הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

תעלומת אנרי פיק – ספרו החדש של דיויד פואנקינוס

״פריווילגיה של האמנים, הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות.״

ספר נעים  שמעביר את היום ומעלה חיוך. אתמול כשקראתי אותו היה ערפל שהסתיר את הנוף והאוויר, תחושה כאילו רואים הכל כמו מבעד לחלון מלוכלך. כמה כיף במזג אויר שכזה לצלול לספר צרפתי ולעיירה קרוזון שבבריטן וליהנות גם מהערפל של העלילה.

ספר שמתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרים, את החצר האחורית שלא כולנו יודעים עליה.

ז’אן –פייר גורוק ספרן בספריית העיירה קורזון, הספרים הם אהבתו ולהם הקדיש את כל חייו. גורוק מחליט לאסוף את כתבי היד הדחויים מהוצאות הספרים ולהקים להם ספריה. “ספריית הדחויים” כך מכנה אותם. הוא אוסף ספרים מסוגים שונים. התנאי היחיד הוא שעל הסופר להביא במו ידיו את כתב היד שלו לספריה.

דלפין ,עורכת בהוצאת ספרים ופרדריק, סופר שספרו הראשון נחל אכזבה, מגיעים לעיירה קרוזון שבה מתגוררים הוריה של דלפין. שם בספריה הם מוצאים את כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה”. שניהם מאמינים בכתב היד ומחליטים להוציאו לאור.

מכאן מתחילה העלילה להסתבך, אנרי פיק , מי שחתום על הספר הדחוי, הוא בעל פיצרייה שנפטר שנתיים קודם.

פרסום הספר הדחוי גורר אחריו אירועים חדשים. כמו אפקט הפרפר. כולם מסוחררים מהספר הנידח והדחוי שהתפרסם והפך לשערורייתי בין לילה, וכל מי שקשור אליו נעשה מפורסם. מדלן, אשתו של אנרי, בעלת חוש הומור ציני  קוראת את הרומן ודרכו מתרפקת על העבר וחיה מחדש את חייה. מרגישה כאילו בעלה אומר לה דרך הספר, אל תשכחי אותי. הבת מוצאת נחמה בפרסום המהיר, אפילו ממציאה עובדות שלא היו.

״וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך״

ברור שהתהילה היא זמנית.

לא. זה לא ספר מתח, גם לא בלש, למרות שיש בו את המרכיבים לסוגה הזו.

זהו ספר על ספרים ודרכם מרגע הכתיבה עד אלינו הקוראים.

יש בו רעיונות הקשורים לעולם הספרות. משפטים מרתקים וחכמים. איזכור ספרי מופת וקריצה לספרי הסופר עצמו (שרלוטה).

יש בספר  את כל החומרים השייכים לתעשיית הספרים. על מוזת כתיבה ועל דמות מעוררת השראה, על עולם המו”לים, והעריכה. יש בו גם ביקורת על העריכה וההוצאה ובעיקר על הפרסום, פרסום שערורייתי כמקדם מכירות. ספר שנידחה מקבל עניין ומיד הופך להיות הספר המוערך ביותר.

העלילה מרובת דמויות שקשורות כולן לספר ולסופר. לאט לאט הדמויות הופכות להיות כמו הספרים, חלקן מוערכות, חלקן אהובות , חלקן דחויות לעד. מעטים מהם היו בעלי כבוד ונשכחו, ומספר מהם נשכחו ועתה הוחזרה להם העטרה.

“תעלומת אנרי פיק” הוא ספר שכיף לקרוא אותו, רציתי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הקשורות לספר ומיהו אנרי פיק. נותן חומר למחשבה.

לא יודעת אם אזכור הרבה מהספר אבל בטוח שאזכור את חווית הקריאה הנעימה שהיתה לי.

״ סופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד ימצא הקורא שייאמר להם, זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!״    

תעלומת אנרי פיק, דויד פואנקינוס

מצרפתית, לי עברון

הוצאת כתר, 2019

מריה מרגריטה היא “מספרת הסרטים ” בספרו של ארנן ריוורה לטלייר

מציאות וחלומות מתערבבים בחייה של נערה צעירה בעיירת מכרה של אנשים קשי יום.

יש ספרים שהקריאה הראשונה בם חקוקה בזיכרון. וכשמזכירים את שמם צביטה קטנה או חיוך מעוררים את החוויה. לפעמים קיימת רתיעה מקריאה חוזרת. את הספר “מספרת הסרטים” קראתי לפני שנים ואהבתי. זכרתי אותו כספר מצומצם עם עלילה רחבה ודמות גיבורה מלאת מתיקות.

השבוע נזכרתי בספר וקראתיו שוב. מרחק הזמן לא נגס בו. טעמו נשאר כשהיה.

מריה מרגריטה, גיבורת הספר “מספרת הסרטים”, נערה בת 11, בת הזקונים של משפחה קשת יום. האם עזבה את הבית והותירה אחריה את בעלה הנכה וילדיה. מריה ומשפחתה גרים באופיסינה, עיירת מכרה מלחת קטנה במדבר אטקמה שבצפון צילה. בעיירה אין מה לעשות בערבים, אין מועדון, אין תזמורת, אפילו רכבת אינה עוצרת בה. אבל יש בה בית קולנוע.

יציאה לבילוי משפחתי לקולנוע היה בילוי יקר, אבל,האב שערך תחרות בין ילדיו מי שיספר את הסרט טוב יותר יזכה ללכת לקולנוע.מריה זכתה בתחרות מול אחיה. היא נבחרה ללכת לצפות בסרט, לחזור ולספר אותו לבני משפחתה.

מריה מרגריטה ששמה הוא בעל שתי אותיות מ’ כמו מרלין מונרו מוצאת עצמה כמספרת הסרטים הטובה ביותר.

“גם אם הסרט היה שחור לבן ועל חצי מסך, הילדונת הזו תספר אותו בטכניקולור וסינמסקופ”

מריה מצליחה להחיות את עלילת הסרט, את הדמויות בפני בני משפחתה. בזמן שהיא צופה בסרט הם מסדרים את הסלון כמו אולם קולנוע.  היא מספרת כל עלילה, מערבון, מתח, רומנטיקה, אפילו סרט אילם היא מצליחה לדובב. כל כולה נתונה עכשיו ליכולת הסיפורית שלה שאותה היא משכללת. היא ממחיזה, מצחיקה, רוקדת ושרה בהתאם לסוג הסרט.

“הבת שלך היא פיה מספרת סרטים, שכן יקר, מילותיה הן מטה הקסמים שלה. בעזרתן היא מעבירה את כולנו לעולמות מופלאים”

מריה משנה את שמה לאדה דחסינה, פיית הקולנוע.

שמה נודע למרחקים. אנשים מזהים אותה ברחוב כמספרת הסרטים וכשחזרה מהקולנוע גילתה מספר רב של אנשים ליד ביתה ממתינים לשמוע את הסרט שצפתה בו. מעכשיו מריה מרגישה את טעם ההצלחה והפרסום.

מה יש לנערה מתבגרת בעיירה כורים עלובה אם לא חלומות ובריחה מהמציאות. הבריחה הטובה היא לסרטים. ומריה לא פעם התבלבלה בין עלילות הסרטים למציאות.

“לספר סרט זה כמו לספר חלום

לספר סיפור חיים זה כמו לספר חלום או סרט”

מריה מתבגרת, חווה שינויים גופניים ונפשיים, מריה מספרת לנו את סיפורה בשפה פשוטה וברורה, נקייה מדימויים ותיאורים מסובכים. כל כוחה הוא בסיפור האנושי האישי שלה. בשפה יומיומית, פשוטה לא מתנשאת או מתוחכמת  של נערה מתבגרת היא מספרת את קורותיה. בכל פעם מתגלה לקורא פרט נוסף שמצטרף לתולדות חייה, משפחתה והעיירה. חווית ההתבגרות לא חלה רק עליה, אלא גם על העיירה הענייה והעלובה, על המדינה שחווה טלטולים פוליטיים, שינוי משטר.  שינויים טכנולוגים וקידמה מעמדים אותה בפני עובדות כואבות.

