הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

סצינות מברצלונה “- קובץ סיפורים של מרסה רודורדה”

סצנות מברצלונה הוא אוסף סיפורים שהם כמו סוכריות צבעוניות. סיפורים המתארים בפשטות לירית ססגונית את אנשי העיר ברצלונה. ולא רק האנשים הם הגיבורים, העיר ברצלונה היא הדמות הראשית

סיפורים מהחצר האחורית קראתי לספר.

הו ברצלונה ברצלונה. העיר היפה, התוססת ומלאת החיים והיופי, עיר שיש בה הכל. נמל, הר, רחובות תוססים, שוק, פארק, אדריכלות.

והנה באה מרסה רודורדה ואומרת לנו, מה שאתם רואים כתיירים הוא היופי החיצוני, בואו איתי לטיול ברחובות ברצלונה, אפילו ברחובות שאתם מכירים, אני אראה לכם את העיר האמיתית.

“סצנות מברצלונה” מראה לנו את הצד האחר, את החצר האחורית, החצר היומיומית של ברצלונה, הסיפורים מתארים אירועים המתרחשים בעיר ברצלונה תוך כדי הזכרת שמות הרחובות והמקומות. הקורא  מרגיש כאילו הוא נלקח על ידי הסופרת לטיול בעיר, אך הסיפורים  הם אוניברסליים. סיפורים שהם תשקיף של ברצלונה. הכל יפה, מואר מתוייר, אך יש גם צד אחר לחיים.

המשותף לסיפורים שבקובץ “סצנות מברצלנוה” הוא הידיעה הפילוסופית, החיצוני יפה, אבל אין מושלמות בעולם.

הסיפור הפותח את הקובץ “סצנות מברצלנוה”   הוא תמצית הרעיון של כל הספר. קימט, ילד צעיר עבר זה עתה  דירה, ביום המעבר הוא יוצא אל הרחוב כשבידו כריך עם קוביות שוקולד, הוא משאיר את קובית השוקולד לסיום “עדיף ככה, לאכול אותה בנפרד, מתוקה ודביקה…היא תהפוך למין סירופ אלוהי.” שם ברחוב הוא מגלה את העולם האמיתי, אין בהם שוקולד מתוק ואלוהי. שם הוא מגלה את המציאות הכואבת. הסצינה שהתגלתה למול עינייו הותירה אותי מעט מזועזעת.

בסיפור אחר זוג מאורסים צופה בסרט בקולנוע, הבחורה מחפשת זוגיות ואושר כמו בסרטים שצופה בהם, מבינה שהחיים אינם סרט והם למעשה יהיו אומללים.

דמויות אחרות בסיפורים חווים חוויות אנושיות ומציאותיות, כאלו שכל אחד מאיתנו חווה. פחד נטישה, מציצנות ורצון להיות בצד האחר של הרחוב. זיוף, ובעיקר פיקחון.

הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית. מרסה רודורדה מביאה לנו את החיים ללא הנחות, היא מראה את כל הצדדים של החיים. בעיקר את ההבנה הנפשית של הדמויות. הסיפורים כתובים כמו תיאור יומיומי רגיל, אך בסיומם יש מעין אור חזק המתמקד על ההבנה של האירוע. מה שמוביל את הדמויות להתבגרות פתאומית. הגילוי שבשיגרה. כמו התיאור הנפלא הזה: “בגשם היא תפגוש את הגשם. לא הגשם של האוהבים, אלא של אלה שהחיים עשו אותם עצובים, הכו אותם במרירות, גשם שמביא בוץ וקור….שהורס את הבגדים ואת הנעלים.”

יופיים של הסיפורים בקובץ  “סצנות מברצלנוה” הוא לא רק באנושיות שבהם, אלא בכך שהסופרת מביאה את העיר והטבע אל תוך נפש הגיבורים. עורכת לנו טיול ברחובות העיר, שהוא מקביל לטיול בתוך נפשם ומוחם של הגיבורים. מראה את יופייה של העיר ואת האנשים החיים בה. “החשמלית עברה על פני מוסך ,האינטרנסיונל”,הסופרמרקט, מועדון הטניס… הכל חלף מול עינהם.” לרגע נדמה כי גם אנחנו הקוראים נמצאים שם בחשמלית בין כל הנוסעים ומביטים דרך החלון.

מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית ילידת ברצלונה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד היא יצאה לגלות בצרפת. ספרה “כיכר היהלום”  השאיר עלי רושם עז, עד היום אני שומעת את משק כנפי היונים מעל לראשי.

 אני קראתי את הסיפורים ברצף. לדעתי, יש לקרוא אותם לאט, להרגיש את המילים, לטייל ברחובות. עכשיו כשאני מכירה את הסיפורים אני יוצאת לפגישה נוספת עם הגיבורים, יש לי הרבה על מה לשוחח איתם.

