הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מסע דילוגים – סיפוריו של חיים באר

המלצת קריאה ראשונה לשנת תש”פ ואין דרך טובה יותר מאשר להמליץ על ספר שהוא כולו ממתקים וסוכריות צבעוניות. “מסע דילוגים” של חיים באר הוא מסע ססגוני, שמח, עליז ובעיקר מַחְכּים. מסע שפותח את הלב והנשמה.

חיים באר, בעיניי, הוא אלוף המספרים. הוא בשביס זינגר הישראלי. סיפוריו מתובלים, מפולפלים, שוזרים אירוע בתוך אירוע, ובכולם  חוכמת חיים. סיפורים שנאספו מחוויות שחווה וחלקם כנראה שלא. חיים באר לא יקלקל סיפור טוב בעובדות יבשות. תמיד יוסיף לסיפור חן וחיוך מלווה בקריצה.

הסיפורים הקצרים שבספר- ויניטות כפי שכינה אותם אהד זמורה עורך “דבר השבוע”, הם אסופה של רשימות ממוספי דבר השבוע שאותן ליקט ד”ר גדעון טיקוצקי לספר שלפנינו. אישית הייתי מעדיפה שבסיום כל סיפור תופיע ההערה היכן ומתי פורסם הסיפור ולא בסיום הספר כפי שבחר העורך.

חיים באר סופג את סיפוריו ממפגשים עם אנשים, בחנויות ספרים, בנסיעה באוטובוס, במוניות, בהזמנות לאירועים רבי אנשים. בנסיעותיו לחו”ל.

הספר מחולק לשערים לפי נושאים. על משמעות הבית, על לימודים מהחיים, על הכתיבה ומקורות ההשראה, על הספרים , באחד הסיפורים הוא מספר שהגיע לפקידת מס הכנסה שביקשה ממנו ספרים והוא בתום לב הביא איתו את כל הספרים שכתב, הפקידה כעסה ורצתה לקנוס אותו על העלבת עובד ציבור.

“ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שהוא מת מתה איתו הספרייה.” מצטט חיים באר את אסא כשר. חלק מהסיפורים מוקדש לספריות של אנשים שנפטרו והוא מצא בהם ספרים. ספריו של ד”ר יוסף מישן שהפכה לעיסת נייר בגשם הביאו אותו להבנה מדוע אנשים רוצים להיקבר עם ספריהם.

סיפוריו הם געגועים לבית הוריו, לאימו שהשאירה בו חותם וסיפורים. אמו שהכינה אותו היטב לחיים ובימיה האחרונים כשראתה אותו עצוב אמרה לו :” כל החיים לימדתי אותך איך צריך לחיות…עכשיו אני מלמדת אותך איך למות נכון.”

בסיפור אחר מספר חיים באר שמורתו לפסנתר הודיעה לאמו: “פסנתרן הוא לא יהיה. הילד מנומס ומחונך ומנגן כמי שעושה מצוות. מה רע במצוות שאלה האם? והמורה ענתה “פסנתרן אמיתי צריך לנגן כמו אחד שעושה עבירות.” לפסנתרן לא הפך חיים באר, אך מספר סיפורים נלהב ומפולפל, מספר שמרתק את כל מי שמקשיב, נעשה, כמו מספר שעושה עבירות שאליו כיוונה המורה.

הרבה סיפורים יש בספר, קצרצרים, קצרים ומעט ארוכים. כולם גדושים בחוכמה יהודית ואישית. חלקם מחוכמת חנויות, אוטובוסים, מוניות, ובעיקר מהקשבה לזולת.

את חלקם קראתי ברצף, על חלקם התענגתי באיטיות. הספר מונח לו על השידה ואני ממשיכה לקרוא וליהנות מפניני הממתקים הללו מידי יום.

סיפור אישי לסיום.

לפני שנים למדתי כתיבה יוצרת, חיים באר היה אחד המנחים וזכה אף לקרוא סיפור מפרי עטי שהתפרסם בעיתון מאזנים.  “אני רוצה לדעת מנין צמחו הרגליים?” שאל אותי וכיוון כנראה לפרטים ביוגרפים שבסיפורי. באחד המפגשים סיפר לנו חיים סיפור.  “מלך אחד ביקש מצייר שיצייר לו תרנגול. הצייר הצנוע ביקש לגור  במערה ,דפים ומכחולים. לאחר שנה חזר המלך. הצייר הגיש לו דף ובו קשקוש. המלך נעלב וציווה לקחת אותו לגרדום. הצייר אמר למלך, “בוא למערה ותראה 364 ציורי תרנגולים, מה שאני ציירתי כאן זו הנשמה של התרנגול.”

