הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אמנות השמחה – ספרה רחב היריעה של גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

“אמנות השמחה” הוא ספר רחב יריעה המספר את היסטורית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. דמות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה.

620 עמודי הספר “אמנות השמחה” ליוו אותי במשך שבוע. לשבוע חייתי באיטליה (ללא קורונה). בכל רגע רציתי לחזור ולקרוא על מודסטה ולדעת מה עלה בגורלה. מודסטה הפכה לחברה קרובה שגרמה לי לבליל רגשות. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיה או חושבת עליה. לרגע הערצתי אותה על התעוזה שלה, ולאחר מכן תיעבתי אותה על המוסר, או חוסר המוסר שבה. קנאתי בה על יכולתה ללכת עם האמת הפנימית שלה, ומאידך זעמתי על התנהלותה.

620 עמודים שהם מעל ל18.000 שורות שמתארות עלילת רבת שנים מגוון רחב של דמויות. למה אני מציינת את מס’ השורות? כי את הרומן המיוחד הזה יש לקרוא בין השורות. רב הנסתר על הגלוי. הגלוי רב גם הוא.

מודסטה נולדה בסיציליה, באיזור עלוב ובבית עני. ילדה שגדלה לבד וגידלה את עצמה, אמה היתה עסוקה בקיום המשפחה ובגידולה של מודסטה ואחותה בת העשרים מעוכבת ההתפתחות. מודסטה זוכרת את צרחותיה של אחותה הנעולה בחדר השירותים הקטן. כשזה היה קורה היא היתה בורחת אל טוצ’ו, חברה הבוגר שמלמד אותה מהו ים, “מים עמוקים כמו באר אבל כחולים” מהו אופק, “קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים.”

מודסטה גדלה לבדה בטבע ובו היא מגלה את כוחה הנפשי ובעיקר את גופה והמיניות המתפרצת שלה. מיניות ותשוקה לחיים שתהייה חסרת מעצורים לאורך כל חייה.

יום אחד מגיע אביה לאחר שנים שלא הראה עצמו בבית. אירוע נוראי מוביל את מודסטה למעשה איום לא פחות מאותו האירוע.

מהבית האומלל שבו יכלה להתנהל בחופשיות ולעשות כל מה שעולה על רוחה  היא מועברת למנזר, מקום סגור עם אמונה קשוחה וחוקים של עשה ואל תעשה.

הנזירות מדכאות את שמחת הגוף שלה. ״ בגוף הבריא אורבים פיתויים. את חייבת את הבריאות שלך לתפילות.״

בהמשך היא תהיה נגד הדת והכנסייה, “מי מכיר את הטבע? מי קבע את החוקים האלה ? האל הנוצרי? או רוסו? שהוריד את האלוהים מהשמיים כדי להכניס אותו לעץ?״

מהמנזר היא ממשיכה לבית אריסטוקרטי ובדרך מניפולטיבית זוכה בתואר של נסיכה וירושה. כאן במקום הזה של מעמד גבוה עם שילוב של חית פרא היא תהפוך לאישיות עם דעה עצמאית מגובשת ומשפיעה על כל מי שסביבה. הווילה אינה מעניינת אותה, ממנה היא עוברת לעיר, שם היא מגלה את תשוקת החיים שבערה בה עוד מימי ילדותה. כל כולה הופכת להיות בעלת תשוקה, חושנית שאינה מוותרת  ואינה בוחלת בכלום. היא מבלה עם גברים ונשים, מתאהבת, מאמצת ילדים של אחרים כמו היו שלה. הופכת לדמות בעלת אידאולוגיות פוליטיות. עוברת שתי מלחמות עולם, פאשיזים, מוסולני. מאפיה, נכנסת לכלא, אבל תמיד היא מוקפת באנשים שאוהבים אותה ומעריצים אותה.

לא. זה לא ספוילרים. האירועים מתוארים בפירוט וצבעוניות, עם המון מחשבות ורגשות שהן לב ליבו של הרומן. כי כל החיצוני הוא מטרה. מטרה לתאור היסטוריה אישית והיסטוריה של המדינה ואירופה.

“אמנות השמחה” היא סאגה מודרנית שבמרכזה דמות ייחודית ושונה העוברת שינויים ונהנית מהתנהלותה וחייה.

