תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

בוגדת נאמנה, אוליסיה קנטור

בכל פעם כשאני קוראת ספר עלילתי על רוסיה שלאחר המהפכה ובתקופת השלטון  הקומוניסטי איני יודעת כיצד האנשים חיו בה, או נשמו.  איך התנהלו ברחובות תחת הפחד והאיום על חייהם ובעיקר פחד מבגידה, אפילו של אנשים הקרובים להם.

הספר “בוגדת נאמנה” העלה בפני שוב את השאלות הקשות.

זהו ספר קריא עם עלילה קולחת ומרתקת, על מרבית האירועים והשתלשלות הענינים הכרתי מקריאה בספרים אחרים, אפילו טובים יותר, ובכל זאת אני שמחה בקריאת הספר, מדוע? כי הדור הצעיר שנולד לאחר נפילת החומה אינו יודע כיצד חי הדור של המהפכה והתקופה האפלה של רוסיה. הספר מביא בפניו את ההיסטוריה האכזרית של התקופה.

הספר מגולל בכתיבה קולחת ומעניינת את קורותיה של סופי, קרוביה ומשפחתה.

השם בוגדת נאמנה הוא אוקסימורון, זהו משחק מילים מנוגדות, כי בגידה ונאמנות אינן יכולות לחבור יחד, אבל במצבים שונים הן כן יכולות. בתקופת המשטר הקומוניסטי היו בגידות ונאמנות , בגידות במשפחה ונאמנות לרעיון האידאולוגי, או בגידות ברעיון הקומוניסטי ונאמנות לאנשים. צמד המילים בוגדת נאמנה מעלה בפני הקורא והגיבורה קונפליקט פנימי בין ערכים ונאמנות לבין קשרים עם אנשים אהובים.

התקופה היא מלחמת העולם השנייה.  אביה של סופי נעלם עם גברים נוספים במרתפי הנקו”ד. סופי בת העשר  ושאר הנשים נשארו ונאלצו להתחבא על מנת לשרוד, כשהפחד מהשלטון החשש לגורל הגברים שנעלמו מעיב על חייהן.

פרטיזנים שמגיעים לבקתה, שבה הם מתחבאים, הופכים את סופי למרגלת. כיוון שהיתה ילדה לא חשדו בה כשנכנסה ויצאה מהכפר. סופי הפקחית והענינית אומרת לחברתה ״ כאשר המלחמה תסתיים, אף אחד לא יעיז לשפוט אותך. תתרכזי בלעשות מה שצריך כדי לשרוד את הזמנים הקשים.״

כשמלחמת העולם השנייה מסתיימת עומדת בפניה שתי אפשרויות ,שתיהן גרועות והיא מחליטה בגרועה פחות. היא לומדת משחק במוסקבה.

העלילה מתפתחת ומסתבכת. סופי לומדת לנווט עצמה בין האנשים ואנשי הממסד עד לסיום המפתיע.

“בוגדת נאמנה” הוא רומן קצבי, מרתק שמתאר במדויק את התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של רוסיה. הוא מעמיד את הגיבורה בפני מצבים מסוכנים ובחירות קשות. ומעל לכל הוא מעלה את שאלת הנאמנות כערך עליון.

בוגדת נאמנה, אוליסיה קנטור

מאנגלית: נמרוד ברקו

הוצאת: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

אינטימיות – קייטי קיטמורה

מזמן לא קראי ספר שבו העלתי שאלות לגבי תובנות קיומיות הקשורות לאינטימיות.

בכתיבה מצומצמת ונוגעת מצליחה קייטי לגרום לקורא אי נוחות. אני הייתי קוראת לספר, אי הנחת של האינטימיות.

המספרת, חסרת שם, ממוצא אסיאתי הגיעה להאג מארה”ב, כדי לברוח מרעש של העיר הגדולה אל עיר פחות סואנת, ואולי עיר שבה תצליח להכות שורשים ולהרגיש שייכות. בהאג היא משמשת מתורגמנית בבית הדין הבינלאומי. כאן בהאג היא מרגישה מהגרת כמו הטורקים והסודנים שסביבה. יש לה חברה אחת, יאנה, אוצרת במוזיאון, הקשר ביניהן אינו חזק, יש לה גם בן זוג, אדריאן, נשוי לאשה שהחליטה לברוח לפורטוגל. דמות נוספת ומשמעותית עבורה היא דמותו של נשיא לשעבר  של רפובליקה אפריקאית שאחראי לטבח עם במולדתו, היא משמשת מתורגמנית עבורו.

 כשאומרים אינטימיות מיד חושבים על קשר אישי וקרוב בין שני בני זוג, אבל אינטימיות אינה רק זה.

אינטימיות (מהמילה הלטינית intimus שפירושה innermost inmost – בעברית: הכי פנימי) היא קרבה רגשית עמוקה בין בני אדם הנוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר. (ויקיפדיה)

לפני הקריאה חשבתי שהאינטימיות בעלילה תבוא לידי ביטוי בקשר בין שני בני זוג. אומנם הקשר בין הגיבורה לבן זוגה אדריאן, נחשב לקשר אינטימי במידה מסוימת, ודווקא היחסים ביניהם אינם מאופיינים כקרובים מאוד, אך הם מפתיעים את הגיבורה בסיום הספר.

