הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

פריחה שנתאחרה

פריחה שנתאחרה – אנטון צ’כוב

״החלום נגוז ופינה מקומו לתוגה״

זה המוטו של ארבעת הסיפורים שקובצו בספר “פריחה שנתאחרה”, בתרגומה הנפלא של נילי מירסקי.

ארבעה סיפורים שהחוט המקשר ביניהם הוא אכזבה, אכזבה מאושר שלא התממש או אכזבת מימוש האושר ושיברו.

גיבורי הסיפורים מחפשים אחר האושר, בונים לעצמם תילי תילים של משמעותו והיכן ימצאו אותו. מרוסה בת הנסיך בסיפור “פריחה שנתאחרה” מאוהבת ברופא. היא מרגישה שחייה הוחמצו. כולה תולה תקווה בנישואים ובאהבה. הרופא נושא אחרת לאשה והיא מעבירה ימים בחלומות ומחשבות כיצד תיפגש עם הרופא שוב.

 גיבורו של הסיפור “שלוש שנים” מאוהב  ביוליה, בתו של הרופא, אהבתו ממומשת לאחר שבחטף הציע לה נישואים. יוליה נעתרת לו מהחשש שהיא תישאר רווקה זקנה ותמשיך לגור עם אביה ולעולם לא תדע מהו אושר הנישואים. חייהם כזוג נשוי הם שיממון אחד ארוך.

בסיפור “ממלכת נשים” מכניס אותנו צ’כוב אל עולמה הפנימי של אנה אקימובנה בת אצילים בת 26.  אנה חשה עצמה רווקה מזדקנת. המפעל שירשה אינו מעניין אותה והיא עסוקה במתן תרומות לעניים. במהלך כל הימים משתלטים עליה החרדות והכאב על כך, שהיא משוכנעת שלא תינשא לעולם ותחמיץ את חווית האהבה והמשפחה.

ב”מעשה משעמם” אנו מגלים עולם פנימי של פרופסור מזדקן חולה המחכה למותו. עברו המפואר מאחוריו והעתיד? הוא מצפה אולי יקרה משהו בחייו המשעממים.

לקרוא את צ’כוב עבורי זה  כמו להגיע למקום מוכר ואהוב ולהתענג עליו מחדש. כך הקריאה שלי בצ’כוב. אני תמיד מוצאת התבוננות מחודשת בסיפור, בדמויות. נהנית ומתמוגגת.

צ’כוב כותב על מצבים ורגשות אוניברסליים שלא נס ליחם עד היום. החמצת האהבה ושיברון הלב הנובע מהחמצה. הרצון להיות כמו כולם, בעלי משפחה ואוהבים. בדידות, תחושת החוסר, הבדלי מעמדות, חוסר תקשורת.

הנושאים הם אותם נושאים שמלווים אותנו מאז ומעולם, אלא שצ’כוב מביא לנו אותם בניחוח אלגנטי.  הכתיבה נפלאה מלאת רגש אהדה לגיבורים, לעיתים גם ביקורת ובעיקר ניסיון ללמד את הקורא או להעביר לו מסר סמוי וגלוי. והמסר הוא – החיים עוברים ולא כדאי ולא רצוי לתת להם לחלוף.  ההחמצה היא הכתם והכאב הגדול שאדם נושא אותו ולא יכול לתקן בערוב ימיו.

בסיפורי יש ביקורת ואירוניה על המעמדות. אחיה של מרוסה אומר :״ בימנו מי שיש לו ראש על הכתפים וכיס גדול במכנסיו- בן טובים הוא לכל דבר. ומי שאחוריים מתנוססים לו במקום הראש, ובועת סבון במקום הכיס, הלה…הריהו אפס גמור״

הסיפורים משופעים בתיאורי נוף, תיאורי העיר, תיאורי אחוזות הבתים של האדונים ושל העניים. צ’כוב החייה

 לנגד עיניי תקופה היסטורית. תקופה שבה שלטו האצילים, היו מעמדות, אנשים עניים לא יכלו לחלום אפילו על קשר של אהבה עם המעמד הגבוה. אבל כל אלו הם תפאורה, תפאורה לרגשות הפנימיים של האדם שאינם משתנים לא בתקופות אחרות מהעבר ולא בין בני אדם ללא הבדל מעמדי. כולם סובלים מאותן הסיבות את אותו הכאב.

ארבעה סיפורים נפלאים משופעים ברגשות, חוכמה, הומור דק וביקורת סמויה.

ממליצה בחום.

פריחה שנתאחרה, אנטון צ’כוב

מרוסית, נילי מירסקי

הוצאת עם עובד, 2020

מנצחת – ישי שריד

“מנצחת” של ישי שריד הוא ספר דעתני עם אמירה מאוד ברורה.