הספר נע בין גוף ראשון לגוף שלישי, בין כתיבה כמו מחזה או תסריט לבין כתיבת יומן ואפילו יש פניה לקורא. זהו רומן שיש בו הכל.  חופש בחירה, תשוקה לחיים ותשוקה מינית מגוונת, אידאולוגיות חברתיות ופוליטיות, מוסר,  פסיכולוגיה. הכתיבה נעה בין שפה פשוטה לשפה גבוהה וציורית.

 ״ אותם געגועים הם שדחפו אותי לקבע את נעורי בדפים הללו, כי לא רציתי שהדממה תמחק את שערה הארוך של ביאטריציה״

“אמנות השמחה” הוא ספר שמלווה את איטליה מראשית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. ונדמה כי איטליה היא מודסטה ומודסטה היא איטליה.

אי אפשר שלא לשבח את עבודת התרגום הנפלאה של שירלי פינצי לב שהצליחה בכישרון רב לתרגם את הדיאלקט הסיציליאני לעברית. תרגום משובח שמצליח להמחיש את הדמות ובעיקר את מחשבותיה. על עבודת התרגום  ניתן לקרוא כאןhttps://it

 אני יכולה לכתוב 600 עמודים על 600 עמודי הספר.

למה לקרוא את הספר המורכב והלא פשוט הזה ?

כי הדמות מעניינת, דמותה של מודסטה היא דמות ססגונית ואמיצה, נחושה בדעתה ומאמינה באמת הפנימית שלה. דמות יוצאת דופן שהקדימה את זמנה. גם אם יש בה תכונות ופגמים שאינם לרוחנו היא מרתקת ומיוחדת. אפשר לומר שזו אחת הדמויות המפתה והמסקרנת שקראתי לאחרונה.

אמנות השמחה, גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת הספריה החדשה

מישהו מסתכל עלייך- קלייר מקינטוש

סיימתי לקרוא את הספר לאחר חצות. לא יכולתי להירדם, הייתי בטוחה שמישהו מסתכל עליי.

למרות שידעתי שקראתי ספר הרגשתי בעיניים בלתי נראות שנועצות בי מבט.

זואי, גרושתו של מאט, נהג מונית, אמא לג’סטין  וקייטי עובדת במשרד משעמם.

בתה מנסה לעבור אודישנים למשחק, זואי אינה  מאמינה ביכולתה להיות שחקנית, היא היתה מעוניינת שתעבוד במקצוע בעל הכנסה בטוחה.

סיימון, החבר של זואי  מנסה לכתוב מותחן ריגול, סימון גר עם זואי וילדיה. ג’סטין אינו מרוצה מהקשר של אמו.

זואי נוסעת כל בוקר לעבודתה ברכבת.

הפרק הראשון מתנהל כמו הנסיעה ברכבת שבה נוסעת הגיבורה. כמו שקשוק גלגלי הרכבת לקורא נודע עוד פרט ועוד מידע עד למשפט האחרון שמפתיע בסיום הפרק. זואי מגלה שהשתמשו בתמונה שלה לפירסום למטרות מין.

למחרת מתפרסמת באותו המדור תמונה של חברתה קייטי, לקייטי נגנבו המפתחות ברכבת התחתית. זואי היא זו שמודיעה על  כך למשטרה.

 קלי, שוטרת העובדת באופן זמני במחלקת הכייסות במשטרה. קלי  רווקה, חולקת עם שותפות דירה. לקלי היתה אחות תאומה.

זואי המומה מהשימוש בתמונתה, מתחילה לחשוש שמישהו עוקב אחריה. מישהו שמכיר אותה היטב. חששות אלו גרמו לי לחשוד בכל אחד.

החששות של זואי מתאמתים כאשר האשה השלישית שתמונתה פורסמה בעיתון באותו המדור נרצחת.

מרגע זה כולם נהפכו לחשודים בעיניי  כל הדמויות הסתכלו עליי והפכו לנאשמות.

לא רק הדמויות היו חשודות, כל פעולה, אפילו של דמות משנית נראתה לי מפלילה.

קראתי את הספר בדריכות לא להפסיד אף פרט. היו רגעים שאמרתי לעצמי, עזבי, תני לסופרת להוביל מהלכים, כיוון שהייתי בתוך העלילה לא הצלחתי להתנתק, לא מהפחדים של הדמויות ולא מהחרדות שלי.

