הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 23
בנוי לקשר – אלכסיס הול
ספר רומנטי להט”בי על קשר בלתי אפשרי.
ספר טיסה – מונח לספר קליל שאינו מצריך מחשבה ונקרא בזמן טיסה. אישית איני אוהבת את ההגדרה הזו, אני בטיסה מעדיפה ספר, אפילו מורכב, שירתק אותי וישכיח ממני את זמן צפיפות המטוס.
את “בנוי לקשר” קראתי בזמן הטיסה האחרונה שלי, לכן אני מרשה לעצמי לקרוא לו ספר טיסה.
קראתי אותו במהירות, צללתי אליו ואל הדמויות הממתקיות שלו.
“בנוי לקשר” הוא ספר אהבה רומנטי בין שני גברים. ספר שעל פניו הוא קליל, אך יש בו תובנות לחיים ולחיי האנשים שבונים קשר עם בן זוג.
לוק, בן לשני הורים מוסיקאים מפורסמים שהתגרשו כשהיה בן שלוש, אביו נטש אותו ובנה קריירה מקצועית. לוק עובד בעבודה שולית כמגייס כספים לעמותת חר”א חיפושיות רוצות אמנפיצפיה. אירגון שמטרתו להציל חיפושיות זבל. המקום היחיד שהסכים להעסיק אותו. לוק חסר ביטחון, אינו מאמין בעצמו, מרגיש שהוא מתוסבך, פרנואיד, ובעיקר הורס כל קשר אנושי. הוא לא היה בזוגיות כבר חמש שנים, בן הזוג שלו בגד בו ומכר את סיפור חייו תמורת כסף.
למרות חוסר היכולת שלו להיות בקשר זוגי יש לו חברים טובים שמקיפים אותו ותומכים בו. תמיד הם שם על מנת לעזור ולפעמים גם להציל אותו מעצמו.
כדי להציל עצמו מפיטורים ממקום העבודה מציעים לו שידאג למצוא בן זוג מכובד שאיתו יופיע בנשף ההתרמה. “אם יהיה לך בן זוג מכובד וראוי ,אני בטוחה שתחזור במהירות להיות חביב התורמים.” כאן נכנסים לתמונה חבריו הנאמנים ומציעים לו את אוליבר, עורך הדין החתיך והמוכשר, גם הוא כמו לוק זקוק לבן זוג, כדי להגיע לאירוע משפחתי.
להפתעתם מתברר להם, שגם זוגיות פיקטיבית צריך לתחזק ולבנות.
מזכיר את חתונמי? ככה אני הרגשתי.
הקשר בינהם הוא קשר של חוזה שאותו מנסח אוליבר עורך הדין בקפדנות לפרטי פרטים. וכמו כל רומן רומנטי הקשר יתחיל בגישושים, האחד יבדוק את השני, יהיו עליות ומורדות ב”זוגיות” החוזה בינהם. יהיו מכשולים, הפתעות ואפילו קצת מתח בקריאה.
הספר הזה חייך אותי מתחילתו ועד סופו. יש בו הומור וכפל משמעות של מילים, עבודת התרגום של ירון פריד מעולה, הוא מצליח להעביר את כפל משמעות המילים, את דקויות ההומור ובעיקר את הסלנג והביטויים של קהילת הלהט”בית.
מעבר לכתיבה הקולחת והמדויקת, אלכסיס הול מצליח לחדור לעומק הדמויות המנוגדות, שרחוקות אחת מהשני ולקרב אותן בעדינות זה לזה. לוק מוצג בתחילת הספר כלוזר, כמי שאינו מצליח להעביר את מחשבותיו ולתרגם אותן למילים, הכל יצא לו “עקום” והפוך ממה שהתכוון. לאט לאט דמותו מתעדנת והוא מוצא את הדרך לליבו של אוליבר. אוליבר המושלם בעיניו של לוק מתגלה במורכבותו הפנימית.
יחד הם בונים קשר.
אהבתי את ההומור בספר, את הביקורת שמעבר למשפטים. ההומור של הדמויות הוא עוקצני, לפעמים שחור וכל מטרתו היא ליצור חיץ או גדר תייל דוקרנית כדי לא לאפשר לחדור אליהם. “קל יותר להרחיק מעליך אנשים מאשר לראות אותם עוזבים.”
אלכסיס הול משבץ לאורך כל הסרט רמזים ואזכורים של סרטים. לפעמים הרגשתי כמו בתוך עלילת המחזה “חלום ליל קיץ” של שייקספיר.
“בנוי לקשר” הוא ספר חביב וקריא על בניית קשר בלתי אפשרי בין בני זוג. ספר שמזכיר לנו, שבעזרת אהבה מתגברים על כל המכשולים. האהבה היא הגשר. לא שלא ידענו, אבל הקריאה מזכירה לנו, כדי שלא נשכח ונשקע ביומיום.
בנוי לקשר, אלכסיס הול
מאנגלית, ירון פריד
מו”ל ועורך ראשי, זיו כהן
הוצאת סלע ספרים 2022
האור במקומות המסתור, ספרה המרתק של שרון קמרון
זהו סיפור הישרדות, סיפור על אומץ ותעצומות נפש בלתי מובנים בשנים האפלות ביותר של אירופה.
לא יכולתי לעצור את שטף הקריאה בספר, נסחפתי לתוך מנהרה אפלה, ידעתי שיש אור בקצה ורציתי לדעת איך הגיבורים יגיעו אליו.
“עולם שבו צל המוות אורב בשולי כל אור.
אני שואלת את אלוהים, אבל השמים מעלי שותקים.”
קראתי מעט מאוד ספרים על אנשים שאינם יהודים וסבלו מהמלחמה. לפני שנים קראתי את הספר “שלום לאשת הפרא” ספר שבו נחשפתי לראשונה לסבל של ילדים גרמניים, לרעב, ליתמות, לבריחות והנדידות שלהם.
כילדה שנולדה אל דור ניצולי השואה תהיתי למה אנשים לא הצילו את היהודים, כילדה היה לי ברור שלו הייתי יכולה הייתי מסתירה בביתי יהודים ומצילה אותם. כיום כאשה בוגרת ובעלת משפחה אין לי תשובה.
הספר “האור במקומות המסתור” מציג בפני הקוראים ובפני הדור הרביעי לשואה את העובדה, שהיו כמה ניצוצות של אור בתוך האפלה הנוראית של המלחמה ההיא. של אנשים טובים שניסו בכל מחיר להציל יהודים.
הסיפור הוא סיפור אמיתי ומאשר את הביטוי, המציאות עולה על כל דמיון.
סטפניה, או בכינוייה הפשוט פושה גדלה בחווה ליד פשמישל. היו לה 8 אחים ואחיות, היא שנאה את החווה, את הסוסים, את התרנגולות, את הדשן. בהזדמנות ראשונה בגיל 13 היא עוזבת את ביתה ואחיותיה ועוברת לעבוד בפשמישל כעוזרת בית ועוזרת בחנות של משפחת דיאמנט היהודייה. גברת דיאמנט, אשה נעימה ובעלת לב רחב מקבלת אותה לביתה כאילו היתה בת משפחה. היא חיה בביתם ועוזרת בעבודות הבית ואף מתאהבת בבנם איז’ו.
