סיכוי קטן לאושר של אורלי ואלון הוא סיפור אנושי על אהבת משפחה דאגה והתבגרות.

רומן נוגע ללב שמחייה באחת את סוף שנות השישים בצרפת.

זהו סיפורו של ז’אן שננטש על ידי אמו מארי אצל סבתו בגרנוויל שבנורמנדי. מארי, שונה מאחיה שהלכו בתלם, היא תמיד חיפשה איך לעקוף את החוקים, תמיד רצתה מסלול חיים משלה, חיים גדולים, ייחודים.  מאז שאביה נפטר כשהיתה בת 14 היא מחפשת במבטם של גברים בוגרים את ההערצה של אביה.

מארי, עלמה צעירה שרוצה להיות משוחררת מעול ומוסכמות חברתיות, אלא שאלו הן שנות השישים, שנים שבהן אפילו צרפת לא היתה משוחררת חברתית.

מארי רוצה להיות נסיכה ולא עקרת בית מושלמת עד שמוצאת את עצמה אמא לז’אן, למרות זאת הפכה לאמא מסורה. עכשיו היא רוצה לנסות את חייה בפריס והיא משאירה את ז’אן אצל אמה, לוסט.

בין ז’אן לסבתו לוסט יש קשר מיוחד, למרות שהוא אינו הנכד הראשון שלה, אבל עבורה הוא יוצא דופן.

בתחילת הרומן אנחנו פוגשים בז’אן בן השש כילד מסורבל שנופל וקם, מטאפורה למהותו. הוא מופקד אצל סבתו לוסט, אשה קשוחה שחיה בתנאים שעברו מהעולם, ללא מים זורמים ושרותים בבית. ז’אן הפטפטן נכנס לחייה השקטים ואינו מרפה בשאלותיו. הוא שואל שאלות ללא הפסקה ולוסט אומרת לו שיסובב את הלשון עשר פעמים בפה לפני שהוא מדבר, או שיפסיק לקשקש. אבל לז’אן קשה, הראש שלו קודח מרוב שאלות ושמות בני המשפחה הכפולים, ז’אן בן, ז’אן בת.

מארי מבטיחה לו שתבוא לקחת אותו לפריס ברגע שתסתדר. ובינתיים כמו שקורה בכל המקרים מארי מתעכבת, ז’אן לומד לחיות בלעדיה. הוא מוקף באהבת סבתו, דודתו וילדיהם. הדוור לוסיין העדין משמש לו דמות חונכת שמלמדת אותו על העולם, הוא המקשר בינו לבין העולם החיצוני. דמות עדינה שנכנסת ללב.

זהו רומן התבגרות, ז’אן מתבגר ולומד על החיים ועל חשיבות המשפחה. סיפור על חיפוש אהבה, ילד נטוש שמחפש את מקומו היציב בעולם. אם בתחילת הספר ז’אן מתואר כילד שהליכתו אינה יציבה, הרי בסיומו הוא בוגר, שעומד עם שתי רגלים נטועות באדמה.

 ג’אן מתבגר וגם סבתו, היא מגלה את האנושיות שבה, את המסירות והאחריות שיש בה לנכדה.

ז’אן נקשר אליה “סבתא זעופה עם לב ענקי” מכנה אותה.

אי אפשר שלא להתאהב בז’אן ובכאב שלו או בסבתו האשה הקשוחה, שעברה מספיק בחייה, כדי להעמיד את ז’אן יציב על רגליו.

כמו שהגיבורים עוברים תהליך של שינוי כך גם צרפת עוברת שינויים חברתיים. בשנות השישים בנים ובנות היו מופרדים בכיתות, בנים ובנות למדו לחוד. נשים לא היו עצמאיות, אלא תלויות בגבר, בעיקר בעיירות ולא בערים הגדולות. את חוסר השוויון מבטאת מארי המשוחררת שמשלמת מחיר כבד. חוק ההפלות עדיין לא עבר, אלא רק בשנת 1975

הסיפור מסופר על ידי מספר שקולו מאוד נוכח. הוא מכיר ויודע את הדמויות ודעתו נמסרת בין השורות והאותיות. ״קודם כל חשוב לדעת ש…״   לטעמי זה הפגם המרכזי של הרומן. אורלי ואלון יודעת לספר סיפור ולבנות עלילה מרתקת. אך ההצמדות שלה לעובדות ולסיפור דרך אמירה והגדה פוגם, היא יכלה לתת לדמויות לומר את דבריהן בעזרת מחשבות שקטות, בעזרת הראיה והקורא יוכל להשלים פערים.

למרות שהספר אינו חף מפגמים ספרותיים שווה לקרוא אותו בשביל הדמויות שבו, ובעיקר בשביל הפרק האחרון המרגש.

