הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מוטי מרציאנו, בלש פרטי, ספרו החדש של יונתן יובל

מי שמכיר אותי ואת טעמי הספרותי יודע שאיני אוהבת ספרי מתח (פרט ליו נסבו, סידרת פנדורין. נערה עם קעקוע)  לפעמים אני קוראת ספרי בלש, כי דמות הבלש הוא המרכז שבספר ועלילת החקירה משנית משהו.

את הספר, “מוטי מרציאנו, בלש פרטי” קראתי בהנאה רבה.

מוטי מרציאנו בלש פרטי, הוא חוקר קטן. יש לו משרד מאובק וקטן בדרום תל אביב. מתעקש שיראו בו חוקר פרטי. מישהו מכנה אותו “בלש דמיקולו” והוא בחיוך עונה “אל תלכלך. קצת איטי, זה הכל.”

כן. באיטיות קצת גמלונית ועם מזל הוא פותר את כל החקירות.

בספר 4 סיפורים שהם 4, חקירות, מוטי מרציאנו אחד ודמויות משנה נוספות שמופיעות בכל הסיפורים.

יום אחד נכנסות למשרדו סוניה ואמה, שתיהן יוצאות חבר העמים ומבקשות שימצא את בוריס. בוריס הוא חצי אח של סוניה. בוריס הוא מתאגרף. “בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל לא היה חובב שנלחם כל כך הרבה כמו בוריס ולא היה אחד שמעולם לא הפסיד”

בסיפור השני מתבקש  מוטי מרציאנו לחקור את מותו של החקלאי שוקי ברקת שבמקרה היה חברו. הידיעה על כך תתפרסם ביום המחרת בעיתון, כך נאמר לו. התיק נסגר בטענה שזו התאבדות.

בסיפור השלישי חוקר מרציאנו את היעלמותו של דונלד, חבר בקהילה בארה”ב. הוא הגיע לארץ למטרות התנדבות בחפירות ארכיאולוגיות ונעלם.

הסיפור הרביעי הוא קצר מאוד זהו סיפור עם פלפל וסחוג ועוד תבלינים. חכם ושנון. אסתר קורץ, סטודנטית לתואר שני בפילוסופיה, צריכה להגיש עבודת גמר בנושא: אלוהים, יש אלוהים. אסתר מבקשת ממנו לחפש את אלוהים עבורה. מפאת קוצרו לא אספר כדי להימנע מספוילרים. אותו תצטרכו לקרוא בעצמכם ולהתמוגג.

מה אהבתי? ראשית את העובדה שהספר הוא ארבע חקירות ארבעה סיפורים. יונתן יובל לא האריך ופיתל את העלילה וסיבך אותה. להפך בנה נכון את הסיפורים והוביל את הקורא בניווט מדויק את הפתרון. אהבתי את דמותו של הבלש, הרי הוא הגיבור. מוחו החד, השיחות הפשוטות והיומיומיות שנהל עם לקוחותיו ועם אלו שחקר. דבריו ישירים וכנים. משתמש בסלנג המקומי, “מתגלש להם המוח”, “מתחרפנים”. בזכות השפה הכנה יוצר מרציאנו אמינות אצל הקורא. לא רק השפה יוצרת אמינות ,אלא דמות הגיבור שהוא אנטי גיבור, איש לכאורה רגיל, השכן ממול, איש שמחפש את משרתו, אמיתי.

מי שאוהב בלש אחד כזה משלנו, מתל אביב, ייהנה מהחקירות ומדמותו של מוטי מרציאנו.

ספר כיפי לימים חמים ומהבילים שכאלה.

מוטי מרציאנו, בלש פרטי, יונתן יובל

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

איורים, גיא גוטמן

ספר של צחוק ועצב, ספר שנכתב בתחילה על פתקים כזיכרון.

זו פעם ראשונה שאיני יודעת כיצד אתחיל לכתוב את דעתי על הספר. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי בעקבות קריאת הספר וכל כך קשה לי להעלות אותן על הכתב. מודה, לא רציתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, אבל דפדוף קל שכנע אותי להתחיל, ומכאן הדפים עברו מעצמם.