האינטימיות בספר נוצרת דרך הקפדה על פרטים ותיאור מדויק אישי של התנהלות הדמויות. שם הספר הדהד בראשי לאורך כל הקריאה, מה שגרם לי להבנת האינטימיות השונה בכל מיני מצבים. הפכתי לדרוכה בכל אירוע והבנתי שהסופרת חושפת אותנו, הקוראים, לסוגי מצבים שונים של אינטימיות. כשהיא נכנסת לדירה של אדריאן וסוקרת את הדירה היא מרגישה פלישה לאינטימיות שלו, או כשהיא מגיעה לבית חברתה ורואה שהווילונות מוסטים לרווחה כאילו היא מצהירה שאין לה מה להסתיר וחושפת את עצמה. ההתבוננות המעמיקה בציור של לייסטר מעוררת בה תחושת אינטימיות. אלינה חברה נוספת חושפת את המספרת לסוג אחר של אינטימיות בינה לבין אחיה התאום, שיחות ומשפטים עוקצניים למה שנמצא מתחת לפני השטח.גם הקשר בין אלינה לבין אחיה התאום זה סוג של אינטימיות היא נחשפת להתנהלות שלהם לשיחות לאוקצנות למה שנמצא מתחת לפני השטח.

עבודתה כמתורגמנית מובילה אותה לסיטואציות רגשיות קשות. מתורגמן חייב להתנתק מהעד, אומר לה חברה לעבודה. אבל הנשיא לשעבר, המואשם ברצח עם יושב לידה ושואל אותה בצרפתית שאלה אינטימית, אם היא בסדר עם כל מה שקורה שם בתוך האולם? לעומת זאת המשפט אינו אינטימי, יש באולם הרבה עיתונאים ועורכי דין ומסכים מסכי מחשב ומסכים מסביב שאנשים יכולים להצטופף ולראות ולשמוע.

לא בכדי עבודתה של הגיבורה היא תרגום, יש משהו סמלי ואמירתי במקצוע. “כמתורגמים, תפקידנו להניח קרשים שיגשרו מעל לתהומות.” והיא מנסה לנווט בין הקרשים של חייה בביתה החדש, במקצוע התובעני, בזוגיות בינה לבין אדריאן. הגיבורה משתפת אותנו במחשבות האישיות והאינטימיות שלה והופכת אותנו מאזינים שמתבוננים גם על עצמנו ועל האינטימיות שלנו.

“אבל אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לראות את העולם שאנחנו חיים בו — העולם הזה, שמכיל את הסתירה שבין הבנאליות שבו (החומה הנמוכה של מתקן הכליאה, האוטובוס שחולף על פניו בנתיבו הקבוע) לבין קיצוניותו (התא והאיש שבתוך התא), הוא משהו שאנחנו מציצים בו רק לרגע ואז לא רואים אותו שוב לזמן ממושך מאוד, אם בכלל. מפתיע כמה קל לשכוח את מה שראינו במו עינינו, את התמונה המחרידה או את הקול שאומר את מה שאין להעלות על דל שפתיים. כדי שנוכל להתקיים בעולם שאנחנו חייבים לשכוח ואכן שוכחים, אנחנו חיים במצב של אני יודע אבל אני לא יודע.”

“אינטימיות” הוא יצירת מופת קטנה ומטרידה. ספר שבעזרת הצצה פנימית אישית וחברתית  מצליח להעלות שאלות על עולמינו. מהו בית,  זוגיות,  חברות, צדק עולמי.

ממליצה מאוד.

אינטימיות, קייטי קיטמורה

מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

עורכת אחראית: יפה סימן טוב

הוצאת: סימנים, ידיעות אחרונות, 2023

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

קטיה והדב – יוני שיקלר

קטיה והדב הוא ספר ילדים צבעוני המתאר קשר וחברות.  ילדיי גדולים ונכדים עדיין אין לי, כך שאיני קוראת ספרי ילדים, אבל משהו בספר קטיה והדב משך את עיני. דפדוף מהיר בין הדפים גרם לי לחיוך, ציורים צבעוניים שמחים ומלאי הבעה. כל דף שהפכתי שימח את ליבי.

קטיה יושבת ומציירת כשלפתע מחליטה לצאת לטיול ביער שליד ביתה, שם היא פוגשת בדב פריזבון שבוכה על כך, שהוא בודד ואין לו חברים. קטיה מיד מתחברת איתו. כיוון שהתרחקה מביתה פריזבון הדב מחליט להחזירה הביתה. בדרך הם מטיילים ופריזבון מלמד אותה על היער, ביתו. בדרכם חזרה לביתה הם פוגשים בחיות רבות כשכל חיה שמחה לקראתה.

ספר צבעוני וקסום המתאר את עולם הילדים ועולם החיות בהנאה רבה. יש בו תמימות וקבלת השונה באופן טבעי, הוא מלמד את הילדים הקטנים על חברות ונתינה, ובעיקר אל אהבה וקשר אנושי.