אביגיל קצינה בכירה בדימוס מגדלת את בנה כאם יחדנית מספרת את סיפורה בגוף ראשון, לא ברור אם היא מספרת לעצמה או מספרת כווידוי. דמותה מצטיירת לקורא כדמות קשוחה, שאינה בוחלת בכלום על מנת להתקדם בתפקידה. היא מופיעה כדמות מניפולטיבית המנווטת את רצונה לפי צרכייה.

הבחירה של המחבר בדמות צבאית נשית היא בחירה עם אמירה.

אביגיל  התגייסה לצבא כעתודאית לאחר לימודי פסיכולוגיה ובראשית שירותה היתה קבני”ת. היא התמקדה בפסיכולוגיה של ההרג  ולימוד כיצד לשפר את  הקטלניות של הכוחות. בהמשך שירותה ובעיקר בעקבות עליית הדרגות שעל כתפה היא בונה ומארגנת סדרות פסיכולוגיות. יש בה אומץ וקור רוח לצפות במשחקי הסימולציות שנבנו לפי הדרכתה. משחקים שלעיתים לטייס שצפה עימה היה קשה לראות ואף ביקש ממנה להפסיק.

הקשיחות שלה מתבטאת ביכולות הפיסיות והנפשיות שלה. היא הראשונה שיזמה  יציאה  עם החיילים לשטח על מנת לבדוק מי מוכשר ומי ימשיך, מי נשבר, מעיפות ומי מכאב.

הבחירות של אביגיל הן מדויקות, היא בוחרת במודע לא להתחתן, בוחרת בקפדנות את אבי בנה. על פניו היא מצטיירת כדמות חזקה, אך במהלך הקריאה מניעיה הפסיכולוגים מאוד ברורים וגלויים לקורא. אפילו מעט שבלונים.

אביגיל הצטיירה בעיני כחסרת רגש, ולא, לא כי היא אישה, אלא, כי היא רואה את המטרה שלה מול העיניים. אין בה חמלה והבנה, היא לועגת בליבה על אמה ומעדיפה לחזר אחר אביה, שדווקא הוא בשיטות הפסיכולוגיות המיושנות הצליח לגעת בי ובמטופליו. הוא היה בעל השכל הישר, בעיניי.

שאולי, בנה מתגייס לצנחנים, למרות שיכול היה לא להתגייס לקרבי ויכול היה לשרת ביחידה מובחרת אחרת ולא קרבית, אבל בן של אמא נחושה וקצינה בכירה אינו יכול להרשות לעצמו לא להיות קרבי.

עלילת הספר נעה בין עבר להווה של אביגיל. בין ניסיונות הפיוס שלה הפנימיים של אשה “גברית” מול אשה “נשית”. גם בתוך התפקיד הקשה שבו היא נמצאת  עם חיילים מותשים ועייפים שכל חלק בגופם זועק גבריות מאצ’ואיסטית, היא עדיין מרגישה אשה בחולצת משי. מרגישה שהם מביטים בה בעיניים עורגות למרות העייפות.

״כרגיל נאלצתי להיסקר במבט שלהם, הבוחן האכזרי, כאילו עמדתי בבגד ים.״

מרכז העלילה הוא הצבא על כל מה שמשתמע ממנו. כוחה של המלחמה וההרג, משמעות תפקידם של החיילים במלחמה וכיצד אביגיל המייצגת את הצבא צריכה להכשיר אותם. ובכלל האם לנשים יש תפקיד של לוחמות במערך הצבאי? ואם כן האם הן פחות נשיות?

הספר מעלה שאלות פילוסופיות איך לנהוג. אביגיל היא זו שצריכה להכשיר את החיילים/

״ אני רוצה שברגע האמת, בקרב, כשכל העולם יתמוטט, הם יזכרו מה שאמרתי להם, בלי צביעות ובלי זיוף וידעו להרוג.״

מודה לא היה לי קל לקרוא את החשיבה הצבאית הזו, לא היה לי קל לקרוא את תיאורי הסימולציה שהעבירה אביגיל.

האמירה האנטי מיליטריסטית כפי שמופיעה בספר היתה לי קצת פשטנית, ציפיתי שהדברים ייאמרו אחרת. למרות הכתיבה המעט פשטנית יש לספר אמירה חזקה. אמירה נגד מלחמה ונגד הרוגים ובעיקר חיילים שחוזרים  חיים מהמלחמה, אך אינם חיים ומאבדים את החיים. אלו הם הלומי הקרב שלצערי הם רבים.

“מנצחת” הוא ספר דעתני עם אמירה, האמירה מאוד ברורה ומאפילה על הצד הספרותי.

אם מתעלמים מהחלק הספרותי הקצת חלש של הספר, יש בו כוח של אמירה ועמדה שאני אישית מסכימה איתה. איני רוצה מלחמות ופגועים, אבל לצערי מלחמות תהיינה תמיד. אז מה נשאר? נשארה הספרות והאומנות על מנת להביא את הכאב לקדמת הבמה.

