הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

צִלו של בַּלדור, ספרו הפיוטי של שון

״ראיתי את היקום! הוא עשוי משירה״.

קראתי את הנובלה “צילו של בלדור” והיא עשויה שירה !!

יש משהו בספרות האיסלנדית שמשרה עלי קסם. במעט הספרים האיסלנדיים שקראתי, (כולם היו מצוינים) חשתי באווירת האיפוק, אווירה אפרורית, אווירה שבה האנשים אינם מדברים הרבה. האווירה המאופקת היא רק לכאורה, שכן הכל מבעבע מתחת לפני השטח, אולי כי איסלנד כולה סלעים היושבים על הר געש וגייזרים.

העלילה של “צלו של בלדור” מתרחשת במשך מספר ימים, ימים טעונים שבהם האנשים והטבע משחקים בתפקיד ראשי.

שתי עלילות מקבילות שיש ביניהן קשר. השנה היא 1883

צייד מיומן יוצא לצוד שועלה אדמונית נדירה, השועלה מנסה לתעתע בצייד על מנת להציל את פרוותה. “יצור מרהיב מאוד היה זה. כהה כעין אדמה, שעיר, בעל זנב עצום, תזזיתי למראה”.

הצייד והשועלה מפתחים ביניהם דיאלוג ללא מילים. “ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו”.

יומיים קודם לכן נקברה אשה צעירה בשם אבה. היא התגוררה בביתו של פרידריק, בוטניקאי, רוקח, אשר חזר לאיסלנד לפני שנים על מנת לחסל את בקתת הוריו שנפטרו ונשאר בה.

שתי העלילות, שלכאורה אין ביניהן קשר  נפגשות, מה מקשר ביניהם ואיך הן מתחברות ,לא אספר. את זה תקראו ותגלו בעצמכם. הסיום מפתיע ומצמרר.

אבל לא רק העלילה  היא זו שמחייבת קריאה, אלא בעיקר השפה והתיאורים שבספר.

לא אגזים ואומר שכמעט וכל משפט בספר הוא פנינה. צירוף מיוחד של מילים, מטאפורות מעניינות ותאורי טבע עוצרי פעימה.

“השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה”.

״שמש רפאים הוא השם שהצמידו המשוררים לחברם הירח״

“הערב רד על העמק. ליל חצי היום מתחיל לטפס במעלה ההרים. נדמה שהעלטה שלו נובעת מן הקבר הפתוח …שם מחשיך ראשונה, ואז נאפל העולם כולו”.

זוהי נובלה  אפית רגישה ועדינה. נובלה של קרח וחושך. נובלה שיש בה חושך  אנושי ואטימות חברתית. ביקורת חברתית נוקבת כנגד הכנסייה והפוליטיקאים באותה תקופה. ביקורת על החברה.  לצד הביקורת יש בו יופי עדינות ובעיקר חמלה כלפי האדם באשר הוא אדם. החמלה ואהבת האדם מתוארת באיפוק, אך ברגש רב וגורמת לקורא לשאול שאלות אנושיות מול חוסר הרגש. להזדהות עם הדמות ואפילו עם אותה שועלה נרדפת.

אני מכירה מעט מאוד מתרגמים מאיסלנדית לעברית. משה ארלנדור אוקון תרגם ברגישות לירית רבה את הנובלה הקסומה.

פנו זמן ותשקעו בתוך השלג והקור של איסלנד, הכפור ימס נוכח הכתיבה הלירית והפיוטית.

 לא תצטערו.

צִלו של בּלדור, שון

תרגום מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון

הוצאת לוקוס, 2019

ספרים איסלנדים מומלצים שקראתי,

גן עדן וגיהנום, יון קלמן סטפנסון. סקירה שלי כאן

גן עדן וגיהנום באותו האי. על  “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון

 פרפרים בנובמבר,אידור אווה אולפסדוטיר. סקירה שלי כאן

פרפרים בנובמבר”, סיפור מסע ושחרור של אידור אווה אולפסדוטיר”

על שפת הים בקצה העולם, סולוויג אגרז

האיש שהשחית את העיירה – ספרו השנון והחד של מארק טווין

“שם טוב משמן טוב” ,אבל גם, “כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.”