כשפרצה המלחמה חיי כולם משתנים. המשפחה עוברת לגיטו. סטפניה נכנסת ויוצאת לגיטו ומבריחה אוכל לבני המשפחה. כשמספרים לה שבני משפחת דיאמנט עולים לרכבת היא מבינה שהם נותרו בחיים, אבל חייהם גיהינום. השמועות על פינוי הגיטו מגיעות. מקס, אחד מבני המשפחה מבקש ממנה להסתיר אותו. סטפניה מסתירה אותו ועוד אנשים. כשמקס מבקש ממנה להוסיף אנשים למחבוא היא אומרת “אני לא יודעת איך לעשות ואני גם לא יודעת איך לא לעשות” לאט לאט החדר הקטן בעליית הגג מתמלא ב13 אנשים. היא יודעת שהיא מסכנת אותה ובעיקר את הלנה, אחותה הקטנה בת השש.
לא הבנתי כיצד היא מאפשרת לאנשים נוספים להגיע למחבוא ויחד איתם נערמת ערמת הפחדים שלה. היא מחליטה להוסיף, כי לא משנה כמה יהיו בביתה, המוות יהיה אחד. ״הרי הנאצים לא יהרגו אותי יותר מפעם אחת.״
החדר הקטן בעליית הגג מתמלא באנשים רעבים, לפעמים חולים, בני אנוש שרבים וכועסים, דחוסים וצפופים. קבוצת האנשים שמסתתרים, קשה להם להיות יחד,13 אנשים בחדר אחד שצריכים להסתדר אחד עם השני, לשתוק, לא לדבר, לא לריב על דברים פעוטים, לא להיאנח מרעב, לא להתעטש או לנחור. ובעיקר לפחד.
כמות המצרכים שהיא קונה אינה מתאימה לשני אנשים, לכן היא מפצלת את הרכישות לשווקים שונים. הולכת מרחקים ארוכים לשווקים שונים.
סטפניה אינה צריכה להתמודד רק עם האכלת האנשים, עליה להתמודד עם סביבה שחושדת בה והיא נאלצת להמציא שקרים. עליה להתמודד עם האנשים שנכנסים לביתה. כולל אנשי ס.ס. אבל בעיקר היא מתמודדת עם הסכנה לחייה של הלנה אחותה. האחות בת השש פקחית ויודעת איך עליה להתנהג. היא גם יצירתית וחריפת שכל ולשון. הילדה הקטנה הזו הדהימה אותי בהבנת המציאות, בחריפות המחשבה ובתגובותיה המהירות לכל אירוע יוצא דופן.
כשסטפניה עוברת לפשמישל אמה שואלת אותה, “מה עם החינוך שלך?” תשובתה היתה “פשמישל תהיה בית הספר שלי.” אז היא לא העלתה על הדעת שפשמישל תלמד אותה, על רוע, פחד, הלשנות, רעב, מחסור ובעיקר תלמד אותה על תעצומות הנפש שיש בה. “פשמישל הראתה לי את מקומי על המפה והדרך השתרעה לפני ארוכה וחשוכה.”
אחד הספרים המרתקים שקראתי לאחרונה, לא יכולתי להניח אותו, כעסתי שעלי לעזוב אותו למען משהו אחר. הייתי שאובה אליו. נדהמתי מהדמות המיוחדת של סטפניה. דמות שיש בה קור רוח, חשיבה מהירה, בעלת אומץ לענות במהירות למי שעוצר אותה. היא היתה נחושה להציל את האנשים שבביתה. לא ויתרה ותמיד מצאה פתרונות יצירתיים. ” הם לא ינצחו אותי, אני לא אתן להם.”
התיאורים בספר מוחשיים, ברורים כל כך. התחושה היא כאילו שאני נמצאת איתם, מבינה את האירועים והמהלכים. חרדה וחוששת יחד עם סטפניה, עם הלנה אחותה ועם האנשים שלמעלה.
לא אגלה מה היא עברה, כיצד צעדה כל יום לביתה בפחד ואני פוחדת איתה. בכל יום היה נדמה לה שכשתגיע הביתה הוא יהיה קבר אחד גדול.
ספר על רסיס אור באפלה והחשכה הגדולה שידעה אירופה, ספר על אשה אחת ואחות קטנה שבאומץ לב עמדו בכל האמצעים מול רעב ומחסור, אנשי צבא, אזרחים שמוכנים להסגיר.
בסיום הרומן יש אחרית דבר מאת הסופרת. עצתי, לא לקרוא לפני תחילת קריאת הרומן.
עזבו הכל ורוצו לקרוא את הספר העוצמתי, המרתק, הסוחף והאנושי. לא תוכלו להניח אותו.
האור במקומות המסתור, שרון קמרון
מאנגלית, אורה דנקנר
ידיעות ספרים, 2022
השתקן, ארי ליברמן
“השתקן” הוא לא עוד רומן על השואה ומה שעבר על מי שהיה שם. השתקן הוא ספר של שתיקה רועמת.
כילדה שנולדה אל דור ניצולי השואה, הכרתי שני סוגי אנשים שהיו “שם”. אלו שלא אמרו מילה ומיסתורין אפף את הישרדותם, ואלו שדיברו וסיפרו. כל אחד נשא את סודו וכאבו בדרך משלו.
“השתקן” מכיל את כל המרכיבים של רומן שואה. המרכיב העיקרי הוא סוד. ספר טוב הוא ספר שיש בו סוד והקורא הולך אחר רצונו העז לגלות מהו הסוד.
גם כאן הקורא ,כמו שמחה, בנו של השתקן סקרן. משתוקק לדעת מדוע האב שותק, ומהן הסיבות להתנהלותו השונה.
שמחה שטיל, יתום מאם, בנו של שמשון ודורה שטיל, נולד וגדל בשנות השבעים באופקים. לאביו, שמשון היתה מעדניה לא כשרה מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. שמשון, נינו של הבעל שם טוב, מגדל את שמחה כגוי, הוא אינו מל אותו, אינו מלמד אותו שום סממן דתי ואינו חוגג לו בר מצוה. שמחה מבין שאביו מסתיר ממנו את הסיבה. וכשהוא שואל אביו שותק “תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?” שמחה מבקש הסברים, למה אינו נימול, מדוע לא יעלה לתורה, האם אמו יהודייה, איפה נולד אביו. ושמשון שותק. לא בכדי הוא נקרא השתקן. שם היה רב, כשפנו אליו, אם לא ידע לתת תשובה הלכתית שתק ואמר בטח באל, כשהוא מצביע כלפי מעלה אל השמים וממשיך לשתוק.
כשפרצה המלחמה ועולם הרשע נגלה לעיניו בכל עוצמתו הוא התפקר, אחיו לעומתו שהיה אפיקורס, מגלה מחדש את הדת ביער. מאמין שכל מה שקרה קרה בגלל שעזב את הדת, ואילו שמשון, השתקן בניגוד אליו אינו מאמין באל.
שני האחים מייצגים את השורדים שלאחר המלחמה.
כשמשון נפטר הוא משאיר לבנו שתי מגילות הכתובות ביידיש בכתב צפוף, ומהודקות בסיכות של צלב קרס. שמחה מסרב לקרוא, אינו מתעניין, כאילו ממשיך את שתיקתו של אביו.
את כתב היד מפקיד שמחה לתרגום בידיו של פרופ’ עזרא פרנקל, פרנקל אינו רק מתרגם מילולית הוא גם מוסיף הערות מאירות עיניים.
הספר מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשון מסופר על ידי שמחה ומתאר במלוא עוצמה רגשית את מערכת היחסים המורכבת בין האב לבן, מערכת יחסים שמסמלת את היחס המורכב לדת. בקריאת חלק זה, ליבי יצא אל שמחה הילד, שגדל ללא אם ועם שתיקת אביו. ההתמודדות אינה רק בביתו אלא גם בחוץ, מול תושבי העיר ובעיקר הילדים האכזריים.