בעזרת קטיה וחבריה החדשים לומד הילד להתידד עם המפחיד. קטיה פוגשת בחיות מאיימות, נמר, קיפוד, שועל. והיא בחיוך ואהבה מתקרבת אליהן והופכת אותן לחבריה.

ספר שמעשיר את הדמיון ומפתח אותו. נושא הספר בעיני הוא לתת לדמיון להוביל את הילדים ולא לחסום אותו. הדמיון הוא הבסיס לביטחון של הילד.

המשפטים הכתובים הם קצרים וברורים, מה שגורם לילד להבין את הרעיון של עזרה לזולת ומשמעות החברות. האיורים של עוזי בנימים צבעוניים ומושכים את העין, דמותה החייכנית של קטיה משרה אוויה נינוחה ונעימה על הקורא הצעיר.

הספר מתאים לגיל הרך 3-5 בעזרת הספר ההורה יכול ליצור דיאלוג על מטרת החברות, נאמנות של חבר ובעיקר כיצד עוזרים אחד לשני. סיום הספר מלמד על משמעות הדמיון וכיצד הוא עוזר לילד לבנות עולם פנימי עשיר.

ממליצה.

 קטיה והדב, יוני שיקלר

איורים: עוזי בנימין

הוצאת: צמרת, 2025

ניתן לרכוש את הספר-

בחנות הספרים בוק שוק ברחוב ברודצקי 15 תל אביב,

באתר netbook.co.il

וכן אצל יוני שיקלר 0544634354

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

מחמוד או ההצפה, אנטואן ווטרס

הספר תורגם לפני התמוטטות סוריה ובריחתו של אסד לרוסיה. נתון זה היה משמעותי עבורי במהלך הקריאה.

מה לסופר בלגי ולסוריה? מדוע סופר שלא ביקר בסוריה המתפוררת והפצועה יכתוב עליה בכאב?

זו התשובה, הכאב של אנטואן ווטרס, סופר ומשורר בלגי יליד 1881  על השסע והמלחמה המתמשכת בסוריה הובילו אותו לכתוב על כך.

התוצאה ספר פיוטי על גבול השירה והפרוזה, ספר רגיש ועדין המתאר את סוריה של חמישים השנים האחרונות באנושיות כואבת.

מחמוד אלמאשי, משורר סורי קשיש, רמז למחמוד דרוויש, מתגורר בבקתה על שפת אגם “אל אסד”  מחמוד נותר לבדו לאחר מות אשתו. ים יום הוא יוצא בסירה שלו לטבע על מנת להיזכר בעברו ולדלות זיכרונות. והוא כותב על הכל זיכרונות טובים בעיקר מאשתו האהובה וזיכרונות גרועים מהשלטון והמדינה.

מהמעמקים הוא שומע קולות שמדברים אליו והוא מקיים דיאלוג עם המתים. ולא המתים בני האדם, אלא המולדת שלו שהיתה ואיננה, הטבע שהשתנה.

הוא דולה זיכרונות מחיו המוקדמים שהיו פשוטים ונעימים זכרותיו על הוריו. כמה יפים התיאורים של המשפחה, של האם הכובסת, שתולה תמרים לייבוש, בישול העופות. גם ישראל מוזכרת, מטח של הפצצות כשהתחילו לעבוד על הסכר.

“מחמוד או ההצפה” הוא  מסמך היסטורי חשוב.

מתולדות חיו וסיפוריו הקורא לומד מה עבר על סוריה, בעיקר על השלטון הדיקטטורי שהוא חי תחתיו. מחמוד מספר שבכלא הכריחו אותם לכתוב הצהרות בעד השלטון ועד כמה הוא אוהב את הנשיא הטוב, שמושיט יד לעניים, מתנגד לאי צדק לשחיתות.

מחמוד שוזר את קורות חיו באהבתו למולדת ובכאב על מה שהפכה סוריה להיות. היתה בו תקוה להיות חופשי, תקוה שהלכה ונגוזה עם כל שליט  ושליט.

כותב ישירות על כל הרוע של השלטון המושחת והרשע. העם תלה תקוות בבאשר שלמד במערב רפואת עיניים. וכשחזר הפך להיות השליט במקום אחיו שנהרג. באשר מאחסן את בגדי הרופא ולומד באקדמיה הצבאית של חומס. בשנה הראשונה לשלטונו ניסה להיות מיטיב לעמו, עד שהפך להיות כמו אביו וגרוע ממנו. ״מפלצות נולדות בלילה״

״מפלצות אוחזות במספרים ארוכים וקפואים, הן נוטלות את חלומותינו וגוזרות אותם לפיסות. כמו אביו הוציא להורג את כל חלומותינו.”

