, מספר את סיפורו דרך מספר דמויות, הוא משקיף על הדמויות, יודע את נבכי נפשם, מה הן חושבות ומה מניע אותן. וכמו במחול אימים הוא נע בין הדמויות בין עבר להווה עד כי נדמה שהקורא מתבלבל בין הזמנים.

“שיר ענוג” כתוב באיפוק, עלילה רזה ומצומצמת, אך יש בו לעיתים תיאורים ססגוניים וצבעוניים, תיאורי העיר פריס מדויקים עד כי נדמה שאנחנו מטיילים בעיר, היו רגעים שבהם הרחתי את עור פניה המפודרים של לואיז.

“שיר ענוג” המקפל בתוכו נושאים רבים, מהגרים המציפים את פריס, אבטלה, יחסי הורים ילדים, בעל אשה ובעיר פסיכולוגית הנפש.

עלילת הספר בנויה סביב אירוע אמיתי.מטפלת פורטוריקנית שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה. לילה סלמיאני בנתה את העלילה סביב המקרה וטוב עשתה שבראה מטפלת שאינה מהגרת או צבעונית, אלא אישה מקומית.

שיר ענוג , לילה סלימאני

מצרפתית, רמה איילון

הוצאת מודן 2107

בני בולטימור, ז’ואל דיקר

 

בני בולטימור, ז’ואל דיקר

מצרפתית, רמת איילון

מודן, 2017

עמ עמ

ידעתי שזה מה שיקרה, של א יתאפק ותתחיל לקרוא את הספר, תשאב לתוכו ולא יירגע עד שתסיים, גמד קטן בראשי הינשוף ויאמר לי, אל תמהר, וכשתסיים תבכה, שאין לי ספר טוב יותר ממנו או ספר כמותו לקרוא .

היה היה זה הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה, ספר סוחף, חכם, כואב, עצוב, מצחיק.

לזאב בן, הלל, אחוזה, סבתא, סבתא, סבתא, בית קיט, כסף.

מהלך הזמן הם משכנים, יפים, הילדה, ילד. וודי הוא כמו בן.

הבן השני, נתן, גר במונטקלייר עם אשתו ובנו מרקוס. שהם10 בסיס

הניגוד בין שתי המשפחות בעיצומו של הבגרות, הבעל.

מרקוס, בנם של נתן ממונטקלייר מגיע בחופשות, בסופי שבוע ובחגים לבולטימור, שלושת הנערים,מרקוס, הילל וודי מאוחדים יחד, עובדם בגננות, משחקים,  חולמים ומכנים עצמם, כנופיית הגולדמנים. הם אפילו מדפיסים את הכיתוב על חולצה, קבוצה מאוחדת.

לכנופיה מתחברת, איך לא, נערה, מוכשרת ,יפה, אלכסנדרה.הם כבר ארבעה.

מרקוס ואלכסנדרה יהפכו לזוג.

אבל הספר נפתח בטרגדיה, זה אינו ספוילר, בפתיחה נאמר לנו שקרה משהו נורא לוודי, ונאמר שזה חודש לפני האסון.

האסון מרחף מעל דפי הספר ומעל לזיכרונות של מרקוס שכותב אותם. מרקוס בהווה הוא סופר מוכשר, סופר שפרסם ספר  שהיה לרב מכר, כעת הוא מחפש רעיון לספר חדש, שכנו ליאו, גם רוצה לכתוב ואינו מוצא על מה, ואם אמרנו טרגדיה ,ליאו משמש כמקהלה בטרגדיה. הוא צופה מהצד ויודע לומר את הדבר הנכון, הוא המצפון של מרקוס. מרקוס כותב כדי להשתחרר מהעבר, כדי לעמוד מולו באומץ.

האסון שמרחף הוא המניע של העלילה והופך אותה לעלילת מתח, האסון מוביל  לפירוד בין אלכסנדרה למרקוס, מוביל להתפקחות, צער וסבל.

ז’ואל דיקר יודע לכתוב, יודע לשזור עבר והווה ולנוע בין הזמנים, יודע להביע את התחושות עד כדי כך שהרגשתי כאילו אני נמצאת יחד עם נערי בולטימור, עוצרת נשימה במגרש הכדורסל, שמחה בשמחתם וחוששת לגורלם ועתידם.

זהו ספר על ידידות ונאמנות בין חברים וקרובי משפחה,  על קנאה ורגשות אשם, קנאה שמעוורת ,פוגעת ואינה מצמיחה, על סודות ,הסתרות ואי הבנות. זהו ספר על דינמיקה פסיכולוגית של קבוצה, כל אחד מחברי הקבוצה חושב על האחר כמוכשר ועליו עצמו כנחות.

הספר הוא ספר על תהליך הכתיבה, מרקוס מציג עצמו מיד בפתיחה כסופר, בתחילת הספר הוא אינו מוצא על מה לכתוב עד שליאו שכנו אומר לו ,כתוב על הכאב שלך ומרקוס יושב וכותב על משפחתו. במקור הספר נקרא, הספר של בני בולטימור.

ספרו הקודם של ז’ואל דיקר, האמת על הקארס מרקוס גולדמן, הקוסמוס מרקוס גולדמן, מרקס גולדמן.

מי שעוד שמע על הסופר על וספרותו, אני רואה אותך.

ואני? מה ייקרא כעת? מתכו מתכו לקרואנשים.