הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לעשות מקום -ספרו האישי והמרתק של אוריאל קון

“לעשות מקום” הוא ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה.

“את החלל שנפער בתוכי אוכל למלא על ידי הליכה בחלל אחר.”

החלל האחר הוא הכתיבה, הדמיון, המחשבה והידע שאגורים בו. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

תנועתו במרחב התודעתי היא כמו רחיפה בחלל אין כוח כבידה. כלום לא מושך אותו מטה, אלא רק מגביה עוף ואנחנו איתו.

הכאב הופך להיות חלל אחר.

אוריאל קון בנשמתו הוא אמן, ארכיטקט. וכך הוא בונה את מחשבותיו. כמו הבניינים שצומחים מהקרקע ונטועים מול האדם, כך המשפטים שלו צומחים מהלב, מהכאב ועומדים מול הקורא שמתרגש לגלות את מכלול הרגשות של הכותב. והרבה רגשות יש בספר.
הרגשות לא מובעים רק במילים אלה מלווים בציוריו של אוריאל עצמו.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים.

אין כאן סיפורי עלילה בדיוניים עם גיבורים הרואיים, אלא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי. מחשבות ומשימות שהטיל על עצמו על מנת להשתחרר מכאב הפרידה.

הכתיבה הביאה לו מזור, הוא מגלה שהכתיבה היא מפלט עבורו.

״ בא לי לומר אקח אתכם לטיולים…מה שיעלה יעלה מתוך המרחב, מה שאדבר אדבר מתוכם של חללים.״

אני מכורה לספרי תשע נשמות. את “לעשות מקום” רכשתי מיד עם צאתו. “אקרא כמה עמודים” חשבתי לעצמי. “הכמה” עמודים הפכו לכל הספר, מדף לדף, מרשימה לרשימה הגעתי מרותקת  לסיום.

אוריאל קון יודע לכתוב, יודע להביע רגשות אישיים חושפניים. כקוראת לא פגשתי בתיאורים סוראליסטיים ומדויקים המצליחים לרגש את הקורא. דעותיו לא רק מרגשות בפתיחות שלו אלא מגלות לנו משהו על עצמנו, על החשיבה שלנו.

אוריאל קון מביע את הגיגיו כמעט על הכל, על ארכיטקטורת השיכונים המכוערת לדבריו, על ספרים, אומנות, יוצרים שאותם הוא מעריץ בשל גאונותם, על חברות ואפילו על יצריות ותשוקה.

 כן. גם מביא את  מחשבותיו על אפלייה באגפים בעירייה כנגד אוכלוסיה ערבית, על כך ששילם מחיר על התבטאותו.

אפילו על סיגריה ומהותה יש לו מה לומר,

״הסיגריות מאכלסות את המרחבים הלימינליים האפורים של החיים, לפני שיחת טלפון, בין שינה לערות….״

דעתו על הפלאפל הצחיקה אותי, כמי שגדלה על ברכי הפיתה מגלה שלאדם שלא נולד כאן הפלאפל הוא  ״ שק הפתעות המכיל כל דבר וכל דבר נופל ממנו אם תעז לאכול אותו בהליכה.״

טיילתי איתו בנאפולי, אתונה, רודוס, כרתים ירושלים המערבית והמזרחית קיבלתי הצצה למשפחתו החמה בארגנטינה. אבל הטיול העיקרי היה במוחו.״ מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע״

הספר “לעשות מקום” נפתח בכאב הפרידה ממריאל, כאב שהותיר בו חלל. כאב ששיתק אותו וכל מה שרצה היה לכסות עצמו ולחכות לתרופה למחלתו.

הספר מסתיים בטיול דמיוני של מקומות מציאותיים. ״אני לא בהרקיליון, אבל הייתי ואני עדין בכרתים אבל עזבתי.״ אלו  מקומות שבהם חיפש את עצמו ומה משמעותה של מריאל עבורו.

“לעשות מקום” הוא ספר המבקש מהקורא מחויבות, לעשות מקום בלב למחשבות של הכותב, או לכותב עצמו, או אולי הכותב עושה לנו הקוראים מקום בליבו והוא ביראת כבוד פָּרק את ליבו בפנינו כדי שנעשה לו מקום.

אני יכולה להתפלמס עם הספר ועל הספר רבות, זה ספר שיש לקרוא כמה פעמים. ספר חכם ומחכים, מרגש ומצמיח.

ממליצה לכם לעשות לו מקום, מקום חם.

לעשות מקום, אוריאל קון

תשע נשמות 2020

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

סצינות מברצלונה “- קובץ סיפורים של מרסה רודורדה”

סצנות מברצלונה הוא אוסף סיפורים שהם כמו סוכריות צבעוניות. סיפורים המתארים בפשטות לירית ססגונית את אנשי העיר ברצלונה. ולא רק האנשים הם הגיבורים, העיר ברצלונה היא הדמות הראשית

סיפורים מהחצר האחורית קראתי לספר.

