הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר

סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.

 הקריאה בספר היתה לי  כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.

חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.

לקחתי אוויר ספרתי 1234  או 4321 והתחלתי.

ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי.  כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.

ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.

ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.

חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.

בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.

ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”.  אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.

בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״

אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.

זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.

ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.

הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!

למרות מספר העמודים הרב, שנקראים  בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.

על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.

ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה.  גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.

ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות.  שירת הברבור של פול אוסטר.

 ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.

4321, פול אוסטר

מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה

הוצאת עם עובד 2019

מסע דילוגים – סיפוריו של חיים באר

המלצת קריאה ראשונה לשנת תש”פ ואין דרך טובה יותר מאשר להמליץ על ספר שהוא כולו ממתקים וסוכריות צבעוניות. “מסע דילוגים” של חיים באר הוא מסע ססגוני, שמח, עליז ובעיקר מַחְכּים. מסע שפותח את הלב והנשמה.

חיים באר, בעיניי, הוא אלוף המספרים. הוא בשביס זינגר הישראלי. סיפוריו מתובלים, מפולפלים, שוזרים אירוע בתוך אירוע, ובכולם  חוכמת חיים. סיפורים שנאספו מחוויות שחווה וחלקם כנראה שלא. חיים באר לא יקלקל סיפור טוב בעובדות יבשות. תמיד יוסיף לסיפור חן וחיוך מלווה בקריצה.

הסיפורים הקצרים שבספר- ויניטות כפי שכינה אותם אהד זמורה עורך “דבר השבוע”, הם אסופה של רשימות ממוספי דבר השבוע שאותן ליקט ד”ר גדעון טיקוצקי לספר שלפנינו. אישית הייתי מעדיפה שבסיום כל סיפור תופיע ההערה היכן ומתי פורסם הסיפור ולא בסיום הספר כפי שבחר העורך.

חיים באר סופג את סיפוריו ממפגשים עם אנשים, בחנויות ספרים, בנסיעה באוטובוס, במוניות, בהזמנות לאירועים רבי אנשים. בנסיעותיו לחו”ל.

הספר מחולק לשערים לפי נושאים. על משמעות הבית, על לימודים מהחיים, על הכתיבה ומקורות ההשראה, על הספרים , באחד הסיפורים הוא מספר שהגיע לפקידת מס הכנסה שביקשה ממנו ספרים והוא בתום לב הביא איתו את כל הספרים שכתב, הפקידה כעסה ורצתה לקנוס אותו על העלבת עובד ציבור.

“ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שהוא מת מתה איתו הספרייה.” מצטט חיים באר את אסא כשר. חלק מהסיפורים מוקדש לספריות של אנשים שנפטרו והוא מצא בהם ספרים. ספריו של ד”ר יוסף מישן שהפכה לעיסת נייר בגשם הביאו אותו להבנה מדוע אנשים רוצים להיקבר עם ספריהם.

סיפוריו הם געגועים לבית הוריו, לאימו שהשאירה בו חותם וסיפורים. אמו שהכינה אותו היטב לחיים ובימיה האחרונים כשראתה אותו עצוב אמרה לו :” כל החיים לימדתי אותך איך צריך לחיות…עכשיו אני מלמדת אותך איך למות נכון.”

בסיפור אחר מספר חיים באר שמורתו לפסנתר הודיעה לאמו: “פסנתרן הוא לא יהיה. הילד מנומס ומחונך ומנגן כמי שעושה מצוות. מה רע במצוות שאלה האם? והמורה ענתה “פסנתרן אמיתי צריך לנגן כמו אחד שעושה עבירות.” לפסנתרן לא הפך חיים באר, אך מספר סיפורים נלהב ומפולפל, מספר שמרתק את כל מי שמקשיב, נעשה, כמו מספר שעושה עבירות שאליו כיוונה המורה.

הרבה סיפורים יש בספר, קצרצרים, קצרים ומעט ארוכים. כולם גדושים בחוכמה יהודית ואישית. חלקם מחוכמת חנויות, אוטובוסים, מוניות, ובעיקר מהקשבה לזולת.

את חלקם קראתי ברצף, על חלקם התענגתי באיטיות. הספר מונח לו על השידה ואני ממשיכה לקרוא וליהנות מפניני הממתקים הללו מידי יום.

סיפור אישי לסיום.