מנצחת, ישי שריד

הוצאת עם עובד, 2020

שעות הערב – ספרו הייחודי של חֵרַרְד רֵוֶה

הקריאה ברומן “שעות ערב” סיקרנה אותי והיתה מאתגרת עבורי. זה רומן ראשון שנכתב בהולנד לאחר מלחמת העולם השני ומתאר דור שהתבגר במלחמה.

רציתי לדעת מה עבר על הדור הצעיר שחווה מלחמה. מה הן התובנות שאליהן הגיע הגיבור לאחר מלחמה איומה שכזו.

הפתעה גדולה חיכתה לי. על פניו לכאורה אין תשובה לשאלות מה עבר על הדור הצעיר ואיך חוו את המלחמה והאם השפיעה עליהם.

אבל קריאה מעמיקה בספר וסיומו נותנים הסבר ופרשנות.

הרומן מתרחש בעשרת הימים האחרונים של שנת 1946. חיבור הרומן פריץ בחור בן 23 דה יני הוא היה בן 16 כאשר פרצה המלחמה וכל השנים נעוריו עברו עליו היה המלחמה. פריץ גר עם הוריו המזדקנים. עבודתו כעבודה אינה מעניינית ואינה ממלאת אותו. כל ערב הוא מחפש מה יעשה וכיצד ימיל את השעות הריקות שלפניו. ימי ראשון קשים עליו, כי היום היום הארוך אינו מספק לו טוב. “באתי מרוב שיעיון” הוא אומר לחברו.

הספר נפתח הישראלי אל תחת מחשבותיו ומוחו של פריץ. הוא מתעורר בהחלט אתה היום לא יבזבז, הוא מצא טעם לחיו. מרגע זה ואילך אנחנו מלווים אותו בכל רגע נתון, וכשאני אומר בכל רגע זה אכן כמעט כל רגע. פריץ מגלה לנו כל מה שהוא חושב, ומה דעתו על כל מה שהוא רואה. לפעמים השיחות מתערבבות עם מחשבותיו.

השיחות עם הוריו נסבות סביבי: “היכן המפתח, צריך כאן שקט, אתה תראה את, תנעל את הדלת” ועוד …

מעבר לשיחות יש משמעות להתנהלות היומיומית השגרתית האיש המשמעמת, דרך ההתנהלות והשיחות שאנחנו לומדים על אורח החיים של הגיבור, אתה יודע שאנחנו צריכים לראות את העולם היומיומי שלו. הוא מגלה את הסוף של אביו, את הדרך הליכתו, את המאכלים שאוכל.

נראה לך שהקוראים נראה את הפרטיות של החיים והמרכיבים האלה.

הוא כמו זקן משועמם, מהרגע מתעורר מייחל שהיום יסתיים. מביט בשעון בשעה אחת וממלמל לעצמו שעבר את חצי היום … השעות הריקות.

“אין קורה כאן?” “מה יכול לקרות? “” אין חדש “אלה הם משפטים שגורים בפיו.

אני מניחה שמי שיקרא את העמודים הראשונים יניח את הספר מידו ויתהה. גם לי זה כמעט קרה. כן זאת המשכתי לקרוא. לד? הכתיבה הנפלאה של האירועים הבנליים דרבנה אותי לקרוא, בנוסף הסתקרנתי להבין מה יש בספר הזה שנכתב מיד לאחר תום המלחמה והפך לספר פולחן. מה יש בדמותו של פריץ שרבים רצו להכירו ולהבין אותו.

אני הוקסמתי מדמותו הייחודית והמפורטת של פריץ. הוא בעל חוש הומור, מחפש אחר תובנות קיומיות, חבר טוב, בן מסור.

פריץ מלבד היצה משועמם עולמו הפנימי מלא וגדוש. יש לו חשיבה יצירתית על מה שקורה סביבו. למשל הוא חושב שמחלת הסרטן ”היא מחלה יפה מאוד כמו צמח פראי. אחת המחלות המרשימות ביותר.״

חלומות הלילה מציפים אותו בצבעים וסערות. החלומות לטעמי הם בעלי רובד פסיכולוגי המנסה לשקף את התקופה. אנשים שנעוריהם עברו שיש להם במלחמה איומה, איבדו את הכוח להגשים את השירים, או שמא לא ידעו מה הם רוצים את המשרד והחייהם הופכים משמימים. רק בלילה בחלומות הם מצליחים לראות צבעים.

לפני הרומן הוא מתעסק בהתקרחות של חברו ובפחד מההתנהגות שלו האישית. יש לו הסברים לוגים לסיבות ההתקרחות. אבל העיסוק בהתקרחות הוא סמל מעבר לעובדת אובדן השיער.

