הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 27
יחסי עם ג’וני מ’- קובץ סיפורים חדש ונפלא של נורית זרחי
קובץ סיפורי פנינה שאי אפשר להניח מהיד והם לא יניחו לקורא לאחר סיום הקריאה.
“הסיפורים הכלולים בקובץ הזה הם נסיון ללכוד מספר.” אומרת נורית זרחי בסיפרון הקטן, שבו היא מערבבת בין הקורא למספר, בין מי שקורא ומי שממציא עלילה. ובהמשך אומרת “לפעמים מדובר ברגע יחיד שהעולם מפנה אלינו את גבו ופותח סדק להיווצרות סיפור.” זו תמצית הכתיבה והעלילה מנקודת מבט כפולה של הסופר ושל הקורא.
14 סיפורים קצרים שהקריאה בהם לפעמים מתעתעת, מדוע? כי צריך לחזור ולקרוא שוב ושוב. על פניו זה אינו מה שקראנו בפעם הראשונה. מתחת לסיפור ולעלילה מסתתרת אמירה. מתחבאת עמדה שאינה מה שחשבנו בקריאה הראשונה.
בקובץ סיפורים בידיונים, שבהמשך הופכים להגיגים ומחשבות על כתיבה וספרות.
הדמיון של נורית זרחי הוא אחד המופלאים בעיניי, כשאני קוראת את ספריה מה שעולה לי בראש הוא הרצון להיכנס אל תוך מוחה ולהביט על העולם דרך עינייה, להבין מה יש שם במוחה הקודח, ואיך היא רואה את העולם. תמיד, תמיד, כולי התפעלות מתרגום המחשבות למילים ולסיפור.
גם בקובץ הזה נורית זרחי אינה מאכזבת. היא רוקחת וממציאה בריאה חדשה וסדר אחר ביקום. למשל בסיפור שבו הגיבורה ובעלה של המאהבת של בעלה הופכים להיות צוות נגד הבוגדים. ומה קורה כשהמשימה של אנשי הצוות מסתיימת?
או יחסי אשה גרושה עם בעלה הקודם ובעלה הנוכחי, סיפור שמתחיל כמו הרומן “דונה פלור נשואה לשניים” אבל נורית זרחי לא תצמד לרעיון המוכר, אלא תפתיע ותבחר כיוון שונה.
באחד הסיפורים הקדוש פרנציסקוס מניח בחיקה גור פרוותי, שהתגלה כגור זאב, שחיסל את כל החיות שהיו בקרבתו. ברור שגור המחמד הוא סמל. והסיפור הוא ביקורת על הדת.
בסיפור אחר היא מתדיינת עם עצמה על המשוררת מהסיפור הקודם.
סיפור “סוף יחסי עם גוני מיטשל” שנתן לקובץ את שמו , יותר נכון לומר הוא שחלק משם הסיפור נתן לקובץ את שמו. הוא הכואב מבין הסיפורים שבקובץ. זהו סיפור שאותו מקדישה נורית זרחי לתלמיד שלמד אצלה כתיבה יוצרת. את כאב מותו של נתן היא משליכה בהאשמה על הזמרת ג’וני מיטשל. למה? קראו את הסיפור.
קובץ סיפורים והגיגים שהם פנינים.
ממליצה מאוד.
יחסי עם ג’וני מ’, נורית זרחי
הוצאת אפיק, 2021
ספריית חצות – מאט הייג
פעמים אנחנו עסוקים בהרהורים, מה היה קורה אילו?
אילו חיינו את חיינו מחדש? מה היה עולה בגורל החרטות שלנו? ואיך חיינו היו נראים?
אלו מחשבות שאינן מובילות למקום מסוים, ובכל זאת אנחנו משתעשעים בהן. ביני לבין אישי יש חילוקי דעות. הוא רוצה לחזור שנים אחורנית ( כדי להרחיק עצמו מהתחנה ה…) ואני טוענת, שאיני רוצה לחוות שוב את חיי לטוב ולרע. ואם אחווה אחרת, אזי לא אהיה אני.
נורה בת השלושים וחמש אינה מעוניינת להמשיך לחיות. לטענתה יש לה את כל הסיבות. ביום שבו היא מפוטרת מעבודתה היא מקבלת החלטה לסיים את חייה. בין החיים לבין המוות היא מוצאת את עצמה בתוך ספרייה ענקית. הספרנית, גברת אלם, הספרנית שלה מימי בית הספר, מגלה לה שבין החיים ובין המוות יש ספרייה ובה מדפי אינסוף, כל ספר הוא הזדמנות לנסות חיים אחרים שיכלה לחיות, יש באפשרותה לשנות החלטות שקיבלה.
נורה חושבת שהיא כבר מתה אבל הספרנית אומרת לה שלא. היא בין החיים למוות ומוסיפה “לא הולכים אל המוות, המוות בא אליך.”
ספריית חצות היא ספריה של אפשרויות. אפשרויות שבהן היא יכולה לבחור לחיות אחרת.
נורה מביטה על כל החרטות שהיו לה.על כך שלא נישאה, שלא נסעה לאוסטרליה, שלא הפכה לשחיינית אולימפית, שעזבה את הלהקה של אחיה.
״הדרך היחידה ללמוד היא לחיות״ אומרת לה הספרנית.
וכך מוצאת נורה את עצמה מנסה לחיות את החרטות שהיו לה בחייה. היא לומדת מהחיים שהיו יכולים להיות דברים רבים.
רעיון הספר הוא פילוסופי, איך אני יכול לחיות את חיי ללא חרטות, להשלים עם הבחירות שלי, ואיך אפשר לספק את החסר שיש בעולמי.
הרעיונות הללו סיקרנו אותי, ואכן נשאבתי לחלק הראשון של הספר. חלק שכתוב בחוכמה. אולם המשך הספר הפך לעוד ועוד חרטות שקצת הלאו אותי, וכך הספר הפך למשהו מתמשך עם סימנים של קיטשיות. יש בספר תובנות מוכרות שלי הם לא הוסיפו. דמותה של נורה ריגשה אותי. בתחילת המסע שלה ריחמתי עליה, ובהמשך שמחתי שהתחזקה. אבל עדיין זה לא תיגמל אותי.