״ חמוד שלי, לא בוחרים את ההפתעות בחיים. צריך להסתדר איתן ולרוב זה לטובה״

״קוראים לזה אמונה סבתא?״

״ לא. קוראים לזה החיים.״

קראתי את הספר בכמה שעות שהצליחו להשכיח ממני את הכל וכולי תקוה שיגיע לנו סיכוי קטן לאושר.

סיכוי קטן לאושר, אורלי ואלון

מצרפתית, דורית דליות

הוצאת כנרת, זמורה, 2023

אני לא מפסידה אף ספר של אסף שור, קראתי את כל ספריו שהם מגוונים ומיוחדים. ותמיד אני מצפה לספר נוסף משלו. “הדוב” ספרו החדש והאחרון של אסף שור הפתיע אותי.

אלקיים קם בבוקר אל עולם שלאחר המלחמה, עולם חדש לו. אין מוצרי מזון, רחובות הרוסים, אנשים מפחדים ומתחבאים. על החנות השתלט מישהו שמוכר חבילות גנובות מהדואר. הקבלן העשיר בנה לו אוהל ברחוב. אלקיים מרגיש חוסר אונים, אבל יודע שעליו להיות חזק למען בנו הקטן ואשתו שאיבדה את כוחות הנפש שלה והיא בחדר השני.

היתה מלחמה, אלקיים רוצה לשכוח את מראות האימים, עולם של כאוס, פחד. קודם היה עולם אחר, העולם הקודם שבו התקיימו מת, והם? האנשים שנותרו אינם שייכים, אין כבר שייכות של קבוצות שניתן לזהות לפי הבגדים, דתיים, חילונים. כולם ניצולים של אותה מלחמה שחיים בחוסר ודאות לעתידים.

אל אלקיים מצטרפות דמויות נוספות. בכל פרק נוספות דמויות כאילו עולות על רכבת וכל אחת מוסיפה פרטים על המלחמה, על הכאוס העכשווי ובעיקר על התחושות שלהם נוכח המצב החדש. דרך עיני הדמויות לומדים להבין מה קרה, כל דמות מוסיפה עוד פרט.

מה קורה ברחוב? ילדים משחקים, אנשים נעים ומחפשים. כולם מנסים להתרגל למצב החדש. ובין האנשים מופיע דוב. דוב פצוע. הדוב שמופיע בסיפור בהבלחות קצרות אינו הדוב החמוד של הסיפורים, או פו הדוב שעליו גדלנו הוא אינו בובת צעצוע שבסיום הספר הילד מחבק. זהו דוב שמפחיד את מי שרואה אותו, הוא מאיים עליו בנוף העירוני שנהרס וכעת הוא כאוס אחד גדול.

 הוא אומנם מאיים. למרות גודלו והאיום שלו הוא מתגלה כחיה עדינה, רהב ומתי מוצאים את הדוב הפצוע ומטפלים בו. מתי מדברת אליו כמו אל אדם.  הם אפילו הלכו למרכז הסיוע ואמרו שיש להם תינוק, והם מאכילים אותו בכפית מתחננים ומדברים אליו שיאכל.

הדוב מסמל ומייצג את עולם הטבע, פוגש באנשים, הם נרתעים ממנו, אבל כשהם מגלים שהוא פצוע הם נרתמים לטפל בו ולהאכיל אותו. ערבה, אחת הדמויות, שפחדה וחששה, עמדה מול הדוב ושלווה התיישבה עליה.

מי שכבש אותי הוא הילד, בנם של אלקיים ואלונה. הילד מתגלה כבעל יכולות להחזיר למבוגרים את המסגרת והסדר שהיו רגילים להם. הוא זה שאומר לאביו מה לעשות, משמש עבורו מעין שעון מעורר, בבוקר אומר לו שיכינו עוגה ובערב מבקש שישכיבו אותו לישון. הוא מסמל את העתיד, את התקוה.

הכתיבה של שור היא מינימליסטית, הקורא צריך לעשות השלמות פערים בין השורות שהוא קורא. כתיבה מדויקת כל כך ורזה. כתיבה שעומדת בניגוד להתרחשויות של העולם המתואר. ודווקא בגלל הכתיבה המצומצמת הקורא מצליח להיכנס לתוך תיאורי העיר שלאחר המלחמה, לפחדים של האנשים ולמחשבות שלהם. ריבוי האנשים מצליח לתת לקורא קשת רחבה של מחשבות, פחדים, תקוה, השלמה. כל דמות משלימה ומוסיפה מידע לקורא.