“מיש ליהנות בעולם הזה” אומר לו חברו אדלר ופריץ חושב בהמשך לדברים האלה “התקרחות לא מוכרחה להיות אסון.״

עשרה ימים ביליתי עם פריץ, הוריו וחבריו, ישבתי אתם לשולחן לאכול אפונה, בשר, תפוחי אדמה, קולורבי. פריץ לא הניח לי גם כשנפרדתי ממנו בשעות הערב. הוא ליווה אותי במחשבות. חשבתי על אותו הדור שלאחר המלחמה, עד כמה האירועים ההיסטוריים פגעו שם נפשית. אומנם המלחמה אינה מוזכרת כלל, פרט לציון עובדה שבביתם התגורר חיל גרמני. אין זכר להתנהלות שלו ושל הוריו לכתובופה זו. אין ספק שהחרדה והפחדים השפיעה עליהם.

אחרית דבר המוגשת בסיום הרומן על ידי המתרגם רן הכהן שופכת אור על דמות הסופר ותקופת כתיבת הרומן.

הרומן “שעות הלילה” הוא רומן הנוגע בקיומו של האדם, מהי משמעות חיו. רומן משפחהנו מניח אחריקר אינו עושה נוח. כי היא איננה נוח בדרך כלל.

מומלץ מאוד.

שעות ערב, חֵרַרְד רֵוֶה

מהולנדית, רן הכהן

הוצאת עם עובד, 2019

נמר גימ”ל – ספרה האנושי של לירן גולוד

“נמר גימ”ל” מכניס את הקורא לתוך חיי משפחה בשנות השמונים בגבול הצפון בתקופת המתיחות, בימים שבהם נפלו קטיושות ללא הרף.

משפחה רגילה שמנסה לשרוד את חיי היומיום, את הקיום האישי והמשפחתי כשהקטיושות נופלות סביב ולפעמים באותו המקום בדיוק.

אלה וגבי הורים למיקה ומילי. מיקה נערה מופנמת נמצאת בגיל ההתבגרות, מחפשת את עצמה בתוך עצמה ומחוצה לה. מילי הילדה הקטנה ישנה עדיין עם הוריה באותה מיטה.

ויש גם את זהר, אחותה של אלה שעזבה את המקום לטובת העיר הגדולה בתקוה להצליח. ההצלחה לא הגיעה והיא נמצאת במשבר כלכלי קיומי.

גבי מפרנס כושל, בעל ניסיונות מיזם כושלים, פתח חנות דגים, חנות למכירת מלפפונים חמוצים עד שהקים את מיזם הקיאקים שהצליח, אך בעקבות אירוע נאלץ להיסגר.

אלה נאבקת בקיום היומיומי שלהם, בתחזוקת הדירה, בחינוך הבנות ובהיאחזות במשרתה הקטנה.

הספר נפתח כאשר גבי מתחיל לעבוד במשרה חדשה. נפשו קצה בלינה של מילי במיטתם והוא מחליט לבנות קומה נוספת לדירתם.

בניית הקומה היא סמל לניסיון בניית הנישואים והוצאת הצבע האפור והחדגוני שפלש אליהם. אלא שהבנייה מתעכבת, הקטיושות ממשיכות ליפול, אצל זהר אחותה של אלה יש קשיים.  ״לפני שהעבר טרף עליה את דעתה והעתיד הלך והתרחק. עכשיו רק הווה היה לה, הווה קטן ורועד ואפוף עשן״

 הסיפור נע בין נקודות המבט של הדמויות. המספר יודע כל מתאר את מחשבותיהן  של כל אחת מהדמויות, דרך עיניהן. העלילה עצמה נעה בין עבר להווה, בין זיכרונות ואכזבות, בין ציפיות שהיו בעבר לחוסר המימוש בהווה.

הסיפור והעלילה נבנים דרך הפרטים הקטנים של היומיום ולקורא יש תחושה כאילו הוא צופה מבחוץ אל פנים הבית ולעיתים אל פנים הנפשות. כך הוא לומד לדעת על התבגרותה של מיקה, ההתאהבות הראשונה, על מילי וחרדותיה והוא רואה לעיתים טוב יותר את המתרחש מהדמויות שנמצאות בתוך הבית.

ספר שמצליח להעביר היטב את החרדות הקיומיות בצל נפילות הקטיושות, את “ההתרגלות” , או חוסר ה”התרגלות” והתירגול המהיר של התושבים כששומעים את הקריאה” נמר גימל” או את הידיעה על פירצה בגדר המערכת. אבל האם הם מורגלים לפחד ולחרדה שמלווה?

