הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר

סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.

 הקריאה בספר היתה לי  כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.

חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.

לקחתי אוויר ספרתי 1234  או 4321 והתחלתי.

ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי.  כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.

ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.

ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.

חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.

בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.

ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”.  אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.

בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״

אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.

זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.

ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.

הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!

למרות מספר העמודים הרב, שנקראים  בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.

על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.

ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה.  גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.

ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות.  שירת הברבור של פול אוסטר.

 ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.

4321, פול אוסטר

מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה

הוצאת עם עובד 2019

חוף מנהטן”- ספרה החדש והשונה של ג’ניפר איגן”

ספר בטעם של פעם אמרתי כשסיימתי לקרוא.

מה הסיכוי שבחורה צעירה תהפוך להיות אמודאית בצי ארה”ב בתקופת מלחמת העולם השנייה? אפסיים !!

אנה קריגן מצליחה.

זהו סיפורה של אנה ושל ארה”ב בימי השפל הכלכלי ולאחריו, סיפור רווי מתחים ורבדים על פני האדמה ומתחת לפני המים.

התקופה ימי השפל הכלכלי באמריקה. האיגוד שולט ברציפי הנמל ואינו מאפשר עגינת אניות עם סחורות.

בתחילת הספר אנו פוגשים באנה בת ה-  11 המתנהגת וחושבת כמו בן כשהיא מתלווה לאביה, אדי, ולעסקי הבלדרות שלו.

הספר נפתח במפגש גורלי של אנה ואביה עם דקסטר סטיילס בביתו שעל החוף. הבית המפואר, המשרתים והילדים המטופחים של סטיילס מעוררים באנה קנאה. אביה שהיה אמיד איבד את מרבית נכסיו בימי השפל הגדול. בעבר הם גרו בדירה גדולה ואילו עתה הם מתגוררים בדירה קטנה בקומה עליונה. לאנה אחות צעירה, לידיה, שלא התפתחה. בימים אלו אביה נאלץ לשמש בלדר ולהעביר סחורות לא חוקיות.

באותו היום אנה יורדת לחוף ובאומץ חולצת נעליה והולכת יחפה על החול הקר. דגסטר ההמום מעוז רוחה של אנה שואל אותה :”נו, איך ההרגשה?” אנה משיבה :”כואב רק בהתחלה, אחרי כמה זמן כבר לא מרגישים כלום.” משפט שילווה את אנה לאורך כל חייה.

לאחר  אותו מפגש גורלי, מקפיץ אותנו לימי מלחמת העולם השנייה, לאחר הפצצת פרל הרבור. אביה נעלם שש שנים קודם לכן, הלך כהרגלו לעבודה ולא שב. עקבותיו נמחו. אנה עכשיו בת 19 ועובדת במספנה, הנשים תופסות את מקומות העבודה של הגברים.

“יש להן יתרונות, הן קטנות יותר גמישות יותר, נכנסות לחללים שגברים לא יכולים להיכנס אליהם, עבודות הבית עושות אותן חרוצות ומיומנות”

אנה חולמת להיות אמודאית ומתקבלת לקורס. חרף התנגדותו השוביניסטית של מפקד הקורס אנה מסיימת את לימודיה, אבל היא מרגישה שנותרת מאחור. לא נותנים לה לצלול, מטילים עליה עבודות נשיות של מלאכת בית כמו הטלאת חליפות צלילה, ניקוי מסננים. רואים בה הרפתקנית שלא תצליח.

ביום שהיא מורדת לצלילה אומר לה המפקד : “הסיבה היחידה שאת צוללת היום היא שאין לנו אף אחד אחר”.

המים, החוף והאדמה מלווים את העלילה. חוף מנהטן יהיה הקרקע שבו תצמח אנה ותתפתח. המים מסתירים סודות ובקרקעיתם תאלץ אנה לצלול ולדלות פרטים על העבר ועל העלמות אביה. החוף שבו חלצה את נעליה כילדה יפגיש אותה שוב עם דגסטר. הרומן נע בין ההווה שאותו מסמל החוף לבין העבר המסומל באמצעות המים.

למה אני חושבת ש”חוף מנהטן” הוא ספר טוב או אפילו מצוין.