הספר קריא, הרעיון טוב. עבורי הוא היה אתנחתא בין ספרים.
ספריית חצות, מאט הייג
מאנגלית ניצן לפידות
הוצאת הכורסא, 2021
החמדנים, גרוטסקה אנושית של ירמי פינקוס
מה קורה כשגרוטסקה ואנושיות נפגשות? התוצאה היא ספר פרוע, עלילה שמסתבכת ודמויות הזויות בלתי נשכחות.
שלושה גיבורים בספר. השפה העברית, העיר תל אביב, הבדידות. עלילה מטורפת, בלתי הגיונית אבל מציאותית להחריד. ריקוד מושחת עם האנשים הכי פרועים והכי חמדנים.
בנימין בובק, צייר, רווק, לשעבר צעיר וכיום זקן, בריא כמו סוס בלגי לטענתו. אלא שחבריו וכל מי שסביבו חושב שהוא חולה והנה עוד רגע יילקח לעולם טוב. לבובק הרווק יש דירה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ציורים מוערכים וכסף בבנק, אבל אין לו יורשים, מה שהופך את כל חבר מרעיו ליורשים חמדנים פוטנציאלים. מאז שבובק התחיל להרגיש רע, לאבד משקל כולם הופכים לאחים ואחיות רחמנים, ל”בני משפחה” דואגים. הם דואגים לו ובעיקר דואגים לירושה. כל אחד שואף שהצוואה תירשם על שמו. השכנה שגרה מתחתיו נכנסת לבדוק לשלומו ואפילו מציעה לנקות לו את הדירה, הדודנים שלו שאותם מכנה בובק “בריאות” ו”חולי” מופיעים ומחליטים להיות לו למשענת. בובק מכיר את כל הנפשות הפועלות והרוחשות סביבו ומהתל בהם. הוא רוקד איתם לצלילי הריקוד שלהם. מאחורי גבם הוא מוצא יורש, בן דודו יוסי, מבת – ים, אך יוסי אינו רוצה בירושה, הטפסים שצריך למלא מרתיעים אותו, גם אינו רוצה דירה בטשרניחובסקי, טוב לו ביוספטל בת ים. בובק חושב שבזה יניחו לו כל חבר מרעיו, אך לא. לעלילה ולקצב האירועים חוקים משלו. והאירועים הולכים ומסתבכים, מדלגים בין ערים ויבשות.
ירמי פינקוס קיבץ בעלילה אחת שלל דמויות צבעוניות, נדמה שהוא אסף את כולן, זקנים, צעירים, חולים, בריאים, אומנים, אנשים פשוטים, יהודים ערבים, להטבי”ם והכניס אותם לתוך קלחת אחת בעיר תל אביב.
הדמויות רבות, גרוטסקיות, המצבים מוגזמים, העלילה מתפתלת, אך לזכותו של ירמי פינקוס יש בו חמלה רבה ואהדה לדמויות.
כמו שאמרתי לעלילה שלוש דמויות מפתח. האחת היא השפה. ירמי פינקוס אשף השפה העברית, מפלרטט עם המילים הגבוהות והנמוכות בריתמוס. אין לו בעיה להשתמש במשלבי לשון. מצד אחד לומר ווג’ראס ואחרי שורה להגיד “ישובים כיונים בשובך על ספת הסלון בביתה-סדר ונקיון מפה צחורה…ומאזינים בספר פנים רציני למטרונית מכופתרת״. כך לאורך כל הרומן המילים מתמזגות, מתערבלות בדיוק כמו הדמויות האנושיות.
ירמי פינקוס מצליח לחבר מילים ולהפוך אותן לביטוי חדשני. הוא ממציא כינויים לכל דמות.
הדמות השנייה לטעמי ברומן היא העיר תל אביב, ירמי פינקוס חי אוהב ונושם את תל אביב. הוא מגיש אותה לקורא כמו שהיא, תוססת, יפה, מכוערת, עלובה, הכל יש בה. אומנם הוא משנה את שמות הרחובות אך מי שגר בעיר יודע בדיוק למה מתכוון, בית הצייר עובר לשטריקר, מקום משכנו של הקונסרבטוריון. בר המגוז, מלבד היותו מזכיר את נקודת המגוז של הציור הזכיר לי את הבר “המזג” שבימי הקורונה נגוז ונעלם מאבן גבירול.
הדמות השלישית היא הבדידות. הרומן מצחיק מעל פני השטח, אך מתחתיו עצוב, יש בו בדידות, חוסר אונים, חיפוש עצמי. בובק הבודד מגלה שחבריו ואנשי משפחתו מעוניינים בכספו ולא בו עצמו, רק דמות אחת נקייה וחפה מכל חמדנות.
ירמי פינקוס הוא צייר, מאייר, קומיקסאי מוכשר, הוא מצליח בקו אחד לתפוס את הקומדיה שברצינות, את הגרוטסקה שבחיים. בעזרת המילים ושפתו העשירה מצליח להעלות חיוך על פני הקורא.
מתחת לחיוך של הקורא מסתתרת ביקורת, על בני האדם ואישיותם, על העיר תל אביב, על החברה והתנהלותה.
ברור לקורא שיש קריצה אל ספרו של בלזאק “הדודן פונס”. קריצה הומוריסטית שמטרתה להראות שכלום לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה, גם מרחק השנים אינו מטשטש את העובדה שבני אדם נותרים חמדנים.
בתחילת הקריאה התענגתי ונהניתי, בשלב מסוים שבעתי מהגרוטסקה ולא ידעתי לאן ינווט הסופר את בובק ואת העלילה. שיחה קצרה עם חבר לקריאה שיכנעה אותי להמשיך. הסתקרנתי לדעת מהי מחלתו של בובק ומי יירש את הונו. איני מצטערת על הקריאה. זהו ספר כיפי, חביב, בעל קצב, ביקורת לא מאיימת, דמויות גרוטסקיות. אישית אני אהבתי יותר את “בזעיר אנפין”.
