הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אמנות השמחה – ספרה רחב היריעה של גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

“אמנות השמחה” הוא ספר רחב יריעה המספר את היסטורית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. דמות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה.

620 עמודי הספר “אמנות השמחה” ליוו אותי במשך שבוע. לשבוע חייתי באיטליה (ללא קורונה). בכל רגע רציתי לחזור ולקרוא על מודסטה ולדעת מה עלה בגורלה. מודסטה הפכה לחברה קרובה שגרמה לי לבליל רגשות. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיה או חושבת עליה. לרגע הערצתי אותה על התעוזה שלה, ולאחר מכן תיעבתי אותה על המוסר, או חוסר המוסר שבה. קנאתי בה על יכולתה ללכת עם האמת הפנימית שלה, ומאידך זעמתי על התנהלותה.

620 עמודים שהם מעל ל18.000 שורות שמתארות עלילת רבת שנים מגוון רחב של דמויות. למה אני מציינת את מס’ השורות? כי את הרומן המיוחד הזה יש לקרוא בין השורות. רב הנסתר על הגלוי. הגלוי רב גם הוא.

מודסטה נולדה בסיציליה, באיזור עלוב ובבית עני. ילדה שגדלה לבד וגידלה את עצמה, אמה היתה עסוקה בקיום המשפחה ובגידולה של מודסטה ואחותה בת העשרים מעוכבת ההתפתחות. מודסטה זוכרת את צרחותיה של אחותה הנעולה בחדר השירותים הקטן. כשזה היה קורה היא היתה בורחת אל טוצ’ו, חברה הבוגר שמלמד אותה מהו ים, “מים עמוקים כמו באר אבל כחולים” מהו אופק, “קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים.”

מודסטה גדלה לבדה בטבע ובו היא מגלה את כוחה הנפשי ובעיקר את גופה והמיניות המתפרצת שלה. מיניות ותשוקה לחיים שתהייה חסרת מעצורים לאורך כל חייה.

יום אחד מגיע אביה לאחר שנים שלא הראה עצמו בבית. אירוע נוראי מוביל את מודסטה למעשה איום לא פחות מאותו האירוע.

מהבית האומלל שבו יכלה להתנהל בחופשיות ולעשות כל מה שעולה על רוחה  היא מועברת למנזר, מקום סגור עם אמונה קשוחה וחוקים של עשה ואל תעשה.

הנזירות מדכאות את שמחת הגוף שלה. ״ בגוף הבריא אורבים פיתויים. את חייבת את הבריאות שלך לתפילות.״

בהמשך היא תהיה נגד הדת והכנסייה, “מי מכיר את הטבע? מי קבע את החוקים האלה ? האל הנוצרי? או רוסו? שהוריד את האלוהים מהשמיים כדי להכניס אותו לעץ?״

מהמנזר היא ממשיכה לבית אריסטוקרטי ובדרך מניפולטיבית זוכה בתואר של נסיכה וירושה. כאן במקום הזה של מעמד גבוה עם שילוב של חית פרא היא תהפוך לאישיות עם דעה עצמאית מגובשת ומשפיעה על כל מי שסביבה. הווילה אינה מעניינת אותה, ממנה היא עוברת לעיר, שם היא מגלה את תשוקת החיים שבערה בה עוד מימי ילדותה. כל כולה הופכת להיות בעלת תשוקה, חושנית שאינה מוותרת  ואינה בוחלת בכלום. היא מבלה עם גברים ונשים, מתאהבת, מאמצת ילדים של אחרים כמו היו שלה. הופכת לדמות בעלת אידאולוגיות פוליטיות. עוברת שתי מלחמות עולם, פאשיזים, מוסולני. מאפיה, נכנסת לכלא, אבל תמיד היא מוקפת באנשים שאוהבים אותה ומעריצים אותה.

לא. זה לא ספוילרים. האירועים מתוארים בפירוט וצבעוניות, עם המון מחשבות ורגשות שהן לב ליבו של הרומן. כי כל החיצוני הוא מטרה. מטרה לתאור היסטוריה אישית והיסטוריה של המדינה ואירופה.

“אמנות השמחה” היא סאגה מודרנית שבמרכזה דמות ייחודית ושונה העוברת שינויים ונהנית מהתנהלותה וחייה.

הספר נע בין גוף ראשון לגוף שלישי, בין כתיבה כמו מחזה או תסריט לבין כתיבת יומן ואפילו יש פניה לקורא. זהו רומן שיש בו הכל.  חופש בחירה, תשוקה לחיים ותשוקה מינית מגוונת, אידאולוגיות חברתיות ופוליטיות, מוסר,  פסיכולוגיה. הכתיבה נעה בין שפה פשוטה לשפה גבוהה וציורית.

 ״ אותם געגועים הם שדחפו אותי לקבע את נעורי בדפים הללו, כי לא רציתי שהדממה תמחק את שערה הארוך של ביאטריציה״

“אמנות השמחה” הוא ספר שמלווה את איטליה מראשית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. ונדמה כי איטליה היא מודסטה ומודסטה היא איטליה.

אי אפשר שלא לשבח את עבודת התרגום הנפלאה של שירלי פינצי לב שהצליחה בכישרון רב לתרגם את הדיאלקט הסיציליאני לעברית. תרגום משובח שמצליח להמחיש את הדמות ובעיקר את מחשבותיה. על עבודת התרגום  ניתן לקרוא כאןhttps://it

 אני יכולה לכתוב 600 עמודים על 600 עמודי הספר.

למה לקרוא את הספר המורכב והלא פשוט הזה ?

כי הדמות מעניינת, דמותה של מודסטה היא דמות ססגונית ואמיצה, נחושה בדעתה ומאמינה באמת הפנימית שלה. דמות יוצאת דופן שהקדימה את זמנה. גם אם יש בה תכונות ופגמים שאינם לרוחנו היא מרתקת ומיוחדת. אפשר לומר שזו אחת הדמויות המפתה והמסקרנת שקראתי לאחרונה.

אמנות השמחה, גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת הספריה החדשה

המצאות מזדמנות -אֶלֶנה פֶרַנטֶה

בספרה “המצאות מזדמנות” מגלה אלנה פרנטה בפנינו את ליבה ומחשבותיה כמעט על כל נושא.

