כבר כמה ימים אני מחפשת  מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות  במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה. דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים…

מי שמכיר אותי ואת טעמי הספרותי יודע שאיני אוהבת ספרי מתח (פרט ליו נסבו, סידרת פנדורין. נערה עם קעקוע)  לפעמים אני קוראת ספרי בלש, כי דמות הבלש הוא המרכז שבספר ועלילת החקירה משנית משהו. את הספר, “מוטי מרציאנו, בלש פרטי” קראתי בהנאה רבה. מוטי מרציאנו בלש פרטי, הוא חוקר קטן. יש לו משרד מאובק וקטן…

ספר של צחוק ועצב, ספר שנכתב בתחילה על פתקים כזיכרון. זו פעם ראשונה שאיני יודעת כיצד אתחיל לכתוב את דעתי על הספר. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי בעקבות קריאת הספר וכל כך קשה לי להעלות אותן על הכתב. מודה, לא רציתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, אבל דפדוף קל שכנע אותי להתחיל, ומכאן הדפים עברו מעצמם.…