הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 30
אל מול הלילה, ספרה הנפלא של דלפין דה ויגאן
סיפור עצוב על אומללות נפשית של אם ושל בנותיה.
“אל מול הלילה” הוא ספר רגיש ונוגע ללב. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו הדמויות עשויות מחרסינה עדינה, שתנועה קטנה בלתי זהירה תגרום להישברותן. זהו ספר שאינו רק ביוגרפיה, זהו ספר שמנסה לבדוק מה משמעות הזיכרון, האובדן, מהי האמת.
אם מביטים בתמונה של דלפין רואים בחורה בעלת יופי מהפנט, בנוסף היא סופרת מוכשרת שזכתה בפרסים. מאחורי מעטה חיצוני יפיפה מסתתרת נפש של ילדה מיוסרת שחיה בצל אמא דיכאונית.
כמו שאמר החכם בסופרים “כל משפחה ואומללותה שלה”, כך משפחתה של לוסיל. לוסיל, אמה של דלפין היא בת רביעית מבין 9 ילדים להורים, ליאם וג’ורג’. היא היפה בין הילדים והחולמנית המכונסת בעצמה. לוסיל ואחותה היו דוגמניות מפורסמות בילדותן. ליאם ילדה 9 ילדים, אחד אומץ על ידי המשפחה, שלושה מהם מתו והאחרון נולד עם תסמונת דאון. משפחתה של לוסיל היתה משפחה בורגנית שמחה, המוות שבמשפחה הוא הענן הכבד שמעיב על אושר המשפחה. ולא רק המוות של אחיה פגע נפשית באמה, אלא סוד שאותו תגלה דלפין במהלך חקירתה.
מאז שמצאה דלפין את אמה מתה במיטתה, חלף זמן רב עד שהצליחה לכתוב עליה. בספרה “אל מול הלילה” כותבת דלפין על אמה וכיצד עוצבו חיי האם ונשזרו בחיי בתה. דלפין מספרת ששנים ברחה מדמות אמה, לא רצתה לאמץ ממנה כלום, שום תנועת יד, או שפת גוף.
דלפין מרגישה בכורח לכתוב. היא מוכרחה לכתוב, אפילו אם הספר הזה יהיה רק על חיפוש האמת. דלפין משרטטת את דמותה של אמה ומשפחתה ומנסה לחפש בין חוטי הזיכרונות הסבר למותה.
הספר נפתח במותה / התאבדותה של האם ומסתיים בו. בין שני הקצוות, הפתיחה והסיום, מנסה דלפין במאמץ רב להבין את אמה. דלפין משקיעה מאמץ פיסי ונפשי בחקר עברה של האם. היא מחפשת את האמת, ובעיקר את אמה בין הזיכרונות הכתובים והמוקלטים שהופקדו בידייה. “אמת לא היתה שם. עמדו לרשותי רק פיסות מפוזרות ועצם סידורן הוא כשלעצמו בדיית סיפור.” מתברר לה עד כמה קשה לה לכתוב על אמה, לתאר אותה במילים. ובכל זאת היא מנסה לשחזר את נקודת המבט שלה מחלקיקי הדברים שסיפרה. ככל שהיא ממסה להתקרב אליה היא מתרחקת ממנה.
לאט לאט ובכתיבה כנה ויוצאת דופן פורמת דלפין את דמותה של אמה ומוציאה שדים ושלדים מארון המשפחה המאושרת לכאורה.
הכתיבה למעשה מביאה את דלפין לידי שיחרור מדמות האם הדיכאונית, דמות שהשפיעה על נפשה של דלפין. היא כותבת כדי לבדוק. “כואב לחזור לזיכרונות האלה, להעלותם אל פני השטח.”
מעבר לביוגרפיה של הסופרת זהו גם ספר על הכתיבה והצורך לכתוב. היא מרגישה שהספרים שלה כופים עצמם עליה למרות שהספר גובה ממנה מחיר. ספר על משמעות הזיכרון. אומרת שהזיכרון בורר כרצונו.
במרחק של זמן חומלת דלפין על אמה ואף מייסרת את עצמה כיצד לא ראתה את מאבקה של אמה בחיי היומיום להמשיך ולחיות למענן.
בסיום הספר היא מעריצה את עוז רוחה על מותה לפני שהזדקנה, בעודה חיה.
הכתיבה של דלפין היא כתיבה רגישה ומרתקת, אי אפשר להניח את הספר והספר אינו מניח לקורא.
הספר ליווה אותי זמן רב לאחר שסיימתי לקרוא אותו. כאבתי את ילדותה של דלפין תחת הצל של האם שגם היא איבדה את ילדותה. הספר הוביל אותי למחשבות על יחסי בנות אימהות והורים וילדים.
ממליצה בחום. ותודה לנעמי לויצקי חברתי שלא הרפתה עד שקראתי.
אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת, מודן, 2018
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים – טל ניצן
טל ניצן הפתיעה אותי בקובץ סיפורים צבעוניים ומיוחדים.
אני ממעטת לקרוא סיפורים קצרים. למה? כי בסיפור קצר אני רק נכנסת לבית הגיבורים, עורכת ביקור חטוף ויוצאת. אני אוהבת להכיר את הדמויות להקשר אליהן, להבין אותן.
“איך לנצח את העצב בשלושה צעדים” זה סיפור אחר. טל ניצן היא משוררת רגישה, מתרגמת בחסד ופרסמה שני רומנים נפלאים, “את כל הילדים שבעולם” ואת “הנוסעת האחרונה”. ספרה האחרון הוא קובץ סיפורים 28 במספר.
חשבתי לי לתומי שאקרא את הסיפורים בבת אחת, או לפחות בכמה פעמים, להפתעתי מצאתי את עצמי קוראת אותו לאט, נותנת לכל סיפור את הזמן שלו לחלחל ולגעת.
בספר מקבץ סיפורים רב גוני וצבעוני בדיוק כמו הכריכה. סיפורים קצרים דוקרים ומהפנטים. חלקם על גבול הפנטסטי, חלקם בעלי משמעות סמלית, חלקם בדיוניים עם משמעות עמוקה וביקורת חברתית. בכולם ניכרת העדינות של הסופרת.