לא מזמן הצהרתי שיש סופרים שאני יודעת שאקרא כל מה שכתבו. אלנה פרנטה היא אחת מהם, אני מוכנה לקרוא אפילו את רשימת המכולת שלה. קראתי את כל מה שכתבה וברור שאמשיך לקרוא אותה. הקריאה ב”רומנים  הנפוליטנים” (“החברה הגאונה”) שלה הפכה עלי כמעט את כל עולמי. הייתי שבויה של לילה ולנה, לא יכולתי להתאפק עד שיתורגמו ספרי ההמשך וקראתי והאזנתי להם באנגלית( ממתי אני קוראת פרוזה באנגלית)

הקובץ “המצאות מזדמנות” הוא אוסף של 51 טורים שכתבה מידי שבוע  למגזין הגארדין הבריטי. במשך שנה כתבה טורים על פי נושאים שהעיתון שלח לה. הטורים מובאים לפי סדר פרסומם בעיתון ומלווים באיורים נפלאים של אנדראה אוצ’יני, שהם אומנות בפני עצמה וממלאים את הפער שבין הכתוב לדמיון.

אלנה פרנטה כותבת בכנות על כל נושא. היא מביעה עמדתה באופן נחרץ, אך לא תוקפני. הקורא מזדהה עם דבריה ומושפע מהחשיבה הפתוחה שלה לכל נושא. בחלק מהטורים היא אומנם מדברת בכלליות ומעל לפני השטח, מה שאינו מפריע להבין את המחשבה שלה. בחלק מהטורים היא מעלה זיכרונות וחוויות אישיות שהובילו אותה למחשבה הנוכחית בחייה הבוגרים או לשינוי החשיבה שלה.

היא מספרת על הכל, על הפחדים החיצוניים מנחשים או פחדים פנימיים מעצמה. על אמהות והורות, ״ אני אוהבת מאוד לזהות את עצמי בבנות שלי, ויחד עם זאת להרגיש שהן עושות הכל כדי להיות שונות ממני.״

על מצבי רוח, על שקרים ועל ווידוי. על  כך ששיקרה רבות בילדותה והיום היא מבינה את הילדים שמשקרים, כי הם למעשה מגנים על עצמם בכך.

 על המוות כנקודה אחרונה.

אהבתי את הקטעים שבהם היא מדברת על הכתיבה, על הרצון לכתוב על האמת ואיך הפך יומנה מאמתי למומצא, דרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הכפייתיות באמת. על השקר והבדיקה בסיפורת שלה. אלנה פרנטה מעודדת את מי שיש בו צורך לכתוב, “לא דוחים כתיבה” היא פוסקת נחרצות.

על ניצחון והפסד, ״כל עוד נשמה באפנו נתייסר בחשד שבדיוק ברגע שהיה נדמה לנו שניצחנו, לאמיתו של דבר הפסדנו״

הקטעים כתובים בחוכמה ורגישות. מגלים את הידע הרחב שלה ואת העובדה שהיא לא כתבה אף טור סתם, אלא השקיעה בו מחשבה מתוך כבוד לקוראים ובעיקר לעצמה. הקריאה בטורים שלה מעוררת בקורא מחשבה על הנאמר, למשל על מוות בגיל צעיר שבו משמעות הגיל משתנה, פעם שלושים ושמונה היה בעיניה צעיר וכעת שישים הוא הצעיר החדש שלה.

כותבת בכנות בשפה המיוחדת לה. בחלק מהטורים יש בה אומץ לנפץ מיתוסים כמו פטריוטיזם. ״להיות איטלקיה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית.״ זו הצהרה כנה מאוד בעיניי.

יש בה תעוזה וכנות להביע דיעה מחושבת ומדויקת על פמיניזם וגבריות, ״המבט הגברי המציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם, שמנות, רזות…ואנחנו אימצנו בסיפוק, בייסורים…את מה שנכפה עלינו.” אמירה מאוד כואבת על הנשים ומתריסה כנגד הגברים.

אלנה פרנטה היא תופעה שלא היתה כדוגמתה בעולם הספרות, היא מקפידה להסתיר את זהותה ואינה מספקת אינפורמציה על עצמה, היא אינה מאשרת או מכחישה את מה שכולם חושבים. באחד הטורים היא מסבירה מדוע אינה מתראיינת מול מצלמה או עיתונאים. היא פשוט מעדיפה את הכתיבה ולכן מתראיינת בכתב.

בדקתי את עצמי האם נהנתי מהקריאה רק בזכות העובדה שזו אלנה פרנטה? התשובה היתה לא. בכתיבה חכמה ורהוטה היא הצליחה לגרום לי לחשוב על אותם הנושאים שהעלתה. היא פתחה בפני את מחשבותיה ונתנה לי הצצה פנימית אל עולמה האישי.

לרגע אפילו שקלתי לכתוב לעצמי על אותם הנושאים. כיוון שאיני עקבית במשימות שעורי בית ויתרתי והנחתי לה לומר את מה שהיא חושבת ולי להתמוגג מהנושאים והחשיבה שלה עליהם.

בסיום הספר היא מודה לקוראים שלה, התודה שלה, לנו הקוראים שבתה את ליבי.

אני קראתי את הספר לאט והתענגתי על כל טור. ממליצה לכם לקרוא את מחשבותיה ודעותיה.

המצאות מזדמנות, אֶלֶנה פֶרַנטֶה

מאיטלקית, רמה איילון

אילוסטרציות, אנדראה אוצ’יני

הספריה החדשה, 2020

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי – עדנה שבתאי

“כי היום עובר” הוא ספר ממואר הכתוב באהבה, אהבה לאיש ,אהבה לזוגיות, אהבה למדינה, אהבה לאומנות.

כתיבת ביוגרפיה או חיים עִם במרחק של זמן אינה מלאכה קלה. הכתיבה עלולה לסחוף את הכותב לסוג של נוסטלגיה מתרפקת או לחלופין להתחשבנות.

עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי ברגישות ובכנות וחשפה את אהבתה לצידו של מי שנחשב כאחד היוצרים המוכשרים שהשפיעו על הספרות העברית.

עדנה שבתאי בחרה בשורה “כי היום עובר” מהשיר  “לפנות ערב” לשם ספרה שאותו היא מגדירה חיי עם יעקב שבתאי.

שירו של יעקב שבתאי הוא שיר אהבה וכך גם  הספר. עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי באהבה רבה, אהבה לאיש, אהבה לזוגיות, אהבה למדינה ואהבה לאומנות הכתיבה.

 בכנות ובישירות, חשפה את חייה עם אהוב ליבה מגיל חמש עשרה.

באוגוסט 1950 כאשר הגיעה לבית הוריה בקיבוץ מרחביה לפנות ערב ראתה אותו, “נער שנראה כגבר-גבוה, רחב כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו.” הוא עמד נבדל מחבורת הנערים של השומר הצעיר. עדנה הופנטה “מהעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו”.

זה היה רגע מכונן בחייהם המשותפים, מכאן נקשרו חייהם יחד. שישה ימים בילו עד שחזר לתל אביב.”התזכרי אותי?” שאל. עדנה לא שכחה מאותו היום ועד עתה.