ספר קטן ומקסים, מעין סינמה פרדיסו מצומצם. ספר שלא ישאיר אתכם אדישים מול חלומות ומציאות.

מספרת הסרטים, אֶרנַן ריוֶורָה לֶטֶליֶיר

 תירגמה מספרדית: עינת טלמון.

הוצאת כתר,  2011

נמסר למערכת ע”י אוריאל קון, פורסם בסיוע מענק משרד התרבות הספרדי

לינקולן בבארדו מאת ג’ורג’ סונדרס הוא רומן כואב עצוב ומשעשע

בבית הקברות בג’ורג’טאון שבוושינגטון מקבלות רוחות הרפאים מותן את רוחו של ווילי לינקולן בן ה11. תפקידן עכשיו הוא לא לאפשר לווילי להגיע למצב הביניים שבו הן נמצאות.

לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בפריס, באחד הבקרים נסעתי לבית הקברות פר לשז, שבו קבורים גדולי העולם. בית הקברות הכי יפה שראיתי, מטופח, שדרות עצים, עצים, רחובות עם שמות שמסומנים בכל צומת. תוך כדי חיפוש קברי צדיקים כמו אדית פיאף ג’ים מוריסון, מריה קלאס, שופן, אוסקר ווילד, בלזאק, חשבתי לעצמי ,מעניין מה הם עושים בלילות. יכול להיות משעשע לחשוב שהם יושבים על הגדר, שרים, מדקלמים פואמות וספרים או מתווכחים על המצב במזרח התיכון.

וילי, בנו בן ה11  של לינקולן נפטר ב- 25 בפברואר 1862הוא קדח מחום בזמן שבביתם התנהלה מסיבה שזכתה לביקורת נוקבת. הביקורת היתה מצד העיתונאים. לינקולן היה קשור לווילי ואהב אותו. הפרידה של לינקולן מבנו קשה לווילי ולכן הוא משהה את פרידתו מהעולם הזה.

לפי ספר המתים והאמונה הטיבטית, בארדו הוא מצב ביניים, אדם שמת נשמתו נמצאת כמה ימים במצב ביניים של מוות ולידה מחדש. נשמתו עדיין מרחפת בין החיים. לפני שהיא עוברת לעולם הבא. (נדמה לי שגם ביהדות מתיחסים לשבעה כאל מצב ביניים שבו רוח המת עדיין נמצאת כאן בעולם.)

בכניסה לבית הקברות שבו נקסר ווילי יושבות מספר רוחות המתים ומפטפטות בנוסח סרטיו של טים ברטון. הרוחות הללו אינן משלימות עם מותן ולכן הן מסתובבות בבית הקברות, הן אפילו פיתחו יחסי חברות וקירבה אחת עם השנייה.

אנחנו פוגשים במגוון רחב של רוחות. גברים, נשים, נערים, אנשים אמידים, משרתים. הדמויות יוצרות מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים. כומר, אוורלי תומאס, האנס וולמן, גבר מבוגר צולע, קרח לא רזה, שהתחתן עם נערה צעירה למטרות נוחות, בלילה שבו ביקש לממש את נישואיו נפלה עליו קורה והא מת, רוג’ר בווינס השלישי, שהתאבד אחרי שמאהבו הגברי נטש אותו כדי “לחיות נכון”. אשה כושית שנאנסה מספר רב של פעמים.