״ החרדות היו אותן חרדות. חדר ביטחון נבנה מביטון והם חשו מוגנים יחסית וכבר לא נאלצו להידחס כמו פעם במקלטים ציבוריים מעופשים. אבל הטילים לא חדלו ליפול, ומבצעים צבאיים עדיין הפתיעו בימים ובשעות לא צפויים.״

לירן גולוד מיטיבה לתאר את האירועים והרגשות. ביטוים קטנים שצירופם הופך אותם למשמעותיים כמו ״בלילה מיקמה את מילי ביניהם, כרגיל, גדר חיה חוצצת, הגדר הטובה שלה.”

“הברושים האחרים שמרו מרחק ממנו, ניצבו שם כולם כסימני קריאה כהים, מתנועעים ברוח כמו מחוגים גדולים שמסמנים את מקומה הקטן בתוך הימים החולפים.”

“נמר גימ”ל” הוא ספר אנושי עדין הכתוב ברגישות ובעין ציורית. ספר שפותח צוהר לחייהם של אנשים הגרים צמוד לגבול. אומנם העלילה מתרחשת בשנות השמונים בצפון הארץ, אך בהחלט ניתן להעתיק את האירועים לדרום הארץ בשנים האחרונות.

נמר גימ”ל, לירן גולוד

הוצאת עם עובד, 2019

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

כמה כיף היה לי להתענג על הספר “רציחות האלפבית”. בימים מוזרים שכאלו שפקדו אותנו טעמי הספרותי מוזר גם לי. אני שאיני אוהבת מתח או בלש מצאתי עצמי מתענגת על ספרה של אגתא כריסטי המלכה הבלתי מעורערת של ספרי המתח והבלש.

ניסיתי להבין מדוע נמשכתי לספר קראתי ולא דילגתי על שום פרט, מה שקורה לי לעיתים בספרי מתח. (מקוצר רוח אני קופצת לסיום כדי לסגור ענינים עם הרוצח ולהבין את המניע) לא כך קרה לי בספר “רציחות האלפבית”. למה? הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך משחק שחמט, עוקבת אחר תהליכי הפיענוח ומנסה לזהות מי הרוצח.

 פוארו הבלש המהולל מקבל מכתב על רצח עתידי. הרוצח מתגרה בפוארו “הבא נראה עד כמה פקחי אתה באמת.” חתימת המכתב היא א.ב.ג. רמז לשמות הנרצחים.

הרצח הראשון הוא של אשה זקנה בשם אשר, בעלת חנות קטנה לטבק. לא שדדו את החנות אבל מדריך הרכבות היה פתוח, המדריך נקרא מדריך אלפבית הוא מונה את כל תחנות הרכבת במדינה על פי סדר אלפביתי. מכאן מסיק הבלש ששמות הנרצחים יהיו לפי סדר האלבית.

כמו משחק שחמט פוארו מנסה להיכנס למוחו של הרוצח להבין מה היה מצפה מהמשטרה לעשות ואיך להתנהל ולעשות הפוך מכוונתו.

הבנתו מובילה אותו למסקנה ״ אם הקורבנות נבחרים לפי סדר האלפבית הם לא מסולקים משום שהם מפריעים לרוצח באופן אישי.״

פוארו וצוותו מבינים שבכל פעם כשהרוצח יתקדם באותיות, בטחונו העצמי יתחזק ואז יעשה טעות.

לאט לאט מהרמזים שבידו בונה  לו פוארו קלסטרון של הרוצח.

מי שמכיר את ספריה של אגתא כריסטי מכיר את הבלש פוארו, בלש חכם, שמתייחס לכל פרט קטן כגדול, אינו מחסיר אף רמז ושואל את השאלות הנכונות. לאט לאט הוא מקבץ סביבו את כל החשודים עד שפותר את התעלומה.

שעות מענגות היו לי עם ספר הכיס הקטן ועם הבלש החכם.

ממליצה.

רציחות האלפבית, אגתה כריסטי

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד, 2020

מכונות כמוני – ספרו החדש של איאן מקיואן

“מכונות כמוני” הוא רומן חכם על הרובוט כמכונה אנושית, על משולש אהבה שונה ועל שיכתוב היסטוריה.

צ’רלי גיבור הרומן נמשך לטכנולוגיה מגיל צעיר. את כל כספי ירושת אמו הוא מבזבז על רכישת רובוט אדם בשם אדם. אדם הוא אחד מ-25 רובוטים דגמי ניסיון שהוצעו למכירה בשנת 1982

לא בכדי בחר איאן מקיואן למקם את הרומן בשנת 1982 בבריטניה. שנה שבה פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד, ובעקבותיה פורצת מלחמת פוקלנד. בלונדון  כהי עור משתלטים על אזורים רבים. הפגנות על חזירות הבורסה, מחסור בהשקעות, סגידה למניות, שוק חופשי בלתי מרוסן.

הרובוט עבור צ’רלי הוא שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי. אדם הוא צעצוע אולטימטיבי, חלום הדורות, ניצחון ההומניזם, או מבשר גוויעתו.