כל התקוה והחלומות לחיי חופש נעלמו או הוטבעו בסכר שבנה אל אסד. הסכר הוא סמל לשלטון עריץ, להטבעת העתיד הטוב שאותו רצו התושבים. השליט עשה זאת לטובתם כך אמר, רצה להסיט את נתיב זרימת הנהר למען הגידולים החקלאיים. אבל לא טובת העם היתה מול עיניו, אלא הרצון להטביע את חותמו ושמו, לכן האגם קיבל את שמו אגם אל אסד. ״ ראינו את בתינו שוקעים בזה אחר זה וסוחפים איתם את זיכרונותינו.״

הספר הזכיר לי ספר אחר גם הוא בהוצאת ספרית הפועלים. “לא אזוז מכאן” בספר זה מפונים תושבים לטובת בניית סכר שלא פעל יום אחד.

 מחמוד מדבר לאשתו האהובה. מתענג על הטבע שהוא מנוגד לבני האדם.

חלק מהשירים כותב אלמאשי, חלק מהם נכתבים על ידי אשתו אהובתו. היא מביאה לקורא את מה שהיא רואה עליו איך הוא שט, אוכל, על אהבתו לכתיבה ובעיקר על אהבתו למדינה. היא מתארת עד כמה הכתיבה חשובה לו.

“אני בצד האחר. בעולם הזיכרון, הכל נמצא פה והכל כבר איננו. התחברתי אל הזיכרון, מידי יום אני שוחה עד שאני שב להיות ילד.”

“מחמוד או ההצפה” הוא ספר פיוטי של אזרח שאוהב את המולדת שבה נולד ושונא את השלטון העריץ שהחריב את המדינה. זהו שיר הלל לאהבת האדמה, למורשת התרבותית, לשושלת הדורות ובעיקר לכאב על המלחמה העקובה מדם שאינה מובילה לדבר. כאב על עבר שנמחק כשהסכר מבטא את המחיקה,

“הכל קפא, העתיד, העבר.”

הספר כתוב בשירה שהיא פרוזה. למה לכתוב בשירה?

ראשית, כי אנטואן ווטרס הוא משורר ובכתיבת פרוזה כשירה יש עוצמה. מלבד העוצמה יש גם אמירה, שירה מבטאת רגשות ובאמצעות השירה הוא חודר ללב הקורא שיוצא אל תושבי סוריה האומללים. תושבים שכל רצונם הוא לחיות, ליהנות מהטבע, להתקיים, לאהוב.

״ חיים של כתיבה ,וכל זאת כדי להגיע למסקנה שהמילים אינן אומרות דבר, שאין בהן תוכן מלבד קורטוב של שתיקה.״

״החיים חולפים בלי לספק הבהרות״

מסיים בהגיגים ומחשבות כמו קהלת.הרי זה מחזור החיים של כולנו, תמימות של ילד, להט נעורים חוכמת התבגרות והבנה בזקנה שאין חדש תחת השמש.

ספר אנושי הכתוב ברגישות ותיאורים יפיפיים.  ספר שמהווה מסמך כואב על אזרחים שבעי מלחמה ודם. מסמך שמביא בפני הקורא הישראלי את הכאב של המדינה שחלוקת איתנו גבול משותף.

ממליצה מאוד.

מחמוד או ההצפה, אנטואן ווטרס

מצרפתית: רחל ליברמן

הוצאת: ספרית הפועלים,2025

תפילה לשובם של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

סיור במכון גנזים

“הגנזך זה התפרים של הספרות עברית ולא הבגד.” אמרה אדיבה גפן, יו”ר מכון גנזים, בראשית הסיור.

כשחושבים על גנזך, ארכיב או ארכיון עולה תמונה קודרת של מרתף אפל וחשוך. כמה הופתענו לגלות שמכון גנזים הוא מקום מואר, מרחיב לב ומזמין את הקהל.

שתי נשים מאירות אותו, אדיבה גפן יו”ר הגנזך והילה צור הארכיונאית הראשית. שתיהן מלאות אהבה למה שהן עושות, עיניהן מחייכות כשהן מדברות על הארכיון והכתבים שבו, כאילו דיברו על יצירות של ילדיהן.

נפגשנו  לסיור מודרך במכון גנזים ע”ש אשר ברש, היוזם, שהחליט, כי יש צורך לאסוף את כל מה שהסופרים כתבו. ואכן מכון גנזים הוא הכספת הגדולה של הספרות העברית. כספת שבה שמורים כתבי היד, מכתבים, ציורים,מסמכים, תעודות  מקוריים של הסופרים והמשוררים.

סיור שהוא חוויה לא רק לאוהבי הספרות, אלא לכל מי שנולד כאן ומכיר את מיטב הסופרים והמשוררים.

במשך שעה וחצי ישבנו פעורי פה ובעיקר פעורי עיניים, שמענו כיצד אוספים את הכתובים, ממינים, סורקים, מקטלגים.

אדיבה והילה לקחו אותנו למסע בזמן מרתק, שמענו על אהבותיהם של הגדולים, ראינו את תעודות הגימנסיה של לאה גולדברג.

הילה צור, הארכיונאית הראשית, סיפרה על סודות ומכתבים של משוררים ידועים, על החלפת מכתבים בין זלדה ליונה וולך, מכתב שבו יונה וולך מאדירה את שירתה של זלדה. “את מעמידה עולם זלדה, והעולם  זהה עושה אותי יותר טובה. והיופי שאת מביאה  משאיר אותי כמיהה, משתאה געגועים.”