הספר נע בין מתח מיהו זה שעוקב אחר הדמויות ויודע עליהן את כל הפרטים, לבין ניסיונות התנהלות הדמויות בחיי היומיום שלהן תוך כדי הפחד שהן נעקבות בכל רגע.

“מישהו עוקב אחרייך” נכתב בשלושה קולות, קולה של זואי הנמסר כקול בגוף ראשון. זואי מתארת את חייה ופעולותיה היומיומית עם בן זוגה ושני ילדיה, סיפורה הוא אישי וכן.

הקול השני הוא קולה של השוטרת קלי, אהבתי את דמותה היא היתה דמות אנושית ורגישה. היחידה במשטרה שגילתה יחס אוהד כלפי הנשים.

הקול השלישי והמפתיע הוא הקול של הפושע. קול שפונה בפנייה ישירה אלינו ואל הדמויות. לדעתי הקול של הפושע שרואה הכל הוא הקול המשמעותי שבספר. והקול המעורר פחד ואימה.

״ ואתן יודעות מה החלק הכי טוב? אף אחת מכן לא יודעת ששמתי עליכן עין״

לא ראיתי בספר רק את היותו ספר מתח, זהו ספר המצליח לתאר את הטכנולוגיה שקיימת היום. יש בה צדדים טובים אך גם צדדים גרועים ומפחידים. זו טכנולוגיה המתקדמת והמתעצמת. פייסבוק, אינסטגרם, מצלמות אבטחה, אנשים שמצלמים אחרים ללא ידיעה, מחשבים ופריצה למחשבים ולפרטיות האנשים.

מי מסתכל עלייך / עלינו? אנשים שמשוטטים בפייסבוק ורואים הכל. אנשים שעוקבים אחר אחרים. אנשים זרים שיודעים עלינו. כולנו רואים את כולנו.

זהו הפחד האמיתי.

ספר מתח טוב, לטעמי ניתן לקצר אותו.

מישהו מסתכל עלייך, קלייר מקינטוש

מאנגלית, אסנת הדר

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2020

נמר גימ”ל – ספרה האנושי של לירן גולוד

“נמר גימ”ל” מכניס את הקורא לתוך חיי משפחה בשנות השמונים בגבול הצפון בתקופת המתיחות, בימים שבהם נפלו קטיושות ללא הרף.

משפחה רגילה שמנסה לשרוד את חיי היומיום, את הקיום האישי והמשפחתי כשהקטיושות נופלות סביב ולפעמים באותו המקום בדיוק.

אלה וגבי הורים למיקה ומילי. מיקה נערה מופנמת נמצאת בגיל ההתבגרות, מחפשת את עצמה בתוך עצמה ומחוצה לה. מילי הילדה הקטנה ישנה עדיין עם הוריה באותה מיטה.

ויש גם את זהר, אחותה של אלה שעזבה את המקום לטובת העיר הגדולה בתקוה להצליח. ההצלחה לא הגיעה והיא נמצאת במשבר כלכלי קיומי.

גבי מפרנס כושל, בעל ניסיונות מיזם כושלים, פתח חנות דגים, חנות למכירת מלפפונים חמוצים עד שהקים את מיזם הקיאקים שהצליח, אך בעקבות אירוע נאלץ להיסגר.

אלה נאבקת בקיום היומיומי שלהם, בתחזוקת הדירה, בחינוך הבנות ובהיאחזות במשרתה הקטנה.

הספר נפתח כאשר גבי מתחיל לעבוד במשרה חדשה. נפשו קצה בלינה של מילי במיטתם והוא מחליט לבנות קומה נוספת לדירתם.

בניית הקומה היא סמל לניסיון בניית הנישואים והוצאת הצבע האפור והחדגוני שפלש אליהם. אלא שהבנייה מתעכבת, הקטיושות ממשיכות ליפול, אצל זהר אחותה של אלה יש קשיים.  ״לפני שהעבר טרף עליה את דעתה והעתיד הלך והתרחק. עכשיו רק הווה היה לה, הווה קטן ורועד ואפוף עשן״

 הסיפור נע בין נקודות המבט של הדמויות. המספר יודע כל מתאר את מחשבותיהן  של כל אחת מהדמויות, דרך עיניהן. העלילה עצמה נעה בין עבר להווה, בין זיכרונות ואכזבות, בין ציפיות שהיו בעבר לחוסר המימוש בהווה.