יופיו של הספר הוא שאין תיאורים מדויקים של ההרס, אין תיאור פלסטי של האלימות, רק שרטוטי מילים כמו קו עדין של ציור והקורא משלים פערים במוחו. מתאר בעיני רוחו את מה שאולי קורה במציאות הבדיונית של אסף שור.

 תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי, ‘למה את ממשיכה לקרוא על עולם שאיבד את המוכר לך, מספיק לך לראות את מה שיש מסביב.’ ובכל זאת רציתי לדעת מה יעלה בגורל האנשים בעולם הכאותי שברא אסף שור.

אמרתי בליבי, ‘אני מקוה שהסוף לפחות בספר יהיה  מרגיע, מנחם, הרי בשביל זה קיימת הספרות’.

 למרות הכאוס והמלחמה יש בספר עתיד ונחמה. יש תיאורי טבע עדינים ויפיפיים שנוגעים והמון המון חמלה.

זהו ספר בעל מחשבות פילוסופית, מה חשוב או לא חשוב בעולם, ערך החפצים, או האנשים?

״חייכנו מתוך שותפות, מתוך הוויה משותפת…לפעמים האמנו כולנו בשקר ולא איכפת לנו היה שזה שקר, כי האמונה המשותפת היא אמת בפני עצמה, והיא גדולה יותר ממושאיה.”

כן אני יודעת שתאמרו מי צריך לקרוא על  חורבן ישראל בימים שאנחנו מרגישים שכל מה שהכרנו עומד להשתנות. אני מבינה, ובכל זאת מציעה לכם, לא לתת לספר לחמוק מכם. זהו ספר פיוטי ועדין, אמירה שהיא אוקסימורון לנושא הספר.

הדוב, אסף שור

עורך הספר, מוטי פוגל

הוצאת ספרית הפועלים, 2023

טרילוגיית קופנהגן של טובה דיטלבסן הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי לאחרונה.

בקול ייחודי וכואב פורשת טובֶה דיטלבסן בפני הקוראים את נפשה. מניחה אותה מדממת וכואבת על השולחן, כשהיא נותרת פגיעה ללא עור. טובֶה דיטלבסן, סופרת דנית מוערכת ומפורסמת, כתבה יצירות רבות במהלך חייה הסוערים והקצרים, מגוללת בפנינו את חייה העצובים ומלאי כאב נפשי.

ספרה “טרילוגיית קופנהגן” פורסם בשני חלקים בשנים שונות. ילדות, נערות, תלות. כמו סופרים מפורסמים, נטליה גינצבורג, גורקי (שני סופרים שחשבתי עליהם במהלך הקריאה.)היא כותבת מניין נחלה את כישרון הכתיבה.

בפרק הפתיחה המרתק פוגש הקורא את טובֶה הילדה הקטנה הנמלטת מהמציאות הקשה אל דמיונה ומחשבותיה. המילים המחשבות והדמיון הצילו אותה מיחסה של אמה אליה, מעליבות המשפחה, מהחיפוש אחר אהבת האם והוכחות לכך.

טובֶה כותבת שנולדה ב -14.12.1918 ואילו בויקיפדיה נכתב שהיא ילידת 12.1917 היא נולדה  בדירת שני חדרים קטנה בוסטרברו קופנהגן. דירתם היתה בצד האחורי. אביה נולד מחוץ לנישואים ורצה להיות סופר. טובה השקטה והחכמה למדה לקרוא לפני בית הספר, וכשמנהלת בית הספר נוזפת באמה, שלימדה אותה טרם זמנה, מתכווצת האם בכיסא, וטובֶה מבינה עד כמה האם מרגישה מאוימת מהעולם החיצוני הלא בטוח. אולי אלו זרעים שינבטו לאחר מכן בחייה שלה. פחד וחרדה מהעולם החיצוני, חיפוש אחר אהבה והכרה שמתרכז בכתיבה.

עד חטיבת הביניים הרגישה שחיה בעולם מצומצם, הבית השכונה החברות. כשעלתה לחטיבה, העולם התחיל להתרחב. טובה קולטת את משמעות הילדות והשפעתה עליה.

״הילדות צרה וארוכה כמו ארון מתים ואי אפשר להשתחרר מנה בכוחות עצמך. אי אפשר להשתחרר מהילדות היא נדבקת אליך כמו ריח.״ נפשה המיוסרת מגלה באמצעות חתכים בגופה ומחשבות כואבות ומיוסרות על מוות. בגיל 12 כותבת, ״פעם הייתי צעירה ושמחה, הייתי כמו שושנה פתוחה, עכשיו אני זקנה ונשכחת.״

הקריאה בטרילוגיה היתה כמו כניסה וחדירה לעולם הפרטי והכואב של נפש מיוסרת. הערצתי לסופרים ואומנים גדולה, אבל כשאני קוראת על יוצרים רגישים, שסבלו אני מעדיפה להיות כאחת האדם. טובֶה מתארת בדיוק קפדני באמצעות מילים מצוירות וכואבות את עולמה הפנימי.