החמדנים, ירמי פינקוס
עורך הספר, עודד וולקשטיין
הוצאת, כתר 2021
חמש דקות איתך, ספרה המרגש והאישי של חנה גרנות
ספר אמיץ וחושפני על התמודדות עם אובדן.
הרבה כוחות הייתי צריכה כדי להתחיל לקרוא את הספר “חמש דקות איתך”. פחדתי שהספר יעסוק בנושא השכול והכאב באופן מעיק. אבל מהרגע שקראתי את המשפטים הראשונים לא יכולתי להניח אותו. הייתי מרותקת לכתיבה, לסיפור ולדמותה של חנה גרנות הסופרת.
ספר רגיש וקריא הנקרא בשטף על התמודדות של משפחה עם אובדן. לא, זה אינו ספר מעיק על כאב ושכול, זהו ספר שמנסה לפתור חידת מותו של בן אהוב.
בכתיבה קולחת ומרתקת סוחפת חנה את הקורא אל עולמה וחושפת בפניו את הכאב ודרכי ההתמודדות של בני המשפחה.
מות בן על הוריו הוא הכאב הגדול ביותר של כל הורה, התאבדות של בן היא קשה שבעתיים. איני יודעת איך ניתן להכיל את הכאב והאובדן. את האסון הנורא מכל. איך מתמודדים עם הידיעה ואיך ממשיכים בחיי היומיום. לכן ביראה ובחשש פניתי לקרוא את הספר. והופתעתי.
דורון, שמו הספרותי של בנה של חנה גרנות שם קץ לחיו בגלל אהבה נכזבת. והוא בן 19.5
חנה גרנות יצאה למסע כתיבה. הספר הוא אוסף סיפורים יצירתיים, סיפורים שבהם מנסה חנה להבין את בנה דורון (השם הספרותי שבחרה לבנה דרור) היא רוצה להבין את מחשבותיו ומה הניע אותו, מדוע בחר לסיים את חיו.
רן, חברו הטוב של דורון, הכיר לו את איילה שהפכה לאהובתו. דורון מאוהב בה עד כלות. באחד המכתבים אליה הוא מבטיח לה עולם ומלואו, חיי נצח, מבטיח שישמיע לה דיסקים ויחד יחיו חיים מאושרים, ומסיים את דבריו “רק אל תהיי עצובה איילה שלי.” אלא שרן גוזל את איילה מדורון. דורון הנבגד, שאמר “אני מאמין שאין דבר ששווה למות בשבילו.” אינו יכול לשאת הכאב ובוחר להתאבד מול ביתו של רן.
הסיפורים רבגוניים ויצירתיים. הם כתובים ללא סדר כרונולוגי ובכך יופיו של הספר. הסיפורים כתובים דרך עיניו של דורון, אמו, אחותו ואפילו ונוס, אלת האהבה, מתארת את אהבתם של דורון ואיילה. סיפור יפיפה ומיוחד. נקודות המבט השונות יוצרות זווית ראיה רחבה על דורון, על הילד החכם שבגר והפך לעלם יפה תואר, חכם, בעל חוש הומור וחוש צדק מפותח. ילד שאהב לשחק עם אחיותיו בגינה הציבורית. ילד שהיה קשור למשפחתו.
חנה גרנות כותבת דרך עיניו של בנו ומתארת את אהבתו העזה לאיילה. היא כותבת על הכאב האישי שלה, על רגשות האשמה שאולי לא שמרה עליו מספיק, ובעיקר על כך’ שלא חשדה בו כמה שעות לפני שיצא מהבית.
היא כותבת כדי שלא תשכח.
מתחילה מהסוף’ מהרגע שבו בחר לוותר על חיו. מכאן נע הספר בתוך אירועים שבונים את קורות חיו של דורון. דורון יפה התואר, החכם, הפיקח, אוהב החיים.
בפתיחות מספרת חנה על כל מחשבותיה, על יחס הסביבה אליה בשבעה ובימים שלאחר השבעה, כמו איך עונים על השאלה, כמה ילדים יש לך? אם תאמר שתי בנות תרגיש בוגדת, אם תספר על בנה יהיה קשה, לכן בחרה לענות יש לי נכדה אחת.
המסע שחנה יצאה אליו מתחיל מהרגע שבו סיים דורון את חיו ונע לאחור אל ילדותו של דורון, יחסיו עם אחיותיו, מעמדו כבן צעיר בבית חם ושמח. זהו מסע של געגועים, מסע על מנת שלא לשכוח.
כמו שאמרתי, פחדתי לקרוא על הנושא ועל הכאב, אולם מצאתי עצמי שבויה במילותיה וסיפוריה של חנה. תיאור ההתמודדות שלה ושל בני משפחתה הוא מרתק, הבחירה בחיים לצד זיכרון הבן, ובעיקר הנצחתו, גרמו לי להשראה. עמדתי נפעמת מול הכוחות שלה לחפש את הדרך לשאלה הקשה והנוראית, למה?
הספר “חמש דקות איתך” הוא ניסיון לשהות עוד כמה דקות עם הבן היקר. לא בכדי פותחת חנה בספרה בסיפור על תא טלפון בכפר קטן יפני, שבו ארעה רעידת אדמה וצונאמי שהגיע לאחר הרעידה שטף 16.000 אנשים. תושב שאיבד את בן דודו, בנה תא טלפון שבו יוכל להתקשר אליו כשהוא מתגעגע.
חנה מבקשת חמש דקות נוספות עם בנה ומצליחה למצוא את אותן הדקות איתו. על זה תקראו בספרה.
ספר רגיש שבו הכאב אינו מכניע את בני המשפחה. הם נושאים אותו לצד חיי היומיום וההנאות הקטנות של החיים.
