הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

איש בגן החיות – נובלה חדשה ושנונה של דיויד גארנט

דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.

הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.

ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”

תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”

למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.

ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.

“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”

וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.

“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?

ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.

שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.

“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.

דיויד גארנט  הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.

לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי  את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.

מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאןhttps://bit.ly/2yZ19jd

“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.

איש בגן החיות, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

הוצאת תשע נשמות, 2019

החצר הקידמית –  ספרה של קונסטנס פנימור וולסון על נאמנות וחלומות

סיפור קטן גדוש ביופי, אהבה אנושית, חמלה, נחישות, והמון הומור.

מי שמכיר אני לא אוהבת אוהבת אוהבת מתוקים. אלכחכח נשמות הוא ממתק מלא בסוכר. הכריכות המקסימות שעוצבו שעוצבו על ידי טליה בן אב (כנסו לאתר שלה ותוכו  https://www.taliabenabu.com/ ) והסיפורים שבתוך הכריכה.

מרץ March מרץ, עמ עמ עמ space. פתיחת אחת היא אחת מעולות שקראתי לאחרונה.

זהב, כאשר הודה נפטר היא מתאהבת בטוניו יפים ובעל. שב נישואיהם היא מגלה, כי ,,,, אמאפיק, ילדים, אמא זקנה שתלטנית ונרגנת.

חמש וחצי זוג חלוף, עם נפטר זמן קצר לאחר החתונה והרשס. אנחנו פוגשים אותה היום.

מתרגם, גוסטוס, גוסטר, פאולו, לנדו, אסטונטה סוטהנטר. כמו כן היא אינהואטל את עיירה דומה דומה. אני, מרפאה ,. הקדמה הקדמית היא תגדל עצים וירקות. היא, אבל שביתת משהו.

פרודנס מסרבת להשתייך לארץ, אך נוטעת עצים, מעבדת את האדמה. החל קדמי הופך להיות סמל. החסד הקדמי היא היא תיש לא את שמה.

הגעתי לאמירתו של אמנון, על מה שהכניסשתישתישתי, היה לי ספק, כי היה לי ספק, היא היתה אמורה להתלבש. פרודנס יד שרה ירש באומץ ויוזקק ימיה מחוץ למולדתה האהובה.

אהבתי את הפרודנס, את השקט והרוגע שלה. חרו gra- B2B ומעל לכל אוהבת אדם. פרודנס יודעת לראות את מכלול התכונות האנושיות של האדם , לטוב ולרע, אך היא בוחרת להסתכל על החיוב שבאדם ובעיקר על אהבתה אליו . האהבה-מדה ו פרטי Photo sh, שמעתי שמעתי 📊380.

“החזית הקדמית” הוא ספר קטן ומצומצם המכסים, כתוב בדיוק ועושר.

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון ארבע שנים 1840 ומתה בוונציה 1894. מודה לא הכרתי אותה ושמחתה עליה, ויקרה על ידי: https://constancefenimorewoolson.wordpress.com/bibliography / סיכומים /

             מודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הפירות הספרותית. מקוה שנזכה לתרגומים נוספים של סיפוריה וספריה.

קדמית קדמית, קונסטנס פנימור וולסון

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות, 2018

קוראת אפוק בשקיקה

האיש שהשחית את העיירה – ספרו השנון והחד של מארק טווין

“שם טוב משמן טוב” ,אבל גם, “כסף מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.”

הנובלה האיש שהשחית את העיירה מתחילה כמו אגדה.

 “הדבר היה לפני שנים רבות. הידלברג היתה העירה הישרה והמהוגנת בכל האזור”.

ואכן תיאור זה נשמע כמו אגדה, כי איזו עיירה תהיה ישרה והגונה כולה, ללא יוצא מן הכלל?

הידלברג היתה כזו והתגאתה במוניטין שלה. עד שאלמוני מניח שק מטבעות זהב אצל משפחת ריצ’ארדס, משפחתו של קופאי הבנק. לשק מצורף מכתב המסביר, שבעבר איש מאנשי העיירה עזר לו ונתן לו שטר של 20 דולר שבזכותם זכה בשולחן ההימורים, לכן הוא רוצה לגמול לו ומבקש שיזהו את האיש לפי הערה שהשמיע באזניו, רק הוא, הזר, ואיש העיירה שהצילו, יודעים מה אמר. כשאשת הקופאי רואה את השק מלא במטבעות זהב עיניה מתעוורות, יושרה מתחיל להיסדק שכן היא חושבת אולי לא לספר על השק וליהנות מהאוצר.

 לא רק משפחת הקופאי מתמודדת עם הלבטים, אלא כל תושבי העיירה, מרגע שבו מודיע ריצ’ארדס על השק והתנאי לקבלת הכסף מתחיל סחרור ומחול שדים, תככים ושקרים תוך כדי פגיעה בזולת. לא אספר לכם איך מארק טווין טווה עלילה מדויקת רצופת הומר ובעיקר לעג. איך כל אחד מאנשי העיירה “נזכר” שהוא אותו האיש שנתן את עשרים הדולר.

“האיש שהשחית את העיירה” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת על אופיו וחמדנותו של האדם, הנובלה אינה שייכת לזמן או מקום שכן עוד מימי התורה הוזהרנו מלקבל שוחד, או לעסוק במרמה. הביקורת היא על אופיו של האדם ועל הצביעות שבו. הידלברג מתיימרת להיות עיירה ישרה והיא מקפידה על החינוך לכך דורות, אך ברגע האמת אין אחד שאינו עומד בפיתויי מטבעות הזהב. “חינכו אותנו ליושר, והיושר הגן עלינו מכל פיתוי ולכן זה יושר מלאכותי ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש.”