כאלה הסיפורים של חיים, סיפורי נשמה על חיי היומיום, על החוכמה, על התבונה, על הדת, על המשפחה ובעיקר על השפעת העולם החיצוני על מספר הסיפורים.

“מסע דילוגים” הוא אוסף סיפורים חכם ורענן הכתוב ביד אמונה של אמן הסיפורים. סיפורים שהקורא היוצא למסע בין בני ברק ללונדון, לירושלים ומוסקבה, חוזר כשבאמתחתו לא רק חיוך והנאה, אלא גם חוכמת חיים יקרת ערך.

ממליצה בחום רב.

מסע דילוגים, חיים באר

הוצאת עם עובד 2019

בחזרה מעמק רפאים – ספרו החדש של חיים באר

מדוע בוחר סופר יהודי מוערך ומוכשר להיקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים, מדוע אשתו הנאמנה והאהובה מחליטה להתנתק מכל מה שקשור לבעלה הסופר? בספר שהוא ספק בלש ספק ביקורת מצליח להוביל אותנו חיים באר בתבונה ובחוכמתו ובעיקר בבקיאותו בספרות העברית מהמקרא ועד ימנו אל התשובה.

אלישע מילגרוים, מחברו של הרומן השנוי במחלוקת “נעטרי הקוצים” נקבר על פי דרישת אשתו נעמי בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים, הסיבה לבחירה זו היא אשתו  נעמי, אנגליה נוצרית המצליחה להעבירו לצד הנוצרי.

המספר שאין לו שם הוא צלם, אשר לפני שנים ערך כתבה על אלישע, דמותו של אלישע סקרנה אותו והוא ממשיך לאחר מותו לחקור את דמות הסופר בתקוה כי אשתו תאפשר לו להיכנס לחדרו.

העלילה מתפתלת ומסתבכת כאשר רוגל, בנו של מילגרוים  מנשואיו הראשונים, רוצה להעביר את גופת אביו לקבורה בהר הזיתים. נעמי, אשתו של אלישע מתגלה כשומרת קנאית על עולמו וארכיונו של בעלה, מחליטה לפתע למכור את כל עזבונו של אלישע. ולהתנתק מכל קשר וזיקה לבעלה המת ואומרת כי אינה גברת מילגרוים. נעמי המרמזת על נעמי מהמקרא.

אירועים אלו גורמים למספר להמשיך ולעקוב אחר דמותו של אלישע מתוך מחשבה ,כי אולי בעתיד יעסקו שוב ביצירתו והוא יוכל לעשות סרט דוקומנטרי שיבסס את מעמדו כיוצר.

הספר “בחזרה מעמק רפאים” היה מסע עבורי, מסע בין דפי הספר ואזכור שמות של אנשים ומקומות הוביל אותי למסע באינטרנט בחיפוש אחר האנשים והמקומות המופיעים בספר.

זהו ספר המזכיר ספר בלש, בלש כפול, האחד ברובד העלילתי והשני ברובד הספרותי. מה שחשבנו בראשית הקריאה אינו מה שבסיומה.

 “בחזרה מעמק רפאים” הוא ספר על הספרות ומקומה בחיי החברה, ספר שמעמיד את הספרות ובעיקר את מאחורי הקלעים של הספרות באור בוחן שאינו חיובי. יש בו ביקורת ולעג על פרסים ספרותיים,(פרס ספיר) על פגיעה בארכיונים של סופרים, כאב על סופרים ויוצרים מראשית הספרות העברית, עמודי התווך שלנו שהולכים ונשכחים, (ברדיצקבסקי, ברנר). ואולי הספר מתדיין עם ספרו של עמוס עוז, “הבשורה על פי יהודה”.

חיים באר מכוון את דבריו וביקורתו באמצעים  שבהם הוא בקיא, ספרות העבר של ברנר, ברדיצבסקי ומקורות מהתלמוד והגמרא. וגם כתיבתו מותאמת, הוא נע בין עברית תקנית לעברית תלמודית.

לאורך הספר תהיתי האם חיים באר מכוון לעצמו ולמקומו שלו בעיליתה הספרותית? אולי הצלם הוא בן דמותו, שכן חיים באר היה כתב צבאי, האם יש בספר מחשבות נסתרות משלו על אנשי הספרות בארץ.