בחלקו האחרון מביאה חנה בפני הקורא סיפורים קצרים שכתבה על ילדותה בתל אביב, סיפורים בדיוניים נוספים ובכך מאזנת את נושא הספר.
״מצאתי לי דרכים לטפס מהבור העמוק והקודר אליו נפלתי, אל פסגות של נתינה, התנדבות, סיוע לזולת, עורי כבר אינו שקוף כל כך. פתחתי מנגנוני הגנה…אבל עדיין אינני מסוגלת לרקוד.״
חנה יקרה, ספרך הוא מקור להשראה ונתינת כוחות גם למי שלא איבד את היקר לו. הפתיחות שלך, המסע שעברת מעוררי התבוננות פנימית אצל הקורא.
מאחלת לך שתמשיכי בפועלך למען הזולת ולמען הנצחתו של בנך, דרור גרנות.
ממליצה מאוד לקרוא. ספר מיוחד ואחר, אומנם עוסק בכאב אבל באופן אחר ושונה.
ספר מרתק.
חמש דקות איתך, חנה גרנות
עריכה, ציפי שחרור
ספרא בית הוצאה לאור, 2021
על סיפור חיו של דרור, ניתן לקרוא באתר ההנצחה לזיכרו של דרור גרנות
כאילו אין אהבה בעולם- ספרה הרגיש של אלה מאיר שמואלי
סיפור על החיים. סיפור קטן אנושי ורגיש על משפחה, מערכות יחסים בתוך המשפחה, בין הורים לילדיהם, בין אחים, זוגיות, גידול ילדים, החמצות, תקוות.
“החיים שלי ממש רגילים” אומרת נילי גיבורת הרומן לחגי, אהובה מהעבר, והוא עונה לה “תפסיקי עם הדרמות”.
לאט לאט תוך כדי סיפור אנחנו עדים לכך שאין חיים רגילים, כי כל משפחה מאושרת או אומללה בדרכה שלה. בעיקר לכל משפחה יש את הדרמה שלה.
נילי פותחת את הרומן ואומרת “בסוף אבא שלי מת, זה לקח לו שנתיים.” משפט דרמתי, שגורם לסקרנות אצל הקורא. מה קרה בשנתיים של הגסיסה? ולמה אמרה משפט כזה, משפט של הקלה.
נילי נשואה לעידו בנישואים משעממים, לדבריה. בנה, נועם, בן התשע גורם לה למחשבות, שהוא כנראה סובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות. נילי פרשה מלימודי הקולנוע לפני שהגישה את פרויקט הגמר. עידו סיים את לימודי הקונדיטוריה וביחד הם פתחו בית קפה. שיגרת היומיום שחקה אותם, נילי מוצאת עצמה בתוך נישואים מקולקלים לטענתה. ובעלה מוצא את מהות הקיום שלו באלוהים.
היא אינה מפסיקה להרהר, איך היומיום דוחק ושוחק את החלומות והבחירות שהיו. איך הילדים שהביאו באהבה פוגעים באותה אהבה בזוגיות ובמערכת היחסים.
עכשיו אביה גוסס, אחותה הגיעה מארה”ב וגורמת לנילי רגשות אשמה, אחיה מקבל פיקוד והופך להיות עניני. ואילו אביה מחכה לרגעי החסד של מלאך המוות. מצפה שבני משפחתו יגאלו אותו מייסורי ההמתנה.
כל העולם עומד מולה ועושה לה שיקוף, חמותה שבעיניה של נילי היא אמא אוהבת לילדיה המושלמים תמיד. הבנות הצעירות שבאות לבית הקפה עם ילדיהם מבליטות את החסר שבה.
ואם לא די בזה, חגי, אהובה מהעבר, שהשאיר אותה לבד במסיבה במדבר מופיע בבית הקפה. “אני מרגיש שאני צריך לסגור איתך איזה מעגל.” המפגש עם חגי יטלטל אותה ויגרום לה למסע פנימי אל עצמה.
בתוך כל היומיום המעיק שלה, החדגוניות של לטפל באחרים, היא מוצאת את עצמה מהרהרת שוב ושוב במהות האהבה. “אהבה זו פיקציה, היא לא קיימת.” ואז מבינה שאולי היא לא מסוגלת לאהוב.
לאורך הרומן היא תחשוב שוב ושוב על אהבתה, להוריה, לאחיה, לילדיה ולבעלה. זהו למעשה רומן התבגרות מאוחרת, רומן חניכה ומסע פנימי של הגיבורה. מסע שבו תלמד להכיר את עצמה ואת כוחותיה.
כל החומרים שמהם עשויים החיים יוצרים רומן קריא עם דמויות שניתן להזדהות איתן. להזדהות עם משברי החיים הקטנים, עם השעמום הקיומי, עם הבדידות של הגיבורה, עם הפחד מהמוות.
בשפה קולחת ואמינה פותחת נילי את ליבה בפני הקורא, היא מעלה את כל המחשבות שכל אחד ואחת חש בחייו, את האכזבות, את הכעסים, את הריחוק הפיסי והנפשי מהבעל. היא פורטת את הרהוריה למטבעות יומיום, תלונות, מריבות ליד השולחן מול הילדים, ותובנות על הורות. נילי היא גיבורה אמיצה, היא אומרת את כל המחשבות הנסתרות שלה שהן למעשה גם המחשבות של הקורא שלא מעז לומר אותן. למשל על החשק לקום ולעזוב את הבעל, היא יודעת שלא תעשה זאת, אבל האופציה הזו מרגיעה אותה. כמו ההבנה שאין בחירות לא טובות, זה רק הספק שמקלקל אותן.
זהו יופיו ורגישותו של הרומן, לכל אורכו הרגשתי כאילו נילי היא חברה טובה שמספרת לי על כל מה שעובר בראשה. ותוך כדי סיפור היא מביעה חלק מהמחשבות שלי.