לאחר שחזר לתל אביב שולח לה יעקב שבתאי מכתבי אהבה, אוי, כמה התרונן ליבי לקריאת מילות האהבה האינסופיות ששזר לה יעקב. התפעלתי מיכולתו להביע רגשות חמים ועצומים כל כך בגיל צעיר. הוא כינה אותה “צוציקית” והוא? בשנה גדול ממנה. נדמה לי כי במכתבים אליה נִטע הזרע לכתיבתו הרגישה בספריו.

לאחר שנישאו חיו בקיבוץ מרחביה. באירוע היובל לקיבוץ כתבו והלחינו הוא וחבריו שירים, זו כנראה היתה ההתחלה הספרותית שלו, זו התשובה לשאלתה, “איך צמח אותו נער ספורטאי לסופר ומחזאי שיצירותיו חותרות לפענח את החידות הנצחיות של חיי האדם.”

עשר שנים חיו בקיבוץ עד שגמלה בעדנה ההחלטה לעבור לתל אביב ויהי מה. יעקב היה בתל אביב במהלך השבוע לצורך כתיבה. את הפחד מקשיי קיום וחוסר פרנסה פטרה בכך שהיא זו שתדאג למחייה והוא ישקוד על הכתיבה וכך היה. החלטה שאולי גבתה ממנה את מחיר ההתפתחות שלה.

החיים בתל אביב של ראשית שנות השבעים היו שונים מחיי הקיבוץ, ביתם הפך להיות מוקד התכנסות של אנשי התיאטרון והספרות.

אהבתי לקרוא על תל אביב של פעם של שנות השבעים, שכבר אז נשאתי עיניי אליה, הרחובות הקטנים, העצים, הנוף לים, בתי הקפה ואנשי התרבות.

החיים נראו לשניהם טובים, הם רכשו דירה קטנה מול הים, עדנה עבדה ויעקב כתב, עד שהחיים נחצו. יעקב שבתאי עבר התקף לב שהותיר אותו ללא כוחות ועם פחדים מרובים מהעתיד. סכנה נשקפה לחייו.

בתיאורים רגישים מתארת עדנה שבתאי את התקופה. את הפחדים והלבטים הזוגיים שלהם. היא דואגת לו לשקט פיזי ונפשי מחשש שהוא עלול לקבל התקף נוסף.

מנחם פרי שייסד באותה תקופה את החוג לתורת הספרות הכללית, זיהה בכתיבתו של יעקב שבתאי כתיבה רעננה ומעמיקה ,כתיבה שונה בסיפורת העברית והזמין אותו למסור לו את כתב היד לספרו שייצא לאור בהוצאה שאותה הוא מתעתד לייסד.

מעתה הוא יקדיש 5 שנים לכתיבת הספר “זיכרון דברים” שהתפרסם בשנת 1977ספר שזכה לכינויי, “הספרות העברית לפני “זיכרון דברים” ולאחריה.” כתיבת הספר לוותה בידיעה שימיו שלו הולכים ואוזלים.

אני זוכרת כסטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את ההתרגשות המהולה בהערצה של כל המרצים לַספר. לא היה שיעור אחד שלא דובר בו, עד כמה הוא מהפכני ואחר.

“כי היום עובר” הוא ספר לירי, פואטי על אהבה עוצמתית, אהבה שעדנה טרחה לשמור ולשמר גם ברגעי משבר. היא זו ששמרה על התא המשפחתי באהבה רבה.

הקריאה בספר הותירה אותי נרגשת מול עוצמת האהבה. היא מצהירה שיעקב היה האיש שהכי אהבה בעולם. תהיתי עד כמה היא אהבה אותו ובאילו עוצמות שהיתה מוכנה לוותר על רצונותיה שלה מול אנוכיותו שלו. אפילו על רשיון נהיגה ויתרה, כיוון שאמר לה כי הוא עלול לחטוף התקף לב אם היא תאחר. או ויתור על לימודים על מנת להמשיך ולפרנס את המשפחה. דוחה את  כתיבת הדוקטורט כדי שיתפנה לכתיבת ספרו השני. ״ אני זקוק לך אני זקוק לך ולמידה שלמה של ביטחון בך ובכל מה שנוגע לקשרים שבינינו״.

עדנה שבתאי לא רק פתחה את ליבה וסיפרה על חייה עם יעקב שבתאי, אלא שיתפה אותנו בהבאת מכתבים אישיים שכתב לה. מכתבים מרגשים, שלרגע קינאתי ביכולת ביטויי רגשותיו ואהבתו. שיתפה גם את לבטיו הרבים לגבי עריכת הספרים וכמה מאמץ רגשי נדרש ממנו לשנות, להוסיף, לערוך ולכתוב מחדש.

 היא זו שהיה מתייעץ איתה ומביא בפניה את הטיוטות. היא ידעה לפנות עבורו את כל המרחב על מנת שיכתוב. אני מניחה שרבים יתהו מדוע והאם היום יש נשים שכאלו. אך השאלה אינה צריכה להישאל. מהספר עולה כי עדנה שלמה עם הבחירה שלה.

בספר הזה היא מנסה להעביר לנו את החיים לצד, ליד ענק כריזמטי שסביבו נאספו אנשי רוח. נשים הוקסמו ממנו, סופר בעל יכולת לשזור את הפרטי בלאומי ולהפך. יעקב שבתאי היה מבין הסופרים הנטורליסטים הראשונים, ידע להבליט את האבסורד. מה שהעסיק אותו בכתיבתו הוא תנועת הזמן, משמעות החיים. משמעות החיים לעומת כוחו של המוות. לכן נדמה לי שהחיים לצידו לא היו קלים והיא הצליחה לשמור על משפחה וזוגיות.

ביוגרפיה או ספר ממואר שמרבית פרטי החיים ידועים לנו, יחודו של הספר הוא נסיון למצוא הסבר כיצד צמח לסופר משפיע, או איך חמותי היתה אומרת, “מניין צמחו הרגלים”.

ממליצה.

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי, עדנה שבתאי

הספריה החדשה, 2019

התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור

ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.

א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.

ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״  היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.

מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?

ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.

אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.

הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?

״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.

מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני  של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן  הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.

יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.

לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.

היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.

התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,

“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”

אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.

המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות  חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.

מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.

“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר  למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.

ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.

התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה , 2019

לעולם אל תיתן לי ללכת של קאזואו אישיגורו – לא יניח לכם לרגע

כבר כמה ימים אני מחפשת  מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות  במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה.

דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים ומושיטה אותו לכם, בדיוק כמו טקס הגשת כרטיס ביקור ביפן, ואומרת: “שבו ותקראו אותו. הפרק הראשון לא יהיה מובן לכם, בפרק השני יתחילו להתבהר הפרטים ומהפרק השלישי לא תוכלו להניח אותו מהיד והוא לא יניח לכם.”

הגיבורה קתי מספרת את סיפורה בהווה כשהיא בוגרת בת 31. בתחילת הספר אנחנו פוגשים בה כשהיא נערה בת 13 המתחנכת בפנימית הֶלשַם. לא ברור לנו אם הפנימיה היא פנימיית לימודים או בית יתומים מכובד. לא ידוע לנו למה קתי וחבריה נמצאים בפנימייה ואם יש להם משפחה מחוץ למקום. התנאים בפנימייה נחשבים למעולים. הילדים אינם רעבים, הם נבדקים בדיקות רפואיות, לומדים, בעיקר מתמקדים איתם בשעורי אומנות.

קת, רות וטומי הם שלושה חברים צמודים המלווים אחד את השני במשך שנות ההתבגרות. טומי נחשב לילד זועם שניתן בקלות להרגיזו, חבריו תמיד טורחים לפגוע בו על מנת שיכעס וישתולל. רות היא הדומיננטית מבין השלושה, היא מנסה להשליט את דעותיה, ואילו קת היא הכוח המאזן מבין שלושתם.

 קת ושני חבריה הטובים, רות וטומי, מרגישים שמשהו אינו נכון.

״עליכם לזכור שבשבילנו, בשלב ההוא של חיינו, כל מקום מעבר להֶלשַם היה כמו ארץ דמיונית.״

לאט לאט יתבהרו הדברים. טכניקת הגילוי מאוד איטית ואנחנו חווים את המסתורין והגילוי בדיוק כמו קת וחבריה. שלב אחר שלב, פרט ועוד פרט. אמת ומסתורין, תעתוע.

עד כאן אני מגלה פרטים על הספר.

לא, זה לא ספר מתח למרות שיש בו מעט סממני מתח, זה גם לא ספר מדע בדיוני למרות שיש בו רעיון עתידני.

 זה ספר על בדידות של אנשים צעירים, על חברות אמיצה, על עתיד מוגדר ולא מוגדר על תרמית ובעיקר ביקורת חברתית.

יש בו שאלות קיומיות פילוסופיות על מהות החיים ואיכותם, דילמות מוסריות, “הרי מילא נמות כולנו ביום זה או אחר.”

״כל הזמן אני חושב על נהר אי שם ויש בו שני אנשים שמנסים להיאחז אחד בשני נאחזים כל כוחם, אבל בסוף חייבים להרפות, להתנתק ולהיסחף.״

ומעל לכל הוא ספר על אומנות, על הנשמה האמתית של האומן ויכולות היצירה שלו. המורה אמילי אומרת להם “שירה, תמונות אומנת מגלים את מה שאתה בתוכך. הם מגלים את הנפש שלך.”

שאלת השאלות היא האם האומנות מובילה את האדם לאהבה, לשינוי, לגילו העצמי שלו.

קראתי את כל ספריו המתורגמים של אישיגורו.

 בגיל חמש היגר אישיגורו עם משפחתו מיפן לאנגליה. אומנם הוא אינו נחשב לסופר יפני, אך תרבות יפן ואומנות הכתיבה היפנית חלחלו אל תוך עולמו הפנימי. בכל ספריו נמצא  כתיבה מאופקת, יכולת ליצור הסתרה ולברוא מסתורין, לברוא דמויות שאינן מוצאות פתרון בעולמם, ובעיקר בדידות קיומית של הדמויות.

כמה מילים על :

התרגום המופתי והמדויק של אלינוער ברגר. תרגום שמצליח להעביר את חוויות הדמויות.

העטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים.  התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר.

שירו של מסאוקה שיקי (1867-1902) גדול משוררי ההייקו בספרות יפן, מבטא בעיני את מהותו ונשמתו של הספר. רובד ועוד רובד המתגלה לאט לאט אחרי שהערפל מתפוגג.

הציפורים נעלמות

מתוך הערפל באות ונגלות

אניות המסע.

(מסאוקה שיקי, “שני סתווים”, תירגם, איתן בולוקן)

אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר. אישיגורו בדרך כתיבתו הווירטואוזית נוגע במהות הפילוסופית הקיומית של האדם.

“לעולם אל תיתן לי ללכת” לא ירפה  מהקורא זמן רב אחרי קריאתו.

לעולם אל תיתן לי ללכת, קאזואו אישיגורו

מאנגלית, אלינוער ברגר

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

פרטים על הספר ורכישה https://www.kibutz-poalim.co.il/never_let_me_go?bsp=12700

אִתי החיים משחֵק הרבה, ספרו המרתק עד דמעות של דויד גרוסמן

סיימתי את קריאת הספר בלי נשימה. הרגשתי כמו טיפוס במעלה הר, עוד צעד ועוד צעד, כשבכל צעד יש לי פחות ופחות אויר וחמצן לנשימה.

אני לא רוצה להגיד על הספר הזה כלום, גם מחשש לספוילרים ובעיקר מהחשש שאם אגיד עליו אפגע בקריאה שלכם.

אגיד שהספר מצריך ריכוז וקריאה איטית. אי אפשר לפסוח על מילה פסיק או מקף, כן, מקף, הוא חשוב כל כך.

“אִתי החיים משחֵק הרבה” הוא ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל (כל זה נאמר בדפים הראשונים).

את הסיפור מספרת בעיקר גילי הנכדה, שמעריצה את אביה.

״אני מנסה לספר את הדברים באופן מסודר, כפי שקרו, לשמור על הרצף.”

 “לכן כל מה שאספר מכאן והלאה הוא דברים שקיבלתי בדיעבד מאבי מורי רפאל וקצת השלמתי בעצמי.”

הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. בין ערבוב של גופים, אני, את, היא, גוף ראשון ושלישי. כשגילי מדברת על כאביה מהעבר היא עוברת מגוף ראשון לשלישי.

“סליחה על הגוף השלישי שננקט פה פתאום, הגוף הראשון כואב מידי.”

כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות, אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.

האחת אוהבת  בעוצמה, השנייה רעבה לאהבה, והשלישית מתרחקת ממנה כמו מאש. כולן נושאות את הכאב שלהן כמו צלב. כאב שאפילו הקורא חש בו ולא יכול להקל עליהן, כי הוא יודע שהמשא והמסע הוא שלהן, של שלושתן יחד וכל אחת לבד, והן חייבות לעבור אותו.