לפני שנים למדתי כתיבה יוצרת, חיים באר היה אחד המנחים וזכה אף לקרוא סיפור מפרי עטי שהתפרסם בעיתון מאזנים.  “אני רוצה לדעת מנין צמחו הרגליים?” שאל אותי וכיוון כנראה לפרטים ביוגרפים שבסיפורי. באחד המפגשים סיפר לנו חיים סיפור.  “מלך אחד ביקש מצייר שיצייר לו תרנגול. הצייר הצנוע ביקש לגור  במערה ,דפים ומכחולים. לאחר שנה חזר המלך. הצייר הגיש לו דף ובו קשקוש. המלך נעלב וציווה לקחת אותו לגרדום. הצייר אמר למלך, “בוא למערה ותראה 364 ציורי תרנגולים, מה שאני ציירתי כאן זו הנשמה של התרנגול.”

כאלה הסיפורים של חיים, סיפורי נשמה על חיי היומיום, על החוכמה, על התבונה, על הדת, על המשפחה ובעיקר על השפעת העולם החיצוני על מספר הסיפורים.

“מסע דילוגים” הוא אוסף סיפורים חכם ורענן הכתוב ביד אמונה של אמן הסיפורים. סיפורים שהקורא היוצא למסע בין בני ברק ללונדון, לירושלים ומוסקבה, חוזר כשבאמתחתו לא רק חיוך והנאה, אלא גם חוכמת חיים יקרת ערך.

ממליצה בחום רב.

מסע דילוגים, חיים באר

הוצאת עם עובד 2019

אמזלג – האינטלקטואל הרגיש של יוסי סוכרי

יוסי סוכרי מגיש לנו גיבור שהוא אנטי גיבור לחלוטין. הגיבור  החדש של הספרות.(כמו שהגדירה אותו עבורי חברתי בשיחה על הספר ) גיבור שאולי לא נאהב אותו, אבל אנחנו צריכים בהחלט להכיר אותו ואת מניעיו.

“אמזלג” הוא יומן מסע פסיכולוגי. יומן מסע חיצוני ופנימי שלפעמים הגבולות בין שניהם מטשטש.

הספר נפתח בידיעה  ומסתיים בידיעה. בפתיחה אמזלג יודע שנישואי הסתיימו. ומרגע הבנת הידיעה הזו הוא מתחיל במסע אישי לא מתוכנן  ולא מודע אל עצמו.

עמנואל, מנו, אמזלג, בן לאם שנולדה בלוב ולאב שנולד במרוקו. אמזלג הוא דור ראשון בארץ. וככזה הוא מחפש את זהותו בתוך העבר של הוריו, ההווה שלו והעתיד של ילדיו.

אמזלג בן החמישים, מתגורר בלב תל אביב, במקום הכי רוחש של העיר.(המקום הכי אהוב עלי בעיר) הוא מרצה, מורה לפילוסופיה. אינטלקטואל קורא ספרים, קירקיגור, פסואה. הוא מכור לבגדי מעצבים ומותגים, שהם עבורו פיצוי על ילדותו ומוצאו המזרחי שנחשב בעיני נחות. רכישת ג’קט מותגי או חולצת פשתן יוקרתית בסכום של חצי משכורת גורמת לו לעונג עילאי.

לאחר שנפרד מאשתו הרופאה, הוא שוכר בית קרוב אליה ולילדיו. פירוק הנישואים ופירוק הבית מוביל אותו למחשבות על, “מה הופך טריטוריה פיסית לשייכות.” או “האם  בית הוא המקום שבו גדלת או שבית הוא ירושת מסורות וחוויות מהורינו.”

מכאן הוא יוצא למסע בעל כורחו אל עברו, הוא מגיע לבית הוריו בגבעת שמואל, בית שניסה להתחמק ממנו בילדותו. בית שבו הוריו שמרו על המסורת שלהם מִשָם, מרוקו ולוב. אמו המשיכה ללבוש את הבגדים הצבעוניים של בני עדתה. בגדים שבהם התבייש אמזלג כילד וניסה לפצות עצמו בבגדים מהודרים בבגרותו. בית שאמזלג התבייש בו, כי הוריו היו שונים ולא התערו בחברה הישראלית.

והוא אמזלג ניסה בכל כוחו להדחיק את הבית המסורתי המזרחי והפך ל”משתכנז”. חושב  על חברו האשכנזי, רוזנצוויג, ״הוא לא יבין לעולם את הנידחות את ההרגשה של הימצאות הרחק מהמקום והזמן שבו הדברים מתרחשים לדעת שאתה בחוץ מבלי שיהיה לך מושג איך נכנסים״.