ממליצה בחום רב על טיול ברחובות ברצלונה.

סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה

מקטאלנית, יוסי טל

אחרית דבר, אוריאל קון

תשע נשמות,2018

מדעי הרוח – ספרו של פבלו דה סנטיס לוקח אותנו למסדרונות אפלים

אני אוהבת ספרים שהם שיר הלל לספרות. ספרים שמתארים את תהליך הכתיבה ומקורות היצירה של הסופר. וספרים שמהווים הומאז’ לסופרים אחרים.
כזה הוא הספר “מדעי הרוח”.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא ספר אני חוזרת לפתיחה. בקריאה חוזרת הפתיחה תמיד  אחרת ובהירה יותר. בפתיחת הספר מדעי הרוח, מירו, הגיבור, חוזר אל הפקולטה, מקום הפשע, על מנת לכתוב את הגרסה שלו לאירועים. הוא מתאר את קשיי הכתיבה וניסיונותיו העקרים להעלות על הדף את סיפורו שלו. רק כשחזר לפקולטה הצליח לכתוב, הסיפור שלפנינו הוא גרסתו שלו וסיפורו להשתלשלות האירועים.

בגיל שלושים מחליט אסטבן מירו שזה הזמן לעזוב את בית אמו ולהתחיל בחיים עצמאיים, אמו מצליחה לסדר לו משרה במכון הלאומי לספרות, אין מקום טוב יותר מזה עבור אוהבי הספרות. מעסיקו פרופסור קונדה (הידיד של אמו) תר אחר סיפורו האבוד של הומרו ברוקה ובפרט אחד סיפור אחד שנעלם. את מלאכת החיפוש הוא משאיר בידי מירו.

מירו הצעיר ואולי התמים שרוצה בכל מאודו למצוא את כתב העת מתחיל בחיפוש בפקולטה החרבה רדופת רוחות, החיפוש יהפוך לרכבת שדים שבכל תחנה עולה איש אופל אחר.  החיפוש הזכיר לי סיפורי אגדות אפלות, מבוכים, מסתורין, חשכה, רציחות מסתוריות ומפחידות.

כל דלת שנפתחה הובילה למדרגות המובילות שלום מקום, לחשכה. כל מסדרון מתפצל. כל מי שהיה סביבו וחיפש אחר הספר נעלם. מה שיוצר מתח ומסתורין, אפילו עד כדי חשש לחייו של הגיבור. ההתפצלות הזכירה לי את גן השבילים המתפצלים של בורחס

הספר מכיל בתוכו סוגי ז’אנרים ספרותיים רבים, מתח, בלש, משטרה. מיסתורין. סגנון הכתיבה הוא בנוסח, הפילים נואר, אבל הסגנון משמש למטרה אחרת, לפארודיה, לעג על כל מי שחושב שהספרות והספרים הכתובים אבדו מהעולם, על כך שהיום אין יותר יצר סקרנות קריאה ובעיקר על תהליך הכתיבה.

סגנון הכתיבה של הספר הוא הומאג’ ללואיס בורחס, היוצר הענק של ארגנטינה, סופר שביצירותיו יש בהן יותר נסתר מגלוי, יצירות המתארות קיום של עולמות  מקבילים בו זמנית, שם הספר מדעי הרוח מעיד על עולמות מקבילים שכן כיצד מדע ורוח יכולים להיות יחד? הפקולטה והספרייה הם עולם סגור וזמן העלילה בם שונה מהזמן מחוץ לכותלי המקום.

לדעתי, הספר הוא אלגוריה על הכתיבה, תהליך הכתיבה. הגיבור והפקולטה הם סמל, הגיבור הוא סמל לסופר המחפש אחר מקורות כתיבתו והפקולטה סמל למוחו של הסופר (או כל סופר אחר שתבחרו). בין חדרי המוח האפל נרקמת עלילה, עלילה מתפתלת המובילה ממבוך אחד לשני. כמו כן יש בספר קנאת סופרים וחשש מגניבות ספרותיות.

בסיום הספר כותב פבלו דה סנטיס על הפנטזיה, במאמרו הקצר הוא מתאר את עולמו הפנימי והסקרנות “לידיעות משונות המציתות את הדמיון”. את תפקיד הספרות בעיניו, “ללכוד את הרחוק ביותר ,אבל גם את הקרוב ביותר, את העולמות הרחוקים אבל גם את חיי היום יום ואת ימי הילדות.” בשני משפטים הצליח דה סינטס להכיל את כל העולם הספרותי.

ספר חכם ושנון, עם עלילה מפותלת ומסקרנת. נהנתני לקרוא אותו. אני מצטערת צער רב שאיני קוראת בספרדית, בטוחה שהייתי מתמוגגת יותר.

מדעי הרוח, פבלו דה סנטיס

מספרדית, יוסי טל

תשע נשמות,2017