הקורא, שאומנם עומד מהצד וצופה בהן, אינו נשאר אדיש. היו רגעים שהרגשתי שאני איתן מתחת לשמיכה, או עומדת בגשם ובשמש. כל כך רציתי לחבק אותן. אהבתי את כולן, את ורה, האשה החזקה שמדברת כמו עולה חדשה, למרות שהיא כבר 46 שנים בארץ, את נינה האבודה, את גילי שאוטמת עצמה לעולם ואוהבת כל כך את סבתה. כל דמות מעוררת הזדהות.

סבל, כאב, קשרי המשפחה וסוד שמנע מהדמויות לחיות בשלוה הם נושאי הספר, אבל מעל לכל זהו ספר על זיכרון ושימור הזיכרון. נינה אומרת שהיא חולה במחלת השיכחה, גילי מנסה לבדוק אם היא זוכרת נכון מה שסיפרה לה סבתה. יש בספר פחד ממה שיישאר מהאדם, מה נכון או לא נכון בשימור הזיכרון, מה עובדה ומה רגש, ובעיקר פחד שהכל ימחק.

“מחק גדול עובר שוב ושוב על התודעה.”

גדולתו של סופר היא היכולת לקחת את המציאות או דמות מציאותית ולרקוח במילים סיפור מרתק, כי לא חשוב הוא “המה” אלא “האיך”. גרוסמן ריתק אותי, מסוד אחד לשני והמשיך לסוד אחר, עוד גילוי קטן. ככה עד  העמוד האחרון. מתח שתופס ולופת את הגרון. ובכל פעם נאמר אם בשתיקה, או במילים מפורשות, ״יש דבר שאף פעם לא סיפרת.״

 גרוסמן ענק (אין לי מילה אחרת) ביכולתו להבין את הדמויות, להביא את הסיבות והמניעים שלהן לאירועים מבלי לתת לקורא הסברים ופרשנויות משלו כסופר. הוא סומך על הקורא שיבין בעצמו. כמה רגישות נשית , “בחורה בת 15 צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה לאשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה ותגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא.” (לא חושבת שגבר או אבא חשב על זה).

כוחו של הספר הוא לא רק בדמויות הצבעוניות והמרתקות, אלא בתיאורים של הדמויות ובמצבים שאליהן נקלעו. גרוסמן הוא וירטואוז של מילים מדויקות וצירופי מילים, למשל  “ורה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד השידרה שלו התחיל להתמוסס.”

הסבר לשם הספר, שנראה לי משונה, ניתן כמעט בסיומו, שם שמסביר לא רק את תוכן הספר, אלא גם את הסופר דויד גרוסמן עצמו.

זהו. אני חושבת שאמרתי מספיק. כל מה שנותר לכם הוא לרוץ לקרוא את הספר. ולי לקנא בכם על המפגש עם נשות המשפחה.

אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 2019

מוזמנים להקשיב מה סיפרתי על הספר הנפלא ברדיו ארץ, בתוכנית מועדון ספרות עם יוסי ריבלין.

https://soundcloud.com/eretzfm/28319a?fbclid=IwAR0oXkb8wGyZB5E4kfLWCssJvguXc1ruyGOIcvW8FsLqs6pBxz8W6x6iaZ4

חמדת” – ספרה המהפנט של טוני מוריסון”

דמיינו לעצמכם אוטובוס תלמידים יוצא בדרכו לטיול שנתי לאילת. המורה יושבת בקדמת האוטובוס שקועה בקריאת ספר בעוד התלמידים סביבה שרים, שמחים, אוכלים חטיפים. והיא? היא אינה רואה ואינה שומעת. אוכלת את הדפים וגומעת את המילים.

אני הייתי המורה, זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. הספר שקראתי בו היה “חמדת” של טוני מוריסון. אני זוכרת שלא יכולתי להרים את העיניים מהספר, המורים והתלמידים התענינו מדוע הספר ריתק אותי. מה שגרם לתלמידיי לרוץ ולרכוש אותו לאחר הטיול.

“חמדת” יצא שוב בעריכה מחודשת, , תרגומה של ניצה בן -ארי הוא משובח ואינו זקוק לחידוש, אך הוא נערך מחדש ונעשו בו שינויים. האותיות גדולות, שם הגיבורה  תוקן מס’ת לסת’ה ובנה מבאגלר לביוגלר.

אותה חווית קריאה של לפני עשרים שנה, נותרה בי גם עכשיו בקריאה הנוכחית.

כמו אז גם עתה הספר היפנט אותי, הרגשתי שקרביי מתהפכים שוב ושוב, צמרמורת וכעס אחזו בי על העוול וההתעללות בעבדים. זה אינו ספר קל, אך הוא ספר חובה. ספר שמצליח להעביר את חווית העבדות, ומה המשמעות של להיות אדם חי ונושם אך ללא זהות, להיות אדם שחור באותה עת היה לא נוע בחופשיות, לעבוד  ללא רצון חופשי, לעשות מה שאומרים לך ולא לחשוב על זכויות אנושיות.

השנה היא 1873, 17 שנים אחרי האסון שפקד את סת’ה גיבורת הרומן. 17 שנים שבהם ביתה 124 הופך להיות רדוף רוחות שאף אחד אינו רוצה להגיע לקרבתו. “124 היה זדוני. חדור ארס של תינוקת.” הרוח המשוטטת בחדרי הבית היא של חמדת, התינוקת בת השנתיים שנרצחה בידי אמה, סת’ה, כאשר ברחה “מנווה חסד” אל החופש. סת’ה ברחה אל ביתה של חמותה, בייבי סאגס, שנפדתה מעבדות על ידי בנה. הבעלים של סת’ה  רדף אחריה והיא כדי למנוע מילדיה חיי עבדות מחליטה לרצוח אותם. היא מספיקה לרצוח רק את התינוקת ללא השם. כשהקימה מצבה לזכרה ביקשה שחמדת ליבנו ייכתב על האבן, החרט כתב רק חמדת כי רק עבור זה קיבל תשלום.

הספר נפתח בשנת 1873 סת’ה ובתה דנבר היחידות שנותרו מהמשפחה,נמצאות בביתן. בייבי סאגאס נפטרה משברון לב, אחייה של דנבר ברחו, כי לא יכלו יותר לחיות בבית עם הרוח.

אל ביתם מגיע פול די שנים אחרי שנעלם. כשהיה צעיר ועבד בחווה היה מאוהב בסת’ה כמו כולם, אך האלי הוא זה שזכה בה ולו ילדה ילדים. פול די מצליח לגרש את רוח התינוקת, אלא שיום אחד מגיעה אל ביתם נערה כבת 18 המכנה עצמה חמדת. מכאן ינוע הרומן קדימה ואחורה, אל העבר הנוראי להווה הגרוע. סת’ה משוכנעת שזו בתה שחזרה אליה כנערה. גם דנבר חושבת שהיא אחותה האבודה.