צ’רלי בחור בן 32 ללא עבודה ופרנסה מנסה לשרוד בהשקעות כושלות בבורסה. הוא מאוהב במירנדה הצעירה ממנו בעשור וגרה  בדירה מעל.

יחד שניהם מתכנתים את הרובוט אדם. בהמשך יספר הרובוט לצ’רלי כי הוא שיקלל את נתוני שניהם ויזהיר אותו מפניה. כיוון שמירנדה לקחה חלק בתכנות שלו היא בחרה תכונות שיתאימו לה ולכן שניהם, אדם ומירנדה נמשכים זה לזה.

אדם, רובוט נאה, בעל גוף אתלטי, עיניים מהפנטות, מתגלה כבקיא ברזי הבישול, הפוליטיקה, יודע לנהל שיחות ומתחיל לפתח רגשות. מצטט את שייקספיר וכותב שירי הייקו. בינו לבין צ’רלי מתפתחים יחסי קנאה על ליבה של מירנדה.

בדפים הראשונים חשבתי שהספר אינו עבורי. איני אוהבת מדע בדיוני, וביחוד בימים אלו שבו אנחנו מרגישים חלק מתסריט בדיוני והזוי חשבתי שלא אצלח את הספר. אבל בתום הפרק הראשון הייתי בפנים, בדירה של צ’רלי יחד עם אדם ומירנדה. מתח התחיל להיווצר אצלי, ובעיקר רצון לדעת מיהו אדם ואיך הוא ינווט את חיו של בעל הבית שלו.

איאן מקיואן הוא סופר מעולה ופורה. איני מחמיצה אף אחד מספריו. יש לו עמדה ודעות נחרצות והוא מצליח לשלב אותן בכל ספריו.

העלילה של הרומן “מכונות כמוני” והמשולש, צ’רלי אדם ומירנדה נעה בתוך עלילת ההיסטוריה. היסטורית המחשב והרובוטיקה והיסטורית בריטניה. אלא שאיאן מקיואן נוטל על עצמו חירות של סופר ומשכתב מחדש את ההיסטוריה. כמו למשל מפגש בין צ’רלי ל אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב. (הייתי צריכה לשפשף את עיניי על מנת להבין שמדובר בטריק יצירתי ספרותי.) או שינוי מערך הכוחות במפלגות והבחירות בבריטניה. איני מוסיפה פרטים על מנת לא לפגום בקריאה.

גדולתו של איאן מקיואן היא בכך שהוא בורא עולם מציאותי בתוך עולם לא מציאותי.

 איאן מקיואן מביע את עמדתו ומתפלסף עם עצמו על מכונות, מחשבים, בינה מלאכותית. לטעמי החלקים האלו ארוכים קצת. איאן מקיואן מביא את דעותיו האישיות על ההיסטוריה על המדע באריכות, אלו החלקים הפחות אחידים ברומן. יחד עם זאת שווה לקרוא את הרומן כיוון שהוא מעורר שאלות אנושיות.

“מכונות כמוני” הוא ספר לא רק על רובוטים ומשולש רומנטי, זה אינו ספר מדע בדיוני. זהו ספר שהרובד העיקרי שלו הוא פילוסופי. הוא מציג את הרובוט כשיר הלל לכוח ההמצאה האנושי.  ועוסק בעיקר  בשאלה המרכזית מה יקרה לרובוט העתידי, האם יתנהג כאדם חושב, או שהוא יישאר כמעבד נתונים. לא רק בעסקי מחשבים ובינה מלאכותית עוסק הרומן, אלא גם ברגשות אנושיים, אהבה, בגידה, חמלה, סליחה.

 ממליצה לקרוא.

מכונות כמוני, איאן מקיואן

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד 2020

דברים נעלמים”- ספר הביכורים הנפלא של נועה גוטר שגיא”

קראתי ספרי מסע  רבים, ספרי מסע שהם סמל לתהליך התבגרות, אבל ספר מסע כמו “דברים נעלמים” לא קראתי.

בחור אחד עושה מסע, מסע שהוא עצמו אינו מודע לו. המסע הזה מוביל עוד אנשים להתבוננות על חייהם וגורם להם לערוך מסע פנימי שהוא חשבון נפש פרטי.

שתי הפתעות טמן לי הספר, האחת העלילה המיוחדת והאירוע המכונן שהוביל למסע והשנייה שהספר הוא ספר ביכורים. הספר “דברים נעלמים” הוא ספר בשל.

מיכה בעל עבר מפואר. לחם עם שרון בתעלה, היה עשיר והיום איש מבוגר ללא כלום. מיכה חשב שהערב הזה  הוא מתחיל  את חייו מחדש. אלא שלמיכה תכניות וליקום תכניות אחרות. תוך כדי נסיעה מהקריות  בזמן המתנה לרמזור הירוק מתפרץ למכוניתו בחור צעיר, מכוון אליו אקדח ומצווה עליו לנסוע לכיוון דרום.