ספר שהוא פיסת חיים אנושית. ספר שמזכיר לנו עד כמה אהבה חשובה, לא רק אהבה אינטימית בין בני זוג, אלא אהבה בין בני אדם ומערכות היחסים. בחיי היומיום, בין הטרדה והטירחה של המטלות השוחקות אותנו עלינו לעצור לרגע, לבדוק את משמעות הקרבה והאהבה שלנו לסובבים אותנו.
ממליצה מאוד.
תודה להוצאת שתיים, הוצאה שהיא פנינה שמביאה אלינו את כל השפע הטוב של יוצרי מקור. קראתי שניים משל ההוצאה וכמה כיף לי שהשאר מחכים לי.
כאילו אין אהבה בעולם, אלה מאיר שמואלי
עורכת, אורנה לנדאו
שתים, הוצאה לאור, 2021
תמציות, ספרה מפעים הלב של אנה מריה יוקל
תמצית – חומֶר מרוּכּז המֵכיל את העיקר.(מילון אבניאון) כזהו בדיוק אוסף הסיפורים הקצרים של אנה מריה יוקל. תרכיז ממתקי של מהות הקיום והחיים.
לפעמים הספרים והסיפורים הקטנים והמרוכזים הם אלו שמותירים אצלי רושם עז. כזהו “תמציות” ספרה של אנה מריה יוקל. ספר מרוכז וצנום שבו מביאה הסופרת את תמצית חייה, ותרכיז זוויות הראיה שלה על העולם.
הקריאה בסיפוריה היא כמו קלידוסקופ צבעוני, אוסף רסיסי צורות וגוונים שנותנים תמונה שלמה.
אנה מריה יוקל ילידת וינה 1911 היא סופרת, עיתונאית ופסיכותרפיסטית. את עבודתה כתסריטאית נאלצה לעזוב עם עליית הנאצים לשלטון. מוינה היא ברחה לפראג משם לפולין, ללונדון ובשנת 1965 עלתה לארץ ישראל.
הנדודים שחוותה השאירה בה חותם שאותם היא מעלה באפיזודות הספרותיות. סיפוריה הם פגישות עם אנשים, אנשים רגילים, פשוטים, יומיומיים שמשקפים פן בחוויית האישיות שלה. בחלק מהסיפורים הדמויות הם אנשים שנדדו, עברו ממקום למקום והם שיקוף שלה. או אנשים שחוו את המלחמה.
אנה מריה היא פסיכולוגית רגישה וכך גם הכתיבה העדינה שלה. כתיבה עדינה ורגישה מלאת הומור וזווית ראיה חדשה. לאט לאט באופן פסיכולוגי היא טווה את ההגירה כחוט השני בחלק מסיפוריה.
בסיפור “הדרך לאוז’הורוד” היא מתארת מפגש בינה לבין בת איכרים שמחפשת את הדרך לאוז’הורוד. השנה היא שנת 1935. גם אנה תחפש בעתיד את ביתה שלה.
בסיפור “בבל” היא כבר בלונדון ופוגשת בחיל הודי המושיט פתק שבו שם אכסניה והיא צריכה להסביר לו בשפה שאינה מובנת לו כיצד להגיע. הוא נראה תלוש. לדעתה ההודי במדים לא מבין איך הנכר כאן שונה מהנכר שם, ואיך בזמן שהם מדברים בשפת הסימנים פתאום אומר לה מילה ביידיש. זהו סיפור קטן על כך שבני אדם אינם שונים גם אם הם במקומות אחרים ודוברי שפה שונה.
הסיפור של “יאן הזקן” הוא סיפור מכמיר לב ונוגע ללב. יאן נולד בפולין ואומץ על ידי אנשים פשוטים, הוא עשה דרכו ללונדון וחזר לפולין להיאסף אל אבותיו. במילים מעטות וכל כך מדויקות ברגישות שלהן מתארת אנה מריה את מותו “ואולי בדמדומיו האחרונים, הצללים הנסים לעד סבו לאחור וסוף סוף אספו אותו אל חיקם.”
מכל הסיפורים הותיר בי רושם הסיפור “כבוד”. סיפורון קצר עם שתי אפיזודות קטנות שמזכירות כי לכל אחד מגיע הכבוד על היותו אדם.
הסיפורים של אנה מריה הם סיפורים אנושים, יופיים הוא בכך, שלמרות הנושא והתקופה של חלק מהם (מלחמת העולם השנייה) הם אינם מעיקים, להפך הם כמו פרחים עדינים ויפים, לעיתים בעלי הומור דק ובעיקר סיפורים שמראים את יופי החיים, את האנושיות של האנשים ואת היותנו אנשים שווים.
בכתיבתה תמציתית ולא סגפנית, להפך, מאוד עשירה ורגישה, מצליחה לתאר בפנינו את כל מי שפגשה וראתה, כמו היתה בתוך סרט תעודי. תוך כדי, כדרך אגב היא מספרת על עולמה. “נפרדתי מהם בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים.” “כשהגעתי לפראג כפליטה צעירה.”
בסיפוריה היא שוזרת את ההיסטוריה של העם היהודי והישראלי. לאחר שעלתה לארץ ישראל היא מתארת את תל אביב ובניית השכונות היוקרתיות, את ביקורו של סאדאת בארץ.
אני חשה בהעדר מילים מפעימות על הספר, לכן אשתמש במילים השגרתיות והכל כך אמיתיות – ספר פנינה, עדין ביופיו ורגיש.
אני התענגתי על הסיפורים ולגמתי מהם אחד ביום, שלא יגמרו לי.
רוצו לקרוא.
תמציות, אנה מריה יוקל
מגרמנית, חנן אלשטיין
הוצאת אפרסמון, 2021
ארמון הקרח, ספרו המכשף של טאריי וסוס
קריאה מחודשת, מהפנטת ולירית בספר “ארמון הקרח” של טאריי וסוס
מי שעוקב אחר הסקירות שלי יודע שקראתי בעבר את הספר “ארמון הקרח”.
לפני שנתיים בטיסה הארוכה לקובה, עוד לפני שטסנו בלי הבחנה, הייתי מרותקת לעלילתן של שתי החברות.