האם הרוח קיבלה צלם אנוש ותרדוף אותם עכשיו במציאות? האם הנערה היא חמדת הבת? או שסת’ה רוצה לראות בה בתה. האם היא אותה חמדת התינוקת שנרצחה וחזרה בגלגולה הנוכחי כנערה, או שהיא סמל לכל העבדים השחורים שבאים כרוחות רפאים מהעבר וטורדים את מנוחתם של הלבנים?

או שמא חמדת היא כל נערות העבדים שנעלמו ומתו ועכשיו באות לספר את סיפורן.

הסיפור כתוב בסגנון ראליסטי סוראליסטי, עירוב של מציאות, מחשבות ודמיון. לפעמים לא קל לעקוב אחר הדמויות ומחשבותיהן ולנסות להבדיל בין בדיה ומציאות. טכניקה זו של עירוב מציאות ודמיון יוצר את התחושה המורחבת של העבדות על כל מרכיביה. הסיפור מסופר לאחר מלחמת האזרחים, שנים שבהן החל שחרור העבדים וניתנת זכויות, אך המחשבות של הגיבורים והזיכרונות האישיים שלהם שמועלים בספר מחדדים את הכאב של להיות עבד שחור בארה”ב.

ומה זה אומר להיות עבד?

בייבי סאגאס אומנם נפדתה על ידי בנה, אך כל ילדיה נלקחו ממנה לעבדות. את אחרון בניה, האלי, סרבה לראות בלידה, כי ידעה שלא תזכה לראותו גדל. “שבע פעמים החזיקה בכף רגל פעוטה, בחנה את האצבעות השמנמנות באצבעותיה-ואף פעם לא ראתה איך הן מתחלפות לידיים גבריות או נשיות”.

העבדים גדלים ללא שם והתייחסות כבני אדם. “כולם ידעו איך קוראים לה, אבל אף אחד בשום מקום לא ידע את שמה…היא אינה יכולה ללכת לאיבוד כי איש אינו מחפש אותה…”

העבדים הם, כמו חפץ או רכוש. “כל מי שבייבי סאגס הכירה, שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ,הושכר, הושאל, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר.”

להיות עבד באותה תקופה זה אומר להיות מושפל, מבוזה, להרגיש כמו חפץ ללא תחושות אנושיות, זה אומר שאפשר לפגוע בך, לאנוס אותך, לגרום לך לצלקות חיצוניות ונפשיות, הצלקת של סת’ה על גבה היא צלקת של האדם הלבן על העבדות. סת’ה נושאת את הצלקת ואומרת שהוא עץ שצמח על גבה כמו, הצלב של ישו.

למרות שקראתי את הספר בעבר, הכרתי את העלילה וידעתי במה מדובר, עדיין חוויות הקריאה היתה לא קלה. הייתי מהופנטת מהסיפור. הייתי מרותקת לתיאורים של טוני מוריסון לתיאורים חיצוניים ובעיקר לתיאורי הנפש של הגיבורים. היא הצליחה להעביר את חווית העבדות הטבועה עמוק בגיבורים. התחושה שלעולם לא יהיו חופשיים וחלום החופש הנפשי מתרחק מהם.  התסכול של העבדים. “לא טובה בשביל להיות עם הלבנים, אבל טובה בשביל להכין להם אוכל, לשמור על הילדים שלהם.”

העבדות מחקה את האני האישי של כל אחד. הבית נקרא 124 בייבי סאגס הסבתא מקבלת את שמה ככינוי שבעלה קרא לה, “בייבי”. הלבנים קוראים לה ג’ני. כשהיא סוף סוף שואלת את מר גרנר, ביום השחרור, למה הם קוראים לה ג’ני הוא שואל אותה, איך היא קוראת לעצמה? והיא עונה “כלום, אני לא קוראת לעצמי כלום” ולאיזה שם את עונה הוא שואל שוב “לכל שם”.

הסיפור מסופר על ידי כמה דמויות כמו פזל או כמו טלאים שצריך לחבר אותם על מנת לראות את התמונה השלמה. תמונה שאינה מחמיאה ללבנים ואף לא לשחורים.

ספר חובת קריאה, “אוהל הדוד תום” המודרני, למרות השנים שחלפו מפרסומו הראשוני הוא עדיין כואב.

אי אפשר שלא להתייחס לעטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים. לרוט ואן אמפאל פרויקט מפורסם של ילדים שחורים בג’ונגל שנעשה בטכניקת הדבקה של שכבות רבות, התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר “חמדת”.

חמדת , טוני מוריסון

מאנגלית, ניצה בן-ארי

הוצאת הספריה החדשה, 2019

המנהרה – על ספרו החדש והמצוין של א.ב. יהושע

מתחילה מהסוף, ספר שהוא אחד המעולים שקראתי לאחרונה ואחד הטובים של א.ב.יהושע.

מה קורה לאדם שמודע לכך שזכרונו מתחיל לבגוד בו. שמות האנשים הפרטיים בורחים מזיכרונו. האם על רופאו לומר לו זאת, כדי שינסה להילחם בתחילת השיטיון (שם איום לדעתי) או לא להגיד לו על מנת שלא יכנס לחרדות שיעצימו את בעייתו.

צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר. אשתו, דינה, רופאת ילדים, מנהלת מחלקה, שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות בחברה שבה עבש ופרש לגימלאות. “היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך…רציתי להגן על כבודך.” התנדבותו היא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. קצין צה”ל בשם שיבולת, פירוש שמו אינו שיבולת בשדה, אלא בעצם מערבולת, והוא אכן עושה בלאגן ואי סדר, עוזר להם לחיות לא זהותם הקודמת, מכנה אותם שבזי”ם (שוהים בלי זהות) ועכשיו מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

עשהאל יודע שרק צבי, הבקיא ומכיר את השטח יוכל לשכנע את הועדה לחצוב מנהרה. וכך צבי לוריא ועשהאל מתחילים במסע פיסי ונפשי אל הנגב, שניהם מתוודעים זה לזה ומשוחחים על העבר מול ההווה, על זוגיות,על בן גוריון וחזונו.