מיכה המום, מעלה מחשבות בראשו כיצד יוכל להימלט מהחוטף. הבחור הצעיר, “ההוא” כך מכנה אותו מיכה בינו לבין עצמו. קורא את מחשבותיו ומבהיר לו שהוא רציני בדבריו.

תוך כדי נסיעה לילית מיכה חושב ומתוך מחשבותיו הוא עושה חשבון נפש על חיו. מגלה שהיה רוצה לומר דברים לאנשים שסביבו, מגלה טעויות רבות שעשה בחייו האישיים, לאט לאט הוא מגלה תכונות  ורגשות שהיו מוסתרים אצלו.

” אין לו מה לראות בחושך בחוץ, אין לו עם מי לדבר בשקט שבפנים.”

במהלך ההתקדמות ליעד שאליו מכוון החוטף נוצרת קירבה בין מיכה ל”ההוא”. ומתוך “הקירבה” לכאורה עולים שברים של חיי שניהם.  במעט מילים ושיחות לקוניות מיכה מנסה לבנות לעצמו  תמונה של השובה.

בהמשך העלילה מצטרפות שתי נשים שעושות את הדרך בכיוון ההפוך, מדרום לצפון. נסיעה ששופכת אור על הנסיעה הקודמת.

האוטו הקטן דוחס בתוכו חיים שלמים, חיים בלתי ברורים. הנוף שבחוץ אינו משמעותי והדרך החיצונית אינה מהותית. החלל הקטן של האוטו הופך להיות היקום כולו של הדמויות. ומתוך הדמויות עולות מערכות יחסים סבוכות, מערכת יחסים במשפחה, צדק, קירבה, אהבה, נקמה, קנאה, חרטה ובסיום חמלה והשלמה. כי “יותר ויותר דברים נעלמים פתאום.”

הכתיבה של נועה גוטר שגיא היא כתיבה מדויקת ואמינה. תיאורי הנפש ותיאור מחשבותיהם של הדמויות הצליחו לגרום לי לאהדה לכל אחת מהן, אפילו דמותו של השובה הצליחה לגעת בי ולהעלות בי רגשות חמלה. לכל דמות סבל משלה וכל אחת מגיעה בסיום לקטרזיס האישי שלה.

יכולתה לברוא דמויות שונות אחת מהשנייה ולתת לכל אחת קול אמין עוררה בי התפעלות. לא קל להביע מנעד של רגשות וקולות, נועה גוטר שגיא הצליחה. היא הצליחה להכניס אותי לתוך האוטו ולדחוס גם את הרגשות האישיים שלי אל מערבולת העלילה המרתקת.

ספר שיש בו גלוי ונסתר, מתח ומעט אימה, רגשות אנושיים והמון כאב מלווה בחמלה.ספר שאוצר בתוכו את דמויות ארץ ישראל על כל גווניה.

בימים שכאלה מצאתי עצמי מרותקת במסע  בכביש ישראל, לא יכולתי לרדת או לעצור בצדי הספר. הוא כל כך ריתק אותי.

ספר נפלא, קולח, מרתק, מעלה מחשבות וכל כך אמיתי.

ממליצה ביותר

דברים נעלמים, נועה גוטר שגיא

הוצאת עם עובד, 2020

הנוסעת האחרונה” ספרה החדש והמרגש של טל ניצן”

“הנוסעת האחרונה” הוא ספר רגיש ואנושי קצבי ומרתק על בדידות ואהבה.

יש בו מתח, יש בו כאב, יש בו בדידות, יש בו אהבה, ויש בו חמלה.

נינה סימון בנבנישתי, על שם הזמרת שאמה העריצה, היא נערת שליחויות על אופניים. יום אחד בעודה מתגלגלת ברחובות תל אביב פוגע בה רכב יוקרה “מורח”, אותה על האספלט והורס את אופניה. המפגש הקטלני הזה מוביל אותה לעבודת שליחויות חדשה. לא רק לעבודה חדשה, אלא גם להיכרויות עם אנשים ובעיקר הכרות מחודשת עם עצמה. עם נינה שלימדה את עצמה להתחבא.

גירושי הוריה בגיל ההתבגרות גורמים לכעס העצור בה להתפרץ בדרכים שונות וכואבות ולא היה מי שיעצור אותה. יש בה כעס על אמה שנטשה אותה בביתה שלה, ועל אביה שמופיע רק ככסף בחשבון הבנק שלה.

נינה מרגישה את כאב הבדידות, שמלווה אותה מתקופת הנעורים. בדידות שחשבה שהיא רק תקופה והפכה להיות קבועה. לְבדות נחרצת פסקנית כמו חרם.