השיחות ביניהם מתנהלות כמו במחזה, כל אחד מדבר, לפעמים אומר רק משפט אחד ונכנס לדברי חברו. בהתחלה היה לי קשה להבין מי אומר מה, בהמשך הקריאה קראתי בשטף את דבריהם ללא הבחנה בין הדוברים וכך קיבלתי תמונה שלמה של השיחה. השיחות של הרוחות היו משעשעות. הן דיברו על הכל, על עברן ובעיקר על ההחמצות שלהן, וזו הסיבה שהן עדיין יושבות “על הגדר”, תרתי משמע. הן דיברו על פוליטיקה ועל מלחמת האזרחים, אך תפקידן המרכזי היה לנסות להוביל את לינקולן להיפרד מבנו ולא להשאירו זמן רב במצב ביניים כמו שהן נמצאות בו.

רוחות הרפאים מתנהגות במותם כמו בחייהם. מי שהיה בעל מעמד ממשיך להרגיש מורם מעם והנחות משפיל עינו. תפקידן של רוחות הרפאים ברומן הוא כמו בטרגדיה היוונית.

 רוחות הרפאים משלבות פרטים היסטוריים מתוך העיתונות של אותה תקופה, היומנים של לינקולן, ספרי היסטוריה, לקטי מכתבים. היום כשמלחמת האזרחים שהתחוללה לפני שנים רבות ומעמדו של לינקולן מבוסס בדפי ההיסטוריה קשה להבין את התנגדות העם אז כלפיו. את הביקורת כלפי התנהלותו ואת הדרישה של העם לפיטוריו.

הספר מתמקד רבות בלינקולן האיש והאדם האנושי. לא לינקולן שאנו מעריכים ומעריצים. יש תיאור חיצוני מדויק, אפילו משעש במקצת על אוזניו הבולטות של לינקולן.

“מעולם לא ראיתי פנים מהורהרות יותר, מעולם לא ראיתי פנים מכובדת יותר רייס, תיאור של דייוויד לוק.”

לינקולן מוצג כאדם אנושי כאב הכואב את מות בנו הצעיר. “הרושם שנותר עימי הוא שראיתי לאו דווקא את נשיא ארצות הברית, אלא את האיש העצוב ביותר בעולם.”

מאבקי מלחמת האזרחים מתוארת דרך עיני המתים בבית הקברות. עלבונם של השחורים, ציטוטים מקוריים על הביקורת על התנהלותו של לינקולן במהלך המלחמה, אפילו מכנים אותו “אידיוט”, קוראים לו להתפטר. יש אף ביקורת על החינוך של לינקולן לילדיו. בעיקר על כך שבנו קודח בזמן שבחדר אחר מתנהלת מסיבה רבת משתתפים.

לינקולן  בספר הוא אב אנושי המבכה את מות בנו הצעיר, אינו מתעניין במלחמה שבה נמצאת ארצו. אנשים לבנים ושחורים נלחמים זה בזה בשנאה.

וילי הקטן נמצא בבארדו, כי הוא עדיין במצב ביניים של מעבר ממותו ללידתו בגוף חדש, אבל הבארדו המרכזי שמוצג בספר הוא של אברהם לינקולן, הוא נמצא במעבר בין אבלו בפרטי על מות בנו ובעיקר במעבר של האומה אותה הוא מנהיג. אמריקה נמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, עדיין לא ברור מה יהיו תוצאות המלחמה, העם מפולג בדעתו על הנהגתו של לינקולן, לכן זה מצב הביניים שהספר מנסה לתאר כשמות הבן הוא מטאפורה לאירועים ההיסטוריים. רעיון מבריק להשתמש במות בנו כמטאפורה למלחמת האזרחים.

ספר שנון ומבריק בעל עלילה ייחודית. מאבקו של לינקולן לשרוד לאחר מות בנו הצעיר מהווה מטאפורה למלחמת האזרחים כשרוחות הרפאים משמשות בתפקיד של מקהלה יוונית.

רומן מיוחד ומעניין, עלילה בלתי שגרתית, מיוחדת ולעיתים משעשעת. רציתי לשמוע יותר את רוחו של וילי ושל לינקולן. השיחות של המתים הצחיקו אותי ,ריבוי הדמויות הקשה עלי בתחילת הקריאה, אך ברגע שקראתי ללא הבחנה מי מדבר, הספר הפך לקריא יותר ושנון.

ממליצה.

לינקולן בבארדו, ג’ורג’ סונדרס

מאנגלית, אמיר צוקרמן

הוצאת כתר 2018

בית הקברות פר לשז בפריס

שרוכים – ספרו של דומניקו סטרנונה על קשרי משפחה ומה שביניהם

הספר “שרוכים” נפתח בכעס רב של הגיבורה, ונדה, כעס המופנה במכתבים לבעלה על שנטש אותה ואת ילדיהם לטובת מאהבת צעירה.

ונדה כותבת לאלדו מכתבים. לעיתים תוקפת, לעיתים רכה, לפעמים אינפורמטיבית. ובעיקר מלאת רגש של כאב וכעס על ההתעלמות ממנה ומהילדים על החופש שבחר לחיות בו. תוך כדי כתיבת המכתבים נחשפים אירועים שאותם חווה ונדה,

פתיחת הספר עשתה לי דה ז’ה וו חזק לספר “ימי נטישה”, כמעט אחד לאחד. ונדה הגיבורה הנטושה הכועסת והפגועה מ”שרוכים” הזכירה לי אולגה מ”ימי נטישה”. זיכרון הספר “ימי נטישה” היה חזק עבורי וטוב יותר מ”שרוכים”.כשסיימתי לקרוא את הספר קראתי שדומיניקו סטרנונה הוא בעלה של  אניטה ראג’ה מי שמזוהה עם אלנה פרנטה. לכן בלתי נמנעת ההשוואה בין שני הספרים.

החלק השני. המונולוג של הבעל שנים רבות לאחר עזיבתו בעקבות המאהבת וחזרתו לאשתו. הוא מתאר את אשתו ככפייתית, קמצנית, לא נעימה.

לאחר פריצה לביתם בעלה מסדר את חפציו בסטודיו, הסידור הוא מטאפורה לאירגון וסדר בחייו. תוך כדי מיון הוא מוצא חפצים מהעבר, מגלה תמונות של אשתו בצעירותה, מכתבים שכתבה לו, מכתבים שכתב לה ועוד מזכרות.

מסביר שלא שנא את אשתו, נשואיהם היו  נישואי בוסר של אנשים צעירים. תוך כדי הוא מהרהר על כך שנטש לא רק את אשתו, אלא גם את ילדיו וויתר עליהם.

החלק השלישי הוא מונולוג של הילדים, כיום הם כבר בני ארבעים. שניהם נפגשים ומדברים על מה שעברו בזמן הגרושים והשפעתם. בשיחה הם השתעשעו ברעיון מי מהם דומה להורים ואלו תכונות ירש כל אחד מהם וממי. שניהם מתארים את הוריהם מנקודת המבט שלהם. אנה, הבת, חושבת על אביה “הוא תמיד היה ועדיין נשאר המשרת של אמא, כמה מאסתי בזה שהיא נצחה עליו בשרביט והוא נתן לה להתעלל בו מבלי להתקומם.”

סיום הספר יש בו אלמנט של הפתעה, אבל קלושה לטעמי, אפילו  די בינונית.

הספר מציג את נקודות המבט של כל אחת מדמויות המשפחה. מציג גם את השיממון שבנישואים. אובדן התשוקה והחלפתה בשיגרה, כעס ועלבון על נטישה ועזיבה. אולם המונולוגים אינם מעניינים, די טריוויאליים, בנאלים, שחוקים כאלה שאנו שומעים רבות. אולי זו מטרת הספר, להראות את הפשוט שבזוגיות מתפרקת.זוגיות רגילה שמתפרקת, אחת מתוך רבות.

בספר יש ניסיון לעניין את הקורא בסמלים.