לספר “הנהרה” מספר רבדים, הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית של בני הזוג סביב מחלתו של לוריא ומצבו הנפשי של לוריא בעקבות מחלתו. א.ב. יהושע יודע לרקום בפני הקורא את מערכת היחסים העדינה והרגישה בין בני הזוג, אהבתם רבת השנים לא התחלפה בהרגל, אלא נותרה אהבה רגשית עם כבוד הדדי רב אחד לשנייה. האשה מצילה את כבודו של בעלה במקרים שבהם אינו זוכר. והוא דואג וחרד לה. לשניהם הומור דק שבו הם צוחקים על הסיטואציות הפשטניות שבחיי נישואיהם. אהבתי את מערכת היחסים ביניהם, את ההבנה והשיחות הזוטות והקטנות שאינן מעיקות על זוגיות של שנים רבות.

אנחנו, הקוראים, מלווים את לוריא במהלך מספר חודשים שבהם מחלתו מתחילה להחמיר, הוא אינו זוכר את קוד המכונית ומוצא פתרון הזוי לכך. אנחנו מלווים אותו ביומיום ובעיקר במחשבות החרדה שלו, מה ישכח עכשיו ואיך יפנה לאדם שמולו. הוא חוזר ובודק את הפרטים הקטנים, את מספר החדר בית החולים, את מספר הבית, פעם החליף את נכדו בילד אחר. כשהוא מתחיל לשכוח שמות משפחה זהו סימן עבורו שזכרונו יתחיל לא לתפקד.

עלילת הספר מתפתחת עם המחלה, ככל שהמחלה מחמירה רצף האירועים מקבל תאוצה, א.ב. יהושע בנה יפה את מערכת היחסים עם אשתו במקביל למחלה. בתחילה הם מבלים זמן רב ביחד, ככל שהמחלה מתקדמת בני הזוג מתנתקים (פיסית, ולא אגלה) אחד מהשנייה.

ככל שיש התקדמות בשיטיון הולכת ונעשית העלילה מסובכת ומעט הזויה, עד כדי כך ששאלתי עצמי, אולי בכלל לא היה לוריא עוזר מהנדס ולא נסע למצפה רמון . אולי הכל נותר במוחו שלו שהסתבך.

הכתיבה של א.ב. יהושע מצוחצחת ומדויקת, המשפטים שבהם הוא בונה את האירועים אומנם ארוכים, אך אינם מורכבים מאוד, להפך יש משהו בהסתעפות של המשפטים למשפטי משנה כממחישים את רצף המחשבות של הגיבור, את הצפת האסוציאציות שלו ובעיקר את החשש מכך שזכרונו יאבד לו. הקורא אינו חש כי הוא הולך לאיבוד בסבך המלל.

אי אפשר שלא להתעלם מהמסר והאמירה הפוליטית שיש בספר. איני רוצה להיכנס לסבך הפוליטי ולעורר ויכוח. הנבטים שהם פלסטינים המעדיפים להיקרא נבטים. שדה בוקר ובן גוריון וחזונו, סלילת כבישים, לשטח גבעות, נתיבי ישראל.

המנהרה עצמה היא בעלת מספר משמעויות, החל מהמנהרות שאנו שומעים עליהן בחדשות ועד למנהרה של אליס בארץ הפלאות.

גם בשמיעת הצליל המנהרה יש צליל של המערה של אפלטון. המנהרה כסמל למתחת לפני השטח והתת מודע.

 אותי שבתה המנהרה במשמעותה האנושית. המנהרה היא סמל להגיע ללב בצד השני. אפשר בקלות לשטח, להחריב, להעלים את הגבעה, את אותה דבשת, אבל לחצוב מנהרה  קשה יותר.

להגיע ללב של הצד השני קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

“גם לבן גוריון היו פנטזיות. אל תזלזל בפנטזיות שיכולות לתת תקוה.”

אהבתי מאוד את הספר, לטעמי הוא בין הטובים של א.ב. יהושע. מאוד רגיש ונוגע ללב. אני מתכוונת לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו מחדש.

המנהרה, א.ב.יהושע

הספריה החדשה 2018

קרוב ללב הפראי על ספרה המתגמל של קלאריס ליספקטור

קריאה בספר הכתוב כזרם תודעה היא קריאה מאתגרת. על הקורא מוטלות משימת מעקב וריכוז. הקורא צריך במוחו לסדר את המחשבות המפוזרות של הכותב. לארגן את קרעי המחשבות לרצף כרונולוגי.

“קרוב ללב הפראי” הוא ספר מאתגר כיוון שסגנון הכתיבה שלו הוא זרם תודעה, זרם של מחשבות והתבוננות פנימית של הכותבת.

ז’ואנה נושאת בתוכה סבל אחד ארוך ומתמשך, מילדותה ועד בגרותה. כמיהה לאהבה ובעיקר לכך שיראו אותה. את הכמיהה לכך שיתבוננו בה היא העבירה ליצירתיות שבה, לכתיבה. ואכן בגיל תעיר מאוד החלה לפרסם את ספריה.

ה”קרוב ללב הפראי” נפתח בשברי תמונות וזיכרונות מילדותה של ז’ואנה. ז’ואנה התייתמה מאמה, אביה גידל אותה, כל כולו היה עסוק בעצמו ובפרנסה ולא היה נתון להבחין בילדה היצירתית והחולמנית שגדלה בביתו. ילדה שמבינה את רזי העולם, מבינה שהתרנגולות שבחצר של השכן הו זעיר אנפין של כל היצורים החיים וגם שלה. לאחר מותו היא עוברת לגור אצל דודתה שגם היא לא ידעה מה לעשות עם היצור המשונה הזה. היא אפילו כינתה אותה, נחש. מבית הדודה עוברת ז’ואנה לגדול בפנימייה. בגרותה של ז’ואנה עוברת עליה במחשבות והתבוננות על המוות ועל מהות החיים, ג’ואנה מוצאת אוזן קשבת אצל המורה שלה שאיתו היא מחליפה מחשבות פילוסופיות. השיחות עימו מלמדות אותה על משמעות החיים. עד מהרה היא מגלה עד כמה המחשבות והבדידות שבה היא נתונה קשות לה.  “אני מוצאת עצמי חסרת ישע, בודדה, מושלכת לתוך תא נטול מימדים, אשר האור והצל בו הם רוחות רפאים רוגעות.”

ז’ואנה מחפשת אהבה , היא חושבת שמצאה אותה באהובה אוטאביו ונישאת לו. אלא שהוא לא נפרד נפשית ופיסית מארוסתו. ז’ואנה מטלטלת נפשית עד שמגלה כי,” “מה שיש בתוך תוכה של ז’ואנה הוא משהו חזק יותר מן האהבה שנותנים, ומה שיש בתוכה דורש יותר מהאהבה שמקבלים”

חלקו הראשון של הספר (החלק המאתגר ובקשה לקריאה) הוא תיאור העבר הנעשה כתמונות, שברי זיכרון המצטרפים לפאזל. התמונות צצות ועולות במחשבותיה ללא סדר כרונולוגי, ומתורגמות לכתב יד בדיוק כמו שעולות במחשבות הראש.

