הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

נאמנותו של החשוד, ספר מתח שונה של קייגו היגשינו

 “הנחות מוקדמות יוצרות נקודות עיוורון.”

 הספר,”נאמנותו של החשוד” נע במהופך מספרי הבלש והמתח שאנחנו מכירים. הרצח מבוצע מיד בהתחלה ואנו הקוראים יודעים את זהותו של הרוצח ואת המניע שלו.

מכאן מתחילה החקירה המשטרתית.

העלילה בקצרה.

יאסוקו, אם חד הורית לסאיוקו, נרדפת אחר טומיקאשי, בעלה לשעבר, (הוא אינו אבי בתה). טומיקאשי רודף אחריה וסוחט ממנה כספים. שנה שלמה הצליחה להעלם מעיניו עד שהגיע אליה שוב. במפגש המחודש היא ובתה רוצחות אותו. אישיגאמי, מורה למתמטיקה ולג’ודו, השכן לדירתה, עוזר לה.

קוסאנגי, חוקר המשטרה, פותח בחקירה, יוגאווה חברו של אישיגאמי מתקופת לימודיהם באוניברסיטה. יוגאווה הוא עוזר הוראה וכן עוזר למשטרה לפעמים לפענח רצח.

מרגע המפגש בין שני חוקרי המשטרה ואישיגאמי מתחיל מאבק מוחות מתמטי. יש סיפור כיסוי ואליבי משכנע. למרות שאנחנו יודעים את זהותו של הרוצח ואת הסיבה לרצח מתבררים לנו פרטים חדשים שגורמים לנו לתהות מה באמת קרה ומדוע אישיגאמי, השכן, עזר לשכנתו.

הקושי היחידי שלי בקריאת הספר היה שמות הדמויות, בתחילה כולן התבלבלו לי אחת בשנייה.

כמו שאמרתי הספר אינו ספר רצח בתבנית הרגילה שבה אנו מורגלים. הרצח והחקירה הזכירו לי את “החטא ועונשו ” של דוסטיבסקי. רסקולניקוב מבצע רצח ,אנו יודעים את המניע, הבלש פורפירי חושד ברסקולניקוב ואט אט בתחכום פסיכולוגי מצליח לגרום לו להודות.

אישיגאמי, גבר צעיר, גאון במתמטיקה, איש מתבודד שאינו מוצא קשר עם אנשים וגם עם נשים. כל עולמו הוא המתמטיקה וחיפוש אחר פתרונות. יוגאווה גם הוא בעל מוח חריף במתמטיקה ופיסיקה והוא מחפש אחר בעיות ופתרונות. הוא אומר על אישיגאמי: “הוא חשב על כל פרט כדי לשמור על האליבי של יאסוקו.”

אישיגאמי אומר ליאסוקו: “תסמכי על החשיבה ההגיונית שלי.” ואכן הוא חושב על כל המהלכים כמו משחק שחמט וכמו פתרון בעיה מתמטית. הוא מתכנן הכל לפרטי פרטים, יודע לחשב את הצעדים הבאים. יודע מה המשטרה תחשוב ואיך תתנהל, לכן מכין תשובה לכל שאלה.

אישיגאמי ויגאווה, שניהם בעלי אותה חשיבה, שניהם אומרים את אותן התאוריות לכן  נחשבו בעיני ליריבים שקולים.

אשאגארי אומר, “הנחות מוקדמות יוצרות נקודות עיוורון.”

יאגווה אומר, “הנחות מוקדמות היא תמיד אויב וזה מפני שהיא הופכת את הנראה לבלתי נראה.”

 הפתרון לחקירת הרצח מתרכז ברעיון – “בעיה מתמטית מפורסמת, מה קל יותר, להמציא בעיה ולפתור אותה, או לבדוק אם התשובה של מישהו אחר נכונה.” שני המתמטיקאים אומרים זאת, אנחנו לא מבינים למה הכוונה רק כשמגיעים לדפים האחרונים של הספר התשובה מובנת וברורה לנו.

אישיגאמי יוצר בעיה ומנסה לפתור אותה. אנחנו הקוראים מתלווים אליו ואל חוקרי המשטרה וכל כולנו נתונים לשאלה, איפה יהיה הכשל, החתיכה החסרה שבה תיפול התאוריה והאליבי של אישיגאמי.

עד לרגע האחרון הופך אישיגאמי את התאוריות של המשטרה הפוך על הפוך. בכל פעם שנדמה היה לי, כי  הבנתי את המניע התגלו לי פרטים חדשים. ושלא לדבר על הסיום המפתיע שהותיר אותי פעורת פה ומופתעת.