טל ניצן היא משוררת רגישה בעלת עיניים שמביטות על העולם ומחפשות דיוק, מחפשות יושר, ורואות את הטוב. מאידך טל ניצן מודעת לרוע הקיים בעולם, לעוולות. בחלק מהסיפורים מצליחים הגיבורים לתקן את העולם.
אהבתי את מנעד הדמויות שבספר. טל ניצן מצליחה לרדת לעומקן הנפשי של גיבוריה ובאמצעות אירוע אחד מכונן היא מביאה עולם ומלואו.
הגיבור בסיפור “מעלה” זה הפותח את הקובץ שואף לעוף. המעוף הוא מטאפורי, אומנם מופיע כפיסי. מילדותו הצעירה ניסה לעוף, הוריו שמרו עליו. החברה לא הבינה. עד שהוא עצמו נשאר מעופף בקירות הבית. מגיע למסיבת סוף שנה בבית המנכ”ל בקומה 25 וכול רצונו הוא להתעופף משם, המעוף במשמעות הסלנגית. אני פרשתי את המעוף כמטאפורי למעוף של היוצר.
הסיפור “אחר ההופעה” הוא סיפור נוגע ללב על נערה מעריצת להקה שאינה מפסידה אף הופעה של הלהקה. כאבתי את התשוקה שלה לפגוש בזמר המוערץ עד כדי עיוורון. כמו נערה בת עשרה שעדיין לא התפקחה.
הסיפור “שקיעה” הוא בין הסיפורים המטרידים בקובץ, הזכיר לי באווירה את “מעשה שפחה,. אוהלי חוף שצומחים בין עוצר חמישי לשישי כמו פרחי אביב, מול האוהלים צומחים גדודי משמר, חיירים קורא להם ילד,חיילים או שוטרים. יושבי האוהלים הם אוהבי טבע, שמחה, שחייה, בישול. אשליית ההנאה תתפוגג בדיוק כמו שקיעת השמש.
“איך לנצח את העצב” הסיפור שנתן לספר את שמו מספר על אילנה רווקה מזדקנת החיה עם כלבה. אילנה למדה איך להניס מחשבות רעות. היא לימדה עצמה להפוך מכשלה ליתרון, עד כדי כך שלטענתה היא יכולה להוציא ספר, “איך לנצח את העצב בשלושה צעדים.” סיפור נוגע ללב על בדידות ואופטימיות.
טל ניצן מגלה וירטואוזיות יצירתית ונותנת לגיבוריה דרור. בסיפוריה הכל אפשרי. גם סיטואציות בנאליות ניתנות לפתרון מעניין. כמו בסיפור “קלרה מתעוררת” שבו הגיבורה מצליחה להכניע את שכניה לתקן את הקיר המשותף שפגעו בו בזמן שיפוץ דירתם. פתרון התיקון הוא סמל לתיקון וגישור בין פערי הדורות. יש בו ביקורת חברתית.
הסיפור הנוגע ללב לדעתי הוא הסיפור החותם את הספר, “אסתר”, זהו סיפורה של אסתר, אמה של טל ניצן, המגוללת את קורותיה וקורת משפחתה שעלתה מבואנוס איירס. סיפור מרגש שבו טל ניצן נותנת במה והקדשה להוריה האהובים.
הכתיבה של טל ניצן בקובץ היא כתיבה מפתיעה, רעננה, בועטת, מגוונת, פרועה. קשה היה לי למצוא אחידות בין הסיפורים, הנושא המחבר ביניהם הוא הבדידות של הגיבור וכיצד הוא מוציא עצמו ממנה. טל ניצן מצליחה להפתיע ולגרום לקורא לחיוך וגם לאי נוחות.
האם אפשר לנצח את העצב בחיי היומיום ועוד בשלושה צעדים? הסיפורים המובאים מגישים לקורא פתרונות צבעוניים ורב גוניים, וגם אם לא יצליח לממש את הניצחון, לפחות יישאב מהם כוחות וחשיבה יצירתית.
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן
הוצאת אפיק 2021
קר עד העצם, ספרו הדרמתי של דניאל וודרל
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.
“קר עד העצם” הוא רומן שמקפיא את עצמותיו של הקורא. זה אינו מותחן או ספר מתח. זהו ספר המתאר בקור מצמרר את שולי החברה בארה”ב. חברה בעלת קודים התנהגותיים משל עצמה כשבראש ובראשונה הנאמנות היא המנחה אותם.
רי דולי, בת ה-16, גרה בחבל האוזרק בבית עלוב בקצה היער, במקום שבו השביל נגמר. באיזור זה התיישבה כל משפחת דולי המורחבת. דורות של בני משפחה.
העלילה מתרחשת בחבל האוזרק בתקופת החורף הקפוא. רי דולי גרה במקום שבו השביל נגמר. באיזור היער גרה כל משפחת דולי המורחבת במשך דורות. אביה שישב בכלא על יצור קראנק, בא ונעלם. אמה שהיתה הנערה היפה ביותר באיזור איבדה את שפיותה כתוצאה משימוש בסמים ואינה מתפקדת. לרי שני אחים קטנים הנתונים לחסותה.
רי חולמת להתגייס לצבא ולעזוב את המקום ובכך לנתק עצמה משרשרת משפחת דולי. לפני שהיא תעזוב היא מלמדת את אחיה כיצד עליהם לשרוד ולתפקד.
בתחילת העלילה אביה נעלם. המשטרה מגיעה לביתם ומודיעה להם שהבית שלהם הוא ערבות לכך שאביה התחייב להגיע למשפט. אם הוא לא יופיע לבית המשפט הם יוצאו מהבית ומשטח המחיה. רי רואה את חלומה להיות בצבא הולך ומתרחק והיא מבינה שעליה למצוא את אביה חי או מת.