הנובלה האיש שהשחית את העיירה מתחילה כמו אגדה.

 “הדבר היה לפני שנים רבות. הידלברג היתה העירה הישרה והמהוגנת בכל האזור”.

ואכן תיאור זה נשמע כמו אגדה, כי איזו עיירה תהיה ישרה והגונה כולה, ללא יוצא מן הכלל?

הידלברג היתה כזו והתגאתה במוניטין שלה. עד שאלמוני מניח שק מטבעות זהב אצל משפחת ריצ’ארדס, משפחתו של קופאי הבנק. לשק מצורף מכתב המסביר, שבעבר איש מאנשי העיירה עזר לו ונתן לו שטר של 20 דולר שבזכותם זכה בשולחן ההימורים, לכן הוא רוצה לגמול לו ומבקש שיזהו את האיש לפי הערה שהשמיע באזניו, רק הוא, הזר, ואיש העיירה שהצילו, יודעים מה אמר. כשאשת הקופאי רואה את השק מלא במטבעות זהב עיניה מתעוורות, יושרה מתחיל להיסדק שכן היא חושבת אולי לא לספר על השק וליהנות מהאוצר.

 לא רק משפחת הקופאי מתמודדת עם הלבטים, אלא כל תושבי העיירה, מרגע שבו מודיע ריצ’ארדס על השק והתנאי לקבלת הכסף מתחיל סחרור ומחול שדים, תככים ושקרים תוך כדי פגיעה בזולת. לא אספר לכם איך מארק טווין טווה עלילה מדויקת רצופת הומר ובעיקר לעג. איך כל אחד מאנשי העיירה “נזכר” שהוא אותו האיש שנתן את עשרים הדולר.

“האיש שהשחית את העיירה” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת על אופיו וחמדנותו של האדם, הנובלה אינה שייכת לזמן או מקום שכן עוד מימי התורה הוזהרנו מלקבל שוחד, או לעסוק במרמה. הביקורת היא על אופיו של האדם ועל הצביעות שבו. הידלברג מתיימרת להיות עיירה ישרה והיא מקפידה על החינוך לכך דורות, אך ברגע האמת אין אחד שאינו עומד בפיתויי מטבעות הזהב. “חינכו אותנו ליושר, והיושר הגן עלינו מכל פיתוי ולכן זה יושר מלאכותי ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש.”

מי האיש שהשחית את העיירה? אלמוני, אנחנו לא יודעים מיהו וגם תושבי העיירה אינם יודעים, לדעתי יש סמליות באותו איש מסתורי ונעלם, כי, האם איש אחד, חיצוני, יכול להשחית עיירה שלמה או שמא טבע האדם הוא כזה? החמדנות והשקר הם חלק מהטבע שלנו ורק מוסר וחינוך ידחיקו אותם. אולי אותו אלמוני הוא אותי הצדקנות שאנשי העיירה מתהדרים בה?

זוהי נובלה, קריאה, שאי אפשר להניח את העיניים והיד ממנה,לספרים שכאלה אני נוהגת לקרוא ממתק.

לאורך קריאת הספר חשבתי והסתקרנתי כיצד הסופר והזר שהחליט להשחית את העיירה יגרמו לאנשי העיירה להיות אנשים בעלי חולשות, חמדנים, שקרנים, מעללי עלילות, מדמיינים שאכן הם שנתנו לזר את שטר הכסף.

ממליצה בחום על קריאת הנובלה השנונה הזו.

האיש שהשחית את העיירה, מארק טוויין

מאנגלית, יותם בנשלום

לוקוס 2016