ראשית בזכות הדמות הראשית, נשבתי בדמותה של אנה, אנה הילדה הפקחית שיודעת איך להתנהג בחברת הגנגסטרים, אנה האחות הרגישה והנאמנה ללידיה, אחותה הנכה, התרגשתי מהמסירות שלה אליה ובעיקר מהאהבה שהיא מרעיפה עליה, מלטפת את שיערה, מוכנה לעשות עבורה הכל. הנאמנות של אנה נשמרת לאורך כל העלילה. “את יותר מידי חכמה. כדי להיות טיפשה.” אומרת לה דודתה. אהבתי את הנחישות שלה, וחוסר הוויתור, שלא היה קיים אצל נשים באותם זמנים.

זה  ספר שכתוב טוב, נכון. מזמן לא קראתי ספר שכתוב כך. אין הסברים מיותרים או תיאורים שאינם שייכים. אין סטייה לעלילות שאינן שייכות. התנועה מההווה לעבר נעשית בצורה נכונה ואינה מעיקה או נעשית בקפיצות שאינן מובנות.

נשאבתי לספר בזכות הראליזים שבו. הסופרת מצליחה להחיות תקופה ואווירה. מתארת את תקופת השפל הכלכלי וחוק היובש, חוק שבאמצעותו התעשרו אנשי המאפייה, מתארת את תקופת מלחמת העולם השנייה, מאבקי הכוחות בין נשים לגברים ותחילת הפמיניזם. התחושה היא כאילו אנחנו צופים בסרט פילים נוטר, מדמיינים את אנשי המאפייה עם חליפותיהם והכובעים האופייניים. את תנועותיהם במועדונים, שומע את השיחות. הסופרת מכניסה אותנו לעולם המאפיה ולעולם הפנימי של אלו שמנהלים אותה. יודעת את כל המהלכים והחשיבה הגנגסטרית של הדמויות.

הסופרת עוברת במיומנות מדמות הגנגסטר לדמות הגיבורה, שתי דמויות שונות וקוטביות, ומצליחה לשמור על קול אמין של כל  דמות. מה שיוצר  חמלה אצל הקורא לדמויות וגם הזדהות עם המצבים שאליהם נקלעו, גם אם המצבים אינם לפי הבנתו והסכמתו של הקורא.

אבל, מעל לכל שומר הספר מתח לאורך כל העלילה, לאורך הקריאה הסתקרנתי מה יעלה בגורל המפגש של אנה ודגסטר, מה קרה לאביה ומדוע נעלם.

ג’ניפר איגן, זכתה בפרס פוליצר על ספרה המצוין “מפגש עם חוליית הביריוניים “

פנו לכם זמן, הכינו כוס שתיה חמה ותצללו למים של חוף מנהטן.

ממליצה מאוד מאוד

חוף מנהטן, ג’ניפר איגן

מאנגלית, יואב כץ

הוצאת תכלת 2018

לא אמא שלי, ספר נוסף של תומס ה’ אוגדן העוסק במשפחה

סודות, שקרים, הסתרה, פחדים ובעיקר חוסר תקשורת בינאישית, זהו נושאו של הספר.

במקור נקרא הספר הידיים של כוח הכבידה והסיכוי. ואכן הספר נפתח בנפילתה של קתרין ממדרגות הקומה השנייה של הבית, עיני כל בני הבית נשואות אל קתרין וחוקקות בזיכרונן את אותו רגע. קתרין נופלת, אמה ואחותה של אמה, מביטות בה מהקומה הראשונה, שני אחיה עומדים מאחוריה במעלה המדרגות. הנפילה היא כוח הכבידה של המשפחה ושל הסיפור.

מאותו הרגע המשמעותי בחיי המשפחה נעה העלילה אחורה אל העבר, שבה להווה וממשיכה אל העתיד.

 בתקופת אשפוזה של קתרין בבית החולים, האם רוז משחזרת את חייה. בעלה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בהריון עם קתרין. היא היתה אמא צעירה לארין ודמיאן. כשקתרין היתה קטנה רוז מסרה את בנה השני דמיאן לגידול אצל אחותה מרגרט. “דמיאן ואני אף פעם לא הסתדרנו…ככל שגדל נעשה לא קל יותר עם דמיאן, אלא יותר קשה…מבחינתי הוא כמו אדם זר בבית, עשיתי לו דברים בלתי נסלחים.”