החלק השני הוא הערותיו על פרופ’ פרנקל על היומן, הערות היסטוריות על האירועים, והערות אישיות שלו.
החלק העיקרי והמרכזי הוא יומנו של שמשון. יומן שבו הוא מגולל בכתב צפוף ודחוס את קורות חיו ואת התלאות שעבר במהלך המלחמה ולאחריה. היומן הוא מסמך היסטורי, מסמך שמתאר את כל הזוועות והייסורים שעברו היהודים בתקופת השואה. מרבית האירועים הם אירועים שהתרחשו והיו.
היחס שלי לספר הוא קצת מורכב.
ארי ליברמן יודע לכתוב ויודע לספר סיפור עלילתי, הוא מצליח לבנות מתח. השילוב בין בדיה למציאות, בין בדיה לאמיתי משכנע מאוד ונכתב כמלאכת מחשבת מדויקת. שלושת החלקים המסופרים בידי שלושה אנשים שונים בתקופות שונות נכתבו כל אחד בקול שונה שמותאם לדובר.
החלק הראשון שמסופר על ידי שמחה, בנו של השתקן, צבט לי את הלב, כאבתי את סבלו של שמחה מול העדר התשובות של אביו, מול השתיקות וחוסר היכולת שלו להתמודד עם העולם שמחוץ לשתיקות שבביתו. שמחה הוא ילד רגיש, הוא גדל בבית של שתיקות, השריקות של אביו היו התשובות לשאלותיו. דמותו של שמחה נכנסה לי ללב.
החלק השני של פרופ’ פרנקל מביא את הצד ההיסטורי של השואה. ההערות שלו שצוינו במהלך היומן והובאו רק בסוף הרומן הן משמעותיות מבחינה היסטורית. יש בו נספח של היומן הכתוב ביידיש בכתב יד דחוס. קטע זה משכנע את הקורא שהכל אמת.
החלק המרכזי של הרומן, יומנו של שמשון, שנכתב בתום המלחמה, הוא הצד האישי של מי שחווה את מאורעות המלחמה. לצערי החלק הזה היה לי מעט לטורח. אומנם יש בו מתח, רציתי לדעת מה קרה לשני האחים, מה הסוד האפל ביניהם, כיצד שמשון חווה את המלחמה. ביומן יש אירועים אמיתיים שהיו, יש בו גם כמעט את כל מנעד החוויות של שורדי השואה. לצערי, לא הצלחתי להתחבר לדמותו של שמשון, היה בו משהו מנוכר, חסר רגשות. אומנם, יש קטעים שבהם הצליח לעורר בי תחושת אהדה, למשל הרעיון לשרוק, במקום לדבר, או התאהבותו בדורה ובקול הפעמונים שלה. אבל מרבית הזמן הרגשתי ניכור וניתוק כלפיו, יתכן, כי סיפר את סיפורו כעובדות והשתלשלות אירועים. אולי כי מספר הדפים שהיה בידו היה מצומצם על מנת להרחיב רגשות.
אם רואים ביומן מסמך היסטורי בלבד של אירועי השואה, אזי הוא כתוב מצוין ומשכנע.
בראיון שקראתי ארי ליברמן סיפר “הרומן הוא בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם”.
במדינתנו, שואה ופרודיה על ספרי השואה לא מתקבל ולא עובר. גם אני תהיתי “האומנם?” בקריאה נוספת הבנתי את כוונותיו של ארי ליברמן. לכן, ניתן לקרוא את הספר שני אופנים, ספר עלילתי והיסטורי על השואה, וספר שיש בו הומור שחור על ספרות השואה. לטעמי זו גדולתו של הסופר וייחודו של הספר.
“השתקן” הוא ספר אחר על השואה. ספר מיוחד מבחינה ספרותית ומבנה של רומן. הוא מעלה שאלות מהותיות ביחס של ניצולי השואה למה שעברו, ביחס הסביבה לאותם ניצולים, מביא את כאב השתיקה של דור שני לשואה. ובעיקר את חוסר ההבנה של האדם מול זוועות האירועים. ומעל לכל הוא ספר בעל איכותות סיפורית, וכתיבה מקורית.
השתקן,ארי ליברמן
עורכת, שרי גוטמן
אחוזת בית, 2022
ללמוד לדבר עם צמחים, ספרה הרגיש של מרתה אוריאולס
ספר רגיש וכואב על הישרדות והתמודדות.
פאולה, רופאת ילודים מדברת בחום אל הפגים שזה עתה נולדו. היא מבטיחה להם שיש טעם לחיות, רק כדי לראות את הים, אפילו שהם במשקל של שש מאות גרם. והם מקשיבים לה ומגיבים.
פאולה בת 42 וחיה עם מאורו כבר 15 שנים, המוות מבחינתם היה שייך לאחרים. הם היו זוג שנים רבות וברגע אחד חדלו. מאורו מת ללא הודעה מוקדמת. מכונית התנגשה בו ואז המוות הופך להיות מוחשי אישי ופרטי של פאולה.
המידע הראשוני שנמסר לנו הוא שבעלה עזב אותה לטובת אחרת ומיד כשעזב את מקום עבודתו נהרג בתאונת דרכים, כך שנחסך ממנה להסביר על בגידתו של בעלה, כי רק היא, הוא והמאהבת ידעו על כך.
איזו תחושה קשה יותר? הכאב על מות בן הזוג האהוב שאיתו חיית שנים, או הכעס, כי שעות לפני מותו הודיע על בגידתו, אהבתו לאחרת והרצון להיפרד?
לאט לאט במתח פנימי של קריאה, מתגלים פרטים שהקורא סקרן לגביהם. האידליה שפאולה מתארת ומציירת בפתיחה נסדקת בהמשך.
פאולה נעה בין התחושות שלה, האם בעלה הוא קדוש במותו או בוגד. בהומור מעט שחור מתארת פאולה את החיים ללא מאורו. את יחס הסביבה אליה שבתחילה מקבלת את המבט ההמום שלה, את המראה המוזנח שלה והעצב שבו שקעה. אף אחד לא ידע שהוא נובע ממותו ובעיקר מבגידתו בה. אף אחד לא יודע שהוא עזב אותה לפני שמת.
המוות מרגיז אותה, לא רק בגלל החוסר של מאורו אלא מפני שהוא מסייע בעיניה בהסתרת פשעו, הבגידה.
פאולה מתמודדת לאורך הרומן בין שני קצוות, מוות וחיים, כעס וכאב, רחמים ועלבון. ובזה יופיו של הרומן. הוא אינו נופל לקלישאות, להעלאת רק זיכרונות טובים ואידיליה זוגית. פאולה אינה חזקה כמו שהסביבה מצפה ממנה. היא אומנם מתפקדת, אך הכאב והקונפליקטים האישיים שלה עוטפים אותה. “שתי יריות שנורו בהפרש זמנים קצר, המוות והשקר.”
למרות הכעס והעלבון בפרידה של מאורו ממנה, היא עדיין עורכת שולחן לשניים, מחפשת את מבטו כשהיא פותרת תשבץ.
על פניו ביומיום ניכר שהיא מתפקדת, עובדת, מיילדת, נפגשת עם חברתה. אבל מתחת לפני השטח היא מגלה בפנינו את הבקיעים, אומנם היא אינה אומרת ישירות, אך היא משתמשת בתפאורה החיצונית, באנשים סביבה, במלמולים שהם משמיעים, כל זאת כדי להראות שמצבה אינו טוב.