קראתי את הספר בהוצאת עם עובד אשר יצא לאור בשנת 1977, אידה צורית תרגמה אותו מאנגלית.
וסוס הוא משורר שכותב גם פרוזה, כתיבתו פיוטית, בעלת ריתמוס ומקצב שירי. ממליצה לקרוא את ספר שיריו “שלג ויער אשוחים” בהוצאת כרמל.
בימים אלו תורגם הספר מחדש על ידי דנה כספי ויצא לאור בספריית הפועלים.
התרגום החדש של הספר הוא נפלא ופיוטי. המקצב השירי מורגש ברומן ויש תחושה של קצב פנימי ואפילו מקצב של דפיקות לב. וסוס מפליא לתאר באופן מוחשי את הטבע העוצמתי ואת הקור. תיאורי הטבע מקבילים לרגשות הדמויות.
קראתי שוב את ארמון הקרח והתמוגגתי מהכתיבה הנפלאה של וסוס, ולא. אין אלו קלישאות או סופרלטיבים נבובים. וסוס בוחן ברגישות עדינה את העולם ואת האנשים שבו. הוא מצליח להקביל בין תיאורי הטבע לרגשות הדמויות.
הטבע בספר הוא עוצמתי, הוא בעל נוכחות וכוח מניע בעלילה. מצד אחד הוא בעל יופי פראי שקוסם למתבונן בו, מצד שני הוא אכזרי ומאיים.
זהו סיפורן של שתי נערות, חברות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.
העלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.
און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור, כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.
מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.
כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.
ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.
יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח” הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.
און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.
זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות כשהטבע משמש אפיון לחיים, דרכו לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.
עבור און שהגיעה מהעיר, הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה. ארמון הקרח שנוצר מסקרן אותה. והיא בניגוד לתושבי המקום אינה ערה לסכנה שבו.
ארמון הקרח מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.
“מבנה הקרח מתנשא מעליהם סתום ורב עוצמה, פסגותיו נבלעות בחושך ובמשב הרוח החורפי. כמו מוכן לעמוד לנצח- אבל זה מופרך, הזמן דווקא קצר, יום אחד יבואו השיטפונות והמבנה יקרוס.”
תיאורי הטבע הקפוא, הם תיאורי מכושפים ומהפנטים. השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקרן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי, הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.
הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.
מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך.
מומלץ.
ארמון הקרח, טאריי וסוס
מנרווגית, דנה כספי
ספרית הפועלים, 2021
מחול שדים- יצירתו הסאטירית של מיכאיל בולגקוב
נובלה שנונה בעלת קצב שטני הלוקחת את הקורא למסע מטורף. למסע שמתחיל במציאות ועובר למצב גרוטסקי.
מיכאיל בולגקוב, שם שמתחבר אצלי מיד לסופר הכותב נגד המהפכה הקומוניסטית. לעג ואירוניה לממשל של אחרי המהפכה ברוסיה.
את “השטן במוסקווה” קראתי כמה פעמים. סיפרתי לתלמיד שלי שעלה מרוסיה על הספר והוא לא הבין באיזה ספר מדובר, כשקלט שאני מדברת על ה”אמן ומרגריטה” פרץ בצחוק.אז לא תורגם עדיין הספר המלא ואנחנו הסתפקנו בספר המצונזר. חיכיתי לתרגום המלא של הספר שהגיע שנים אחרי אותה אפיזודה.
“מחול שדים” כשמו כן הוא, ריקוד מהמילה הראשונה ועד לנקודה האחרונה ולא רק ריקוד, כי יש בו הרבה שדים. במקור הוא נקרא D’iavoliada , “מחול שדים” נכתב ב1924 הוא הוא כנראה גרעינו של הספר האמן ומרגריטה. מי שמחפש את היצירה הזו בנובלה עלול להתאכזב.
החבר קורטקוב (פירוש שמו הוא קצר, אולגה סוסקין, עורכת התרגום) הוא לבלר, פקיד קטן שעובד ב”אמסרגף”, אספקת חומרי גלם לגפרורים. כל רצונו הוא לשרת את המדינה והממסד שלה. הוא נאמן לעבודתו ואינו מטיל דופי בדבר, אלא שהממסד אינו מאפשר לו להיות נאמן לו. טעות קטנה שהוא עושה מובילה את רצף האירועים והעלילה לאבסורד וכאוס מוחלט. כשמתגלה טעותו המנהל שולח אותו ללבלר, תוך כדי הליכה הוא נזכר שהוא הלבלר. מכאן הוא יעבור מסע הזוי, תרתי משמע במבוכי הבירוקרטיה הסובייטית.
עלילה רגילה ובנאלית של אדם אפרורי הממלא את מטלות עבודתו נהפכת לעלילה הזויה וקצבית שלפעמים לקורא קשה לעקוב אחר האירועים והדמויות. יפיפיה שראה קודם משתנה מול פניו, הוא פוגש חתול שהיה מישהו אחר בגלגול קודם. ומעל לכל על הגיבור להוכיח את היותו הוא עצמו שכן, הוא נמחק לחלוטין ואפילו הוא אינו מוצא את ההוכחה שהוא זה הוא. וכל זה נכתב טרום קפקא.
בולגקוב מעריץ את פושקין, דוסטויבסקי, גוגל. טבעי יהיה שנמצא בספר קריצה לספרים של סופרים אלו. כאשר החבר יוצא אל הרחוב הוא לובש אדרת, מה שמרמז על “האדרת” של גוגל, יש רמזים ל”אליס בארץ הפלאות”, דלתות שמשנות את גודלן, נפתחות ונסגרות, הגיבור מחפש את הכניסה ואינו מוצא אותה, ונכנס דרך קירות. מתכתב עם “הכפיל” של דוסטויבסקי. מצאתי גם רמזים לאליהו הנביא ושולי אדרתו. רמזים אלו מטרתם להראות את האבסורד והפנטסטי במציאות העגומה של הגיבור.