כוחו של הספר הוא בשפה העשירה של חיים באר, בשפה מדויקת וגבוהה. שפה הנשענת על גדולי הסופרים, עגנון, ברנר, ברדיצבסקי. וכן ברמזים הספרותיים שהוא מפזר לאורך כל העלילה, מחברות החשק של עמנואל הרומי, יש גם רמז לספרו של חיים באר עצמו “לאן שנשאה אותם הרוח” בשמות האנשים, זלקינסון, יהודי מומר שתירגם את הברית החדשה, אלישע בן אבויה, הומינר, דולה ויטמן,

הקריאה בספר לפחות בשליש הראשון שלו לא היתה לי קלה, אך ברגע שהבנתי את מטרת הכתיבה, את האירוניה ואת הביקורת, הספר הפך לבעל משמעות, התחלתי לחקור ולבלוש אחר האירועים והדמויות, הסתקרנתי לדעת למי מכוון חיים באר את דבריו, הרגשתי אף את כאבו האישי שלו מעולם הספרות שבו הוא חי וכותב.

בחזרה מעמק רפאים, חיים באר

עם עובד 2018

קשר לאחד – ספרו של חיים באר ייקח אתכם לטיול קסום בירושלים

הספר “קשר לאחד” קושר את רשימותיו ומאמריו, שפורסמו בעבר וכעת אוגדו בעבודת צוות יחד עם העורך, גדעון טיקוצקי. הנושא האחד והמאחד בין הסיפורים הוא ירושלים.

לא יכולתי שלא לקרוא את ספרו של חיים באר מבלי לשמוע את קולו מהדהד בראשי.

ספרו הוא שיר הלל לירושלים, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ירושלים של ההווה וירושלים של העתיד, ירושלים האישית והפרטית שלו וירושלים של כולנו.

מספר על בתי קומיל והקשר האישי שלו אליהם, בתים שמהם צמח ועלה הרומן חבלים. על בית הכנסת שאביו הקים לזכר אשתו, על הוריו, על סבתו, על השכנים. על אנשי העבר של ירושלים, אליעזר בן יהודה, ברנר, על בית החולים שערי צדק. על הטיול שערך לאשתו בעקבות “מיכאל שלי”.

מצד אחד, מספר על הכאב שלו על התחרדות ירושלים מאז שנות השמונים ואילך. על כך שזו  אינה ירושלים שלו. ירושלים, העיר שבה נולד וגדל. אך מצד שני הוא מדבר בזכות הישוב הישן ונטורי קרתא. בשיחה עימו, בהשקת ספרו, סיפר שהוא מעריך אותם, כי הם אלו השומרים על הדת והם יהיו האחרונים שיורידו אותו לקבורתו.

“ירושלים היא המרכז של אנשי הגבולין.”

“ירושלים מתפוררת, מתפזרת, מתפשטת.”

“ומנגד, ירושלים הולכת ומתקבצת מכל עבר.”

“ירושלים מלאה זכרונות טרגיים.”

אי אפשר שלא לחוש כאילו אנחנו מטיילים יחד איתו ברחבי ירושלים, חשים באהבתו אליה, רואים את אותם הבתים ופוגשים באנשים שעליהם הוא מספר. בלשונו הייחודית והציורית, לשון גבוהה המתובלת בביטויים, הוא מעורר לחיים את האבנים, הבתים, הרחובות והקירות של העיר שטבועה בנפשו. ניתן לחשוב כאילו הוא יושב מולנו ומספר רק לנו על ירושלים הרבגונית שלו.

את הספר צריך לקרוא לאט לאט, לגמוע טיפין טיפין את מי הבאר המחייה נפשות. באר מלאה בחוכמה, ידע, הבנה, סלחנות ובעיקר אהבה ענקית לעיר. וכמו שאמר, ירושלים היא עיר נחלמת, עיר של חלום. “ירושלים היא עיר לא מושגת.”

בהשקת ספרו סיפר חיים באר על משמעות השם, קשר לאחד, קשר לאלוהים. כל החלקים המתפוררים של ירושלים מתחברים בקשר לאחד.

כמו כן סיפר על העטיפה, “תמיד יש אחד יוצא דופן, כל הכבסים נוטים מטה ותמיד יהיה אחד שיעלה מעלה, אל אותו אל האחד. החור שבטלית כמו לב שגם הוא מחבר לאל”.

הקשר שלי לחיים באר הוא אחד ובלתי נשכח. לפני שנים למדתי אצלו כתיבה יוצרת, הוא אהב את כתיבתי (שהופסקה ביוזמתי) ואני נשארתי איתו בקשר תקופה מסוימת. ספרו “חבלים” שיצא בזמן לימודי אצלו הציל את נשמתי.

קשר לאחד, חיים באר

הוצאת עם עובד, 2017