הסיפור והעלילה נבנים דרך הפרטים הקטנים של היומיום ולקורא יש תחושה כאילו הוא צופה מבחוץ אל פנים הבית ולעיתים אל פנים הנפשות. כך הוא לומד לדעת על התבגרותה של מיקה, ההתאהבות הראשונה, על מילי וחרדותיה והוא רואה לעיתים טוב יותר את המתרחש מהדמויות שנמצאות בתוך הבית.

ספר שמצליח להעביר היטב את החרדות הקיומיות בצל נפילות הקטיושות, את “ההתרגלות” , או חוסר ה”התרגלות” והתירגול המהיר של התושבים כששומעים את הקריאה” נמר גימל” או את הידיעה על פירצה בגדר המערכת. אבל האם הם מורגלים לפחד ולחרדה שמלווה?

״ החרדות היו אותן חרדות. חדר ביטחון נבנה מביטון והם חשו מוגנים יחסית וכבר לא נאלצו להידחס כמו פעם במקלטים ציבוריים מעופשים. אבל הטילים לא חדלו ליפול, ומבצעים צבאיים עדיין הפתיעו בימים ובשעות לא צפויים.״

לירן גולוד מיטיבה לתאר את האירועים והרגשות. ביטוים קטנים שצירופם הופך אותם למשמעותיים כמו ״בלילה מיקמה את מילי ביניהם, כרגיל, גדר חיה חוצצת, הגדר הטובה שלה.”

“הברושים האחרים שמרו מרחק ממנו, ניצבו שם כולם כסימני קריאה כהים, מתנועעים ברוח כמו מחוגים גדולים שמסמנים את מקומה הקטן בתוך הימים החולפים.”

“נמר גימ”ל” הוא ספר אנושי עדין הכתוב ברגישות ובעין ציורית. ספר שפותח צוהר לחייהם של אנשים הגרים צמוד לגבול. אומנם העלילה מתרחשת בשנות השמונים בצפון הארץ, אך בהחלט ניתן להעתיק את האירועים לדרום הארץ בשנים האחרונות.

נמר גימ”ל, לירן גולוד

הוצאת עם עובד, 2019

בית גולדן- ספרו החדש והשנון של סלמאן רושדי

“בית גולדן” הוא ספר חכם וסרקסטי. “בית גולדן” הוא מיקרוקוסמוס למה שמתרחש בעולם, ואולי היום בימי טירוף הקורונה הוא המראה שלנו.

הכתיבה של רושדי מהפנטת ומצחיקה, כואבת וסרקסטית.

כמה  שהתענגתי על קריאתו. אפילו בימים שכאלה, מצאתי אותו משעשע וביקורתי.

אם אתם חושבים שאוכל להקיף ולספר על כל מה שכתוב בספר אזי טעות בידכם.

זה ספר שיש בו כמעט הכל, צריך לקרוא אותו לאט כדי לא להפסיד ניואנסים ומידע.

ביום השבעתו של הנשיא אובמה, מגיע ממומבאי נירו יוליוס גולדן עם בניו לגור בשכונת “הגנים” בגריניץ’ וילג”ניו יורק.

מספר הספר הוא רֶנֶה, אין אנו יודעים אם זהו שמו,  הוא מציין “אני כמו ישמעאל במובי דיק.” רֶנֶה הוא מספר עד, צופה. הוא גר בשכונה בסמיכות למשפחת גולדן וכמו כל שאר הדיירים הוא סקרן לגביהם.

הפתיחה מעין תיאור של אגדה, מעשייה, הקדמה ארוכה עם תיאור המשתתפים.

“את שם העיר לא אגיד, ולא את שם המדינה העוינת…. נסעו לעיר שאת שמה לא אגיד.” אינו אומר אך אומר.

נירו יוליוס גולדן, תיאורו כגרוטסקה, איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נירו הוא אלמן, איש עסקים שנמלט ממומבאי עם שלושת בניו. הוא משוכנע שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות יוכל להתחיל מחדש ללא עבר וללא רקע.והוא משתדל ומתאמץ להסוות את היותו מהגר.