התרגשתי לראות את יומנה של לאה גולדברג. הדף הראשון שכתבה היה כאשר היתה בת 9. ילדה צעירה וכבר רואים את נשמת המשוררת שבה .”כמו בכל יום בשובי הביתה הבטתי על השמים וראיתי אננים כטנים כמלכי אור ששטו על פני הרכיה (רקיע)

הרגשנו כאילו נפלנו לתוך חבית של ממתקים, השתוקקנו לראות עוד ועוד כתבי יד של יוצרי הספרות העברית, לקרוא על הלבטים שלהם, אהבותיהם וחששות מפני פרסום ראשוני.

ראינו מכתבים של ברנר לבנו, מכתב של עמיחי המופנה ללאה גולדברג.

מכתב האהבה של ביאליק למורה חיה פיקהולץ הרשים אותנו בשפה ובעיקר בבחירת המילים לתיאור רגשותיו, הסמקנו.

“החמודה, גם תמול גם היום לא פקדני קולך ולא ראיתי את מראיך, ולבי יוצא אליך. לא ידעת עד כמה החלימו מגעי אצבעותיך את לבי ועד מה הרנינה קרבתך את בשרי. כל נשיקה ונשיקה אשר חתמת בפני ובידי היו כצרי לנפשי. אכן גם אני רק עתה אדע מה נעמת ומה יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה? באהבתי אותך יש משלש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מלבי”.

רצינו להמשיך ולשמוע את הילה החכמה שבקיאה בכל דף ודף, כולה מלאת התפעלות ואהבה. הניצוץ שלה בעיניים כאילו היא רואה בפעם הראשונה את הדפים הכתובים ריגש והפעים אותנו.

תודה לכן, אדיבה גפן, הילה צור, חיה אבני על בוקר נפלא ומרחיב נפש.

ממליצה לכם בחום. לכו לסיור מודרך, תרגישו כאילו הגעתם לעולם קסום מלא בעושר ספרותי שיוביל אתכם לאושר.

כשיצאתי מהסיור מאושרת ונפעמת, הרגשתי כאילו נוספו לי עשרה סנטימטרים לגובהי.

מעט ממה שראינו.

תפילה לשובם במהרה של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

מפגש עם זיו יונתן על ספרו במקום פרידה.

מיוני בשבוע הספר האחרון, שבו פגשתי את זיו יונתן חיכיתי למפגש איתו עם בנות המועדון אצלי בסלון.

כמה אור היה אצלי היום בסלון.

זיו יונתן כשמו כן הוא, כולו אור. הוא נכנס בצניעות ובשקט אל הדירה והציף אותה באור ואהבה. קרוב לחמישים אנשים ישבו מולו מהופנטים מדבריו.

הוא פתח בסיפור:

“כשהייתי ילד אבא שאל אותי מה אתה רואים והצביע על הכסא, מבלי לחכות לתשובה הוא הניף את הכסא הניח על השולחן ושאל מה אתה רואה?” כשזיו אמר כסא על שולחן מיד אמר לו אביו, זו אומנות.

אומנות זה מה שצריך להכיר בחיים אמר לו אביו וחינך אותו לפי אמונה זו.

“הסיבה שאני נמצא  כאן היא כדי שתשמעו את הקול שלי, הקול שלי דומה לקול של אבא אבל נמצא בתוך הספר “במקום פרידה.” “

נתן יונתן הנחיל לזיו, בנו עשרה ספרים  שהם יקרים לליבו עם הקדשה בכל ספר. “אבא נתן לי עשרה ספרים עצם עיניים ועזב.”

עם מתנה מיסתורית שכזו, שהיא ירושה, התמודד זיו. הוא קרא את הספרים דרך עיני האב ודרך עיניו שלו. בשיחה איתו הבוקר הוא שיתף אותנו במחשבות שלו על כל ספר. החיפוש שלו למשמעות הבחירה גרמה לו לקירבה לאביו. דרך הספר הוא הבין את משמעות המילים עבור אביו. את משמעות האומנות. זיו מספר שהם דיברו כמעט תמיד על אומנות, שיחות חולין, של מה נשמע ומה היה, לא התקיימו בינהם.

זיו פרש בפנינו את מערכת היחסים המורכבת בינו לבין אביו. מערכת יחסים של אהבה והבנה. סיפר על אביו ועל חוכמתו, על אהבתו לעולם ואיך דרך הטבע ביטא את אהבתו לאנשים ולאשתו. הוא גילה לנו על חוש ההומור של אביו והצליח להצחיק אותנו כשסיפר כיצד האב חזר קורן יום אחד כי חשבו שהוא יהורם גאון והוסיף, “נראתי להם מוכר.”