המסע הוא לא רק אל שורשי ביתו שלו ,אלא מסע אל תוך עצמו, איזה אבא הוא. והוא משתדל כל כך לרצות את ילדיו ולפצות אותם על פירוק הבית. מנסה להדחיק את המחשבה שהבית עבורם הוא הבית של אשתו, וביתו הוא רק בית אירוח. הילדים מצידם מנצלים את החולשה ועושים עליו מניפולציות. אם חשב שיהיה לו זמן איכות עם ילדיו הרי הוא מגלה כעת שזהו זמן ההופך לאיום ממשי על קיומו. יש בספר סצינת גלידה הזויה שבה הם מטלטלים אותו מגלידת ונילה לגלידה סיצלינית כשכל אחת נמצאת בצד אחר של רחוב אבן גבירול. והוא מנסה לרצות אותם ולהיות האב מספר אחד, עד שצועק די !!! והם נבהלים.

אמזלג עובר מסע חובק עולם, מסע פיסי ורגשי. הוא מוצא עצמו מתקרב למזרחיות של הוריו, מתחיל לחקור את אומנותם. נוסע אל מקום הולדתם ועדיין מרגיש שאינו שייך. מתעורר בו ספק  רדום.

״ אפשר שהשקעתי את עצמי בלימודי התרבות המערבית כתחליף למה שהציעו לי הוריי מצפון אפריקה? אולי התאמצתי כל כך, לא רק כדי להצליח, אלא דווקא כדי להתרחק.״

אמזלג הוא הטיפוס שחושב. הרבה שיחות מתרוצצות במוחו לפעמים כמעט כמו זרם תודעה. הוא חושב על הכל ועובר ממחשבה אחת לשנייה. הוא ועצמו מנהלים שיחות נפש.

ככל שעוברים החודשים מגלה אמזלג שהוא לא היה מודע לעצמו. הוא מגלה אמזלג חדש, את זה שניסה לברוח ממנו ואת זה שהדחיק. למעשה הוא מבין שבניסיונו להדחיק ולברוח מבית הוריו המזרחיים ולנסות להיות מישהו אחר הוא איבד את האני העצמי שלו.

רק בסיום הרומן הוא מגיע לתובנות ומחשבות מזוככות. מחשבות של מי הוא באמת ושהוא תוצר של עבר הוריו וההווה שלו. הוא מבין את  מניעי הוריו והתנהלותם ומפנה את רגשות האשם לחמלה.

מודה, היה לי לא קל לקרוא את הספר מכמה טעמים. אמזלג הכעיס אותי, לא בגלל רגשות הקיפוח וחוסר האהדה שלו למוצאו, את זה אני מכירה ומבינה ואיני שיפוטי,. אלא בגלל התנהלותו. היתה לי תחושה שהוא שט בתוך חיו, הכל מנווט אותו ולא הוא עצמו ואת מעשיו. הקושי השני היה באופן הכתיבה, הכתיבה היתה ברובה אינפורמטיבית, לא הצלחתי להרגיש את אמזלג. שיחה עם חברה על הספר הובילה אותי לסיימו. (תודה לי-את) ו….היה שווה ביותר לעבור עם אמזלג את כל התלאות שלו בשביל להגיע אל מונולוג הסיום חוצב הלהבות שלו ולהתרגש יחד איתו. ובאמת שהתרגשתי ואפילו הזלתי דמעה. כל הספר היה טיפוס איטי אל הפיסגה.

עוד מילה על העטיפה הסגפנית שאינה עומדת לפי כללי  השיווק. העטיפה גאונה לדעתי, כאילו אומרת, הנה אני אמזלג עומד לפניכם, ככה כמו שאני, בלי מותגים, בלי בגדים. חושף את עצמי. קבלו אותי כמו שאני, נולדתי מחדש.

“אמזלג”  הוא ספר שמתוך שבר ומשבר צומחת דמות עם זהות ושורשים חדשים.

ממליצה מאוד.

אמזלג , יוסי סוכרי

הוצאת עם עובד, 2019

צערו העתיק של הירח – ספר הביכורים נוגע ללב של נעמה דעי

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)

משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.

  מה שהיה לא יהיה.

אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.

אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.

“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.

התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.

 “צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים  עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.

לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.

“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות  רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.

״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״

הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.

הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.

 מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.

הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.

ובתוך כל הצער יש את  “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.

ספר ביכורים מומלץ.

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי

הוצאת עם עובד, 2019