בנחישות היא יוצאת למסע, מסע בתוך הכפור החיצוני והכפור הרגשי של בני משפחתה. הגילוי הקשה ביותר עבורה הוא הידיעה שהיא לבד. אף אחד מבני המשפחה אינו מוכן לספר לה היכן אביה והאם הוא חי או מת. רי מגלה סודות אפלים וסיכסוכים של בני משפחתה.
זהו סיפור עצוב על אנשים שקופים החיים בשולי החברה האמריקאית, חיים ללא תקוה וללא עתיד. חיים של המשכיות ושימור עליבותם.
רי מביטה אל החברה ומגלה עד כמה המקום עצוב, ילדות בתיכון בהריון. נערים חולקים סיגריות ,מורים עם עיניים עצובות. המראות הללו ממחישים לה עד כמה היא צריכה לעזוב.
״ אף אחד לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים וזה עושה לכולנו חיים קשים״
הכפור באיזור זה עושה את החיים קשים ובלתי נסבלים. המסע של רי מתנהל כאשר ברקע הקור והשלג מתחלפים והופכים לדמות בעלילה.
הבית מתכווץ מקור, תלוליות השלג על הפסים מנחות אותה.
״ שמי הבוקר כרעו אפורים״
״הנוף הקפוא מסגר אותה במראה מעורר רחמים״
״היא הלכה והלכה והפכה לקרח״
יופיו של הספר הוא תיאורי הטבע הפיוטיים העומדים בניגוד לשפת הדיבור הנמוכה והעגה של הדמויות. זאת על מנת להראות את הטבע כיפה ועומד בניגוד לבני האדם ורישעותם.
הספר אומנם מפגיש את הקורא עם שולי החברה והרוע שבה, רוע שהוא למטרת הישרדות. מול החברה העלובה והאומללה עומדת רי בנחישותה לא להיות כמותם, לא ליפול לתוך ייצור הקראנק ובכך להפוך לחלק מבני המקום. הנחישות שלה היא להציל את אחיה מגורל דומה לגורלם של הוריה.
אי אפשר שלא לשבח את תרגומו של אמיר צוקרמן. הלשון הפיוטית מול שפת הדיבור הנמוכה מעמידה את ההבדלים בין האדם לטבע, בין רשעות האדם שיכולה להיות נשלטת לבין הטבע העוצמתי הבלתי נשלט. באמצעות הפער הזה נחשף הקורא לעולם האכזרי של משפחתה של רי.
לפני שנים ראיתי את הסרט “קר עד העצם” ג’ניפר לורנס גילמה את רי במשחק מרתק ומשכנע. התלבטתי אם לקרוא את הספר. לאחר שהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים נכבשתי בכתיבה ובתיאורי הנוף והדמויות. ההבדל בין צפייה בסרט לקריאת הספר הוא התיאורים הפיוטיים והרגישים. ציורי הנוף מהפנטים ואף יפים יותר מאשר צילומי הנוף שבסרט.
“קר עד העצם” הוא ספר שלא ישאיר את הקורא אדיש. ספר שנוגע בעצמות הקורא, מקפיא את דמו אך מותיר אותו בסיום הקריאה עם תקוה לעולם טוב. וזאת בזכות דמותה האנושית ושובת הלב של רי.
ממליצה.
קר עד העצם, דניאל וודרל
מאנגלית, אמיר צוקרמן
עורך הספר והסידרה, ארז רווה
הוצאת עם עובד, 2021
מוזמנים להקשיב להמלצתי על הספר בתוכנית הרדיו “ספרים סופרים ומה שבינהם.
גשם הכוכבים, ספרו ההגותי של חוליו לימסארס
ספר על תהיות ותובנות החיים שלנו הקצרים, בניגוד לכוכבים והיקום האינסופיים.
איני מאמינה בספרים שמשנים חיים, אלא אם אדם עבר תהליך והספר הוא האחרון בשרשרת. אך אני משוכנעת שתפקידם של הספרים הוא להאיר לקורא ולתת לו תובנות לחיים. בעיניי הקריאה היא התבוננות של הקורא פנימה אל עצמו.
כזה הוא הספר “גשם של כוכבים.”
זהו רומן מסע, מסע בזמן, מסע בין כוכבים, מסע בין מדינות, מסע בין לבבות ומסע בין דורות וזמנים.
במקור נקרא הספר “הדמעות של סן לורנסו”. מונח שניתן למטח מטאורים שחוצים את השמים במהלך חודש אוגוסט. בעשרה לאוגוסט (יום הולדתי) נחוג חגו של סן לורנצו ומכאן זכו נפילת המטאורים להיקרא “הדמעות של סן לורנסו”.
אב ובנו צופים במטאורים נופלים, הם צופים בו בדיוק כמו שאביו של הילד וסבו צפו יחד באותה התקופה שנים קודם לכן. זו מסורת שעוברת במשך דורות.
הגיבור בן 52, פרופסור באוניברסיטה שנדד במקומות שונים, חוזר למקום שעזב לפני 25 שנים. בחזרתו הוא מנסה להתקרב אל בנו הצעיר בן ה-12 שאותו נטש לאחר שנפרד מאשתו, אם בנו. הצפייה המשותפת שלהם במטח המטאורים היא הזדמנות מצידו של האב לחלוק עימו את מחשבותיו. הכוכבים מעוררים בו זיכרונות.
הכוכב הוא סמל ומוטיב חוזר במשפחתו. אנשי המשפחה שנפטרו מקבלים כוכב. כל כוכב שחוצה את השמים הוא חיי אדם שנגלה לעינינו. ״ אתה צריך להסתכל על הכוכב הזה בכל לילה ולילה ואז סבא ימשיך לחיות את החיים שלו בשמים.״
בצעירותו האמין הגיבור שהחיים הם כוכב שאינו כבה אף פעם, בדיוק כמו שבנו חושב עכשיו.
הספר בנוי פרקים, הראשון נקרא “כוכב אחד” והשאר “עוד אחד”. הפרקים הם מחשבות והרהורים של הגיבור על חייו שלו, על עברו ועבר משפחתו, על החמצת הזמן הקצוב שניתן לו בניגוד לאינסופיותו של היקום. הכוכבים הנופלים הם גשם, מבול של זיכרונות, כל כוכב שעובר בשמים הוא החיים שאבדו.
כשהוא מביט בבנו הוא רואה את עצמו כשהיה צעיר. ילדות מלאת תקווה ואנרגיה מול פיקחון התבגרותו והשלמת הזקנה, והבנה שחינו אינם נצח כמו שנראו לנו בראשית דרכנו.
הגיבור חושב על המקום והזמן וכיצד הם משפיעים על האדם. על פחד, בדידות. בעיקר מסע התקרבות שלו עם בנו, מסע פנימי אישי דרך חלקיקי המטאורים שנופלים.
דרך גשם הכוכבים הוא לומד על חייו שלו ושל סביבתו ומבין את היקום. “באיזו מהירות הם עוברים”, מתפעל פדרו בנו, הבן מתכוון לכוכבים הנופלים, אנחנו והגיבור מבינים שאלו השנים שחולפות במהירות.
זה אינו ספר עם עלילה מרתקת שנקרא ברצף. יש בו אירועים והקורא מסדרם לפי הכרונולוגיה.
אלו הם פרקים על החיים, מחשבות והירהורים על קיומנו.
כן, כבר כתבו על כך הפילוסופים הקדומים והסופרים הדגולים. התובנות שבספר אינן חדשות, ובכל זאת הספר “גשם הכוכבים” נכתב אחרת. נכתב במבט חומל והשלמה על החיים, נכתב במובן של ניסיון להאיר את עיני הצעירים והקורא, אך גם בידיעה שכמו שהוא לא ללמד והיה צריך לעשות את מסעו כך גם מי שקורא את ספרו.
ובכל זאת כולי התפעלות מיכולת הניסוח והכתיבה של הסופר שמעלה את התובנות הללו. המשפטים הפיוטים מרגשים. תיאורי הטבע והמחשבות הילכו עלי קסם. הדיוק במחשבות של כל אחד ויכולת העברתן למציאות היומיומית גרמו לי להתפעלות. כי מהי הספרות אם לא הארת הידוע?
״ובה בעת השתלט על הכל ריחה של הכשותנית והפך את השמים למטע אגדי.״
״ הלילה רעד כמו הכוכבים, קונכיית הים העצומה אינה אלא תהודה שהעולם מתנגש בה.״
הספר מביא בפני הקורא את משמעות חיו של האדם בנצח הקיום. כמו שציינתי זהו ספר שמוביל להרהור. כל קורא מוצא בו חלק ממנו ומבין את חיו שלו. ספר שיש בו ברקע חשבון נפש.
״ אנחנו מבלים את מחצית חיינו בבזבוז הזמן ואת המחצית האחרת בתשוקה לשוב לזכות בו״ אומר לו אביו. רק כעת כשהוא צופה בכוכבים עם בנו הוא מבין את משמעות המשפט.
״ הרומן הזה הוא מכלול חיי אדם במקרה הזה הוא חיי שלי, כמו הירח גם אני נאבקתי בכל, בבדידות בתסכולים, בהתפכחות מאהבה…נותרתי קשוב לרטט העולם בחושך.״
״ אני כבר ראיתי כוכבים כה רבים שנעלמו לעולמי עולמים ברקיע השמים, ומספרם כמספר המשאלות שהתפוגגו במרוצת הזמן בלי שהתגשמו.״
תובנות שרק אדם בוגר מזדהה איתן.
תרגומו של רמי סערי משובח כמו כל שאר תרגומיו. הוא מצליח לדייק במחשבות, להעביר לקורא את אמונתו של המספר, את הבדידות והכאב על אובדן הזמן מול נצחיות היקום. אחרית דבר שנכתבה על ידו מאוד משמעותית להבנת הסופר והנושא של הספר.
רמי סערי בחלק מהמקרים בחר לתרגם ביטויים, או ציטוטי שירים מהתרבות שלנו. למשל ציטוט השיר “בלילה בלי כוכב” וזאת על מנת להמחיש את הרעיונות הספרדים המקבילים לשפתנו ולהנגיש את מחשבותיו של חוליו לימסארס למחשבותינו.
ספר בעל תובנות פילוסופיות, מומלץ למי שרוצה להתבונן על חיו דרך מטאור הכוכבים.
גשם הכוכבים, חוליו לימסארס
מספרדית, רמי סערי
הוצאת כרמל, 2020
תמיד תהיה לנו פורוס,נובלה רעננה של יוסי ריבלין
נובלה קרירה כרוח הים ונעימה כמו החול הרטוב. נובלה על ים, השראה, אהבה.
הגיבור, כתב לענייני תרבות, מצטרף להפלגה עם שלושה סופרים וסקיפר. הסופרים נבחרו לבדוק כיצד הים משמש להם להשראה.
הגיבור מהרהר במוחו על הכתבה שיכתוב, בורר את הפרטים עוקב אחר הדמויות, מפעיל את הטייפ. עושה כל מה שצריך על מנת להתחיל לכתוב, אלא שהסופרים נהנים מהים ובעיקר מהשתיה. “קארפה דיאם”, עונה לו אחד הסופרים, “חיה את היום, לקט את מכמניו אל תחשוב על המחר”.
הכתב עוקב אחרי הסופרים בהערצה, מנסה לבדוק מה יכתבו ואיך תנחת עליהם ההשראה, אלא שזו ברחה מהם.
הערב האחרון. האם תבוא ההשראה?
כהרגלי, לא אספר על הערב האחרון שטוף היין. על כך תקראו בנובלה הרעננה.
אגב, הסיום מפתיע וגורם לקורא לתהייה.
נובלה שטופת אור יופי וים. יש בה הומור דק. שפע של יין ואוכל טוב מהול בייאוש הסופרים ואכזבת הכתב מכך שהמוזה חסרה במסע הזה.
הקריאה בנובלה גרמה לי לחשוק לצאת להפלגה, למרות שאיני אוהבת הפלגות.
אלא שיוסי רבלין מפתיע את הקורא בסיום. המוזה לא נעלמה, לדעתי, היא נחתה במקום אחר ומפתיע וצריך לשים לב כדי להבינה בסיום. וכמו אחד המשפטים המצוטטים לאחר סיום עלילת הנובלה ״תמיד הרוח תגיע מהכיוון אליו אתה רוצה להפליג״. מהי הרוח ומהו הכיוון? על כך בנובלה הנעימה.
יוסי הוא חבר, פרסם מספר ספרים, היה שדרן רדיו ואף ארח אותי מספר פעמים בתוכנית הרדיו על ספרים. את אהבתו לים מיסד בסקיפריות. הנובלה מאגדת את כל אהבותי, ים, ספרים,כתיבה,תקשורת.
ממליצה בהנאה.
תמיד תהיה לנו פורוס, יוסי ריבלין
כתב, הוצאה לאור 2021
האנאלפביתית , ספרה האוטוביגרפי של אגוטה קריסטוף
“האנאלפביתית” הוא ספר על תשוקה, התשוקה לכתוב.
את אגוטה קריסטוף, מי שכתבה את “המחברת הגדולה” אי אפשר לכנות אנאלפביתית. בספרה זה היא מתארת את הפיכתה לסופרת ואת המעבר משפת אמה לשפה הצרפתית. את משמעות הכתיבה עבורה ומדוע היא מכנה עצמה אנאלפביתית.
די בהזכרת שם הספר “המחברת הגדולה” כדי שכל עורי יהפוך נקודות נקודות. עד היום איני מבינה כיצד הצליחה הסופרת ליצור שתי דמויות מפלצתיות שרודפות אותי.
האנאלפביתית הוא סיפרון צנום המכיל עולם ומלואו. ב11 פרקים מתארת אגוטה קריסטוף את חייה מילדה שלמדה לקרוא בגיל ארבע ועד לאשה בוגרת הכותבת ספרים לא בשפת אמה. 11 פרקים של עולם רגשי ורציונלי. 11 פרקי ביוגרפיה ואירועים שהשפיעו עליה ונטמעו בה.
אגוטה מתארת את זיכרון הקריאה שלה כמו מחלה. “אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו.”
מחלת הקריאה היתה למרפא עבורה בימים הקשים של חייה.
אגוטה קריסטוף נולדה בעיירה צ’יקוואנד, בצפון-מערב הונגריה, בשנת 1935. אביה היה מורה בבית הספר. בגיל תשע עברו לעיר הקרובה לגבול אוסטריה. ב1948 אביה נאסר והמשפחה התפרקה. לאחר נישואיה בגיל 21, בעקבות דיכוי המרד ההונגרי על ידי הסובטיים, נאלצה לברוח עם בעלה ובתה התינוקת לשוויץ. שם הם הופכים לזרים. בשוויץ היא לומדת צרפתית ומפרסמת את שיריה ומחזותיה.
בספרה “האנאלפביתית” מתארת בזיכרונות קצרים את אהבתה למילה הכתובה ועד כמה משמעותית עבורה הכתיבה. הספר מאחד בתוכו את פרקי הזיכרונות הקצרים שכתבה.
הכתיבה הצילה אותה מבדידות בתקופה שבה שהתה בפנימייה. בפנימייה היא כתבה מחזות והציגה אותם מול חבריה בתשלום.
המעבר לשוויץ ולימוד שפה חדשה מכביד עליה. זו שפה שאינה מכירה והיא מכנה אותה אויבת, שכן היא הורגת את שפת אמה. המעבר לשוויץ מאבד את השתייכותה לעם. אבל בדבר אחד היא בטוחה, היא היתה כותבת, לא משנה איפה, לא משנה באיזו שפה.
אגוטה קריסטוף מתארת את התחושה כמי שלמדה לקרוא בגיל ארבע ובגיל בוגר במדינה זרה הופכת להיות אנאלפביתית, תחושה איומה עבורה.
היא מתארת את כאב לימוד השפה החדשה זו שמשכיחה ממנה את שפת הולדתה.
״ אני מכירה את המילים. כשאני קוראת אני לא מזהה אותן. האותיות לא שייכות לכלום״
רק כאשר בתה הולכת לבית הספר, היא לומדת יחד איתה את יסודות הקריאה והכתיבה. ומאז ועד מותה לא הניחה את עט הכתיבה והיצירה.
זהו ספר ארספואטי המתאר את משמעות הכתיבה ותהליך הכתיבה. הכתיבה בערה בנפשה של קריסטוף, גם מעבר לשפה חדשה לא הצליח לעצור את שטף הרעיונות והמילים שהציף אותה.
זה אינו ספר רק על כתיבה, זהו ספר שמתאר תהליך של ניתוק ממקום הגידול של האדם, תהליך של ניסיונות למצוא קרקע חדשה ולא להרגיש זרות במקום חדש. יש בו את כאב העזיבה. אגוטה קריסטף השאירה מאחור את משפחה ואת זיכרונותיה הכתובים. יש בו ביקורת אירונית, הנאמרת בעדינות כנגד המשטר הסובייטי.
בסגנון פשוט ובמשפטים קצרים ולא מורכבים מתארת אגוטה קריסטוף את הפיכתה לסופרת. את משמעות המילים עבורה. את המעבר ממדינה למדינה בעל כורחה וכתוצאה מכך את המעבר משפה אחת לשנייה ובעיקר את הפיכתה לאנאלפבית. מונח שלא ידעה מעולם, כי היא למדה לקרוא בגיל צעיר מאוד.
“אני יודעת שלעולם לא אכתוב בצרפתית כפי שהסופרים הצרפתים הילידים כותבים בה,אבל אכתוב בה כפי יכולתי, כמיטה יכולתי.”
תרגומו של ארז וולק משובח וקולח, הוא מצליח להעביר את הרעיונות והתחושות של הסופרת.
בספר משובצים ציוריו של הצייר, בעז נוי, שצוירו תוך כדי קריאת הספר. ציורים שמשאירים את הקורא פעורי פה. משיכות המכחול הנועזות שלו בצבעים כחולים, סגלגלים מתאימים לאווירת הספר. כאב איבוד שפת האם והילדות מול התחדשות וחוסר כניעה לשפה החדשה. “אני מחויבת לכתוב בצרפתית. זו התרסה. התרסה של אנאלפביתית.” כך חותמת קריסטוף את ספרה.
ממליצה מאוד על ספר שמתאר את בערת הכתיבה ואת הנחישות להשתלב במדינה זרה.
האנאלפביתית, אגוטה קריסטף
מצרפתית, ארז וולק
הוצאת תשע נשמות, 2021
צרפת גרמניה והמופתי הגדול, ספרה החשוב של מדלן קאן
ספר היסטורי חשוב שנקרא בשטף.
בשבוע הספר, בשיטוטי בין הדוכנים פגשתי אשה מדהימה. קטנת קומה, יפה, אנרגטית בעלת מראה שהסגיר שהיא לא מכאן. היא הגישה לי ספרון תכלת קטן. “צרפת, גרמניה והמופתי הגדול.”
זו היתה מדלן קאן, רופאה ילידת צרפת שהתגוררה בפריס. כשיצאה לגימלאות למדה היסטוריה וכתבה 14 ספרים. לפני שבע שנים עלתה לארץ. בצרפתית העילגת שלי תהיתי איך עזבה את פריס (אהובתי) במילה אחת אמרה לי, “אנטישמיות”. את ספרה ה-15 “צרפת, גרמניה והמופתי הגדול” כתבה כאן, בארץ ישראל, בתל אביב.
בספרה היא מתארת את דמותו של המופתי הגדול וכיצד השפיע על המערך הפוליטי במזרח התיכון. המופתי מתואר כשונא יהודים מושבע, אשר ראה בעלייתם של היהודים לארץ ישראל איום על המדינות הערביות. את השנאה טיפח ועודד בכל אמצעי.
מוחמד אמין אל-חוסייני נולד בשנת 1895 בירושלים והיה בנו של המופתי. המופתי ידוע כמי שהתנגד באלימות לעליית היהודים לא”י, ובהתאם לכך הציע שירות לגרמניה הנאצית. נחוש למנוע עליית יהודים, פנה למנהגי הרייך השלישי ושאל עד כמה הרייך השלישי מוכן לתמוך בתנועה הערבית נגד היהודים. התעניינות זו זיכתה אותו בתמיכה כלכלית מצד גרמניה.
את שנאתו ליהודים טיפח על ידי תרגום לערבית של הספר “הפרוטוקולים של זקני ציון”. הוא מכנה בפומבי את היהודים ״ משחית עמים״ ערפד של עמים״. הוא אפילו מסתמך על כך בקוראן, בטענה שמוחמד עצמו ראה ביהודים אויבי האסלאם, כי אלו דחו את מוחמד, כיוון שלא היה יהודי.
באמצעות טענות אלו הוא מתסיס את הישוב הערבי ומוביל לפרעות.
במלחמת העולם השנייה הוא מתחבר לגרמניה הנאצית, מתלהם ברדיו ברלין נגד היהודים, ומבקש שאנשיו ילחמו על זכויותיהם ויהרגו יהודים.
בינתיים בעלות הברית מתחילות לכבוש ניצחונות. המופתי מאוכזב מכך שיהודים מגיעים לפלשתינה. הוא מציע למדינות הציר שיתוף פעולה בתנאי שיכירו בעצמאות וריבונות של מדינה ערבית. הוא לא רצה רק את פלשתינה אלא, אימפריה שאותה ינהיג לבדו. לכן הציע שיתוף פעולה ואף הקמת גדודי אס אס מוסלמים. בתמורה הוא מקבל כסף. המופתי שהראה את שנאתו ליהודים קיבל את ברכתו של הימלר.
בריטניה רואה בו מנהיג טרור נקמן, שמקבל כספים מאיטליה וממומן מגרמניה.
האנטישמיות שלו גרמה להמצאת לאומיות פלסטינית שהיוותה סמן עולמי ויצרה אידאולוגיה של הטרור האסלאמי.
ב 1948לאחר תבוסת הערבים החלו להישמע קולות בעולם להעמיד לדין את המופתי. הוא משתקע בצרפת שמתנגדת להסגרתו. בריטניה לא ביקשה להסגירו, אפילו ארה”ב התכופפה בעקבות מכתב מחאה. איש לא רצה לריב עם המדינות הערביות.
המופתי בורח ממדינה למדינה.
“צרפת, גרמניה והמופתי הגדול” הוא ספר צנום שכל משפט בו משמעותי.
אין בספר רק עובדות היסטוריות יבשות. אלא תיאור התקופה מנקודת מבט חברתית.
מדלן קאן נותנת הסברים למהלכים הפולטים ובעיקר למתח בין צרפת לבריטניה בשלטון המנדט במזרח התיכון. מהלכים שמשפיעים עד היום.
הלוואי ויכולתי להביא בפניכם את כל הפרטים שמרכיבים את ההיסטוריה הסבוכה שלנו כאן. לצערי כל משפט בספר חשוב.
ספר קריא שמתאר את האירועים לא בהעברת אינפורמציה ממצה ויבשה. ספר שמעביר את אווירת ההיסטוריה ומכניס את הקורא אל דפי ההיסטוריה.
הספר העלה אצלי תהיות ומחשבות רבות, כיצד דמותו של מנהיג מניפולטיבי מצליחה לעורר עם שלם לשנאה, ומדוע אין דמות של מנהיג שיכול לקרר את אותה האיבה. מה היה קורה לו בריטניה היתה מחסלת אותו כמו שתיכננה.
כמי שלמדה על המופתי בשעורי ההיסטוריה הוסיף לי הספר רבות ונתן לי תמונה רחבה של כל המערך החברתי והפוליטי במזרח התיכון.
ספר חשוב ומומלץ.
צרפת, גרמניה והמופתי הגדול, מדלן קאן
מצרפתית, מאיה גז
טפר, הוצאה לאור, 2021
אוטיסטה 3 ספרו של דניאל עמית, אוטיסט גאה
דניאל עמית בן העשרים וארבע הוא מוסיקאי, זמר, מלחין, יוצר קומיקס, אבל מעל לכל הוא אוטיסט גאה.
דניאל עמית השתתף באקס פקטור ובפסטיגל, בימים אלו הוא מעלה מופע של שיריו בליווי גיטרה ופסנתר . אני יודעת שתרימו גבה ותגידו, בחור מוכשר שכזה, אז מה הבעיה? זהו, שדניאל באמצעות ספרי הקומיקס שכתב וצייר מסביר לחברה את בעייתו. אומנם הוא בורך בכישרונות רבים, אך חוסר הבנת מצבים שונים בחברה יוצרים עבורו כאוס, שקשה לו להתמודד איתם.
בספריו מנסה דניאל להתמודד עם עצמו, עם הפחדים שלו ועם מצבים שאליהם נקלע. מטרת הספר היא להנגיש את המצבים בפני כלל החברה כדי שיבינו אותו ולא יקשו עליו. כי הרי דניאל למעשה מטעה. מצד אחד מוכשר בטירוף ומצד שני יש לו קשיים.
אוטיסטה 3 הוא ספר שנון ומצחיק שגורם לקורא לחייך.
דניאל מציג בפני הקורא מצבים מעולמו הפרטי ומחיי היומיום שלו. ובכך חושף את תחושותיו ורגשותיו.
הסיטואציות הקטנות והמצוירות בחן והומור מעלות חיוך. אישית אני התעמקתי בציורים, התפעלתי מהיכולת הציורית שלו, ונהניתי מהדקויות של האיורים.
המצבים שמובאים בספר הם מחי היומיום של דניאל וחבריו, לנו הקוראים חלק מהמצבים נראים ברורים ואנו יודעים איך להתנהג בהם. אלא שלדניאל העמדה אינה מובנת והוא מתנהג לפי התפיסה שלו. מה שיוצר פער והומור.
בכל תמונת מצב הוא מציג הפתעה בסיום.
“נרדם בשמירה” מתאר מצב קומי של שינוי.
“חולצה מחלצת” היא אותה חולצה שעליה הכיתוב “אני אוטיסט גאה” שדניאל מסתובב איתה. חבריו אינם מרוצים מהאמירה הכתובה אך החולצה מצילה אותם ממצב שבו היו עלולים להסתבך.
אותי שעשעה התמונה “שכחת משהו?”
בספר יש הסברים מקצועיים על אוטיזים ותקשורת, על פטור מתור, על תזונה נכונה ועל עבודת כפיים. מטרת ההסברים היא להעביר לקורא מידע על התנהגות הילדים והמבוגרים האוטיסטים.
במהלך הקורונה הצטרפתי לקבוצה של רותי גאון והדס כהן, שתי נשים מדהימות, אמהות לילדים בעלי צריכים מיוחדים. במהלך המפגשים הגיעו הורים מפורסמים שסיפרו על ההורות לילדים בעלי צרכים, והביאו מהחוויות ודרכי ההתמודדות שלהם על ילדיהם. אני אישית למדתי מהן רבות והן היוו עבורי מקור השראה וכוח. כך גם הקריאה בספר “אוטיסטה 3”
זהו ספר שמיועד לצעירים, מבוגרים, בוגרים ולא רק אוטיסטים.
“אוטיסטה 3 ” הוא ספר מחויך עם הומור שמצליח להביא בפנינו את התחושות והרגשות של הילדים בעלי צריכים מיוחדים, או כמו שדניאל מצהיר “אוטיסט, ועוד גאה.”
ממליצה בחום והרבה הרבה חיוכים.
אוטיסטה 3, דניאל עמית
הוצאת מיקה, 2021
גג העולם, ספרו החדש של זהר מנשס
גג העולם הוא ספר שייקח את הקורא לתובנות אישיות.
יופיו של הספר הוא שהוא לוקח את הקורא למסע פנימי דרך מסעו של גיבור הספר ניב.
ניב קינן הוא מאמן אישי ועסקי, בעל חברה מצליחה בארץ ובעולם. חברה שעיסוקה הוא באימון להצלחה תוך כדי התגברות על מכשולים, מכשולים שנובעים מהתת מודע של בעל העסק או של מי שרוצה להצליח. ניב קינן בנה מודל מיוחד.
אלא שניב, יכול להרצות בביטחון על הנפש ,תת ההכרה, כל מה שמנהל את האדם מבפנים. יכול לעודד ולדרבן אחרים למצוא את הכוחות הפנימיים והייחודים שלהם כדי להצליח, כדי לקבל כוחות לצלול למים סוערים. אבל הוא עצמו מנוהל על ידי דחף אכילה.
ניב הוא אכלן כפייתי, הוא מודע לבעיה שלו, סובל ומתייסר כל כך שאינו יכול להתגבר עליה. הסבל דוחף אותו לכיוון האכילה, מעגל אין סופי. תיאורי הבעיה האישית ותיאורי האכילה של הגיבור כנים. הקורא מבין ומזדהה עם האכילה של ניב.
ניב נפגש עם אנשים רבים במהלך עבודתו וכל אחד מהם הוא למעשה שיקוף של פן באישיות שלו. ורד,חברתו מחליטה לעבור ניתוח קיצור קיבה. ניב שניסה את כל הדיאטות וכל קבוצות ההרזיה, מתנגד בתוקף לניתוח, לפלישה אל גופו. ההתנגדות לניתוח משולה בעיניי כסמל להתנגדות אישית שלו להיכנס לעובי הקורה של בעייתו.
במהלך שהותו בגרמניה לצורך פגישה עסקית הוא נפגש באופן פרטי עם בריגיטה ברנהיים. מפגש שישנה את מחשבותיו ויגלה לו את התכונות החזקות שבו.
איני מפרטת מה קורה במהלך ההכרות הממושכת ביניהם. המפגשים ושיחות עם בריגיטה יובילו אותו להכרות עם אנשים בישראל ובגרמניה, יובילו אותו לקבלת החלטות.