הו ברצלונה ברצלונה. העיר היפה, התוססת ומלאת החיים והיופי, עיר שיש בה הכל. נמל, הר, רחובות תוססים, שוק, פארק, אדריכלות.

והנה באה מרסה רודורדה ואומרת לנו, מה שאתם רואים כתיירים הוא היופי החיצוני, בואו איתי לטיול ברחובות ברצלונה, אפילו ברחובות שאתם מכירים, אני אראה לכם את העיר האמיתית.

“סצנות מברצלונה” מראה לנו את הצד האחר, את החצר האחורית, החצר היומיומית של ברצלונה, הסיפורים מתארים אירועים המתרחשים בעיר ברצלונה תוך כדי הזכרת שמות הרחובות והמקומות. הקורא  מרגיש כאילו הוא נלקח על ידי הסופרת לטיול בעיר, אך הסיפורים  הם אוניברסליים. סיפורים שהם תשקיף של ברצלונה. הכל יפה, מואר מתוייר, אך יש גם צד אחר לחיים.

המשותף לסיפורים שבקובץ “סצנות מברצלנוה” הוא הידיעה הפילוסופית, החיצוני יפה, אבל אין מושלמות בעולם.

הסיפור הפותח את הקובץ “סצנות מברצלנוה”   הוא תמצית הרעיון של כל הספר. קימט, ילד צעיר עבר זה עתה  דירה, ביום המעבר הוא יוצא אל הרחוב כשבידו כריך עם קוביות שוקולד, הוא משאיר את קובית השוקולד לסיום “עדיף ככה, לאכול אותה בנפרד, מתוקה ודביקה…היא תהפוך למין סירופ אלוהי.” שם ברחוב הוא מגלה את העולם האמיתי, אין בהם שוקולד מתוק ואלוהי. שם הוא מגלה את המציאות הכואבת. הסצינה שהתגלתה למול עינייו הותירה אותי מעט מזועזעת.

בסיפור אחר זוג מאורסים צופה בסרט בקולנוע, הבחורה מחפשת זוגיות ואושר כמו בסרטים שצופה בהם, מבינה שהחיים אינם סרט והם למעשה יהיו אומללים.

דמויות אחרות בסיפורים חווים חוויות אנושיות ומציאותיות, כאלו שכל אחד מאיתנו חווה. פחד נטישה, מציצנות ורצון להיות בצד האחר של הרחוב. זיוף, ובעיקר פיקחון.

הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית. מרסה רודורדה מביאה לנו את החיים ללא הנחות, היא מראה את כל הצדדים של החיים. בעיקר את ההבנה הנפשית של הדמויות. הסיפורים כתובים כמו תיאור יומיומי רגיל, אך בסיומם יש מעין אור חזק המתמקד על ההבנה של האירוע. מה שמוביל את הדמויות להתבגרות פתאומית. הגילוי שבשיגרה. כמו התיאור הנפלא הזה: “בגשם היא תפגוש את הגשם. לא הגשם של האוהבים, אלא של אלה שהחיים עשו אותם עצובים, הכו אותם במרירות, גשם שמביא בוץ וקור….שהורס את הבגדים ואת הנעלים.”

יופיים של הסיפורים בקובץ  “סצנות מברצלנוה” הוא לא רק באנושיות שבהם, אלא בכך שהסופרת מביאה את העיר והטבע אל תוך נפש הגיבורים. עורכת לנו טיול ברחובות העיר, שהוא מקביל לטיול בתוך נפשם ומוחם של הגיבורים. מראה את יופייה של העיר ואת האנשים החיים בה. “החשמלית עברה על פני מוסך ,האינטרנסיונל”,הסופרמרקט, מועדון הטניס… הכל חלף מול עינהם.” לרגע נדמה כי גם אנחנו הקוראים נמצאים שם בחשמלית בין כל הנוסעים ומביטים דרך החלון.

מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית ילידת ברצלונה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד היא יצאה לגלות בצרפת. ספרה “כיכר היהלום”  השאיר עלי רושם עז, עד היום אני שומעת את משק כנפי היונים מעל לראשי.

 אני קראתי את הסיפורים ברצף. לדעתי, יש לקרוא אותם לאט, להרגיש את המילים, לטייל ברחובות. עכשיו כשאני מכירה את הסיפורים אני יוצאת לפגישה נוספת עם הגיבורים, יש לי הרבה על מה לשוחח איתם.

ממליצה בחום רב על טיול ברחובות ברצלונה.

סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה

מקטאלנית, יוסי טל

אחרית דבר, אוריאל קון

תשע נשמות,2018

מריה מרגריטה היא “מספרת הסרטים ” בספרו של ארנן ריוורה לטלייר

מציאות וחלומות מתערבבים בחייה של נערה צעירה בעיירת מכרה של אנשים קשי יום.

יש ספרים שהקריאה הראשונה בם חקוקה בזיכרון. וכשמזכירים את שמם צביטה קטנה או חיוך מעוררים את החוויה. לפעמים קיימת רתיעה מקריאה חוזרת. את הספר “מספרת הסרטים” קראתי לפני שנים ואהבתי. זכרתי אותו כספר מצומצם עם עלילה רחבה ודמות גיבורה מלאת מתיקות.

השבוע נזכרתי בספר וקראתיו שוב. מרחק הזמן לא נגס בו. טעמו נשאר כשהיה.

מריה מרגריטה, גיבורת הספר “מספרת הסרטים”, נערה בת 11, בת הזקונים של משפחה קשת יום. האם עזבה את הבית והותירה אחריה את בעלה הנכה וילדיה. מריה ומשפחתה גרים באופיסינה, עיירת מכרה מלחת קטנה במדבר אטקמה שבצפון צילה. בעיירה אין מה לעשות בערבים, אין מועדון, אין תזמורת, אפילו רכבת אינה עוצרת בה. אבל יש בה בית קולנוע.

יציאה לבילוי משפחתי לקולנוע היה בילוי יקר, אבל,האב שערך תחרות בין ילדיו מי שיספר את הסרט טוב יותר יזכה ללכת לקולנוע.מריה זכתה בתחרות מול אחיה. היא נבחרה ללכת לצפות בסרט, לחזור ולספר אותו לבני משפחתה.

מריה מרגריטה ששמה הוא בעל שתי אותיות מ’ כמו מרלין מונרו מוצאת עצמה כמספרת הסרטים הטובה ביותר.

“גם אם הסרט היה שחור לבן ועל חצי מסך, הילדונת הזו תספר אותו בטכניקולור וסינמסקופ”

מריה מצליחה להחיות את עלילת הסרט, את הדמויות בפני בני משפחתה. בזמן שהיא צופה בסרט הם מסדרים את הסלון כמו אולם קולנוע.  היא מספרת כל עלילה, מערבון, מתח, רומנטיקה, אפילו סרט אילם היא מצליחה לדובב. כל כולה נתונה עכשיו ליכולת הסיפורית שלה שאותה היא משכללת. היא ממחיזה, מצחיקה, רוקדת ושרה בהתאם לסוג הסרט.

“הבת שלך היא פיה מספרת סרטים, שכן יקר, מילותיה הן מטה הקסמים שלה. בעזרתן היא מעבירה את כולנו לעולמות מופלאים”

מריה משנה את שמה לאדה דחסינה, פיית הקולנוע.

שמה נודע למרחקים. אנשים מזהים אותה ברחוב כמספרת הסרטים וכשחזרה מהקולנוע גילתה מספר רב של אנשים ליד ביתה ממתינים לשמוע את הסרט שצפתה בו. מעכשיו מריה מרגישה את טעם ההצלחה והפרסום.

מה יש לנערה מתבגרת בעיירה כורים עלובה אם לא חלומות ובריחה מהמציאות. הבריחה הטובה היא לסרטים. ומריה לא פעם התבלבלה בין עלילות הסרטים למציאות.

“לספר סרט זה כמו לספר חלום

לספר סיפור חיים זה כמו לספר חלום או סרט”

מריה מתבגרת, חווה שינויים גופניים ונפשיים, מריה מספרת לנו את סיפורה בשפה פשוטה וברורה, נקייה מדימויים ותיאורים מסובכים. כל כוחה הוא בסיפור האנושי האישי שלה. בשפה יומיומית, פשוטה לא מתנשאת או מתוחכמת  של נערה מתבגרת היא מספרת את קורותיה. בכל פעם מתגלה לקורא פרט נוסף שמצטרף לתולדות חייה, משפחתה והעיירה. חווית ההתבגרות לא חלה רק עליה, אלא גם על העיירה הענייה והעלובה, על המדינה שחווה טלטולים פוליטיים, שינוי משטר.  שינויים טכנולוגים וקידמה מעמדים אותה בפני עובדות כואבות.

ספר קטן ומקסים, מעין סינמה פרדיסו מצומצם. ספר שלא ישאיר אתכם אדישים מול חלומות ומציאות.

מספרת הסרטים, אֶרנַן ריוֶורָה לֶטֶליֶיר

 תירגמה מספרדית: עינת טלמון.

הוצאת כתר,  2011

נמסר למערכת ע”י אוריאל קון, פורסם בסיוע מענק משרד התרבות הספרדי