 שמו של האב נירו הוא על שם הקיסר, גם לבניו הוא מעניק שמות מהמיתולוגיה היוונית. הבכור פטיה, פטרונוס, גולדין, איש גדול מגושם וכנראה על הספקטרום. בעל מאגרי מידע כמעט כמו גוגל. אפו,אפוליוס, הבן השני, מוכשר בציור. מתלבש באופן מוקצן ובולט. די,דיוניסוס, הבן הצעיר, פרי אהבה אסורה, לדיוניסוס יש סוד שאותו הוא מסתיר ופוחד ממנו.

שלושת הבנים גרים באותו הארמון עם אביהם וחיים על חשבונו. עד שערב אחד מגיעה וסיליסה, צעירה יפיפה רוסיה. האב נשבה בקסמיה ומכאן האגדה והשלווה של בני המשפחה מתנפצת. רנה המספר שעכשיו  מרכיב את הפאזל של בית גולדן מנסה לשחזר את אירועי הערב החשוב. זו היתה נקודת ציון  שבה הכל החל להשתבש.

ואכן הכל מסתבך ומשתבש עד לסיום המפתיע.

רנה, קולנוען צעיר מחפש רעיון לסרט, הוא עוקב אחר הגולדנים ומשוכנע שהם יהיו הסרט שלו. הספר כתוב בכמה רבדים וסגנונות. הוא מדמיין את הסרט שעושה על המשפחה, אפילו חלקים כתובים כמו תסריט. במקרים רבים נאמר “קאט”, הקורא צריך להבחין בין שני העולמות, המציאותי והבדיוני. ” אני עוצם את עיניי ומריץ את הסרט בראש.”

הסרט התיעודי הוא סרט המשקף את עולמנו ואת החברה, בעיקר את החברה האמריקאית. יש בו ביקורת על אמריקה, על כך שכולם, כל העולם, הופכים להיות כמו אמריקה, משנים שמות מתלבשים ומתנהגים כאדונים בעלי ממון ושלטון.

כמו שאמרתי יש בו הכל מכל, מגוון רחב של רעיונות, צבעים, סגנונות כתיבה. יש בו דעות, הערות, הארות על : מיתולוגיה, מגדר, אפרו אמריקאים, מיניות ומין, עשירים ריקניים שמנסים להרשים, ניפוץ עמדות פילופוביות, ניפוץ מחשבות פילוסופיות “אלוהים לא מת, לפחות לא באמריקה.” על מציצנות, על נשים שמוותרות על עצמן למען הנישואים, על מוסר, ״להרגיש שלא בנוח עם הנוחות.״ ולא שהוא מחדש לנו, אלא שדרך הצגת הדברים נפלאה בעיניי.

הספר נפתח בבחירתו של ברק אובמה, שינוי משמעותי בהיסטוריה של ארה”ב ומסתיים שמונה שנים לאחר מכן ערב בחירות בהן המתמודד הראשי מתייחס לעצמו כ”ג’וקר “. “הג’וקר הפך למלך, וחי בבית מוזהב ברקיע.” דמותו של נרו מכילה גם רמזים לטראמפ, הוא אדם עשיר  עם אשה  סלאבית יפהפייה, ובעל הון נדל”ני.

רושדי צולב בכולם ולא עושה הנחות לאף עמדה פילוסופית, מיתולוגית ומוסרית.

ממליצה, שווה קריאה.

בית גולדן, סלמאן רושדי

מאנגלית, ארז אשרוב

כנרת זמורה, 2020

בקישור, מה סיפרתי על “בית גולדן” בתוכנית הרדיו של זהר נוי  “ספרים סופרים ומה שביניהם”

https://bit.ly/2zkBBRh

נובלה לירית – אנמארי שוורצנבך

“נובלה לירית” כשמה כן היא נובלה הכתובה כליריקה.

שירה צריך לקרוא לאט ואפילו כמה פעמים כדי להבין את משמעות המילים והצרופים זאת כדי  לעקוב אחר חוט מחשבתו של המשורר ואולי לנסות ולבנות עלילה.

“נובלה לירית” של אנמארי שוורצנבך כשמה כן היא, נובלה הכתובה כליריקה, שמה מרמז לקורא את אופן הקריאה. וכיצד עליו לקרוא את הפרוזה שלפניו. באיטיות.

קריאה איטית, קריאה בלשית, קריאה שבה האירועים נחשפים אט, עד שבסיום יש תמונה שלמה ו… צריך שוב לקרוא את הנובלה על מנת לארגן את המחשבות.