אישיגורו הוא מורה למתימטיקה בכיתה שבה תלמידים רבים נכשלים במקצועו. באחד השיעורים מתנהל ויכוח בינו לתלמיד על משמעות המתמטיקה בחיים. אישיגורו עונה לו תשובה מרתקת עד כדי כך שהצטערתי שלא קראתי אותה בימים שבהם עדיין לימדתי. “אני רוצה לומר לכם שמה שאני מלמד אתכם כאן הוא לא יותר מהצצה אל עולם המתימטיקה. ואם לא יודעים היכן הוא נמצא, אי אפשר להיכנס אליו. מי שלא רוצה לא חייב להיכנס, אבל אני בוחן אתכם כדי לוודא שאתם יודעים איפה בערך נמצאת הכניסה.”

ספר בלש חכם, אינו רגיל ואינו שיגרתי, זו הסיבה שאהבתי אותו. הספר כתוב בסגנון יפני, מאופק, כמעט נטול רגשות שאנו בעולם המערבי מורגלים אליהם, יש בו צמצום ו אפילו נימוסים יפנים שאינם מובנים לנו, כמו יחס עדין של החוקרים לחשודים והתנצלויות.

למי שרוצה לקרוא ספר חקירה בלשית חכם ושונה, קר ומדויק מחכה חוויה מרתקת.

נאמנותו של החשוד X, קייגו היגשינו

מיפנית, עינת קופר

כנרת זמורה ביתן,2011

אנשים נגעו בירח, כתבה אורית גידלי, איירה תמי בצלאלי. ספר ילדים שהוא גם למבוגרים

ספר ילדים מקסים ועדין ביופי הציורים שבו ובטקסט רגיש על הזיכרונות שאנו אוספים.

ילדיי גדולים, נכדים עדיין אין לי, שנים שלא קראתי ספרי ילדים ובכל זאת השתוקקתי לקרוא את הספר משני טעמים, האחד, שמו, והשני איוריה של תמי בצלאלי.

שתי מאיירות  ספרי ילדים עדיפות עלי, שתיים שהן שונות לחלוטין באיורים. שירה קורח, מוכשרת, יצירתית, צבעונית, מצחיקה ושנונה. ותמי בצלאלי  ( תמי לימדה את שירה בבצלאל). הציורים של תמי הם מונו כרום מלא בצבעים. אני יכולה שעות לשבת ולהסתכל על ציור שלה. להיכנס לתוך הקווים, לטייל בין גווני האפור ולנוע עם הדמיון על הגלגלים המצוירים ולהרגיש את אבני הדרך תחת מושב הכרכרה. הציורים של תמי מלאים, עמוסים בתובנות ובעיקר בחיים.

  הספר המקסים הזה מוגדר כספר ילדים אך, הוא בהחלט בהחלט גם למבוגרים.

כמו שאמרתי שם הספר, “אנשים נגעו בירח”, סיקרן אותי, הייתי ילדה בת עשר כשהאדם הראשון נחת על הירח, זוכרת את ההתרגשות בבית וההאזנה הצמודה לרדיו. חלום שהפך למציאות.

מאז המשפט “אדם נגע בירח” מלווה אותי במובן המטאפורי וגם במובן הפיסי.

אלטע זיכרונות קונה זיכרונות מאנשים שאינם זקוקים לזיכרון. יום אחד  פוגש האלטע זיכרונות באיש זקן שמוכן למכור להם את זיכרון אהבתו הראשונה הוא זוכר את שמה, רוז’י, קרעי הזיכרון אינם מאפשרים לו לזכור את חצאיתה, נעליה. רק את צמתה וריחה.

האלטע זיכרונות ובנו מרוצים מהרכישה.עכשיו יש בידם זיכרון טוב. מי שאינו מרוצה הוא הזקן שהבין כי שגה.

מה עשה? תקראו עם הילדים או הנכדים.

כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי, זה אינו ספר ילדים רגיל, הנושא הוא נושא משמעותי, הזיכרונות שיאספו במהלך חיים ישפיעו עליהם. הכתיבה היא מאוד מינימליסטית ומוקפדת. כמו שתמי מציירת בקווים והרווח שבין הקווים מותיר מקום למחשבה, כך משפטי הספר, משאירים מקום רב להרהורים. מקום לשיחה בין המספר המבוגר לילד הקטן. כאילו נותנים לו מקום ואוויר להגיע לירח. לא להסביר הכל.

שאלתי את עצמי, על מה הייתי משוחחת עם הילד זה שהיה שומע אותי מקריאה?