במשך שעה הפליג זיו בסיפוריו ואנחנו כמו נוסעים שטנו עמו על מי הזיכרונות. למדנו להבחין בין האיש הזה לאיש ההוא. סיפר לנו כיצד פיענח את הסיבה לבחירת הספרים שאביו העניק לו. אבל בעיקר הוא הדגיש עד כמה האומנות חשובה לנפש האדם. לכן נתן יונתן הסכים ששיריו יולחנו, כך יזכרו אותם ואותו.

הספר האחרון עם הקדשה שנתן יונתן העניק לו היה “והיום אינו כלה” זיו הבין שאביו מנסה להעביר לו מסר. אולי רמז לו שרצה להיקבר בקיבוץ שריד.

הספר האחרון שנמסר לו היה ללא הקדשה “פרקי אבות”.  כשזיו קרא בו הוא הבין עד כמה אביו היה איש חכם, אוהב אדם, שהרבה לטייל איתו טיולים קטנים.

הוא סיים את השיחה ואמר “אנחנו שליחי השפה”.

אנחנו נותרנו בפה פעור מול דבריו. במשך שעה שלמה התנתקנו מכל מה שמסביב, למדנו והחכמנו על מערכת יחסים בין אב לבן.   למדנו על חשיבות האומנות ועל אהבת האדם.

תודה לך זיו על בוקר של אור וחוכמה, על תובנות לחיים שנתת לנו ובעיקר למדנו על מערכת יחסי הורים ילדים. הלוואי וכל ילד ייקח את הטוב שנתנו לו הוריו ויהפוך אותם לאור ופנס לחייו. המסע שאתה עשית גרם לנו לחשוב על המסע האישי שלנו עם ילדנו.

מחכה לספר הבא שלך.

ולכם, אני ממליצה לקרוא את הספר המרגש והחכם שכתב זיו יונתן לא תתחרטו. באחריות.

מה חשבתי על ספרו במקום פרידה

נתן יונתן וזיו יונתן “שעת האור האחרונה

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

מחכים לאליהו – רוחמה אלבג

את הפוסט אני מקדישה ללירי אלבג התצפיתנית שנחטפה ב – 7.10.23 מהמוצב נחל עוז. לירי אלבג היא האחיינית של פרופ’ רוחמה אלבג.

את הספר “מחכים לאליהו” קראתי לפני עשרים ושמונה שנים במהדורה הקודמת. זכרתי את ההתרגשות שלי מקריאת סיפורים מיוחדים ויחודיים. הקריאה המחודשת בהוצאה החדשה  לא שינתה את תחושותי. הם עדיין מיוחדים ומגוונים.

את רוחמה לא היכרתי אז, מודה, קינאתי בה  על יכולת הכתיבה. לפני שלושים שנה בערך לא כל אחד הוציא ספר, והכתיבה שלה היתה רעננה ושונה, בעיני. הצטערתי שלמרות הצלחת הספר לא המשיכה רוחמה לכתוב. היא השקיעה את כל כולה באקדמיה וכתבה ספרי מחקר. לפני שנה קיבלה את התואר פרופסור.

לימים הכרתי אותה בזכות היותה מרצה בחסד על ספרות בעיקר סופרי מזרח אירופה, לצערי, היום כולם מכירים אותה כדודה של לירי אלבג החטופה.

זהו ספר סיפורים שהקריאה בו היא חוויה.  סיפורים שמצטרפים לכדי סיפור אחד שלם, פסיספס ספרותי של אור שמתחבר לאור גדול. כמו מחרוזת פנינים. ספר מגוון רעיונית ,עלילתית וספרותית. זה אומנם ספר ביכורים, אך קשה לקרוא לו ביכורים כיוון שהוא בשל ונקודת המבט של הסופרת היא בוגרת, גם אם היא מספרת זיכרון ילדות. ספר סיפורים כמעט תמיד אינו נקרא ברצף, קוראים סיפור שניים וממתינים, אני לא יכולתי להניח את הספר קראתי אותו ברצף כאילו היה ספר עלילתי, כי מרבית הסיפורים מתאחדים לסיפור אחד.

היום, בקריאה החוזרת שלי אני מרשה לעצמי לומר שיש בספר יסודות ביוגרפים והדמויות הן חלק מרוחמה. “מחכים לאליהו” הוא למעשה הרווח שבין המילים של ספרה הממואר, אחד הנפלאים שקראתי, “נשארתי בשבילכם.” הוא משלים את הפערים, ממלא את סקרנות הקורא לדעת איך היתה הילדה רוחמה. מביא לנו את הילדה, נערה שגדלה באותו בית על הגג.

ספר על תמימות של ילדה ונערה, על שמחה ודמיון מול המציאות ובעיקר ספר התבגרות.