בחור צעיר ללא שם, ממשפחה אמידה ומכובדת המיועד למשרה דיפלומטית מתאהב בסיבילה, זמרת קברט. התאהבותו נואשת עד כדי כך שהסובבים אותו אומרים אמרו לו שבגלל סיבילה הוא התכחש לכל מעלותיו.

אהבתו אליה הופכת לאובססיה. הוא ממתין לה בכל ערב בדלת הקברט על מנת לקחת אותה במכוניתו לטיול בברלין.

״כבר כמה שבועות לא חשבתי על שום דבר פרט לסיבילה.״

וכיאה לספרות הרומנטית סיבילה אינה מחזירה לגיבור אהבה.

הנובלה היא כתב היד של הגיבור שבה הוא כותב את מחשבותיו. הכתיבה היא כתיבה לירית ורגשית, לפעמים יש חוסר סדר במחשבות ועל הקורא לקרוא באיטיות כדי להבין את  נפשו של הגיבור.

״רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי״

אהבתי את תיאורי העיר של הגיבור, את יופיו של הטבע כמטאפורה אישית לנפשו.

״המים זרמו תחתינו בשצף ובעוצמה, פני המים הוארו באור קלוש, והיה אפשר לראות את הגלים מתנגשים ומתנפצים במערבולת גועשות. מעל נפרשו השמים בדממה, ואנחנו נתלינו בינהם, כמעט במנותק מהאדמה.״

תיאורי הטבע מהווים השלמת פערים לנפשו המיוסרת של הגיבור. תיאורים שהם פנינים כשלעצמם, תיאורים ממוססי לב ויחד עם זאת פוצעים בגלל כאבו של הגיבור.

 את הנובלה ניתן להבין במספר רבדים, רובד ראשוני של נובלה אשר נכתבה בראשית המאה הוא על אהבה נכזבת בין בחור לבחורה. אבל המשמעות האמיתית של הטקסט  כפי שציינה  הסופרת אנמארי שוורצנבך  לאחר פרסום הנובלה היא, שהגיבור הוא למעשה גיבורה וסיפור האהבה הוא בין שתי נשים. אנמארי שוורצנבך היתה ידועה כלסבית, הנובלה פורסמה בשנת 1933שבה עלו הנאצים לשלטון ואהבה חד מינית היתה אסורה.

״דווקא יכולתי לחיות עם סיבילה. אכן העולם לא היה מסכים איתי והיה מעניש אותי. יש חוקים, אמר אריק.״

תודה למתרגמת  שירי שפירא על התרגום המופלא ועל דבריה באחרית דבר שנתנו אור על היצירה.

נובלה לירית מהפנטת הכתובה ברגישות וכאב. נובלה שבה המה אינו חשוב אלא האיך.

רק בקריאה שניה ניתן להתענג על הכתיבה המופלאה והפואטית.

נובלה לירית, אנמארי שוורצנבך

מגרמנית, שירי שפירא

הוצאת אפרסמון 2019

ארמון הקרח, ספרו המהפנט והפיוטי של טאריי וסוס

שתי נערות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.

עלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.

און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.

מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש  של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.

כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.

ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.

יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים  הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח”  הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.

און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.

זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות  כשהטבע משמש אפיון לחיים,  דרכו  לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.

עבור און שהגיעה מהעיר הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה.

ארמון הקרח  מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות  כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.

“מבנה הקרח מתנשא מעליהם מלא תעלומה, אדיר, צריחים נעלמים באפלה ובענן החורף השט. נראה הוא נכון לעמוד לנצח, אבל הזמן קצר הוא עד להטעות, ויום אחד, כשיתחילו השיטפונות, יתמוטט ויפול.”

תאורי הטבע הקפוא, השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.

״והאדמה עשויה סבך שיחים וכשויות של עשב,…מבהיקה ככסף בשכבת הכפור שעליה לאורה האלכסוני של השמש״

הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.

מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך. מומלץ.

 ארמון הקרח, טאריי וסוס

תרגום מאנגלית, אידה צורית (המקור נכתב בנורווגית)

הוצאת עם עובד,1977

בין החומות – ג’ורג’ו בסאני

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019

טל מחכה לרכבת, ספר הילדים המקסים של איריס אליה כהן ,איירה תמי בצלאלי

אני משוחדת אבל אוביקטיבית.