הרומן כולו כתוב כווידוי בגוף ראשון. פאולה מספרת את מה שמתחולל בנפשה ובמוחה. הרומן נע בין עבר להווה. בין מה שהיה לניסיונות השיקום שלה בהווה. תיאורי המחשבות של פאולה אמינים. הם גורמים לקורא להזדהות ולרצון לחבק את הגיבורה. הכנות של הדמות היא זו שמשכה אותי להמשיך לקרוא. רציתי לדעת כיצד, מתי ואיך תתגבר על האובדן ובעיקר תתמודד מול עצמה.
הכתיבה אינה רק בגוף ראשון, אלא גם בלשון פנייה. פאולה פונה את מאורו המת ומשוחחת איתו. היא מביעה כלפיו מנעד של רגשות, כעס על עזיבתו הכפולה, על בגידתו ועל מותו. על כך שהשאיר לה את גינתו שהפכה למוזנחת. היא יודעת שלא מספיק להשקות את הצמחים, צריך גם לדבר אליהם, בדיוק כמו שהיא עושה עם הילודים הזעירים.
פעם שמעתי הרצאה על השפעת החושים על הצמחים, ההפתעה היתה שהחוש היחיד שהצמחים אינם מגיבים לו הוא חוש השמיעה. ואנחנו שנים רבות אומרים לדבר לצמחים, או אני שר להם ולכן הם פורחים.
כנראה, שהדיבור הוא לעצמנו ולא לפרחים. כך גם בספר. הצמחים הם מטאפורה לפאולה עצמה ולשיקום האישי שלה.
הדיבור הפנימי של פאולה לעצמה ולמאורו עבורה מקביל לדיבור לצמחים הנבולים, בשיחות האישיות שלה היא לומדת להבין את עצמה ואת ההתמודדות שלה עם המוות ובניית חיים חדשים “אף פעם אי אפשר להתחיל לבנות בית מהגג.”
“ללמוד לדבר עם צמחים” הוא רומן אנושי, רומן המראה את הגיבורה במערומיה. הוא אינו קודר ועצוב, יש בו הומור שעוזר לגיבורה להתמודד. למרות העצב יש בו אופטימיות אנושית וכנה. סיום הרומן נפלא בעיניי.
אני אהבתי.
ללמוד לדבר עם צמחים, מרתה אוריאולס
מקטאלנית, יוסי טל
סידרת חוצפנית, תשע נשמות, הכורסא
ולדימיר, ספרה החד והכן של ג’וליה מיי ג’ונאס
רומן טעון בקונפליקטים ודרמות. מקיף כמעט את כל הנושאים האפשריים ששייכים לתקופתנו.
יופיו בכך שאין הוא “תפסת מרובה לא תפסת,” אלא להפך, המרובה מתגלה אט אט והופך לקורא את הבטן.
בכתיבה אישית קולחת ומרתקת מספרת לנו הגיבורה במונולוג ארוך את סיפורה, תוך כדי העלאת נושאים חשובים ומדוברים.
הגיבורה כותבת את סיפורה האישי, הכתיבה היא לעצמה, לנו, או אולי זהו הספר שאותו רצתה לכתוב.
הספר נקרא “ולדמיר” אך הוא אינו גיבור הספר, הוא דמות, או נכון יותר טריגר הכתיבה והמחשבות של הגיבורה.
היא ובעלה ג’ון מרצים לספרות בקולג’ קטן בצפון מדינת ניו יורק. ג’ון הוא ראש החוג לספרות. בתחילת העלילה גון מושעה מעבודתו, בגלל קיום מערכות יחסים עם סטודנטיות שלו. שימוע הפיטורים שלו יהיה בקרוב.
מכאן מתפתחת העלילה בכל הכיוונים האפשריים. הגיבורה בודקת את גבולותיה בנושא. היא משתדלת להתרחק מהרעש הסביבתי אך לא יכולה. סטודנטיות צעירות נכנסות לחדרה ודורשות ממנה להגיב בנושא “טוב, רצינו להגיד לך שאת לא חייבת…זאת אומרת, לשחק את התפקיד הזה של האשה התומכת ששותקת.” גם בתה אינה מצדדת בהתנהגותה “אם את נשארת איתו, את מאותת שאת מוחלת לו על מה שעשה, ולתחושתי , זה לא תורם לתדמית שלך.”
והגיבורה? היא מגוללת בפנינו את מערכת היחסים עם בעלה, מערכת יחסים ליברלית שבה לכל אחד היתה אפשרות להתפתח ולחיות חיים מיניים חופשיים. היא בודקת האם התשוקה של בעלה או שלה היתה הרסנית.
בתחילת העלילה מציגה הגיבורה בפנינו את ולדימיר, מרצה צעיר וחדש שכתב ספר “הכללות זניחות”. הוא הגיע לקולג’ עם אשתו ובתו הקטנה, והיא? הגיבורה מתאהבת בו, נכון יותר מתאהבת בדמות ההילה שהיא עצמה יצרה סביבו. גבר צעיר, נאה, החי חיי נישואים מודרניים עם בת זוג דעתנית. וכי בינו לבין אשתו אין חלוקת תפקידים מגדרית. התשוקה שלה אליו מניעה את העלילה ואת מחשבותיה. הוא גורם לה לאנרגיות ותנופת כתיבה.
שלא תטעו, הספר אינו ספר שבלוני על מרצה מבוגרת המתאהבת במרצה צעיר. הוא גם אינו ספר רגיל על שיממון נישואים, זהו ספר מושחז הכתוב בכנות ופתיחות על נישואים, זוגיות ובעיקר מעמד הנשים בתקופת המי טו. הנשים אומנם נקראות בהכללה “לנו הנשים” והן צריכות להיות תמימות דעים ומאוחדות ביחס לגברים. אבל הגיבורה מצליחה להראות את פער הדורות בצורה עניינית ואף ללעוג לפער. היא מתוודה בפני בתה שלא תנהג כמו שהאנשים רוצים שתנהג, ובתה אינה מבינה והיא אינה חייבת להתנצל על החינוך של בני דורה.
הכתיבה הכנה והישירה סחפה אותי. הגיבורה אינה בוחלת בשום תיאור ובשום מחשבה על זוגיות, על גברים, על תשוקה, על אכזבה.
ספר שנון שנוגע בפערים חברתיים, בפערי תקופות וחינוך, מביע את תחושת ההחמצה של הכותבת בנושא שוויוניות. בפתיחות וכנות היא מתארת את כל סוגי המחשבות שעלו לה בראש במהלך התקופה, כולל בגידה בבעלה, מערכת היחסים עם בתה, קנאה בצעירות שגופן מוצק, בכתיבה שלהן. היא מרגישה שהעולם דוחה אותה מעליו.
וולדמיר? מושא אהבתה וסמל הנעורים בעיניה גם הוא נחשף אט אט בפנינו ובעיקר בפניה שלה.
אישית, אהבתי פחות את סיום הספר, הסופרת יכלה לקחת צעד אמיץ יותר והיא היתה כל כך קרובה אליו.
ספר נקרא במתח וסקרנות עם הערצה מסוימת לגיבורה. למה הערצה? כי היא בטוחה בעצמה, בדעותיה השונות מול הצעירות, במחשבות כנות על השגייה המקצועיים ועל גופה שמתחיל בתהליך הזדקנות.