מי האיש שהשחית את העיירה? אלמוני, אנחנו לא יודעים מיהו וגם תושבי העיירה אינם יודעים, לדעתי יש סמליות באותו איש מסתורי ונעלם, כי, האם איש אחד, חיצוני, יכול להשחית עיירה שלמה או שמא טבע האדם הוא כזה? החמדנות והשקר הם חלק מהטבע שלנו ורק מוסר וחינוך ידחיקו אותם. אולי אותו אלמוני הוא אותי הצדקנות שאנשי העיירה מתהדרים בה?

זוהי נובלה, קריאה, שאי אפשר להניח את העיניים והיד ממנה,לספרים שכאלה אני נוהגת לקרוא ממתק.

לאורך קריאת הספר חשבתי והסתקרנתי כיצד הסופר והזר שהחליט להשחית את העיירה יגרמו לאנשי העיירה להיות אנשים בעלי חולשות, חמדנים, שקרנים, מעללי עלילות, מדמיינים שאכן הם שנתנו לזר את שטר הכסף.

ממליצה בחום על קריאת הנובלה השנונה הזו.

האיש שהשחית את העיירה, מארק טוויין

מאנגלית, יותם בנשלום

לוקוס 2016

מאשה לשועלה -ספרו הערמומי של דיויד גארנט

את הספר שמעתי באודיו בפיה של הקריינית הנפלאה, נטלי פיינשטיין. לאחר ששמעתי הרגשתי שאני פשוט חייבת את הספר אצלי בספריה ורכשתי עותק כתוב.

אני יודעת שלא אחדש, זוהי נובלה מדהימה, הן בכתיבה, הן ברעיון וברבדים הנפלאים שמעל פני השטח.

 ספר מבריק, מתעתע ברובו ומותיר חומר למחשבה הרבה שעות לאחר הקריאה.

סילביה פוקס צעירה יתומה ויפה בעלת השיער הערמוני נישאת למר טבריק העשיר. הם עוברים לגור באחוזה, בוקר אחד בזמן טיול הם שומעים קולות של ציידים, סילביה שסולדת מצייד מנסה להניע את בעלה מלגשת, אך הוא מושך אותה עד שהיא פולטת צעקה והופכת לשועלה, מר טבריק אינו מאמין למראה עיניו.

מרגע זה, מהשינוי המטמורפוזי  שמזכיר במקצת את הגלגול של קפקא, הופכת מערכת היחסים ביניהם למתעתעת בקורא. מערכת יחסים שיש בה רבדים חברתיים רבים, החל מתפקיד הגבר והאשה בחברה שמרנית וכלה בחוסר יכולתה של האשה לעמוד מול אותם גברים.

הסופר שהוא גם המספר ונוכח בין דפי הספר מצהיר בתחילת הסיפור, כי הוא מספר את סיפור כהווייתו, כעובדות ,את ההסבר והפרשנות הוא משאיר לקורא, כך שכל אחד יקרא וימצא פרשנויות הנוחות לו.

“מאשה לשועלה” הוא ספר אלגוריה רבגונית למערכת יחסים בין גבר אוהב לאשה. איך אישה אוהבת יכולה להפוך בין רגע לחיה? מדוע הפכה סילביה לשועלה? השועל נחשב לחיה ערמומית ,אפילו בוגדנית המטשטשת עקבותיה. אולי סילביה בחרה להפוך לשועל בגלל פחדיה מבעלה הקנאי? הבעל רואה לפתע את סילביה כשועל, מכאן הוא מרגיש כי עליו לטפל בה, לדאוג לה, לאהוב אותה עד כלות, בשלב זה של התנהגות הבעל ראיתיו כבעל קנאי המצר את צעדיה של אשתו, סילביה מנסה לברוח ולא מצליחה. הוא טוען מולה כי הוא אוהב אותה, נותן לה גן שלם והיא אינה מעריכה זאת. הוא טוען שוב ושוב שהוא מגן עליה והעולם בחוץ יפגע בה.

אך בהמשך היא עבורו שועל ותמיד תהיה ערמונית. הוא קנאי, ואינו מתפקד כבעל רגיל שנותן לאשתו חופש פעולה. מידע זה  נמסר באופן עקיף. הבעל מרגיש שבכל ימי נישואיו לא סיפרה לו שקר, אבל הוא אינו מאמין לה עדיין.

בשלב אחר מר טבריק חושב שסילביה מתה וידע שחייו הסתיימו בלעדיה, הוא תולש שערותיו, רוצה להתאבד- סימני קנאות של מטורף, פולי הילדה הקטנה שמשחקת עם סילביה נבהלת מתגובת מר טבריק. היא למעשה העיניים שלנו לראות שהוא מטורף. היא גם הילדה הקטנה שכאשר תגדל תזכה לשינוי חברתי.

ככל שהסיפור מתקדם התעתוע גדל, רגע הבעל מתנהג בצורה נעימה ורגע לא.

הנובלה הקטנה הזו הִפנתה אותי, עוררה בי שאלות רבות על זוגיות, אמון, אהבה ונתינה מול אהבה אובססיבית, מקום אישי ומרחב פרטי של זוגות נשואים. האושר בזוגיות כחמקמק, רגעי אהבה /שנאה במערכת יחסים. איך אנחנו נראים מול החברה. האם עלינו להסתיר תכונות או להחצין אותן.

באחרית דבר בסיום הספר מביאה פליסיה שרון את דעתה ופרשנותה על הנובלה.

הנובלה האלגורית הפנטסטית הגאונית הזו לא תניח לכם.

מאשה לשועלה, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות 2017