את הפוסט לספר “טל מחכה לרכבת” אני מקדישה לשלוש נשים אהובות.חברותי, הסופרת, איריס אליה כהן, המאיירת, תמי בצלאלי וטל בתי.

יו. איזה ספר מרגש.

“טל מחכה לרכבת” הוא ספר צבעוני ומקסים.  ספר מהנה ושמח. איריס אליה כהן בונה עלילה בעלת קצב פנימי ותמי בצלאלי המוכשרת משלימה את העלילה בציוריה המרהיבים.

טל הקטנה מגיעה לתחנת הרכבת, אבל הרכבת מאחרת.

מה עושה טל? יושבת על ספסל וממתינה.

בזמן ההמתנה מגיעים אנשים לתחנה וגם הם ממתינים לבואה של הרכבת.

“כולם מקבלים את אותה התשובה:

הרכבת ככל הנראה מתעכבת,

אתם מוזמנים

כאן איתנו לשבת.”

זה ספר מתוק לילדים ולגדולים, ספר מצומצם בעלילה הכתובה, אך עם עלילה דמיונית.

  הטקסט של איריס אליה כהן, נפלא כמו תמיד. הוא מחורז  ונותן קצב פנימי.

 הציורים של תמי בצלאלי עדינים וצבעוניים  שעובדים על הדמיון עם המון מחשבה. גם הם מספרים סיפור, כמו הציפורים היושבות על הענף מביטות פעורות פה בתוכי הענק והצבעוני, אולי פוחדות? או עכברונים המדברים עם הכלב.

מטרת הציורים המספרים סיפור פנימי היא לעודד את דמיונו של הילד. לשאול שאלות וכך גם להתחבר למי שמקריא לו את הספר.

סיום הספר הוא פואנטה והפתעה.

אין לי עדיין נכדים, אך הספר הזה הוא כמו נכד עבורי.

 ליוויתי אותו מהרגע שהטקסט הגיע אל תמי. ישבתי איתה במטבח כשעל השולחן פזורים דפי האיור והסקיצות. היא הסבירה לי את תפקידה כמאיירת, איך כל ציור צריך להיות מותאם. וכל דמות צריכה ל”דבר” עם דמות אחרת. את ההשראה לדמות שחקנית הכדורסל שאבה מדמותה של בתי, טל. ( אני רואה בדמיוני את השחקנית כדמות גבוהה וגבעולית עם פנים בעלי נוכחות ומחייכים. שמה של טל שמחכה ניתן לפני האיור.) וכך הפכתי לסבתא של הספר.

תודה לך תמי על הציורים המרהיבים. על שלבי האיור לספר תוכלו לקרוא בבלוג של תמי בו היא מספרת בהומור על ההמתנה. תמי בצלאלי

 תודה לך איריס על הטקסט הנפלא. המילים שלך משמחות תמיד.

אל תחכו, רוצו לקנות את “טל מחכה לרכבת” מחכה לכם הנאת קריאה, בייחוד לסבתות שביניכם.

הספר מיועד לקטנים עד גיל חמש

טל מחכה לרכבת, כתבה איריס אליה כהן, אירה, תמי בצלאלי

הוצאת, ידיעות ספרים, ספרי חמד 2020

טל שלנו שמחה עם הספר

טל כשחקנית כדורסל בספר, האיורים ריגשו אותי ביותר, כמה תמי דייקה בדמות.

  

כל המשפחות המאושרות – ספרה השנון והמרתק של אן פאצ’ט

אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.

כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”

אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.

בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.

מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.

באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.

אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.

העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה.  הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.

לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.

אן פצ’אט  מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?

“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.

“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה  בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.

“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב?  לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.

ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.

 מומלץ ביותר.

כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט

מאנגלית, עידית שורר

הוצאת עם עובד, 2019

סבתא טורבו והשף המתנשף בהרפתקאה נוספת של איריס אליה כהן

יו, איזה ספר, סופגניה  !!

אני אוהבת, בעצם מתה על סופגניות בייחוד אלה עם השוקולד והרבה שוקולד. אבל, כמעט ואיני נוגעת בהן. השנה לחנוכה זכיתי בסופגניה חמה ומתוקה שאינה משמינה, אבל משביעה וגורמת לעונג. גם ספר וגם סופגניה לא צריך יותר.