סטרונונה ניסה לעניין בסמלים מסוימים .שם הספר שרוכים ניתן לו על כך שהאב לימד את בנו לשרוך שרוכים באופן מיוחד. במפגש לאחר תקופה ארוכה שלא נפגש עם ילדיו, הילדים מזכירים לו זאת והוא מלמד אותם שוב במסעדה. מה שמראה על סמליות, השרוכים הם אלו שיחברו בינו לבין הילדים ובינו לבין אשתו.

כמו כן בחירת שמו של החתול היא משמעותית ומופיעה בכל המונולוגים.

לטעמי בחירות אלו לא הצליחו להגביה את הטקסט, כי הם היו לי ברורים.

יהיו כאלו שימצאו בספר עניין מגוון.ימצאו שדווקא הפשטות שלו מענינת. הקורא ישפוט בעצמו.

שרוכים, דומניקו סטרנונה

מאיטלקית,יעל קריצ’וק

כתר הסדרה הקטנה 2018

הת’ר, הטוטאליות – על ספרו המיוחד של מתיו ויינר

שם הספר מסגיר את נושאו, זהו ספר על הת’ר ועל טוטאליות.

מארק וקארן התחתנו בגיל מאוחר, שניהם היו בני ארבעים. קארן כמעט ויתרה על זוגיות ולידה. מארק חסר הביטחון האישי לא האמין שיוכל ליצור קשר עם נשים.לאחר נישואיהם נולדת הת’ר.

עד כאן ניתן לחשוב שזהו סיפור על אהבה מאוחרת, אבל לא. זהו סיפור פסיכולוגי על תיסכול מזוגיות ללא אהבה, זוגיות ללא קשר, זוגיות שמושקעת בילדה ולא בקשר האישי של ההורים מול ילדתם.

הכל טוטאלי אצל בני המשפחה, מארק משקיע כל כולו בעבודה ובצבירת כסף, הופך אובססיבי לבתו ביחוד בגיל ההתבגרות.

קארן טוטאלית בהקדשת חייה לגידול בתה עד כדי התעלמות מוחלטת מאישיותה. היא אינה מותירה לבעלה דריסת רגל בגידולה של התר עד שהוא מוצא עצמו מורחק מהן.

ואילו התר מושלמת באופן טוטאלי, יפה, חכמה, מוכשרת, מוצלחת, מבינה ללב האנשים.יודעת לתמרן בין הוריה. ולנצל אותם לתועלתה. היא רגישה לכל שינוי בחייה ובחיי הוריה.

מהרגע שנולדה, הת’ר הופכת להיות מרכז תשומת הלב של הוריה. אביה, מארק, מוצָא מתחום גידול בתו, קארן משקיעה עצמה בגידול בתה עד כדי סימביוזה.

בובי נולד בניו ג’רסי, עשר שנים לפני שהכירו הוריה של הת’ר . בובי גדל ללא אב וללא ידיעה מיהו אביו. אימו מכורה לסמים. כך שבאופן טבעי מוצא עצמו בובי בשולי החברה. מגיל צעיר הוא משוטט בדירה בין בדלי סיגריות וסמים.

שני הסיפורים של הת’ר ובובי יתאחדו, בובי והת’ר יפגשו. איך ומה יעלה בעקבות המפגש על כך תצטרכו לקרוא.

מצפה לכם הפתעה.

הכתיבה המצומצמת וכמעט אינפורמטיבית מצליחה להעביר לנו את מחשבות הדמויות ואופן התנהלותם. הכתיבה יוצרת תחושה של דיווח, הגדה במקום הראיה, מה שאינו פוגם כלל בהנאת הקריאה, להפך, צורת הכתיבה יוצרת מתח ומעין תחושה של פרטים שמתווספים לקרוניות של רכבת הרים הדוהרת אל הסוף.

לאורך כל הקריאה הרגשתי שהספר יכול להיות סרט מצוין. מתיו ווינר הוא יוצר סדרת הטלוויזיה מד מן, לא אופתע אם הספר יהפוך לסרט מוצלח.

הת’ר, הטוטאליות, מתיו ויינר

מאנגלית שרון פרמינגר

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה 2017