אתחיל בכך שבתי, סטודנטית לרפואה שנה שישית אמרה לי,  כל סטודנט לרפואה חייב לקרוא את הספר הזה, הספר צריך להיות על המדף לצד הספר של האריסון (ספר הרפואה הפנימית).

ואני? סיימתי לקרוא את הספר כשדמעות עצב זולגות על פניי המחייכים. אוקסימורון.

צחוק מהול בעצב , עצב מתערבב בצחוק, זו היתה התחושה שלי.

גיבור הספר הוא האיש הזקן, בתו של האיש הזקן כתבה על פתקי נייר  את מחשבותיה על אביה לאחר שנפטר.

הספר “האיש הזקן” הוא סיפורים קטנים מלאי זיכרונות חיים שלמים של אדם. כל סיפור הוא אירוע שבתוכו משולבים שברירי אישיותו של האיש הזקן. כולם יחד נותנים מכלול שלם של אדם מסור, נעים הליכות, איש ישר וטוב לב איש שלמד משפטים בלילות ובימים עבד כפועל בניין. כעורך דין נהג לטפל באנשים שלא היה ביכולתם לשלם לו. התשלומים שלהם לו היו מתנות קטנות, כלי אוכל, פרחים, מעדנים שהציפו את ביתם.

הסופרת נגה אלבלך,(את ספרה “סילנד” אהבתי מאוד) מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים, היא מכנה את אביה האיש הזקן מכמה טעמים, האחד אולי להרחיק את אביה האיש הקרוב אליה ובאמצעות הזרה להתייחס אליו כאל אדם שאינו קרוב אליה, או אולי מכנה אוו כך על מנת לומר, כל אחד מהאנשים הסובבים אותנו יכול להיות האיש הזקן שבספר.

מה עובר על משפחתו של האיש הזקן שאינו מזהה אותם? מדבר אליהם בשפה שאינה מובנת,

“בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית.”

מה עובר על בתו ואשתו של האיש הזקן המסרב ללכת לישון במיטתו, כי יש שם אישה זרה, מה יגידו עליו הוא שואל, ומוסיף ומה יגידו עליה. מתייחס לאשתו כאל אשה זרה, שואל אותה אם גם מחר היא תהיה כדי לשרוך את שרוכי נעליו.

לאורך הקריאה חשבתי, איך בני המשפחה מקבלים את השכחה והבלבול, האם נעלבים , האם כועסים על כך שהאיש הזקן כועס עליהם או מתלונן שלא יצא כבר 25 ימים מהבית בדיוק ברגע שבו הוא חוזר מטיול.

סיפורו נע בהיפוך כרונולוגי, מתחיל משנותיו האחרונות של האב ועובר לילדותו, נעורים, בגרותו. זיכרון ההווה אינו נעים, אב חולה , מבולבל שאינו מזהה את בתו. ,נגה אלבלך מספרת בחום מלטף על הכאב באיבוד הזיכרון ואיבוד האב שהיה לה. מהווה היא עוברת לעברו של האב, לילדותו, עוצמתו וגדולתו. תהליך זה הוא בדיוק כמו שאנו זוכרים את הורינו. בתחילה התמונות הן תמונות הזקנה ולאחר מכן צצים ועולים זיכרונות העבר הרחוק.

ספרים רבים נכתבו על מחלת האלצהיימר, אבל ספר זה הוא שונה ומיוחד, לא צריך עלילה ותיאורים ארוכים ומסורבלים על מנת להעביר את רגש הכאב והחמלה של בני המשפחה. נגה אלבלך מצליחה לספר על תחושותיה כבת ועל תחושת האב ברגעים של השכחה.

ספר רגיש, ספר עדין עם תמונות אנושיות המהוות מכלול שלם של מערכת יחסים בין אב לבת. אל תחששו לקרוא את הספר. להפך, אני ממליצה עליו בחום רב, כי יש בו הכל.

האיש הזקן, פרידה, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018