“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?” כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה…