עד שתחזור אליי – אילה דקל

עד שתחזור אלי הוא ספר חשוב לקריאה.

את הספר הזה לא רציתי כל כך לקרוא, אמרתי לעצמי אני קוראת על המלחמה בכל מקום, יש לי מספיק ממנה. ואז קיבלתי החלטה שאני חייבת לקרוא אותו, רק כדי לדעת ולהבין מה עבר על אנשי המילואים, מה עבר על החיילים, מה עובר על האשה שנשארת בבית, מה עבר על הילדים שאבא שלהם הוא חייל והם לא יודעים היכן הוא, מתי יראו אותו, מתי יפגשו אותו מתי, יחזור להיות להם אבא בבית.

זה תפקיד הספרות, להביא את המציאות של האחר אל האחר, אל מי שאינו חווה את האירועים. או להזכיר שיש חיים מורכבים אצל זוגות רבים בתקופה שכזה. הספרות מקרבת אותנו אל הדמויות האמיתיות שמחוץ לעלילה הספרותית.

את איילה דקל אני מכירה מספרה הראשון “הביתה הלוך חזור” וממעקב שלי אחריה בפייסבוק.  היא שיתפה על המלחמה  ועל הסבבים שבעלה יוצא מעזה ונכנס לעזה. כמה היא חרדה לו ואיך היא מנסה לתפקד ולשמור שלמות של הבית והמשפחה שהייתה ועד כמה זה קשה.

הספר כל כך אמיתי ואנושי. הוא מסופר בשני קולות, קולו של גיא וקולה של רחלי. הבחירה בהשמעת שני הקולות היא הנכונה ביותר, בחירה  שגורמת  לאמינות הקריאה ולהבנת הנפש של שתי הדמויות בתוך המערכה. כל פרק שבו מספרת רחלי פותח בציטוט של אשת מילואימניק, שאותם אספה אילה דקל מקבוצות הפייסבוק של נשות מילואים ואנשי קבע, ושיבצה אותם בעלילת הספר. הציטוטים המיוחדים ולפעמים קורעי הלב מתארים מצב כלל אנושי של כל נשות החברה בתקופה זו.

הסיפור הוא של גיא ורחלי, זוג נשוי עם שני ילדים, אבל זה הסיפור של זוגות רבים בשנתיים האחרונות. גיא יצא בשבעה באוקטובר למלחמה להגן על הבית, רחלי נשארה בבית, כלפי חוץ היא מנסה לתפקד עם הילדים, עם הלימודים שלהם, עם שיגרת יומם, אבל בפנים היא מלאת חרדות, תפילות, הבטחות והיאחזות באמונה שאינה קימת בה. במהלך היומיום היא מנסה ליפות בפני הילדים את המצב, לומדת לשקר להם. מתרגלת לכך שהקציצות של אבא טעימות יותר, עד שבהמשך הם מפסיקים לשאול מתי הוא חוזר, העדרותו נהפכת לעובדה.

גם היא התרגלה להתנהלות העכשווית, התנהלות  שבה היא ממלאת את כל התפקידים, גם אלו של בעלה  ובעיקר התפקיד של להראות חוסן. וכשהוא מגיע לחופשה קצרה הוא לא שלה, הוא קצת של הילדים, מעט שלה והרבה לחיילים שלו שנפצעו.

וגיא? כל כולו במלחמה, בניסיון לעזור לחייליו, זה התפקיד שאליו התכונן ועליו לבצעו הכי טוב שאפשר. בגלל החוויות שהיו לו בעזה הוא למד להתנתק רגשית.

“עזה היא פלנטה אחרת. היה קשה להתרגל אליה בהתחלה, אבל עכשיו אני לא יודע איך לחזור לפלנטה הקודמת. אם בכלל אפשר.”

כשהוא מגיע לחופשות הוא לא מבין איך גדלו והתבגרו, ולא יודע איך עליו להחזיר עצמו לשיגרה שלהם שבעבר היה נוכח בה.

עד שתחזור אלי הוא ספר עוצמתי. יש בו דילמות אנושיות  ששיכות רק לימי מלחמה. ולצערי מדינתנו ידעה הרבה מלחמות.

איך מרגיש אבא  שרואה שהחיים של ילדיו  ממשיכים בלעדיו, איך זה להרגיש שהילדים התבגרו מהר,איך מרגיש בעל שנמצא עם חבר במילואים יותר זמן מאשר עם אשתו. מה עושים מול החרדות של הילדים. מה עונים להם על הפחד שלהם שאביהם יהרג?

סיימתי את הספר בדמעות חשבתי על כולנו, כל אחד בבית שלו המשפחה שלו כל אחד באופן הפרטי נפגע מהמלחמה, מהחיים הקשים כאן. נזכרתי שהבת שלי, רופאה בצבא, סיפרה שישבה עם החיילים שלה והם השוו מי היה ביותר מלחמות ומי זוכר יותר ואיך היה במלחמת המפרץ, חרבות ברזל, אינתיפאדה ראשונה, שנייה, אוטובוסים מתפוצצים  ועוד.

כל הציטוטים המופיעים בראשית הפרקים טילטלו אותי. היו כמה שעדיין מהדהדים בי, כמו :

“ולפעמים, כשהפחד משתלט עליי, אני לרגע קטן שוקלת לא לכבס איזה בגד שהשאיר מאחור. כדי שאם יקרה משהו, יישאר פה משהו עם הריח שלו.”

“אני מקשיבה לו ומבינה שכנראה לעולם לא אבין. בכל פעם שאני חושבת שאני יודעת מה הוא עבר מתעורר עוד איזה סיפור, עוד אירוע מטלטל שהתרחש שם. איך אפשר להישאר שפוי אחרי מה שהוא עבר שם? איך הוא יצליח לחזור לחיים נורמליים? באמת אין לי מושג. הסיפורים שלנו התפצלו מהותית מאז תחילת המלחמה.”

הסיום מנסה לתת תקוה ואחריות.

“אני לא יכול למות. אני צריך ללמוד מחדש איך לחיות.”

תודה לך אילה דקל שהבאת לנו את הקולות החשובים של חיינו ואת המציאות שלנו בכמעט שנתיים האחרונות.

ספר חובה וחשוב.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

עד שתחזור אלי, אילה דקל

עורכת הספר: אורנה לנדאו

תאריך: התחנה, 2025

רקמת סתיו – טרו מימוטו

רקמת סתיו הוא ספר פיוטי על מערכות יחסים, על שתיקה בזוגיות, בגידה וכאב.

צירוף של מילים שכל אחת עומדת בפני עצמה בהקשרה לתוכן. הרקמה עדינה, חיבור של תכים והמחט הרוקמת דוקרת וגם פוצעת, הסתיו עונה כזו רגישה אפרורית, חומקת, מחכה למשהו.כך גם הרגשתי בסיום הקריאה. ספר עדין נוגע כואב.

לא יודעת מה יש בתרבות היפנית, איפוק עוצמתי, יופי מסתורי. כזהו הספר. בעדינות אינסופית במילים רגישות ותיאורים צבעוניים מצליח הסופר לחדור אל הלב מתחת לעור ולפלוש את הנימים.

אקי נוסעת עם קייוטקה, בנה הנכה והמוגבל שכלית  לצפות בכוכבים שמעל הר הגעש זאו. בקרונית העולה  לבריכת דוקקו היא מבחינה בזווית העין בבעלה לשעבר שאותו לא ראתה עשר שנים. מופתעת לראותו ובעיקר מהשינוי שחל בו היא מחליטה לכתוב לו מכתב. אף על פי שהיא יודעת שהוא לא יענה לה, היא מחליטה לשלוח את המכתב. למרות שיכלה לדבר איתו במפגש בקרונית היא העדיפה לשתוק, כמו אז לפני עשר שנים שלא ביקשה הסבר למעשה.

אקי מתגרשת מבעלה כיוון שהיה מעורה ב”התאבדות אוהבים.” הוא ניצל והאשה שהיתה איתו מתה. אקי היתה מוכנה לסלוח לו היה מסביר לה, אך אביה לחץ עליה להתגרש. היא מוצאת את עצמה לבד ללא הסבר לאירוע. עכשיו כשהיא פגשה בבעלה הפתעה היא מחליטה לכתוב את אשר על ליבה גם אם לא יענה לה. עבורה זו הזדמנות לפרוק את הכאב, את נישואיה השניים שכנראה אינם מאושרים ואת הטיפול הקשה בבנה הנכה.

הזרות והניכור שהפגינו בקרונית הם סמל לחיי הנישואים שהיו להם. אף אחד מהם לא סיפר לשני על עברו, בייחוד יסואקי שבגד ולא נתן הסבר למעשיו.עכשיו באמצעות המכתבים ורקמת המילים שנאמרות לאט לאט הם יכולים לבחון את עברם ואת המעשה.

היפנים ידועים בכך שאינם מבטאים רגשות, איפוק זו המילה שמנחה אותם כך גם אקי, את שלל הרגשות שלה היא מציירת ורוקמת באמצעות תיאורי טבע נפלאים. תיאורי הטבע מבטאים את הרגשות והמחשבות. למשל גילוי הבגידה היה בחורף.

לאט לאט נפרמים חוטי הרקמה או מתחברים אחד לאחד ליריעה רחבה. כל אחד  מגלה את נבכי הנפש שלו לבן הזוג, מה שהוא לא עשה כשהיו נשואים. מה שהם לא עשו בעבר. יסואקי מדבר איתה על אהבה, מנסה להסביר לה שגם גבר בוגד זה עדיין לא אומר שהוא לא אוהב את אשתו ובכך מרמז על עצמו. ואילו אקי מנסה לברר האם הגירושים והנישואים השניים הם הקארמה שלה, האם יש שכר ועונש על מעשים. אולי היא נענשת באמצעות בנה הנכה על עברה.

מעבר לתאורי הטבע היפיפיים, לתיאורי הרגשות יש בדפר הסבר לתרבות היפנית, תרבות שבה הגבר שולט באשה, אביה שמכתיב לה עם מי להינשא משיקולים אישיים שלו. הגבר שמרשה לעצמו לבגוד.

המכתבים של אקי היו כנים ורגישים בעיניי, למכתביו של יסואקי פחות התחברתי, כך גם לדמותו.

למרות התרבות השונה מהתרבות המערבית שמוכרת לנו, יש בספר רגשות אנושיים של שני אנשים אבודים, רגשות שטמונים אצל כל אדם ואדם ללא קשר לתרבות. הנושא הוא אוניברסלי וכואב. התרגום של דורון ב. כהן משובח והערותיו מפילות אור על התרבות ובעיקר על הבנת התנהגות הדמויות.

מומלץ בחום.

מסיימת בתפילה לשובת בשלום של החטופים והחיילים.

רקמת סתיו, טרו מימוטו

תרגום מיפנית ואחרית דבר: דורון ב’ כהן

עורכת הסידרה: ארנית כהן-ברק

הוצאת: מודן, 2010

בגדול זושה רוצה לחיות – אורן יעקובי

בגדול זושה רוצה לחיות הוא ספר אנושי מצחיק וכואב.

בגדול לא יכולתי לעזוב את הספר ובסיום לא יכולתי לעצור את הדמעות. ספר אנושי רגיש מצחיק שנון ומעבר להכל יש בו שאלה מוסרית מורכבת שמטרידה רבים מאיתנו. הספר עוסק בנושאים רבים, משפחה, יחסי הורים בנים, יחסי אחים, אהבה ומעל לכל של מי הם החיים? שאלה שנשאלת  שוב ושוב בתקופה של הארכת חיי אדם.

איתי, מדריך נערים בכפר נוער, נקרא “לדגל”, לטפל באמו. אחותו זו שהיתה מופקדת על הטיפול באם, זו שגרה לידה ,טיפלה בה, דאגה לכל צרכיה נוסעת כעת  לרילוקישן, “עכשיו תורך היא אומרת לו.” משאירה לו תיק רפואי עב כרס, כמה הנחיות ועוזבת. (טוב, לא בדיוק כך אבל כמעט)איתי שהתחמק מהתא המשפחתי מיד אחרי הצבא וברח רחוק, נאלץ להתמודד עם אמו שהיא על סף דמנציה מתפתחת, וחולה. הוא עוזב את כפר הנוער וחוזר לבית ילדותו בנתניה. את ההתמודדות האישית שלו הוא מעביר בשיחות עם עצמו. חושב א’ עונה ב’ דן עם האירועים והכל בראש. אורן יעקובי מצליח להעביר את השיחות האישיות הללו באופן מדויק ומשעשע. בדיוק כמו שאנחנו חושבים ומתלבטים, לכן המחשבות אמינות. אהבתי את השיחות שהוא מנהל בראשו עם עצמו, ויכוחים, נסיונות שכנוע, הסברים פסיכולוגים לאירועים. השיחות הללו מתארות את תהליך השינוי וההתבגרות שלו.

לאיתי יש עבודה נוספת, הוא עונה לאנשים בוואטסאפ בשם אנשים אחרים שנטשו אותם או מתו. לאחר שענו על שאלון הוא יודע בדיוק מה חשב המת, מה אהב ולכן מצליח לענות לאדם החי תשובות מדויקות.למעשה הוא חי דרך התכתובות שהוא כותב בשמם של אחרים, הוא יצירתי, הוא כותב מילות אהובה, שולח פרחים, מתנות.

זה אינו הקשר היחיד שלו עם המתים, אמו שמייחלת לסיים את חייה באופן מהוגן ואנושי מבקשת ממנו שיגרום לה להיפרד מהעולם ” מי מתכוון לרצוח, רק שים לי משהו בתה.” העדפתה שזה יהיה בהולנד מקום הולדתה.  הרצון של האם להיפרד כל עוד יש בה צלם אנוש, כואב מבטא יחסים של הורים מזדקנים שתלויים באחרים, העלבון שהבן ייקח אותה לשירותים, יטפל בה. “מחכה לך התמודדות לא פשוטה עם, מפגש ישיר בצד הנבזי בתוכנית האלוקית.” אומרת לו אחותו וכעת הוא מבין למה כוונתה.

במפגש הכואב הזה מפגיש את איתי ואמו לאחר שנים של התחמקויות. כעת שניהם יכולים לדבר ולהביע את הרגשות שלהם. כל זה קורה ברגעים שבהם אמו צלולה, איתי למד להפריד בין האם לבין זושה. האמא היא זו  שממנה הוא מצפה להתנהלות הורית. זושה היא הזקנה העוקצנית ששונאת את כל העולם ולא טורחת להסתיר את זה, והוא יכול לצעוק עליה  כמו שלא היה מרשה לצעוק אל אמו.

בזמן שאימו מאבדת את החיים יש מישהי חדשה בחיים שלו. תוך כדי היכרות וקירבה מחודשת עם אימו הוא לומד להתקרב רגשית.

למרות שהספר מצחיק ושנון ויש בו הומור שחור על החיים המוות ומה שבינהם יש בו עומק רב. אומנם הרעיון המרכזי הוא האם הורה יכול לבקש מבנו “לשים משהו בתה?” וזה לא סוכר. מה הבן מרגיש מול הזדקנות ההורה והגילוי שהוא אינו אותו אדם שגידל ודאג לו. כיצד עליו להעניק לו איכות חיים. הספר נוגע במערכות יחסים בין אחים על רקע הטיפול בהם. ובין השאלות הרות הגורל הללו, איך מוצאים אהבה, איך חיים את החיים?

אורן יעקובי הוא מחזאי ותסריטאי משובח. הסרטים שכתב עוסקים גם הם ביחסים אנושיים. “בלוז לחופש הגדול” “אפס ביחסי אנוש”. בספר “בגדול, זושה רוצה לחיות” הוא מצליח להציף מעל פני השטח את החיים על כל מורכבותם.

בעזרת מחלת אמו עובר איתי מסע התבגרות אל עצמו ואל משפחתו ומבין ״יש ברגש נקודה אחת קטנטנה ונדירה. נקודה אחת שנמצאת על הרצף בין עצב לאושר.”

ספר רגיש וכואב שגרם לי לצחוק וגם לבכות ולחשוב מחשבות לא בדיוק נעימות לא על החיים, אלא על המוות.

 הנושא אונם אינו קל אך  זהו ספר יצירתי, שנון ומומלץ בהחלט.

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

בגדול, זושה רוצה לחיות, אורן יעקובי

עורכת הספר: דקל שי שחורי

הוצאת: כנרת זמורה, 2025

אמיליה ומלח הארץ. וידוי – יוסי סוכרי

אמיליה ומלח הארץ הוא ספר מיוחד עם דמות פורצת דרך.

בחלקו הראשון של שבוע הספר, זה שנגדע במלחמת 12 הימים, הגעתי לספרית בית השחמט עם בתי לשמוע את יוסי סוכרי מדבר על פסואה, אחד המשוררים והסופרים שבתי מעריצה (יש לה את כל הספרים שלו בעברית בפורטוגזית ובאנגלית) לפני ההרצאה שוחחת עם יוסי סוכרי בסיומה הוא אמר לי “את חייבת לקרוא את אמיליה (הספר היחידי משלו שלא קראתי) את תתאהבי בה, היא בדיוק בשבילך.”

קראתי וטולטלתי.

שם הספר הוא “אמיליה ומלח הארץ. וידוי.” היום הוא היה נקרא ממואר. ספר שפורסם לפני 20 שנה ומעמיד בפני הקורא דמות מיוחדת ושונה מהסטראוטיפ הרגיל של נשות צפון אפריקה שעד אז התפרסם בספרות המקור.

אמיליה, סבתו של הסופר, שעלתה מלוב היא אשה דעתנית ומיוחדת, דוברת עברית רהוטה, חכמה, אינה עומדת במטבח ומבשלת תבשילים מסובכים ומורכבים, והיא גם ניצולת שואה ממחנה ברגן בלזן. אמיליה היא סבתא אחרת  כשהוא וחברו היו מגיעים אליה, היא לא היתה מגישה להם ארוחה אלא, נוזפת בהם שהם צריכים להוציא את המרירות החוצה, לא להשאיר בשכונה, “אין תועלת בזעם שלא מגיע לאויב” והיא התכוונה ללבנים. אל תטעו זה אינו ספר על קיפוח עדתי, זה ספר על דמות שעיצבה את חיי הגיבור, זהו סיפור התבגרות.

שם הספר הוא אמיליה וטבעי שהיא תהיה הגיבורה הראשית, היא אכן דמות מרכזית, אבל המספר הוא הדמות המרכזית כיוון שהוא עובר שינוי. אמיליה בדעותיה באישיותה השפיעה ועיצבה אותו ואת מחשבותיו.

אמיליה התעקשה וכעסה על כך שרואים בבני ארצה בורים, היא מבינה שהתנועה הציונית, תנועה שבגלל ציווי כור ההיתוך, גזלה מהם את העצמיות והאישיות שלהם. “בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי ולא איפה שהוא מת.” פוסקת ובכך מבטאת את חייה בארץ ישראל. היא הדעתנית הנוקשה  מנווטת את הנכד אל עתידו העצמי. והנכד הנע ונד בין ביתו שלו בתל אביב לביתה של אמיליה בפרדס כ”ץ. הלבטים שלו מתוארים באמצעות הניידות הפיסית ממקום למקום. המסע והחיפוש העצמי שלו לפי צוויה של אמיליה אינו רק בין פרדס כ”ץ לתל אביב, אלא גם חוצה יבשות. ודווקא היציאה אל המרחבים  מובילה אותו להבנות. כי כאן בארץ הוא מרגיש שהוא חי דרכה, שהיא חוסמת אותו. שהצליחה להטביע בו את נקודת מבטה. בעתיד כשיעבור תהליך התבגרות יבין עד כמה היא זו בדרכה הנוקשה עזרה לו להפוך להיות מי שהוא כיום.

בתל אביב הנאורה הוא מגלה שהתיכון הליברלי שבו למד הוא רק למראית עין, גם בצבא הוא נוחל אכזבה. ההבנה והבגרות יגיעו מאוחר יותר, ההארה תהיה לו על חוף הים ליד בניין האופרה הישן, כאן הוא מרגיש בבית. מה שיציל אותו לדעתי האישית הוא העיסוק בפילוסופיה. שכן זהו ספר פסיכולוגי בעל יסודות פילוסופים ומחשבות קיומיות. יוסי הוא בעל תואר לפילוסופיה.

בשפה ישירה וכנה מצליח יוסי סוכרי להחיות את דמותה של אמיליה מול הקורא. אני אישית נשבתי בדמותה (צדק יוסי כשאמר לי שאני אוהב אותה). הכתיבה ורצף המחשבות הכתובות נמסר כמו מוסיקה.

ואמיליה? גם היא עוברת סוג של שינוי, סגנון הדיבור נגד התנועה הציונית הפך  לקר. המרירות נעלמה. אמיליה ביסודה היא פמיניסטית טרם זמן, בועטת, לפחות מחשבתית, במוסכמות החברתיות. אשה שלא התאימה לזמנה. לו היתה חיה בימנו אלנו וודאי שהיתה חברת כנסת, או מובילה שינויים חברתיים.

ממליצה בחום.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

אמיליה ומלח הארץ. וידוי. יוסי סוכרי

עורך: חיים פסח

הוצאת: בבל, 2002

חתונה של אחרים –  אליסון אספק

חתונה של אחרים הוא ספר שנון ואנושי.

הנישואים של פיבי הסתיימו, בעלה עזב אותה לטובת אחרת והם כבר הורים לילד, מה שלא קרה לה לאחר שנים של טיפולי פוריות. פיבי אורזת את עצמה נוסעת למלון קורנוול, מלון יוקרתי שחלמה לשהות בו עם בעלה. היא מגיעה למלון למטרה אחת, להתאבד בעזרת משככי הכאבים של החתול שהשאירה בביתה.

כשהיא מגיעה למלון היא  מגלה שהוא עמוס באורחי חתונה, חתונה מפוארת ומתוכננת שתימשך שישה ימים. פיבי תמיד אהבה חתונות, היא היתה מוכנה לצפות בסדרות ולסיים רומנים רק אם יובטח לה שיסתימו בחתונה.

הנישואים שלה הסתיימו, אך נישואיהם של לילה וגארי יתחילו. כמה מוזר לה לראות את הזוג מאוהבים כשהיא עומדת למות, גם היא היתה כמו אותה הכלה, ועכשיו היא כאן במרחק רגעים מהמוות.

במעלית היא פולטת מול הכלה את תוכניותיה. הכלה, נערה תמימה מנסה לשכנע אותה לסגת מהתוכנית, כי הרי לא ייתכן שהיא תמות באמצע היום מול כל האורחים שלה, ותקלקל לה את החתונה. בין שתיהן נרקמת חברות, פיבי מגלה כוחות שהיו חבויים בה. היא היתה התלמידה השקדנית, המצטיינת, פיבי חונכה להתנצל על הכל, על ציון, על כך שאין לה ילדים וכעת היא עומדת מול כלה וחברותיה שהן דעתניות ולא מבינה איך גדלו להיות כך.

לילה הצעירה מוצאת בפיבי את האחות הבוגרת שמייעצת לה בכנות ואינה מתחנפת אליה כמו חברותיה. השיחות בינהן שנונות, לפחות המפגשים הראשונים. המשפטים של פיבי צינים, שיחות עוקצניות סרקסטיות. אם אצטט הן יצאו מהקשרן, תסמכו עלי שחייכתי.

מתחילת הקריאה ידעתי שפיבי לא תממש את החלטה, הסתקרנתי לדעת מה יגרום לה לא לבצע את ההתאבדות, הבנתי שהיא תעבור תהליך של שיחרור אישי והתבגרות. ידעתי שאולי בסיום חתונת ששת הימים היא תמצא בן זוג שאינו בדמות בעלה, לכן כל גבר שפנה אליה היה מבחינתי החשוד המרכזי.

קראתי את הספר בכמה שלבים, התחלתי אותו בימים הראשונים של התקיפה באירן, לא הצלחתי להתרכז כשבכל עמוד מלמלתי לעצמי, “נו באמת, על זה מתאבדים? בואי אלינו לכאן, ותראי מה עובר עלינו.” הפסקתי וחזרתי שוב, השליש הראשון של הספר היה חכם ומצחיק, נהניתי מהשיחות, בהמשך הוא מתארך יתר על המידה, הרבה שיחות, יתכן שהסופרת כיוונה לסידרה בטלוויזיה. לטעמי צריך היה להדק ולערוך את הספר על מנת שיהיה טוב יותר.

הספר עוסק במימוש עצמי, בציפיות של האדם מול עצמו ובעיקר מול החברה, באכזבה ובעיקר בבניה עצמית, בהכרה אישית של האדם בעצמו ובערכיו.

ספר קריא, חביב, ההומור שבו מעלה חיוך, סוג של רומן רומנטי, עם סוף צפוי. הבנתי שכמעט כל מי שקרא אהב והתרגש, אני מסוייגת.

הספר בחלקו התאים לי. על חלקים ממנו הייתי מוותרת. מי שמעונין בספר שבו הדפים נהפכים מאליהם מוזמן לקרוא. מי שמעוניין רומן רומנטי שנון ומצחיק מוזמן לקרוא.

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חתונה של אחרים, אליסון אספק

מאנגלית: אורית הראל

הוצאת: תכלת, 2025

לפני שהזיכרון דועך – טושיקאזו קאוואגוצ’י

הספר “לפני שהזיכרון דועך” הוא השלישי באותה הסידרה ובעל אותו הרעיון שהיה בספרים “לפני שהקפה מתקרר” ו “סיפורים מבית הקפה”. הפעם הרחיק אותנו  הסופר אל צפון יפן אל בית הקפה דונה דונה בהאקודטה.גם בספר הזה עולה השאלה הפילוסופית האם רצוי לחזור אל העבר?  ואת מי תרצה לפגוש ומה תשאל אותו, כי נזמן קצר, עד שהקפה מתקרר.

בבית הקפה דונה דונה נמצאים חלק מהאנשים שהכרנו בספר הקודם, לי אישית היה קשה לעקוב אחריהם. יש תיאור מדיק של הדמויות ועיסוקיהן, תיאור בית הקפה ואפילו מזג האוויר שבחוץ. מה שיוצר תמונה מול עיניו של הקורא.

אל בית הקפה מגיעים ארבעה אנשים שמצפים לפגוש את יקיריהם מהעבר על מנת לשאול שאלה, המפגש אינו ניסיון לתקן את העבר, אלא ניסיון להבין מה היה בו על מנת שמי שעדיין חי יוכל לחיות בשלום עם האהוב שנפטר. בית הקפה למעשה בורר את האנשים, יש ששומעים את הכללים ומוותרים, מי שנחוש להישאר יש לו סיבה והוא מוכרח לפגוש את היקר לו מהעבר, גם אם הוא יודע שהמציאות לא תשתנה.

ארבעה דמויות מחפשות את אהובן מהעבר. אישה צעירה שרוצה להתעמת עם הוריה המתים, היא מלאת כעס עליהם ורוצה לומר זאת להם באופן ישיר. קומיקאי שרוצה לשתף את אשתו בחדשות, אישה שרוצה לדבר עם אחותה ולבקש סליחה, גבר שיש לו מה לומר לאישה שהוא אוהב. החזרה בזמן למפגש עם המת נעשית לפי טקס  שאותו אנחנו זוכרים משני הספרים הקודמים.

הספר דן בנושא המרכזי והוא התמודדות עם אובדן של אנשים אהובים. ארבעת האנשים אינם יכולים להתמודד בחיי היומיום שלהם ללא תיסכול וצער האובדן.

הסיפורים של האנשים שונים, אבל הרגשות שלהם זהים, כולם מעוניינים לפתור את התעלומה של המתים, כולם רוצים לקבל תשובה ובכך להרגיש שהם יכולים להמשיך לחיו. למרות שהסיפורים שונים הם הסיפורים אנושיים ויכולים להתאים לכל אחד ומרגשים את הקורא.

הספר השלישי לטעמי חלש מהשניים שקדמו לו, אבל עדיין יש בו משהו רגיש ואנושי. אהבתי את הדמויות שציפו לפגוש את יקיריהן ושמחתי שלאחר המפגש וקבלת התשובות הם הרגישו הקלה.

המסר שאני מצאתי בספר הוא לנסות ולשוחח עם האהובים שאינם ולהבין מתוך האני האישי אותם ולמחול להם.

הלוואי והיה לנו בית קפה כזה שבו הייתי מחכה לפגוש אנשים מהעבר.

מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים

לפני שהזיכרון דועך, טושיקאזו קאוואגוצ’י

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת: כנרת, זמורה, 2025

לונג איילנד – קולם טויבין

לונג איילנד הוא המשכו של הספר ברוקלין, לפני שנים קראתי את “ברוקלין” של קולם טויבין, ספר שהשאיר עלי רושם עם דמות שעברה מסע חניכה מאירלנד, לארה”ב, חזרה לאירלנד ובחירה לחיות בארה”ב ולהשאיר את עברה מאחור.

נראה שטובין התגעגע לדמותה של אייליש והחליט לבדוק מה עלה בגורלה אחרי עשרים שנה. גם אני הסתקרנתי לדעת עליה.

אייליש היום כבר בת ארבעים, אמא לבן ובת, נשואה לטוני האיטלקי וגרה ברחוב קטן עם כל בני משפחתו של טוני. כיאה למשפחה איטלקית כולם חיים עם כולם, יודעים הכל אחד על השני כשהחמות מתפקדת כראש השבט, מייעצת ובעיקר מחליטה. אייליש אינה  משתלבת עם בני המשפחה, אבל משתדלת. התנהלות משפחתו של טוני מנוגדת למסורת בביתה של אייליש, אבל כשהיא מתווכחת עם חמיה על שרות צבאי בויטמאם היא מודרת מהארוחה.

אליס המומה, כשאירי עומד בפתח הדלת ואומר לה שהוא נשוי למי שעומדת ללדת את התינוק של בעלה וברגע שייוולד הוא מתכוון להביא אותו אליה, ואם היא לא תהיה בבית הוא ישאיר אותו על מפתן הדלת. (זה אינו ספויילר, מופיע בעמוד הראשון)

הידיעה מטלטלת את אייליש וגורמת לה לחשבון נפש על נישואיה, התנהלותה בארה”ב יחסיה עם משפחת בעלה, העבר שהשאירה מאחור באירלנד. היא מחליטה לחזור לאירלנד למשפחתה, שאותה לא ביקרה עשרים שנה. המסע יהיה מסע כפול, מסע פיסי של דרך ארוכה וניסיון להתערות שוב במקום ילדותה, ומסע נפשי שלה אל עצמה ועל הבחירות שעשתה.  באירלנד, באניסקורתי, הוא פוגשת את שני חבריה מהעבר, ננסי, חברתה הטובה וג’ים אהובה לשעבר, שאותו אכזבה. עכשיו ג’ים מאורס לננסי. אייליש שוהה באירלנד כמה חודשים, ילדיה מצטרפים אליה וזוכים להכיר את בני המשפחה של אמם.

הספר חוזר על פרטים מהעבר ומהספר “ברוקלין” כך שמי שלא קרא יכול להבין במה מדובר. עדיין אני ממליצה לקרוא את “ברוקלין” כי הוא פנינה ספרותית.”לונג איילנד” בניגוד ל”ברוקלין” מסופר משלוש נקודות מבט, נקודת המבט של אייליש, ננסי חברתה הטובה וג’ים. נקודות המבט יוצרות הבנה אישית ונפשית של הדמויות והאירועים שעברו עליהם כולל מחשבות ולבטים בהווה.

מעל למחצית  הספר האירועים קצת מדשדשים, לטעמי. אבל, הכתיבה המיוחדת, המעט סגפנית והססגונית של טויבין משכנעת וגורמת להמשיך לקרוא. טויבין יודע לספר סיפור, להראות מצבי נפש מורכבים של הדמויות, כך שהקורא מוצא שהם אמינים.

הדמויות מבולבלות ביניהן ובין נפשן, רק אמה של אייליש, אשה מחוספסת ועוקצנית שאומרת את האמת, בעלת עצות ודעות, רואה את ההווה ומזהה את העתיד. מעל לכל דואגת מה יגידו כולם עליה ועל בתה, למה שמלה כזו וצבע כזה. היא אומנם אינה זקוקה שיתערבו לה, אך בפנים היא אמא דואגת שאספה את צילומי נכדיה ולמדה להכיר אותם גדלים, מתענינית בהם. המשפחה האירית מקבילה מאוד למשפחה האיטלקית, שגם בה האם בעל דעה ומצפה שינהגו לפי עצותיה.

זה ספר על משפחה וחשיבות האחדות שבה, על הגירה ונסיונות להשתלב במדינה שאליה היגרו.על אהבה והחלטות גורליות שמשנות חיים. יש בו מחשבות על מהלכי אירועים שמשפיעים על החיים ותהיות האם אפשר לתקן. הדמויות מאוד אנושיות ורגישות שמצליחות להעביר לקורא את התנהלותן.

העלילה מקבלת תאוצה לקראת הסיום, הקורא סקרן לדעת מה יהיו החלטותיה של אילייש והסובבים אותה, האם הבחירה תהיה טובה לכל הדמויות. וכמו שטויבין יודע לעשות, הוא לכאורה לסגור את העלילה, העלילה נסגרת לספר זה. מי יודע אולי קולם טויבין יתגעגע בעוד שנים לאייליש וייצא לבדוק מה עלה בגורלה כסבתא.

ממליצה.

מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

לונג איילנד , קולם טויבין

מאנגלית: עדינה קפלן

הוצאת: שוקן, 2025

רשימת ההמלצות האישיות שלי לשבוע הספר תשפ”ה

מי היה  מאמין שיגיע עוד שבוע הספר והחטופים עדיין לא כאן. שוב אתן המלצות אישיות לשבוע הספר בלעדיהם. 

שנה נוספת של קריאה מורכבת עברה עלי, אומנם לא הפסקתי לקרוא, אבל מי יכול היה להתרכז בקריאה רצופה כשיש מעלינו כל כך הרבה עננים.

השנה יצאו קרוב ל 7.000 ספרים. לא, לא קראתי את כולם, אולי אחוז אחד. קראתי ספרי מקור רבים טובים ומעניינים, מרתקים ומגוונים. קראתי ספרים מאתגרים לצד ספרים קריאים ו”נבלעים”. קראתי ספרים דיגיטלים לצד ספרים מודפסים, קשה לי לומר מה אני מעדיפה יותר.

בחלק מהספרים דנתי במועדוני הקריאה שלי. זיו יונתן ורוחמה אלבג התארחו בסלון הספרותי בביתי, וגרמו לנו לשכוח מהמתחולל בחוץ.

בחירת ההמלצות קשה, השנה שמתי דגש על ספרים שיצאו סמוך לשבוע הספר.

לפניכם רשימה חלקית של המלצותי על ספרי מקור וספרים מתורגמים.

על שאר ההמלצות לספרים נוספים אצלי בבלוג.

כמו תמיד, רשימת ההמלצות  אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.

אסיים כמו תמיד בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים. חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

ספרי מקור

קוקושקה, שרית אלקון, הוצאת פטל

מחכים לאליהו, רוחמה אלבג, הוצאת אלבג

שלושה ימים בקיץ, יוסי אבני לוי, הוצאת כנרת זמורה דביר

נורא ובארוד, אושרת מזרחי שפירא, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מי שסוכתו נופלת, צבי בן מאיר, הוצאת הפועלים

חבר קרוב, שי אספריל, הוצאת עם עובד

אף אחד לא זז, דורון שנער, הוצאת כנרת זמורה

במחילה מכבודה של אשת המערות, אופיר טושה גפלה, הוצאת מודן

ספרים מתורגמים

מקום שמור,יעל ואן דר ואודן, הוצאת ידיעות אחרונות

שמים כחולים,ת.ק. בויל, הוצאת מודן, חרגול

נשף האמפוזות, אולגה טוקרצ’וק, הוצאת אחוזת בית, כרמל

מסיימת בתפילה לשובם לבתיהן בשלום של החטופים, החיילים, והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק תנחומים למשפחות השכולות.

מי ייתן ומדינתנו תדע שקט וימים טובים.