סבתא טורבו  ממשיכה להפתיע, לשעשע ולאתגר את סביבתה.

ספר שני בסדרת סבתא טורבו.

סבתא מזל של קרן קרנינה הנקראת בפיה סבתא טורבו, מנהלת את בית המלון הכי טוב באזור, שהוא למעשה היחיד באזור. אצלה הכל מהר מהר, לכן הנכדה שלה קרן קרנינה קוראת לה סבתא טורבו. היא חוזרת על כל משפט פעמיים כשהיא מתרגשת. היא תמיד ממהרת, רצה לכל מקום אפילו בגשם. השיער שלה צבוע סגול והתסרוקת   מזכירה את מגדל אייפל.

סבתא ממש לא שגרתית.

לקראת חנוכה סבתא מזל טורבו רוצה לזכות שוב בתחרות הסופגנידא, ובשביל זה היא מתאמנת במטבח. וכמו שצפוי גם המטבח הפך לסדנת טורבו, הארונות פתוחים, קמח בכל מקום וסבתא טורבו מתרוצצת ממקום למקום,

אלא שאלברט, נגן הטובה מרפה את ידה של סבתא מזל ואומר שהסופגניות שלה אינן טובות כלל.

למלון מגיע אורח, השף זורבבל מתוכניות הראליטי, כל הסדר, אם היה כזה קודם מתחיל להשתבש.

מה יקרה לסופגניות, מה יעשה השף שאינו מפסיק להתנשף? ולמה אלברט כל כך תוקפני? האם סבתא תזכה שוב במקום הראשון ותטוס לפריס, ואיך קרן הנכדה ההגיונית תציל את המצב?

על כך בספר הנפלא.

סבתא טורבו והשף המתנשף הוא ספר מלא חיים ומרץ, הקריאה בו העלתה בי חיוך וצחוק והחזירה אותי עם הרבה הנאה לימי ילדותי, הרבה מהמרץ והאנרגיה של סבתא טורבו זרמו אלי תוך כדי קריאה. לרגע היה נדמה לי שאני במטבח של סבתא טורבו עוברת מהארון לתנור בשיא המהירות.

ובאמת, הספר כתוב בתחושה שאנחנו שם, רצים בגשם עם הסבתא, מתרגשים מהכנת הסופגניות. עוד רגע נפגוש בחיות שסבתא מגדלת.

מכל הדמויות אני אוהבת את קרן הנכדה, היא זו שחושבת בהגיון והיא למעשה כמו המבוגר האחראי בספר.

השפה של איריס אליה כהן נהדרת, היא מצליחה להתאים לכל דמות את סגנון הדיבור השלה. היא ממציאה מילים חדשות וביטויים מצחיקים שגורמים לחייך כמו “נס פך השמש”.

ספר מצחיק, מקסים, קצבי כמעט כמו סבתא טורבו עצמה. ספר שכתוב בשפה קריאה, עשירה ולא בשפה נמוכה. בשפה שרק איריס אליה כהן יכולה לכתוב ולשלב את מילותיה כך שיתאימו גם לילדים. מתאים כמעט לכל הגילים, גם המבוגרים שמקראים לילדים ייהנו ממנו מאוד.

אי אפשר להתעלם מהציורים המחויכים של רמי טל שעושה זאת שוב. ציורים שובבים צבעוניים מלאי הבעה ורגש. ציורים שמשלימים היטב את הסיפור הכתוב וגורמים לפעור פה.

ספר ססגוני ומלא מרץ והומר כמו סבתא טורבו, ספר שנקרא בשטף בלי להעצר לרגע.

כל כך נהניתי מהקריאה ומההרפתקאות שסבתא טורבו מספקת לסביבתה.

סופגניה נהדרת לחג, רוצו לקנות לנכדים את הסופגניה הכי מתוקה והכי לוהטת

למי הספר מיועד?

הקראה לגיל 5-6

קריאה עצמית כיתה א’-ד’

ובעיקר לסבים ולסבתות שיהנו מתעלוליה של סבתא טורבו ואולי יחליטו להכין סופגניות עם הנכדים.

סבתא טורבו והשף המתנשף, איריס אליה כהן

איורים, רמי טל

הוצאת טל- מאי  וידיעות אחרונות, 2019