ממליצה עליו בחום, כיוון שהוא מביא בפני הקורא נקודות מבט שונות וכנות על מערכות יחסים לא שוויוניות ומגדריות.
ולדימיר, ג’וליה מיי ג’ונאס
מאנגלית, שרון פרמינגר
פן הוצאה לאור, 2022
תיירי הזמן – עדי ענבי
על גב הכריכה האחורית של הספר כתוב “תיירי הזמן, הוא מותחן בידיוני בהשראת מאורעות היסטוריים אמיתיים.”
מי שמכיר אותי, יודע שכמעט ואיני קוראת מותחנים, גם ספרי מדע בדיוני, אבל את הספר “תיירי הזמן” קראתי בשקיקה וגמעתי במהירות. מבחינתי זה אומר הכל. זה אינו ספר מתח במובן השבלוני, אך הוא מותח לקריאה. זה אינו מדע בדיוני למרות הפיסיקה והתאוריות הרבות שבו, אין צורך כלל להבין אותן.
זהו ספר אנושי על געגועים לאנשים אהובים ולרצון לפגוש אותם שוב.
כשהיינו ילדים השתעשענו במחשבה, מה היה קורה לו היינו חוזרים אחורה בזמן. בני התעסק רבות בפרדוקס סבא. ואני? למרות שאני חולמנית וקצת יצירתית, מעולם לא חשבתי על מה היה קורה לו הייתי חוזרת בזמן. למה? ככה.
בטי אוליברי, מנסה כבר ארבע שנים ברציפות לשכנע את ועדת הדוקטורנטים לתת לה לחקור את הלינאריות של הזמן. המשוואה הגנוזה של אינשטיין. לא פעם כמעט ונשברה והסכימה לכתוב על נושא אחר.
בטי מתאבלת על מותו של אביה. היא כואבת את חסרונו בכל רגע בחייה. היא מאמינה שאדם אינו חדל להתקיים, אולי אינו נמצא כאן, אבל הוא יכול להיות בזמן אחר, רק צריך למצוא את הדרך להגיע אליו. אביה קיים בנקודת זמן אחרת שאין לה גישה אליו. בטי לא חלמה להיות פיסיקאית, את עולם הפיסיקה גילתה לאחר פטירתו של אביה. חודש לאחר מותו פרופ’ מיניקובסקי התראיין למוסף בעיתון, שבו דיבר על אפשרות הרחבת התיאוריה שלו המבוססת על עקרונותיו של אינשטיין בנוגע לתנועה בזמן. בטי נשאבת לרעיון ומחליטה שהיא תחקור את לינאריות הזמן.
בטי חלמה לפגוש שוב את אביה ונשאבה לתיאוריה של איינשטיין. עכשיו היא מגלה שפרופסור מיניקובסקי התאבד. בלוויה המצומצמת היא פוגשת בבנו, יואל. המפגש עם בנו מוביל אותה לרצף אירועים הגיוניים ולא הגיוניים, למסע בזמן, אל העבר, למסע פיסי ברחבי הגלובוס. שוויץ, גרמניה, ארה”ב ובעיקר מסע פנימי אל עצמה ואל משמעות הקשר שלה עם אביה ועם בני האדם.
הספר עוסק בעיקר במשמעות הזמן, ומה היה קורה להיסטוריה בנקודות זמן חשובות, לו היינו מונעים טעויות? יש בספר תיאוריות פיסיקליות, אבל אין צורך להבין אותן או להתעמק בהן.
הספר הוא ספר ביכורים, אחטא אם אומר שהוא לא חף מליקויים, אבל למרות זאת, הספר הקסים אותי. הכתיבה החכמה של עדי ענבי מעידה על כתיבה משובחת. רצף האירועים הקצבי לא הניח לי ושמחתי על המסעות בזמן ובעולם שעשיתי בעזרתם של בטי ויואל. אבל מעל לכל אהבתי את שעשועי החשיבה שלי, מה היה קורה לו אירועים בהיסטוריה היו נמנעים, ומה היה קורה לו יכולתי לפגוש אנשים שאני אוהבת. ורק החשיבה על הרעיון גרמה לי לדמוע.
אומנם הספר הוא על תיאורית מסע בזמן, על חוקי הפיסיקה, אבל כל אלו הם תפאורה, לגעגוע של הפרידה מאנשים שאוהבים.
ספר כיפי וקריא.
כיוון שנשבתי בכתיבה של עדי ענבי, כל מה שנותר לי הוא לצפות לספר נוסף שלה.
תיירי הזמן, עדי ענבי
הוצאת ידיעות אחרונות,2022
נאנא- אמיל זולא
את הספר “נאנא” קראתי בנעורי, השם והאווירה נשתמרו בזיכרוני כספר רומן רומנטי. די היה להזכיר לי את השם נאנא של אמיל זולא והתרגשות היתה עוטפת אותי.
שנים חלמתי לקרוא שוב את הספר שהילך עלי קסם בתיאורי ארמונות ואצילי פריס.
הספריה החדשה הגשימה לי חלום ישן והוציאה את הספר בתרגום חדש. עכשיו הוא נקרא נאנא, בזמני הוא היה ננה.
אמיל זולא מצליח לתאר תקופה בדיוק מופלא. השנה היא 1867 פתיחת התערוכה העולמית בפריס. נפוליאון השלישי, קיסר צרפת רוצה להציג את הישגי האימפריה הצרפתית השנייה ומושבותיה ואת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז.
בתיאטרון לה ואיריטה מועלה מחזה עם שחקנית אנונימית, נאנא. בערב הפתיחה וגם באלו שאחריו נאנא כבשה את הקהל, לא כי ידעה לשיר ולשחק, להפך היא היתה גרועה, אבל יופייה גופה ובעיקר החן שלה שהוקרן לקהל גרם להם להתפעלות. נאנא שלטה בקהל, לא היה גבר שלא נכנע. “החשק שהציתה כמו חתולה מיוחמת גרף את האולם כולו בסערת יצרים, כל גב גברי נמתח.”
למחרת מופע הפתיחה, גברים רבים ממתינים לנאנא בביתה, רוצים לראות את התהילה.
נאנא היא בת של שיכור וכובסת, זונת רחוב שבגיל 16 הפכה לאם. הופעתה כונוס סוללת עבורה את הדרך למעמד של זונת צמרת, שכל עשירי העיר נופלים לרגליה. הם משועבדים ליופיה ולתשוקה שלהם אליה.
כל מחזריה יודעים שהיא טיפשה בת אשפתות ושקרנית, אך חושקים בה. הם משועבדים לתשוקה שלהם אליה. ונאנא? נאנא אינה מתחשבת ברגשות קורבנותיה, היא אפילו מכירה אחד לשני את המאהבים. נאנא משקרת להם והם מודעים לך, אבל שבויים בקסמה ובתשוקתם.
כולה תאווה לחיזורים, כולה תשוקה למבטים שנועצים בה הגברים. אין בה חמלה או אהבה אישית כלפי אף אחד מהגברים שמקיפים אותה. היא נתונה כל כולה למחזרים שהם למעשה הארנק שלה. היא מכורה לחפצי נוי ותכשיטים ואינה מבינה לאן נעלם הכסף ומהר כל כך.
כל אחד מספק עבורה משהו, האחד תענוג, השני נעורים האחר מעמד, תשוקה, תשומת לב ותחושת שייכות.
מופא מגלה שהוא מסוחרר מדמותה של נאנא, גלגלי הכרכרות קראו בשמה, הפנסים סחררו אותו.״ אש התבגרות חסרת המעצורים של עלם צעיר ליחכה עד כלות את הקור הקתולי של הגבר המבוגר והנכבד שהיה עד כה.״ הוא כולו אחוז טירוף אחריה.