ז’ואנה מבינה שהחרות המחשבתית שלה היא למעשה גם הקללה , חירות מחשבתית שאפילו לא חיברה אותה לעצמה. היום, ברגעי הכתיבה הללו היא מבינה שהחרות המחשבתית הזו הצמיחה את היצירתיות שבה. היא יודעת שעליה להגשים את עצמה. המשפט המסיים את הרומן אומנם ידוע ושחוק, אבל כל כל נכון ומתאים לכל אחד.

“מכל מאבק או מנוחה אקום חזקה ויפה כמו סוס רענן”.

בשנת 1943 כשהייתה בת עשרים פרסמה קלאריס ליספקטור את רומנה הראשון  “קרוב ללב פראי”. זהו הגרעין ליצירות הבאות שלה, נושאי הרומן : תשוקה, אהבה, משמעות הקיום, מופיעים ביצירות האחרות שלה.

הכתיבה של קלאריס ליספקטור מיוחדת ומעניינת, היא מחברת מילים שיוצרות צרוף שונה ואחר. תיאורי הנפש ותיאורי הפרטים החיצוניים שונים מאלו המוכרים לנו. כמו למשל :

 “בין רגע אחד לאחר, בין העבר לערפילי העתיד, העמימות הלבנה של פסק הזמן”

“הביטה סביבה, החדר התנשף קלות, מואר קלושות כמו בסחרחורת.”

תאורי המחשבות והיומיום של ז’ואנה  מרתקים וכמעט ולא נמצא כמותם בספרות. פתיחת הספר בו היא נמצאת בחדר עם אביה ומביטה בחלון מהווים מראה למה שהיא מרגישה ומה שתחוש בכל ימי חייה. פתיחה שהזכירה לי את סיפורו של ביאליק “ספיח”.

ספר מאתגר, ספר שהקריאה בו מתגמלת. ממליצה.

קרוב ללב הפראי, קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה, 2018

ליל הנשים השרות – ספרה של לידיה ג’ורג’ הוא שיר על פורטוגל

בתרבות  של היום, שבה כל אחד רוצה להיות מפורסם ולו לרגע, אף אחד אינו נותן את דעתו על המחיר שאותו מפורסם משלם. מחיר התהילה כבד  ולא כל אחד יכול לשאת אותו. סולאנג’ חברת להקת זמרות בשנות השמונים בליסבון, מספרת את סיפורה האישי. סיפור של תהילה. סיפור שבו שזורה גם ההיסטוריה של פורטוגל. סיפורה מסופר במבט רטרוספקטיבית.

סולאנג’ מספרת את סיפורה הכואב של נערה צעירה מפוחדת העומדת מול אנשים מפורסמים וכל רצונה הוא להיות כמותם. מחיר התהילה שלה ושל חברותיה ללהקה הוא מחיר כבד.

“ליל הנשים השרות” נפתח בשנת 2008 ,ערב שבו מופיעה ז’יז’ליה בשידור חי ומחייה מחדש את שירי הלהקה, סולאנג ושתי האחיות יושבות בקהל, כשלפתע ניגש אל סולאנג איש לבוש בלבן ושואל, את זוכרת אותי? סולאנג’ זוכרת מאוד. זהו כוריאוגרף הלהקה ואהובה מהעבר.

באותו הערב יושבת סולאנג’ וכותבת את זיכרונותיה מהרגע שהצטרפה ללהקה 21 שנים קודם לכן.היא כותבת כי היא מוכרחה לכתוב ולפרוק את כל אשר על ליבה.

בגיל 19 כאשר סולאנג’ היתה סטודנטית, נערת כפר ביישנית, סגורה ומפחדת מעצמה, נפגשה עם שתי אחיות, מאריה לואיזה ונאני, זמרות שביקשו ממנה לכתוב מילים לשירים. הן הפגישו אותה עם ז’יזלה, מנהיגת להקה, דמות כריזמטית וקשוחה. סולאנג’ חסרת הביטחון נשבת בקסמה חדורת האמביציה של ז’יזלה. וזו הופכת עבורה לגורו.

הסיפור הוא סיפור זיכרון, סולאנג זוכרת כל פרט מהלהקה, היא אינה זוכרת את האירועים והפרטים האחרים, אינה זוכרת אם ירד גשם, אם היה קיץ, כלום אינו זכור לה מהעולם החיצוני, אך אירועים שחוותה עם הלהקה זכורים לה לפרטי פרטים. לטענתה העולם שבו חיה בזמנו היה עולם מצומצם, קטן כל כך.

הראיה הרטרוספקטיבית מאפשרת לה לבחון את עברה, לבדוק מה היה שם שהוביל אותה להיות מי שהיא כיום. הגילוי המרכזי עבורה הוא, שבתקופת הלהקה כל עולמה היה מצומצם ומרוכז בז’יז’לה בבנות הלהקה ובז’ואו, כוריאוגרף הלהקה שמכתיב להן את השירים, התנועות והתלבושות. ז’ואו הופך להיות אהובה של סולאנג’, היא מאוהבת בו נואשות. לדעתי תיאור הקשר והאהבה ביניהם אינו אמין ואפילו חלש.

עלילת הספר “ליל הנשים השרות”  לדעתי מעט קלושה ואין בה אירועים מהפכניים, לקראת סיום הרומן יש מתח וסוד.מה שמחזיק את הספר והופכו לאיכותי הוא הכתיבה המיוחדת והנפלאה של לידה ז’ורז,’ כתיבה שריתקה אותי ולא נתנה לי להניח את הספר. היכולת שלה לתאר את רודנותה של ז’יז’לה כלפי הבנות, תחושותיה של סולאנג’ כנערה חסרת ביטחון העומדת נפעמת מול עוצמתה של המאסטרו, תיאור כתיבת השירים והמוזה של הגיבורה , הם שהפעימו אותי. הלחץ החברתי של ז’ואו וז’יז’ליה שהפעילו עליה לוותר על שמה כיוצרת השירים מוספר ומוסבר באופן פסיכולוגי נפלא.

הספר אומנם מספר את תיאור הלהקה והסודות שהוסתרו, אך שזירת שיריה של סולאנג’ הם מטאפורה לפורטוגל עצמה .”הוא קיים, הוא קיים, העברת לשם את הבית הפורטוגזי, ובו אתה חי, ישן, יוצר שב לתחייה, מת, יום יום…”

ליל הנשים השרות, לידיה ג’ורג’

מפורטוגזית, מרים עברון

הספריה החדשה,2017