החלק הראשון “סיפורי הממלכה האבודה”, הוא שער שמכניס אותנו אל עולמה של ילדה ולפי השם, ניתן להבין שעולמה הוא עולם דמיוני הלקוח  מהספרים. זו ממלכה שאבדה לה, ממלכת התמימות. “רחל בוכה עוד לא חתונה” הוא סיפור התבגרות מהירה של ילדת בית ספר עם זיכרון ילדות שלא תשכח לעולם. “באותו הבוקר שהיו אצלנו צעקות חזקות בשכונה, אני קיבלתי אפס ביומן. את היום הזה אני אזכור לעולמי עולמים.” הגיבורה מצהירה שזהו יום מכונן ולא רק בגלל הצעקות והאפס, זהו יום שבו היא מגלה את עולם המבוגרים כחסר רגישות. ביקורת סמויה על המורים. על חוסר הרגישות ,על הכאב שאין לו מנחם. מקריאת הסיפור ניתן להבין שהגיבורה היא ילדה טובה ותלמידה שקדנית, ואיך היא תחייה עם עצמה והאפס שקיבלה, שהוא “כתם לכל החיים”, כך אמרה המורה.

אותה ילדה הולכת ומתבגרת מסיפור לסיפור, חיה בממלכה מדומיינת משלה, ובכל בוקר היא קמה לראות שאותה ממלכה לא נעלמה, זו ממלכה שבה היא שליטה.  כשעברו דירה מהבית על הגג, רק אז נסגרה הממלכה.

הסיפור “מחכים לאליהו” שנותן את שם הספר הוא אחד הסיפורים המקסימים, שהחזירו אותו לימי ילדותי בחולות של חולון. היא וחבר הילדות שלה, שאבי, מחכים תמיד לאליהו שמגיע באוטו סוסיתא, הוא המסריט והם העוזרים שלו, בכל פעם הוא אומר להם “היום ילדים  סרט יפה מאוד.” שניהם מוקסמים מכך, שהם עוזרי מסריט, ובעיקר ממכונת הקרנה, שלוקחת אותם למקומות אחרים, לעולמות שלא הכרו. בזמן הצפייה בסרט היא מדמיינת איך מגרש הכדורגל הופך להיות אצטדיון שיש  בו אנשים מכובדים, והיא בשמלה של השחקנית.

באמצעות הסיפורים והתיאורים המוחשיים היא  מחייה את עברה כמו שאומר שאבי ״התשוקה הבלתי מרוסנת לחוות מחדש את הרגעים, את חלקיקי הזמן  ההוא חסרת שליטה״

הקשר בין הסיפורים הוא הדמות שבונה הקורא מהסיפור הראשון עד האחרון. סיפורים שבהם ניתן לראות התבגרות של ילדה לנערה והבנת העולם הפנימי שלה.

אחד הסיפורים שחייכו אותו הוא הסיפור “אס”פ שלי”. סיפור שמראה עד כמה הגיבורה אוהבת ספרות.

 “גאלה גאלה בואי” הוא סיפור פואנטה מלא ברגש.

בסיפורים הרגעים של העבר קמים ועולים לנגד עיני הקורא באופן מוחשי ואמיתי. התיאורים אמינים ומצויירים במכחול של מילים. הם מחיים באחת את השכונות של שנות השישים, את החולות של הערים בבניה, את רכב הסוסיתא שהעלה לי חיוך, פתאום נזכרתי בשוקולד הארנבונים העטוף בעטיפה צבעונית שהגיע מחו”ל.

הכתיבה של רוחמה אלבג כמו שציינתי היא מגוונת,  באמצעות תיאורים רגישים  היא מצליחה לחדור אל נבכי הנפש של הדמויות שלה, אם מדובר בילדה קטנה, או נערה, או אפילו גבר ואשה מבוגרת.

הסיפורים מגוונים באופן הכתיבה, מה שמראה על יכולת וירטואוזית של הסופרת. חלקם בגוף ראשון מעיניה הבוגרות של הסופרת שחודרות לעיני הילדה, חלקם בגוף שלישי, ויש כאלה שהם לשון פנייה. בזמנו כשיצא הספר לראשונה זה היה חידוש מרענן. הסיפור האחרון שחותם את הקובץ הוא סיפור נוגע ללב ולדעתי הוא הפרוזדור לספר “נשארתי בשבילכם.” למה?  משפטים שנאמרים החזירו אותי לספר  “נשארתי בשבילכם.”

״הרכב מוסיקלי שבו כל אחד מנגן ממילא יצירה אחרת״ אומרת הגיבורה על משפחתה  ודברי האם “לא צריכים אהבה בשביל להישאר או בשביל לעזוב.”

פרופ’ רוחמה אלבג היא סופרת, חוקרת ומרצה. ספרה “נשארתי בשבילכם” נבחר לרשימה הארוכה של פרס ספיר לשנת 2024

תודה רוחמה שהבאת לנו מחדש את הספר המיוחד, כי הגירסה הראשונה אינה ניתנת להשגה. אני התענגתי שוב על הסיפורים הנפלאים.

מחכה לספר הבא שלך בכיליון עיניים.

מתפללת ומצפה יחד איתך ומשפחתך  לשובה של לירי אלבג ושאר החטופים במהרה. מחכה לרגע הזה.

מחכים לאליהו, רוחמה אלבג

הוצאת אלבג, 2024

מה חשבתי על הספר נשארתי בשבילכם, ספרה המיוחד והמרתק של רוחמה אלבג

רוחמה אלבג וספרה נשארתי בשבילכם התארחו אצלי בסלון

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

הנמר של טרייסי – ויליאם סרויאן

ספר שהוא קסם, פנינה, ממתק וריקוד של הלב.