היא מאוהבת בג’ורג’ הילד, כיוון שהוא מחזיר לה את נעוריה, ומחזיר אותה לימי נעוריה.
נאנא כישפה לא רק את צופי התיאטרון, אלא את כל מאהביה שהלכו שבי אחריה עד שחייהם נהרסו. כוחה ההרסני משפיע על חייהם. אנשי אצולה ובעלי מעמד שאינם מסוגלים לעמוד בפיתוי ומרצים אותה, והיא בתמורה גורמת להם לחורבן חברתי, כלכלי ואפילו פוליטי. האחד מאבד את כספו, האחר דוקר עצמו.
נאנא משלמת את מחיר השחרור והתאווה שלה, לא אגלה למי שלא קרא בעבר את סיום הספר.
תשאלו, למה לקרוא רומן משנת 1880 שמתאר תקופה שנשכחה?
ראשית, הכתיבה של אמיל זולא משובחת ביותר. התרגום החדש של עפרה ישועה-ליית הוא רענן וצבעוני. התרגום מצליח להחיות תקופה.
אמיל זולא מצליח לתאר תיאור מדויק של התקופה, הבתים המפוארים מלאי חפצי האומנות, משרתים, תיאור טקסי המפגשים, הבחירה באיזה סלון לארח ואת מי, בסלון הקטן או הגדול. בני מלוכה שמתכוונים להגיע לתערוכה העולמית. תערוכה שלא מפסיקים לדבר עליה בכל הסלונים. שיחות בטל על עשירים, שנטשו מאהבות לטובות צעירות יותר, בעיות עם המשרתים, תוכניות לחופשות. ולא רק את מעמד האצולה הוא מתאר, זולא לוקח אותנו גם לרחובות פריס העניים והמלוכלכים. כל התיאורים הם תיאורים ססגוניים הנמסרים כמו מבעד לעדשת מצלמה. היופי והכיעור זה לצד זה יוצרים תחושה של אמינות תקופתית.
נאנא הוא ספר נועז לתקופתו, אמיל זולא מתאר את גופה הערום של נאנא.
דמותה של נאנא הבטוחה בעצמה, המאוהבת בגופה ובעושר, השולטת בכל מאהביה לצרכים האישיים שלה, היא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה. הקורא מצד אחד מעריך אותה, על כך שהיא יודעת לנצל את תכונותיה לתועלתה, אך יש בו גם טינה על התנהגותה הזו. נאנא מצטיירת כדמות עצמאית, לדעתי העצמאות שלה היא הכבלים שלה. העצמאות שלה ועושרה תלוי בגברים שסביבה.
הספר אינו רק על נאנא, נאנא היא סמל לתקופה.
העיתונאי המאוהב בנאנא מפרסם מאמר בעיתון לה פיגארו שבו הוא כותב “נאנא, נערה לשושלת שיכורים ואומללים, גדלה והתפתחה ברחובות העוני של פריס, גבוהה ויפה בגוף מושלם כמו שתיל מלבלב בערמת זבל, היא נוקמת את נקמתם של הקבצנים והנדכאים הריקבון של העניים מתפשט היא הפכה לכוח טבע עיוור.”
בנעורי זכרתי את הרומן כרומן רומנטי, בקריאה חדשה בעיניים בוגרות אני רואה ב”נאנא” רומן נטורליסטי שמתאר את המציאות לפרטי פרטים כמו הספר “אבא גוריו” של בלזאק. אכן התיאורים המדויקים שבו הם כמו תמונות שחולפות מול עיני הקורא.
בנוסף זהו רומן בעל ביקורת חברתית נוקבת על אנשי האצולה הריקניים. לטעמי זהו סמל לתקופה, ביקורת על תרבות הצריכה, על רדידות האנשים והתעניינות רק בתענוגות, מה שלדעתו של אמיל זולא יוביל לאסון. ואכן הספר מסתיים בקריאות מהבולוואר “לברלין”, קריאה לתחילתה של מלחמת צרפת-פרוסיה, שתסתיים בתבוסת צרפת ובסופה של האימפריה.
נאנא כישפה לא רק את הדמויות הבדיוניות של העלילה, אלא גם את הציירים של התקופה, אדוארד מאנה צייר אותה. הסופר פלובר מכתיר את הספר כענק. סרטים רבים נעשו בעקבות הרומן.
התענגתי על הכתיבה, על תיאור מדויק של התקופה, על הדמויות המכובדות והאומללות. שמחתי על ההזדמנות לקרוא שוב את ננה.
ספר של פעם, שלטעמי לא נס לחו.
ממליצה מאוד.
נאנא, אמיל זולא
מצרפתית עפרה ישועה-ליית
הוצאת הספרייה החדשה, 2022
למעונינים לטייל בעקבות אמיל זולא, מוזמנים להיכנס לאתר פרנקופילים אנונימים ואף לראות תמונה של הבית של נאנא
בודרי צייר את בלאנש ד’אטיני , הקורטיזנית שהעניקה כביכול השראה לזולא לננה שלו.
נאנא, ציורו של אדוארד מאנה
ננה מאת אמיל זולא, מהדורה צרפתית שנייה, 1892
המפלים, סאגה משפחתחת מרתקת של ג’ויס קרול אוטס
“המפלים” הוא ספר מורכב המאחד בתוכו נושאים רבים, פרט להיותו סאגה משפחתית עם דמויות אומללות, יש בו את עוצמת הטבע, קטנות האדם, קיומו של האל, שחיתות משפטית ואהבה גדולה הרסנית. המפלים הם סמל לכוחו של הטבע.
לקריאת הרומן “המפלים” נדרשת סבלנות, זהו רומן אפי ארוך ומורכב, שסיומו מתגמל.
איש תימהוני, לבוש בחליפה באופן מרושל ונראה לשוער המקום מבולבל, נכנס ללא כרטיס אל שטח מפלי הניאגרה. השומר הקפדן רודף אחריו וצועק “אדון, כרטיס זה חמישים סנט.” אבל האיש אינו שומע. השומר שרודף אחריו מבין את תוכנית האיש, ואינו יכול לעצור אותו. השומר רואה אותו מניח רגל ועוד רגל כשהוא מנסה למנוע ממנו וצועק “אל תעשה זאת.” אבל, מאוחר מדי. האיש נעלם בין רסיסי המפלים.
פתיחה מסקרנת שכזוהכתובה בדיוק ומתח מושלם, גרמה לי להמשיך ולקרוא בשקיקה עד המילה האחרונה. ג’ויס קרול אוטס מצליחה לרתק את הקורא, ובעיקר מצליחה להעביר לו את המחשבות והתחושות של הדמויות באופן מדויק.
ג’ילברט, כומר פרסביטריאני, הגבר שקפץ אל מותו השאיר מאחור בבית המלון את אראיה, אשתו הטרייה. הם נישאו לפני עשרים ואחת שעות. תוך עשרים ואחת שעות אראיה היא כלה ואלמנה. אראיה בת ה-29 נחשבת לכלה מבוגרת, ג’ילברט צעיר ממנה. שני הפרקים הראשונים מתארים את מחשבותיהם של ג’ילברט ושל אראיה. הקורא נחשף לסיבות שהובילו את ג’ילברט לקפוץ אל מותו שעות ספורות לאחר הנישואים וליל הכלולות. אראיה שנותרה בחדרה מבוהלת מהיעלמותו של בעלה בטוחה, שזוהי קללה ונקמת האל. “המפלים מטילים את הכישוף הרע שלהם, שלעולם לא נחלש״
שבוע עובר ובמהלך החיפושים אחר גופתו של ג’ילברט אראיה מתנהגת בצורה אובססיבית. אינה מרפה ואינה נרגעת. היא אינה מניחה לאיש להתקרב אליה. הסובבים אותה מכנים אותה “האלמנה של המפלים.” אלא שבמהלך החיפושים היא צדה את עיניו וליבו של דרק ברנבי, עו”ד צעיר יפה תואר שכל הנשים סביבו. ברור שהוא יהיו יחד.