על משמעות הזיכרון, חוויות הזיכרון, איזה זיכרונות הוא עצמו זוכר, איך הוא משפיע עלינו וכמה טוב לזכור זיכרונות טובים, כי הם מלווים אותנו תמיד. כמה חשוב לצבור זיכרונות משמעותיים. הייתי מתעכבת איתו על הציורים, ואפילו הייתי מרשה לו לצבוע ציור שנגע לליבו והכי אהב.

ספר מיוחד ומקסים ,שנותן מקום לדמיון של הילד והמבוגר, באמצעותו ניתן להסביר מה יוצר את הזיכרונות שלנו ומה עלינו לעשות עם החלומות ואיך להפוך זיכרונות כמנחמים.

ספר חכם בפשטותו, נוגע ללב בעדינותו.

אנשים נגעו בירח, כתבה אורית גידלי, איירה תמי בצלאלי

כנרת, זמורה ביתן, 2018

אושר למין האנושי – ספרו החדשני והרענן של  פ”ז רייזן

רומן כיפי ונעים שהעביר לי כמה שעות של הנאה, אבל לא רק הנאה, אלא העלה מחשבות והרהורים על כך שמבלי לשים לב המחשבים והטכנולוגיה השתלטו על חיינו. האם ישתלטו גם על חיי הרגש שלנו?

כנערה אהבתי לקרוא ספרים רומנטיים, חלמתי להיות כמו הנסיכות ,או כמו העלמות שבסיפור, שאחרי כל התלאות מוצאות את אביר החלומות. מאז זנחתי כמעט לחלוטין את ספרי הרומנטיקה, אבל נשארתי רומנטית עם נסיך מקסים ואוטו לבן.

 קראתי ספרים דרך עיניהם של כלבים, כבשים, אבל דרך עיניו של בינה מלאכותית עדיין לא.

אושר למין האנושי משלב את שתי סוגות הכתיבה, רומן רומנטי (לא סכריני ולא קיטשי) ורומן הנכתב דרך עיניים של דמויות שאינן בני אדם.

איידן הבינה המלאכותית של ג’ן, בינת על, אוהב את הסרט חמים וטעים וזוכר כל סצנה ממנו. הוא משוחח עם ג’ן על הסרט ועל ספרים שקראו.

אשלינג, הבינה המלאכותית הנקבה של טום. כנראה מאוהבת בו, יודעת מי מתאימה לו או לא. מעלה הרהורים ומחשבות על אדונה.

ג’ן, “חצי גרושה”, החבר שאיתו גרה עזב לטובת אחרת. ג’ן היא  עיתונאית שנשכרה כדי לעזור לאיידן לשפר את יכולתו התקשורתית עם בני האדם.

טום, גרוש טרי, בעל הון רב ואינו עובד, מחפש את שאהבה נפשו. כרגע הוא מנסה כוחו בכתיבה.

איידן אינו יכול לראות את סבלה של ג’ן. אשלינג, הבינה המלאכותית של טום,  יוצרת קשר עם איידן הבינה המלאכותית של ג’ן. יחד הם משדכים את שניהם ונשארים בגדר “חבר” מסתורי.

שתי הבינות מצליחות להפגיש ביניהם, וכמו בכל עלילה רומנטית קלאסית העניינים מסתבכים, מגיע מכשף שחור רשע. בינה מלאכותית בשם סייני, שלטענתו הוא נולד לעשות מודלים של תרחישי אסונות. סייני יחבל ויפגע בהם טכנולוגית. יהיה כאן סיבוך והתרה כיאה לרומנים.

המוזר הוא שנקשרתי לדמויות של הבינה המלאכותית, אהבתי את איידן, חכם שנון חד ומהיר בתגובות שלו. חבל שהוא בינה מלאכותית. אשלינג לעומתו זהירה הססנית. לאורך הקריאה חיכיתי לשיחות בין שתי הבינות. חייכתי כאשר הם שוחחו ביניהם והעלו מחשבות, למשל כאשר ג’ן וטום נפגשים הם רוצים להתערב בכמות השתייה שלהם, לפעמים מרגישות רגשי אשמה על המציצנות שלהן.

גם היום תוכנות מנפות מה שאנחנו אוהבים ומה מתאים לנו, אני יודעת שיש אפליקציות שמחברות בין אנשים בפאבים ומקומות הכרויות לפי מסנן. הרעיון של הספר הלך קדימה, תוכנת מחשב שיודעת את נבכי הנפש של בעליה ומנסה אפילו להבין אותו. יש לה רגשות ומחשבות עצמאיות. אשלינג אומרת,” האם מחשבות מסוגלות לחוש תיסכול? יש לי חדשות בשבילכם, מתברר שכן, ואוו מי היה מנחש.”