שתי העלילות המקבילות, זו האישית והנפשית של ניב והתמודדותו עם הפרעת האכילה, וזו של בריגיטה נשזרות זו בזו בהרמוניה. עלילת המפגש עם בריגיטה היא עלילה מסקרנת ואני אישית התרשמתי ממנה רבות, הייתי סקרנית לאירועי העבר, סקרנית לאנשים סביב העלילה.
ספר שיש בו תיאור תהליכי שינוי. מסע פנימי של הגיבור. במהלך הקריאה הקורא עושה השלכה על עצמו בעקבות ניב והחברה שלו. ניב פותח צוהר אל העולם הפנימי של הקורא. הספר כתוב היטב וקריא,תיאורי הפרעתו של ניב בתחילת הרומן היה לי ,אישית, יותר מידי, אבל ברגע שניב הכניס אותי לעולמו העסקי, שמקביל לעולמו הפנימי הדפים נהפכו מאליהם, הקריאה זרמה והעלילה השנייה תפסה אותי.
זהר מנשס מצליח להכניס את הקורא אל נפשו של ניב, ניב מתאר היטב את התהליכים הפנימיים שלו ואת ההתמודדות שלו עם האנשים ובעיקר את הבריחה שלו מהבעיה האישית. ניב מצטייר כאדם כן ואמיתי שהולך עם האמת הפנימית שלו. הוא אינו מוותר על העקרונות שלו בעבור כסף, הוא מתנהל בחייו כמו אותו מאמן שהוא עצמו מוביל אנשים. ניב עומד בפני ההכרה ש ״גג העולם בשבילי, להיות רזה. זה גג העולם שאני מת להגיע אליו ואני בחיים לא אתרסק ממנו שוב.” ומקבל החלטה.
באיזו דרך יבחר על מנת לעלות מהמרתף האישי אל גג העולם הפרטי שלו, על כך ברומן.
מומלץ בחום. ספר מסע ושינוי פנימי אחר ושונה.
גג העולם, זהר מנשס
הוצאת, כנרת זמורה, 2021
זיכרונותיו של חתול נודד, ספרה שובה הלב של הירו אריקווה
ואוו, איזה ספר. ספר שובה לב, חכם עם כתיבה מיוחדת וכובשת. התאהבתי בגיבורים ממילת הפתיחה.
סיפור מסע יוצא דופן ושונה מכל סיפורי המסע שאנו מכירים. ספר על ידידות אמת.
עד לפני חמש שנים ננה היה חתול רחוב. ננה הוא חתול גאה וסנוב. הוא אהב לשבת על מכסה המנוע של מסחרית כסופה. המסחרית שייכת לסטורו מיאווקי. בחור נעים, אוהב חיות ובעל לב טוב. סטורו מתאהב בחתול, מביא לו ארוחות, דואג לו. יום אחד פוגעת בננה מכונית, זעקות השבר שלו גורמות לסטורו לאסוף אותו אל ביתו ולהעניק לו את שמו, ננה, עיקול זנבו נראה כמו הסיפרה 7 ומכאן שמו, ננה. החתול עצמו אינו מרוצה משמו.
ננה וסטורו חיים ביחד בדירתו הקטנה של סטורו בטוקיו. יום אחד מודיע סטורו לננה שעליהם לצאת למסע. ננה אינו יודע את הסיבה. סטורו אורז את ננה בכלוב ושניהם יוצאים לחפש לו בית חדש.
מכאן מתחיל המסע של סטורו ושל ננה. מסע מלא בחיוכים ובעיקר בתובנות. במסע יגלה ננה על בעליו פרטים רבים שעד היום לא ידע עליהם.
הם נפגשים עם חבר שנפרד מאשתו, עם חוואי גס רוח, אך רגיש ועדין בנשמתו, עם זוג חברים שפתחו פנסיון לבעלי חיים מול הר פוג’י. בכל המפגשים ננה מאזין לשיחות, עונה לעצמו על דבריהם, מעביר עליהם ביקורת.
״לא יאומן למה בני אדם הם כאלה קשי הבנה גם אחרי שהם מגיעים לבגרות״
ננה הוא חתול עירוני שלא יצא מרחובותיו. במסע במכונית, שהוא מכנה אותה מכושפת, כי בכל פעם מגיע איתה למקומות חדשים, הוא מגלה : ים, חווה, סוסים אוכלי עשב, הרים ואת הר הפוג’י.
המסע של שניהם מקרב אותם אחד לשני. סטורו הוא בחור צעיר, עדין, אוהב בני אדם, בעלי חיים ואוהב את היקום. התאהבתי בו לאורך כל הקריאה. ננה החתול מצחיק, קצת אגואיסט וסנוב, אבל אוהב אהבה עזה את בעליו, נאמן לו ומלווה אותו לאורך כל המסע.
המסע בתרבות יפן הוא בדרכ’ מסע דתי של עלייה לרגל, מסע של הארה פנימית והבנה. אומנם הגיבורים שלנו יוצאים למסע לא מהפן הדתי, אך הם יגיעו לתובנות והארות בסיום הדרך.
הכתיבה של הירו אריקווה מיוחדת. יש בספר ריבוי קולות, נקודת המבט של החתול משתנה לנקודת מבט של מספר יודע כל שנכנס לתודעת הגיבורים. צריך ריכוז כדי להבין מי מדבר ומי חושב. בעיניי זו טכניקה מעניינת שיוצרת מהימנות וגורמת לקורא להתקרב לדמויות.
תרגומה שלאירית ויינברג נפלא, וביחוד ראוי להערצה בהצלחתה לעבור בין מחשבות הדמויות באופן מונגש לקהל הישראלי. ממליצה לכם לבקר באתר המעניין שלה. יפן מונוגטרי
כמי שאוהבת את יפן, את הנופים והערים שלה, את תרבותה ואת אנשיה, נהניתי לחזור לנופיה של יפן, להיזכר עד כמה הם אוהבי בעלי חיים ומתייחסים אליהם כאל בני אדם.