עד כאן נשמע כמו רומן רומנטי, אבל לא, הוא אינו רומן רומנטי כלל, זהו רומן משפחתי, או יותר נכון טרגדיה משפחתית, שנובעת מחרדה פנימית, מחששות. יש בו כאב, אובדן, חרדות ובעיקר ביקורת על החינוך הדתי שפוגע בבני הזוג. אראיה משוכנעת שהאל נוקם בה ומפתחת מחשבות חרדתיות, מחשבות שחייה הם עונש. דרק אינו מצליח לשכנע אותה אחרת. ובכך היא גורמת להרס.
על רקע הביקורת על הדת, שמעבירה הסופרת, יש ביקורת קשה על החברה האמריקאית הקפטיליסטית, על בתי המשפט. כעורך דין, מטפל דרק בתביעה שיוזמת נינה אולקשייקר. לטענתה השכונה מורעלת, למי השתיה טעם מוזר, לילדים המשחקים בחוץ צורבות העיניים. כשהם משחקים בשדה הם חוזרים עם כוויות. אף רשות אינה מוכנה להקשיב לטענותיה.
דרק שקוע בתביעה שהולכת והופכת עבורו לאובססיה. הוא כמעט ואינו מגיע לביתו, ילדיו אינם זוכים לראותו.
לא אספר מה קרה עם התביעה ובעקבות התביעה.
על זה תצטרכו לקרוא.
כמו המפלים שריתקו אותי בפעם הראשונה,כשראיתי אותם, כך הספר. הכתיבה המשובחת של ג’ויס קרול אוטס הכניסה אותי אל תוך ליבם וראשם של הגיבורים.
בעזרת התיאורים המפורטים ניתן להבין את נפשם של הגיבורים, את אומללותם לצד שמחתם, את החוויות שהם עוברים. והכל בתיאורים, שאולי ארוכים, אך, בעיני היו מפעימים, כי הם מגוונים, אינם חוזרים על עצמם, ובזכותם ניתן להבין במדויק את הדמויות.
היופי בתיאורים המפורטים הוא, שלקורא אין תהיות על האירועים, הכל ברור לו, לא כי הסופר אמר, אלא כי הסופר הראה לו את נבכי הנפש ואת המחשבות שהובילו את הגיבור למעשה.
המספר יודע כל מתערב במחשבות הגיבורים. הוא מוסר מיידע לקורא, לדוגמה, שאראיה היא אשה הגיונית, שמצפה לרע מכל כדי להיפטר מחרדת התקווה, היא תעשה אשה של עקרונות נוירוטיות.
פרט למספר יודע כל שנמצא מחוץ לעלילה יש קולות נוספים שמספרים. ילדיהם של דרק ואראיה המשוכנעים בכך שאכן רובצת עליהם קללה, כמו שאמם חזרה ואמרה. ריבוי קולות, גוף שלישי וגוף ראשון מתערבבים. נדמה היה לי, שאני יושבת לשולחן עם כל בני המשפחה והם מספרים את סיפורם, כשכל אחד מתערב בדברי השני ופונה בגוף שלישי ומדבר בגוף ראשון.
ספר מעולה עם ביקורת חברתית על הדת, על ניצול הכסף לטובת בעלי המפעלים על גב התושבים. הסופרת מאמינה שהמין האנושי יגאל את עצמו בעזרת המשפחה.
״ המשפחה היא כל מה שיש עלי אדמות. בהתחשב בכך שאין אלוהים עלי אדמות״
למרות פירוט היתר, הקורא יוצא נשכר בקריאת הכתיבה המצוינת של ג’ויס קרול אוטס. שני החלקים של הסאגה המשפחתית מרתקים, החלק השלישי פחות אחיד.
ספר מיוחד ושונה למי שמוכן לצלול את תוך המפלים.
מודה, לא קראתי ספר של הסופרת ג’ויס קרול אוטס. אחרי קריאת “המפלים”, אני מתכוונת לקורא אותה, כי יש לה מה להגיד והיא יודעת איך.
המפלים, ג’ויס קרול אוטס
מאנגלית, אלינוער ברגר
ספרית הפועלים, 2022
הספר הלא נכון- נעה ידלין
״ בסוף סיפור טוב זה סיפור טוב.”
למרות שבעיניי שם הספר הוא תרגיל שיווקי, הוא הנכון לו ביותר.
למה שיווקי? כי כל מי שרק קורא את כותרתו, תוהה מה נכון ומה לא נכון, ואם יש אמירה שכזו באומנות.
למה נכון ? כי הוא מתעסק בדיון פנימי, מהו סיפור טוב, מהו ספר נכון או לא נכון, ואם יש משמעות לנכון, ובכלל מי קובע מהו נכון. הנכון והלא נכון מתאים לרעיונות נוספים שעולים בעלילה. מה זה לחיות נכון? מהי העמדה הפוליטית הנכונה? מהי הורות נכונה?
זה דיון רב שנים על מהות הספרות והחיים.
לא. איני מתכוונת לדון בסוגיה, מהי ספרות טובה, ומהו ספר נכון.
רונה אמא צעירה וטרייה, בעבר זכתה בפרסום סיפור קצר משלה. כעת היא יושבת ומנסה לכתוב ספר שלם, אלא שאין לה רעיונות ואין לה מוזה. הדמות שבנתה מתחילה להתפוגג. גידי, בעלה, ארכיאולוג במקצועו, שעבר מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני, עבר מהשמאל לימין, מאמין בה, בוטח ביכולות שלה. והיא חסרת ביטחון מולו ״אני לא מיוחדת, אתה מה זה תתאכזב…״ “התאהבתי בך בכל הספרים שתכתבי” הוא עונה לה. דווקא האמון המלא בה, שלי נראה קצת עיוור וקצת מדרבן להצלחה, הוא זה שאינו מאפשר לה לכתוב.
בלילות הארוכים של האכלת בנם, היא מגלה את הספרות הרומנטית ונשבת בקסם העלילה שלה. אלא מה? היא מתביישת בקריאתם, ואף במחשבה על כתיבתם. בעינייה ובעיני בעלה הם רומנים נחותים, אינם טובים. מירב מציעה לה לכתוב בסוגה הרומנטית “את חושבת שזה קליל, כשאת כותבת את חושבת שלא יהיו חזרות, שלא יהיו קלישאות, שהדמויות כמו שצריך.”
בהמלצת חברתה רונה כותבת סיפור קצר וזוכה בתחרות. מירב, בעלת הוצאה לאור משכנעת אותה לכתוב רומן בסגנון הרומן הרומנטי. רונה כותבת את הספר “וירא אשה רוחצת” ומצליחה, אלא שהיא מפרסמת אותו תחת שם בדוי. הסתרת שמה נובעת, מהחשש שלה מעצמה על כך ש”חטאה” בחטא הנורא, וכתבה בסגנון רומנטי. פחד נוסף הוא מפני בעלה, היא חוששת מתגובתו, אכזבתו. אני אישית לא התחברתי לבעל. מצד אחד על פניו הוא הבעל האידאלי שמעריץ את אשתו, מאמין בה, מפנה לה זמן לכתיבה, אבל בין השורות הוא הצטייר בעיני ככפייתי, שמרני, אפילו חונק ומסרס.