הספר, ,אושר למין האנושי” מעלה נקודה חשובה שידועה לנו, מה יקרה כשהבינה המלאכותית תתערב בחיינו. נדמה לי שתשובה אחת אין לנו. הבינות שבספר מתפקדות כמו אנשים רגילים עם מחשבות של אנשים ,אומנם אין להם רגשות על פני השטח אבל הם טעוני רגישות ורגשות.

ג’ן אומרת לאיידן על תחושת נשיקה,” תצטרך פשוט לקבל את זה שזה אחד הדברים שמכונות לא יכולות לעשות.”

איידן עונה לה,” לא. אנחנו לא יכולים ג’ן אבל אנחנו יכולים לחלום.”

גם אנחנו יכולים לחלום, לחלום חלומות רומנטיים ולקוות שיתגשמו. ספר חביב ונעים, כמעט כמו הסרט חמים וטעים, אולם לטעמי, הספר קצת ארוך מידי, עריכה מהודקת היתה עושה עימו חסד, בעיני. ובכל זאת שווה קריאה רק בשביל אותם רגעים רבים שמחייכים במהלך הקריאה.

אושר למין האנושי, פ”ז רייזן

מאנגלית, יעל אכמון

כנרת, זמורה,ביתן 2018

ציפייה – ספרה של מיקה אלמוג עומד בציפיות

ציפייה, המתנה, מילה המעוררת תמיד תקוה, הרי אנחנו משתמשים בביטוי השחוק, “יש למה לצפות.”

 

ספר הסיפורים “ציפייה” מעמיד דמויות רבגוניות מכל חתך האוכלוסייה ומראה, כי לכל אחד ציפייה שונה. כל אחד חולם לחיות חיים  אחרים. הנערה השמרטפית מצפה שבעלי הבית יעזבו את הדירה, כדי שתוכל להתלבש בבגדי המעצבים של בעלת הבית ולהרגיש לרגע כמו דוגמנית מעיתון, האדריכל שמצפה לקבל את עבודת העיצוב היה רוצה לחיות בעולם שבו יוכל להתנהג ללא איפוק. מוכרת הפרחים הבודדה כותבת פתקי אהבה בשמו של הבעל לאשתו ובכך מרגישה שגם בה נוגעת האהבה.

כל גיבורי הספר מצפים, מצפים לחיים טובים יותר, מצפים לאנושיות, מצפים לחום, מצפים לברוח מהעולם שבו הם חיים.

הציפייה היא המאחדת בין כל הסיפורים, הקצרים והארוכים ואפילו הקצרצרים.

ברגישות מיוחדת מתובלת בחוש הומור וצבעוניות מצליחה מיקה אלמוג להעמיד את הקורא מול מצבים פשוטים שגם הוא עצמו חווה/ראה אותם. כמו הגיבור של הסיפור “געגועי למקלט”. גיבור שכל חייו חי בצל, בלתי נראה ודווקא במקומות הרגילים מחליט להביא עצמו לקדמת הבמה. במעדניה בסופר הוא מבקש מהעובדת 283 גרם גבינה, “בדיוק” טורח לומר ויודע שעיני כולם נשואות אליו ואל המשקל בציפייה האם תצליח העובדת במשימתה. ברגע אחד קטן הופך להיות מהבלתי נראה לנראה.

ביכולת וירטואוזית וצבעונית מצליחה מיקה אלמוג לקפל אפיזודות וסיטואציות יומיומית. הסיפורים בעיקרם הם סיפורי מצב, שמתחת לפני השטח מקפלים פסיכולוגיה נפשית. היכולת המיוחדת של הסופרת היא לקחת מצב אנושי לפעמים בנאלי ולהביאו לקדמת הבמה. כאילו להניח עליו אור זרקור ולראות מה יקרה לגיבור ולקורא. הגיבור כמעט תמיד נחלץ מהסיטואציה בחיוך והקרוא? אחרי שחייך גם הוא , הוא מרגיש כאילו הסיפור תאר מצב שגם הוא עצמו היה בו.

יש ספרים שאני קוראת ברצף ואיני מניחה מהיד, את הספר הזה לגמתי טיפין טיפין, לא כי אינו קריא, להפך, רציתי להשהות את הסיום. קראתי סיפור וחיכיתי בציפייה לסיפור הבא.

עכשיו, אני כולי ציפייה לשמוע באייקסט את מיקה אלמוג מקריאה את סיפוריה (היא מרתקת, שמעתי אותה) וכן אני בציפייה לספר הבא שלה בתקוה שזה יהיה רומן.

ציפייה , מיקה אלמוג

כנרת,זמורה-ביתן,2017