אחת החוויות הקשות שאיש אינו יכול להתמודד איתן היא חווית הנטישה, נטישה יכולה להיות  מוות של בן משפחה, או עזיבה ופרידה. דמיאן חווה מספר נטישות, אביו שנהרג, הוצאתו מהמשפחה ועזיבת אחיו הבכור את הבית.

דמיאן ננטש על ידי אימו. הוא נמסר לדודתו כיוון שהאם רוז, אשה קרה וחסרת יכולת הכלה מגיעה למסקנה שאינה יכולה להתמודד עם דמיאן, הוא ילד קשה עבורה, לכן היא מוסרת אותו לאחותה הגרושה, גם האחות אינה מגדלת אותו, אלא מפקידה אותו בידי מטפלת וזו הדמות האימהית שמלווה אותו כל חיו.

סצינת הנטישה בספר קשה וקורעת לב, באחד הביקורים מועבר הילד אל האחות מבלי שיקבל הסבר. האם מפקידה אותו לגידול אצל אחותה בתקוה ובטענה שהוא קטן ולא יזכור. דמיאן אינו מביםן מדוע הוא נשאר בבית דודתו.

דמיאן גדל שנים אצל מרגרט  והוחזר הביתה.השהות אצל מרגרט לא היטיבה עימו כמו שחשבה רוז. בחזרתו עליו להתמודד עם שאלות רבות שאף אחד לא טרח להשיב לו עליהן. הוא גדל בתחושה של סוד ושבר בתוך המשפחה. הוא גדל בתחושת אשמה על כך שקתרין נשארה נכה לאחר אותה תאונת נפילה, דמיאן משוכנע כי הוא זה שדחף את קתרין. הנפילה בפתיחת הספר הופכת להיות סמלית ומלווה את בני המשפחה לאורך כל העלילה. כוח המשיכה הופך למשיכה בין שני האחים. אוגדן מטיל על כל בני המשפחה ארועים קשים והסתבכויות נפשיות.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליסט ידוע הדוגל בגישה האינטרסובייקטיבית, גישה בפסיכואנליזה, העוסקת ב”פסיכולוגיה של שני אנשים”, גישה המדגישה את השותפות והקשר בין שני אנשים ורואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא. תומס אוגדן אכן נאמן לגישתו זו בדמויותיו בספר. כל המורכבות הנשית של הדמויות בספר הן תוצאה של מפגש עם דמויות משמעותיות בחייהן. תומס אוגדן כסופר מצליח להפגיש את הדמויות במצבים קיצונים שישפיעו על חייהם ועתידם.

זהו ספרו השני של אוגדן. בספרו הקודם, “הפרטים שהושמטו” הוא נטה לפרש פסיכולוגית את הדמויות ואת התנהלותן. הדרך הסיפורית היתה חלשה, בספרו “לא אמא שלי” הדרך הסיפורית טובה יותר, הוא מצליח לבנות דמויות ולתת להן להסביר לקורא את מחשבותיהן ודרך התנהלותן והוא כסופר חיצוני מתערב פחות. אולם לי היה קשה עם גודש הדמויות הפגומות בעלילה, שלא לדבר על הסיום. נראה לי מוגזם לדחוס את כל המקרים הטיפוליים במשפחה אחת.

אם מתעלמים מכך ומניחים לסופר להוביל אותך בנבכי הנפש והעלילה הסיפורית אזי הנאת הקריאה מובטחת.

ולמי שתהה, בתמונה המוצמדת לספר זו אני התינוקת בזרועות אמי, שאליה אני מתגעגעת 39 שנים.

לא אמא שלי ,תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2018

הפרטים שהושמטו – על הרווח שבין המילים שבמשפחה בספרו של תומס ה’ אוגדן

תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות.

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה, כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והוויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד. כמי שוויתר על השאיפות בחייו.

לזוג נולדים שני ילדים, מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד

לאט לאט, בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר,אוגדן, כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר, “הפרטים שהושמטו” הוא אינו מצליח להשתחרר ממקצועו, הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים שהושמטו, תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2017