כבר בפתיחה אומרת רונה, שהתחשק לה לחיות חיים מקבילים כפיצוי. חשיבה זו היא שהובילה אותה בתת ההכרה לחיים הכפולים שלה.
הספר מעלה רעיונות אתיים ומוסריים. מה נכון ומה לא נכון, מהי אומנות טובה ופחות טוב, מהו הצד הנכון או הלא נכון במפה הפוליטית. אבל לקראת סיום הרומן השאלה המרכזית שעולה בספר היא מהי נאמנות ומהי בגידה. האם בעלה נחשב בוגד, כאשר עבר לצד השני של המפה הפוליטית, האם היא בגדה בו, באמון שנתן לה וכתבה ספר בסגנון, שהוא מזלזל בו. ובכלל מהי הצלחה ומי מכתיבה אותה? האם העיתונות היא המכתירה הצלחה, או הרשתות החברתיות.
ההסתרה שלה על כתיבת הספר הלא נכון האם היא בגידה, היא הרי מסתירה מבעלה, לא כי היא מתחבאת, אלא כי היא יודעת מהי תגובתו ומה הוא חושב על הז’אנר הספרותי, ״היא לא בוגדת בגידי, אבל יש לה רומן.״ המילה רומן מרמזת על כפל רעיוני.
קראתי את הספר בכמה שעות. אהבתי את הדיונים בנושאים שהוא מעלה, אם כי הם היו מייגעים וחזרו על עצמם.
הפתיחה מאוד מכוונת את הקורא ואינו מותירה לו חומר למחשבה. מה שהפריע לי אישית כקוראת.
לטעמי הספר אינו אחיד, הנושאים חוזרים, לו היה מהודק יותר עוצמת הרעיון היתה חזקה.
סיום הספר הוא הפתעה גמורה, במחשבה שנייה הוא הסיום הכי נכון לספר הלא נכון.
הספר הלא נכון, נעה ידלין
הוצאת, כנרת זמורה, 2022
כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו- שירה עדן
אני אוהבת סיפורי מסע, מסע חיצוני שהוא מטאפורי למסע הפנימי של הגיבור.
את המדבר אני פחות אוהבת. השקט שלו, המרחבים הצחיחים קשים לי, אני אוהבת להתעטף בעיר, ברעש ההמולה, בתנועת האנשים שבה. ספרה של שירה עדן לקח אותי למסע מטלטל במדבר.
שם הספר מסגיר מעט את תוכנו. יש בו פנייה ברורה לקורא, שייצא יחד עם הגיבורה למסע במדבר.
רונה בת הארבעים, נשואה לאורי ואמא לשני ילדים קטנים, טליה וגבע. רונה נמצאת בהריונה השלישי. בבוקר שבו מתחיל מסעה מגלה לה הרופא הגניקולוג, זה שמלווה אותה בכל ההריונות, כי העוברית שבבטנה מתה, ועליה לעבור לידה שקטה. רונה המומה ומגיבה בהתעלמות ובהומור שחור. “כן. הבנתי. תמשיך..מה עושים עכשיו, אני יכולה להתנקות ולהתלבש או שאתה רוצה להסביר לי שהאולטרסאונד ממשיך להראות את התינוקת המתה שלי. וצחקתי.” הרופא שולח אותה למיון. ורונה? דוחה את הפנייה וממשיכה את היום עם העוברית המתה בבטנה. היא אינה מספרת לבעלה שמתכוון לצאת איתה לצימר במדבר.
רונה מחליטה לצאת לבד למדבר. “רק במדבר אפשר לעצור את החיים ולקרוא מכתב בלי שהאוטובוס יעבור.”
היא אומנם הולכת לבד. אבל באים איתה המחשבות. העבר שרודף אותה ואינו מרפה ממנה.
אחת עשרה שנים חלפו מאז שנפרדה מנטע, אהוב ליבה. פרידה ששברה אותה, כי לא ידעה מדוע הוא קם והלך. כשפגשה אותו התאהבה בריח שלו, ריח שרדף אותה שנים עד שיום אחד נעלם. חודשים אחרי שהלך היא עוד חיפשה בבית את הריח שלו. חמש שנים לאחר שהלך היא המשיכה להתגעגע, כתבה לו מכתבים וסרבה להתאושש. אחת עשרה שנים חלפו והיא ניסתה ללמוד עם החסר.
הנסיעה למדבר מחזירה אותה אל העבר, אל הפחדים והצלקות שנותרו בה. בימים המעטים שבהם היא מבלה בצימר במדבר היא בוחנת את יחסיה שלה עם עצמה, עם נטע והכאב שהותיר בה. היא בודקת את יחסיה עם בעלה. היא מתעמקת במשמעותה כאם, והאם היא אם טובה לילדיה.
במסעה היא תפגוש אנשים מהעבר. כן. ברור שהיא תפגוש את נטע. המעגל חייב להיסגר. כשהיא פוגשת אותו היא מקווה, שהוא מדבר שהתגעגע. האם הוא אכן מדבר שהתגעגע? על כך בספר.
כשיצאתי למסע עם רונה, שרטטתי במוחי את הדרך שהיא תעבור. לשמחתי, הסופרת לקחה את רונה בדרך שונה ממה שחשבתי. הסיום מפתיע, מחבק, וגורם לדמעות.
הספר כתוב בזמנים שונים. הווה ועבר שמשתלבים ביניהם ויוצרים פסיפס צבעוני. בראש כל פרק מצוין גילה של רונה. הוא נע מההווה, שבו היא בת ארבעים פלוס, אל העבר הצעיר שלה. בתחילה התקשיתי לעקוב אחר הזמנים ובעיקר העבר. ככל שהתקדמתי בקריאה ונשאבתי לחול ולרוחות המדבר הצלחתי להתגבר על הזמנים.
הכתיבה של שירה עדן היא כתיבה נקייה, טהורה ללא דימויים מתפתלים ומטאפורות שחוקות. אין בו קלישאות.
נכון, אין הגיון בכך, שהגיבורה תצא למסע ובבטנה תינוקת מתה. אף אשה לא היתה עושה זאת, אך בספרות כמו בספרות הכל מתקיים. התינוקת המתה היא סמל לעצמה, לכך שמשהו מת בתוכה, מאז שננטשה על ידי נטע. הנטע מת בה, והיום, היא חייבת לעצמה את הבדיקה מהי הסיבה לנטישתו. רק אחרי שתוציא את המוות שלה ממנה היא תוכל לצמוח, ולחיות חיים נטולי מצוקות וכאב. כל מה שהיא רוצה אינו “לידה שקטה, אלא ללדת שקט.”
אהבתי את הכנות של רונה, את הבנת ראיית העולם שלה והתעצבתי על הכאב שהדחיקה. מוכרחה לציין שאהבתי מאוד את עיצוב דמותו של אורי, בעלה. הוא הצטייר בעיני כבעל המדויק. כזה במינון הנכון.
שירה עדן היא עיתונאית, יוצרת תוכן, תסריטאית ושחקנית. היא אף ציירה את הכריכה של הספר. “כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו” הוא ספרה הראשון. אני מחכה לשני.
ממליצה בחום.