״כאילו הבדידות הקשוחה שלי מצאה את המקום שנועדה לו.”

מפגש אקראי עם נערה בשרותי הטרמינל בנתב”ג לאחר שחזרה מחו”ל מוביל אותה לסיחרור קצבי וגורם לנו הקוראים למתח שבו לא נרצה להניח את הספר מהיד. יש בספר מתח, יש בו המון קצב ותחושה של תנועה, נינה מתגלגלת על אופניה ברחובות תל אביב ואנחנו איתה. הקצב המסחרר של האירועים בונה עלילה מרתקת אנושית וכואבת.

לא אספר לכם לאן התגלגלה נינה, כדי לא לפגום במתח העלילה והקריאה. מה שכן זוהי עלילה הבנויה היטב, עלילה מהודקת  עם דמויות שאינן שטוחות.

אי אפשר שלא להתאהב בנינה, הבחורה הרגישה הנדיבה בעלת הלב הרחב שלימדה עצמה להסתתר ולא לצפות לכלום בחייה ובטח שלא לטוב. נינה שמלמדת את עצמה איך להתמודד עם הלבד ועם החיים.  נינה צמאה לאהבה שלה אינה זוכה בביתה. נינה היא זו שחולפת על פנינו על מדרכות העיר מבלי שנבחין בה ונדע מה היא מרגישה.

יום אחד בגינה הציבורית  אומר לה אדם מבוגר  “בסופו של דבר את אדם שעושה בחירות נכונות רואים עלייך.” משפט שנותן לה תקווה ואמון בעצמה.

טל ניצן היא משוררת ואי אפשר שלא לחוש זאת בקריאת הספר, הפואטיקה הלירית מורגשת במשפטים עדינים, רגישים, תיאורים מיוחדים ובעיקר צירופי מילים המביעים רגש. מילים כאילו קטנות המתארות את נינה גורמים לנו, הקוראים לחוש אותה לידנו.

״האביב סילק את השרידים של החורף והשמים נצבעו בתכלת עמוקה של העונה הקצרה. בקרוב ידהו, ויתחיל להיערם האבק הצהוב שלא יישטף במשך חודשים, האור העדין יתחלף בצריבה  פוצעת עיניים, אויר ידחס כמו דבק והמחנק של היום לא יפוג גם בלילה.״

טל ניצן מתארת את הצד האחורי של תל אביב. תל אביב היא לא רק בתי קפה ומסעדות, תל אביב היא גם עיר של בריונות, עובדים זרים, אלימות, עוולות. אבל תוך כל זה יש אור והאור הוא אהבת האדם והאנושיות.

עלילת הספר “הנוסעת האחרונה” היא קולחת והמתגלגלת בדיוק כמו רכיבה על אופניים ברחובות תל אביב. לקראת הסיום נעצרה לי הנשימה מפחד, כי יש מתח בספר, למרות שאינו ספר  מתח.

“הנוסעת האחרונה”  הוא ספר שיש בו בדידות משוועת  לאהבה, ביקורת על הורות שאינה מכילה, המון חמלה ותקוה.

פנו לכם זמן, כי  אי אפשר להניח את הספר.

הנוסעת האחרונה, טל ניצן

הוצאת עם עובד, 2020

 

ארמון הקרח, ספרו המהפנט והפיוטי של טאריי וסוס

שתי נערות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.

עלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.

און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.

מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש  של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.

כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.

ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.

יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים  הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח”  הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.

און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.

זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות  כשהטבע משמש אפיון לחיים,  דרכו  לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.

עבור און שהגיעה מהעיר הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה.

ארמון הקרח  מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות  כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.

“מבנה הקרח מתנשא מעליהם מלא תעלומה, אדיר, צריחים נעלמים באפלה ובענן החורף השט. נראה הוא נכון לעמוד לנצח, אבל הזמן קצר הוא עד להטעות, ויום אחד, כשיתחילו השיטפונות, יתמוטט ויפול.”

תאורי הטבע הקפוא, השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.

״והאדמה עשויה סבך שיחים וכשויות של עשב,…מבהיקה ככסף בשכבת הכפור שעליה לאורה האלכסוני של השמש״

הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.

מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך. מומלץ.

 ארמון הקרח, טאריי וסוס

תרגום מאנגלית, אידה צורית (המקור נכתב בנורווגית)

הוצאת עם עובד,1977

כל המשפחות המאושרות – ספרה השנון והמרתק של אן פאצ’ט

אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.

כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”

אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.

בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.

מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.

באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.

אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.

העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה.  הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.

לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.

אן פצ’אט  מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?

“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.

“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה  בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.

“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב?  לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.

ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.

 מומלץ ביותר.

כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט

מאנגלית, עידית שורר

הוצאת עם עובד, 2019