איפה הסתתר הספר  האלמותי הזה? ואיך זה שלא קראתי אותו עד היום לפחות כמה פעמים ובתקופות חיים שונות? הסיבה היא שהספר תורגם לראשונה ב1954 ואני עדיין לא נולדתי.

תודה  לאוריאל קון ולהוצאת תשע נשמות, לדני קרמן שנזכר בנובלה שהשפיעה עליו בילדותו, ופנה לחברו ג’יי לביא שיתרגם, יחד הם תרגמו ודני הוסיף איורים משלו.

התוצאה היא פנינה ספרותית שכל אחד צריך לקרוא.

אבל לפני כן המלצה אישית שלי.

לא לקרוא  שום דבר על הספר, פשוט לקרוא אותו. למה? כי יש סקירות שקראתי ויש בהן ספויילר. אם קוראים את הספוילר שהוא המילה האחרונה שחותמת את הספר הנפלא הזה, מאבדים מהקסם. כל הקריאה עד לאותה המילה היא חוויה חד פעמית.

הסקירה שלי היה ללא אותה מילה וללא ספוילר. לא אעלב אם תחליטו לא לקרוא את דעתי, בתנאי שתלכו להתענג על הקסם של הספר.

לתומס טרייסי היה נמר, יותר נכון הוא היה פנתר שחור, זה לא חשוב, כי הוא חשב אותו לנמר. מגיל שלוש טרייסי רצה נמר ולא ויתר על הרצון שלו. כשביקר בגן החיות עם אמו  הוא ראה נמר אמיתי בכלוב, נמר שהיה דומה למילה ששמע, אבל הוא לא היה שלו.

בגיל חמש עשרה עמד פנים מול פנים מול הנמר שלו. טרייסי הכריז “זה הנמר שלי” ומאז הנמר צמוד אליו ומלווה אותו. לטרייסי לא איכפת מה אנשים אומרים עליו ועל הנמר או אם הם רואים את הנמר, העיקר שהוא רואה אותו.

טרייסי מגיע לניו יורק ומוצא עבודה אצל יבואן קפה. והנמר? טרייסי לא נפרד ממנו, בזכותו הוא מקבל אומץ וכוחות, ומבקש באופן ישיר קידום “כשהקפה היה טוב ידעתי זאת, וכשהיה גרוע ידעתי זאת.” הוא אומר למנהלו. ובכך מסמן לקורא ולסביבה את משפט חייו החשוב. השיחה עם מנהלו הישיר בעניין קידום מעלה חיוך ומרחיבה את לב הקורא. בניו יורק הוא פוגש את לאורה לותי, שגם לה יש נמר. בעיר הגדולה עוברות עליו תלאות קשות, חלקן דמיוניות הלקוחות מעולם הפנטזיה, חלקן מוזרות ומשונות. אירועים שמהווים ביקורת על החברה, כאב הבדידות וניכור עירוני.

כולם מפחדים מנמר אומרים לו האנשים. כולם מפחדים מהרבה דברים עונה טרייסי.

לא אגלה מה קורה לטרייסי לנמר וללאורה, אבל נפשי כקוראת שהתאהבה בשתי הדמויות יצאה אל טרייסי ולאורה.

ויליאם סרויאן מתכתב בספרו עם שירו של ויליאם בלייק “הנמר / הטיגריס”. כקורא השיר צריך להיות ברקע הקריאה.

כמו “בקומדיה האנושית” שלו, מצליח ויליאם סרואין לברוא עלילה עם דמויות אנושיות ורגישות. עלילה שמתאימה לילדים ולמבוגרים. עלילה  מיוחדת וקולחת. קראתי את הספר ללא הפסקה בנשימה עצורה עד למילה האחרונה. לאורך הקריאה השתנתה משמעות הנמר מול עיני, בכל פעם חשבתי שהוא מטאפורה , או דימוי לדבר זה או אחר. רק כשהגעתי למילה האחרונה של משמעות הנמר הלב של האיץ את קצב פעולתו וחזרתי לקרוא שוב את הפתיחה.

ספר קסום, על חיפוש עצמי, משמעות הדמיון שיש בו הומור וביקורת. לא אגזים ואגיד שהוא חובה לאוהבי הספרות, אוהבי האדם, ולאנשים שמאמינים באחרים ובעיקר נאמנים לעצמם כמו טרייסי.

המתרגם, פרופסור ג’יי לביא, מנתח ומשתיל לב, אוהב ספרים, תרגם את הספר בדיוק מופתי ובחינניות,( אני מקוה שימשיך לתרגם תרגומי מופת.) דני קרמן ידידו שעזר לו בתרגום, הוסיף איורים צבעוניים ומחייכים שהופכים את הספר לחגיגה.

רוצו לקרוא על הנמר של טרייסי ובסופה של הקריאה כל אחד ימצא את הנמר שלו.

הנמר של טרייסי, ויליאם סרויאן

מאנגלית: ג’יי לביא

איורים: דני קרמן

הוצאת: תשע נשמות, 2024