בעזרת עלילה קצבית ודמות של אזרח פשוט מעביר בולגקוב ביקורת על פקדי הממסד של רוסיה שלאחר המהפכה. למשל במקום משכורת ניתנת לעובדים תוצרת החברה שבה הם עובדים,, קורטקוב מקבל קופסאות גפרורים ושכנתו מקבלת בקבוקי יין. הכתיבה ההומוריסטית ושינויי המצבים של הדמויות מעלה חיוך. המירוץ של הגיבור להוכיח את זהותו מובילה את העלילה לפרודיה מופרעת שככל שמתקדמים בה היא נעשית משונה ומוזרה עד לסיום.
“מחול שדים” אומנם נכתב כמעט לפני מאה שנה, אך בקלות ניתן לראות בה סאטירה חברתית גם לימנו. ביקורת על הממסד, על חוסר ראיית האזרח הפשוט.
שירלי פינצי לב המוכשרת, אני מוכנה לקרוא כל תרגום שלה אפילו מספרי טלפון, תירגמה את “מחול שדים”, יוליה פייגין הדרה אותו מול הרוסית, אולגה סונקין ערכה את התרגום. אריאל טופלר המוכשר צייר את הכריכה ותשע נשמות הוציאה לאור. בהשקת הסידרה החדשה של תשע נשמות זכיתי לפגוש את שירלי, המתרגמת המוכשרת הנערצת עלי. פגשתי אשה מיוחדת, חכמה, שנונה ובעלת חוש הומור.
נובלה שנונה, קצבית, מלאת הומור של כאב.
מחול שדים, מיכאיל בולגקוב
תרגום, שירלי פינצי לב
ההדרה מול הרוסית, יוליה פייגין
עריכת תרגום, אולגה סונקין
הוצאת תשע נשמות, 2021
שנת המנוחה והמרגוע שלי, ספרה החדש של אוטסה מושפג
יש פעמים שהספר שולט בך ולקח אותך איתו למסע, כך קרה לי עם הספר “שנת המנוחה והמרגוע שלי”.
עטיפה מזמינה, הומאז’ לציור המפורסם “מות מארה” מאת הצייר ז’אק-לואי דויד. חשדתי משם הספר והכריכה שאולי תהיה כאן מהפכה.
לגיבורת הספר אין שם. יש לה את כל מה שבחורה חושקת, היא יפיפה בלונדינית, עשירה, בעלת תואר, עובדת בגלריה. שני הוריה נפטרו והשאירה לו ירושה מכובדת. למרות כל היש היא אינה מוצאת את עצמה. כל רצונה הוא לישון, היא מנסה להשיג את המטרה באמצעות צפייה חוזרת בלופ של סרטיה של וופי גולדברג, וכשאינה מצליחה היא פונה אל השתייה והתרופות. היא מקיימת פגישות עם דר טאטְל המפוקפקת, שכל עניינה הוא להלעיט אותה בכדורים ולדאוג שהיא עצמה תהיה מכוסה מבחינה בירוקרטית.
רווה חברתה הטובה היא זו שמכניסה אליה את החוץ, באה, הולכת, מתארת בפניה מה היא חווה ובעיקר מנסה לחנך ולהביא אותה למצב אנושי נורמלי.
הגיבורה מנסה לסלק אותה ללא הצלחה, רווה טוענת שהיא החברה הטובה שלה וממשיכה לבוא ולספוג ממנה טענות ותלונות.
נחזור למסע שהספר לקח אותי. בתחילת הקריאה הרגשתי דחייה מול הדמות, חשבתי לנטוש אותה על הספה שתמשיך לבהות חצי מסוממת בוופי גולדברג, אבל רגש חמלה הציף אותי. רציתי לדעת, או יותר נכון השתוקקתי להבין מה מוביל בחורה, מושא לקנאה, למצב הזה. למה היא רוצה לישון במשך שנה ולהתעורר אולי אחרת. וודאי שיש סיבה. סקרנות וחמלה הובילו אותי להמשיך לקרוא.
כן. הקורא מקבל תושבה מה הוביל אותה לישון. השינה בשבילה היא כפולה, מצד אחד מצב של בריחה מהמציאות ומעצמה, ומצד שני זו מעין לידה מחדש, וכמו זחל היא תתעורר אחרת.
הרצון לשינה מחמיר אצלה והיא מתדרדרת, מתחילה לעשות פעולות שלא מתוך הכרה, אינה מעוניינת לצאת מהבית ומזמינה את כל מה שהיא צריכה באינטרנט. היא עושה פעולות שאינן בעלות הגיון או חשיבה וגורמות לקורא לחייך, או לכעוס.
חברתה הנאמנה רווה שאוהבת אותה אהבת נפש היא הדמות המנוגדת לה. היא זו שבאה ויוצאת ועוזרת לה. אני סימפתטי אותה מאוד.
אירוע שחווה רווה, חברתה, שמאלץ אותה לצאת מהבית מוביל אותה להבנה מדוע היא מעוניינת כל כך לישון ולהתעורר כשנה לאחר השינה.
לפני שנטיתי להשאיר את הגיבורה על הספה במצב של נימנום תמידי הבנתי את מטרתה של הסופרת, וכמו הגיבורה יצאתי למסע הכפול, מסע של הדמות ומסע של הסופרת. מסע של ביקורת חברתית נוקבת על החברה, על השפע שמציעה החברה, הרס עצמי, חוסר סיפוק, אומנות עכשווית רדודה, וחיים איומים ומנוכרים בעיר הגדולה.ביקורת על ניו יורק שלפני אסון התאומים. כל זה נכתב בהומור שחור ולעג עם דמויות שהקורא בסופו של דבר אוהד אותן. כשהבנתי את הביקורת וההומור השחור הבלתי הגיוני נהנתי מהמסע שלי עם הגיבורה.
אכן, הגיבורה מצליחה להיכנס למצב של שנת שינה. כדאי לעבור איתה את החוויה שכן סיום הספר הוא האירוע האמיתי, אירוע שמשאיר את הקורא ללא אוויר. אירוע המתואר בחדות.
ספר אחר, שונה, הומור שחור שאולי אינו מתאים לכל קורא. ספר שמתחת לפני השטח בועט בכל מה שקראנו והכרנו.
שנת המנוחה והמרגוע שלי, אוטסה מושפג
מאנגלית, ליה נירגד
עריכה, אמיר צוקרמן
הוצאת עם עובד 2021
עם הזרם -נובלה ביקורתית ומתעתעת של ז’וריס קרל הויסמנס
נובלה חכמה ומיוחדת, אני נזהרת מלומר שהיא נפלאה (לטעמי היא נפלאה).
הקריאה בנובלה היא חוויה מיוחדת, חוויה של רגשות מנוגדים, הזדהות וחוסר הזדהות, אהדה לגיבור עד עוינות.
נובלה עם דמות אפרורית מצד אחד וצבעונית מאידך.
סיפור של גיבור אחד ותפאורה מתחלפת. תפאורה שהיא מטונימה לגיבור. תפאורה שאם נחליפה נמצא בה הקבלה לימנו.
ז’אן פולנטן, רווק, עובד כפקיד במשרד כבר 20 שנה, הממונה עליו מתעמר בו. תפקידו להעתיק מכתבים אינסופיים, לשרטט טבלאות וביניהם גם להאזין לעמיתו לעבודה.
פולנטן הוא אדם אפרורי, משעמם ומשועמם, שכל תקוותיו לחיים טובים יותר נגוזו. הוא נולד עני לאם חד הורית שהצליחה להעניק לו חינוך במטרה שיחיה חיים מבוססים. הוא פקיד זוטר שמבין שאין לו יותר אפשרויות קידום, לא כי אינו מוכשר, אלא כי התפקידים הנכספים ניתנים לאחרים המקורבים למקורבים. אומנם הוא נחלץ מהעוני שהיה שייך להוריו, אך חייו אינם מעניינים או זוהרים כמו שחלם. את בדידותו ושעמומו הוא מפיג באוכל. הוא עובר ממסעדה למסעדה, ממסעדת פועלים למסעדה פשוטה יותר, וכל מה שהוא מגלה הוא שהאוכל גרוע, אינו מאכל לבני אדם. השיטוטים שלו בפריס, לאורך הסיין וברובע השישי מתוארים כמשעממים דרך עיניו אך יש בהם הומור. אישית לא הבנתי איך פריס אפרורית בעיני.
הרהוריו על חיים טובים נעים כמו ברומטר. לרגע הוא חושב שנישואים היו גואלים אותו מבדידות, ומיד הוא חושב שאשה זה נחמד, אבל פעולת הרבייה נגמרת בילד שבוכה, מלכלך, מציק תובע. להביא ילד כשאין לך פרוטה זה מעשה נתעב. ומיד הוא מוצא נחמה בחיי הבדידות, המיטה כולה שלו.
מצב רוחו מתחלף לפי עונות השנה והמזון שהוא אוכל. אפרוריות החורף משרה עליו דכדוך, כשמגיע הקיץ הוא מחליט להסתער על דיכאונו בכך שהוא מגוון את המסעדות. האוכל הוא הנחמה שלו. לעיתים הוא פוגש באנשים, הוא מטייל לאורך הסיין בין דוכני הספרים. מטייל ברובע השישי. את הרחובות.
אי אפשר להתעלם מהנושא הפילוסופי שבנובלה, מהקיום ומשמעות החיים, האם לחיים יש משמעות או שאנחנו נותנים להם משמעות. וזאת הרבה לפני התנועה האקזיסטנציאליסטית.
הכתיבה המדויקת של ז’וריס קרל הויסמנס מעמידה מראה מול הקורא, מראה כפולה, האם אנחנו כמו הגיבור, חיים חיים אפרוריים, משעמים? או שיש בידנו לשנות את שיממון ימנו?
האם אנחנו כמו הגיבור? עובדים בשביל להרוויח כסף כדי להתקיים, חיים בבית ותמיד חושקים בבית יפה יותר, מבלים זמננו בשיטוטים, לאורך הסיין או הירקון, בוהים בהצגות, קוראים, מחפשים חוויות וריגושים ועובדים בעבודה אפורה?
יש משהו בספר, הסופר שם לנו מראה מול הפנים לראות עד כמה אנחנו יכולים לחיות חיים משעמים ומצד שני הוא גם אומר לנו לומר לנו או קיי אלו החיים, האם עלי לא להינות מכלום?
הסופר בפיקחותו מצליח לתעתע בנו, מצד אחד דמותו של פולנטן גורמת לנו לדכדוך, אך מצד שני יש בנובלה הומור עדין.
התרגום הרגיש והמדויק של בני ציפר ראוי לשבח. הנובלה כתובה בשפה יחסית גבוהה, שפה שמתאימה לכתיבתו של ז’וריס קרל הויסמנס. הבנתי שהמקור גם הוא כתוב בשפה גבוהה והתרגום מותאם למקור.
למרות שעברו מעל למאה שנים מפרסום הנובלה יש בה רלוונטיות לימנו. ניתן לראות בה ביקורת על החיים בעולם הקפיטליסטי, עולם של צריכה ללא גבולות וחיפוש משמעות ברכישות וקניות.
כבר אמרתי שהנובלה הזו נפלאה. יש בה מכל וכל, כמעט כמו עונות השנה, כמו סוגי המאכלים בעולם. מדיכאון עד הבנת משמעות קיומו של האדם. לא אגזים אם אומר שהנובלה היא יצירת מופת צבעונית מלאת תעתועים ובעלת הומור עדין. ז’וריס קרל הויסמנס מצליח לתעתע בנו ולהטריד.
כל אחד יכול בחור, לעבור את החיים בייאוש או למצות אותם בהבנה.אני בחרתי בהבנה, לזרום עם החיים וליהנות מהם.
ממליצה מאוד .