היא יודעת שלא תוכל להמשיך ללמוד וילדותה עומדת להסתיים, כי היא תשלח לעבוד. ״העתיד הוא ענק מפלצתי וכבד משקל שבקרוב ייפול עלי וימחץ אותי״

כשהיטלר עולה לשלטון נקטעת ילדותה של טובֶה, אביה מפוטר, היא מוצאת עצמה מחוץ לבית הספר ומתחילה לעבוד. את כל נפשה היא מפנה  לכתיבת שירים ולרצון לפרסם ספר שירים. ״גם אם לאיש מלבדי לא איכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי.״

יש בה את היכולת להעביר את התקופה הקשה של אירופה בין שתי המלחמות, הצבעים הקודרים שצובעים את האבטלה והעוני והמחסור. הפחד ממה שיהיה, וברקע הזה היא, טובה נערה צעירה שמחפשת את דרכה בעולם, מנסה לפלס את עצמה כמשוררת. שיריה הבוגרים אינם תואמים עלמה, העורכים מופתעים מגילה מול המחשבות של שיריה.

בחלק הנקרא “נערות” משאירה טובֶה את ילדותה שגם אם היתה עלובה בעינייה היא עדיין מעולה מול ימי הנעורים. היא מתחילה לעבוד. מרגישה כמו אדם שכוחותיו הגופניים נקנו  למספר שעות במחיר מסוים. כל מה שיש בה מעבר, הוא חסר עניין. היא מוצאת מפלט בכתיבת שירים וכל משאלתה הוא חדר סגור עם שולחן שבו תוכל לכתוב והיא, ביישנית, אינה בטוחה בעצמה, אינה מאמינה ביכולות שלה, כל רצונה הוא לכתוב.

טובֶה דיטלבסן נולדה בדור ותקופה שבה הנשים תלויות בגברים, הוריה היו בדעה, שעליה ללמוד את מטלות הבית ולהינשא. וטובֶה נישאת, לא פעם אחת, אלא כמה פעמים ולגברים הלא נכונים. ״תמיד נדמה שנגזר עליי להיפרד מכל הגברים, לעמוד להביט על גביהם המתרחקים ולשמוע את צעדיהם הנבלעים בחשכה. רק לעיתים נדירות הם מסתובבים לנופף לי.״

הגבר הראשון שהיא נישאת לו מבוגר ממנה בשנים רבות וצעיר מאמה בשנים אחדות. היא אסירת תודה על שהסכים להתחתן איתה. וכך היא מתחתנת, מתגרשת, יולדת, נישאת שוב, עד שנופלת לזרועותיו של רופא הנותן לה סמי מרפא, שבזכותם היא מרגישה ריחוף, שיחרור ולאחר מכן תלות. את התקופה הזו היא מתארת כזמן שמפסיק להתקיים, זמן שבו  אינה מצליחה לעקוב אחר עונות השנה, וילונות סגורים. דווקא בזמן זה  הכתיבה בוערת בה, באצבעותיה, בדמה, בזמן שהיא כותבת היא מרגישה שמסך מגן  המפריד ואוטם בינה ובין המציאות. זו הבריחה שלה.

איכותו של הספר הוא שנכתב בשלוש תקופות שונות, (ילדות, נערות, נכתב ב1967 , תלות נכתבה ב-1971) ומצליח לשמור על אותו סגנון כתיבה, עד כי נדמה ששלושת החלקים נכתבו בפעם אחת.

טובֶה מצליחה להעביר לקורא במילים מצוירות וכואבות את סבלה, את היותה חשופה לכאב. את העולם כשורט ופוגע. את התשוקה לכתוב ובעיקר את הסם כמרגיע ומנתק אותה מצרות העולם, מכנס אותה פנימה אל עצמה ואל כתיבתה.  “המתיקות והאושר השמימי שהכרתי פעם מזמן חודרים לדמי”. כך היא מתארת את הסם שהיא לוקחת לאחר ניסיונות הגמילה.

הכתיבה של טובֶה מאוד יצירית, חכמה ושנונה. תרגומה של דנה כספי משובח ומצליח להעביר את המחשבות והתחושות של הסופרת.

זוהי אחת הביוגרפיות המצוינות שקראתי, הכתיבה הכנה והמדויקת מקרבת את הקורא לעולמה המיוסר של טובֶה ובעיקר לחמלה על נפשה, כעס על מי שדרדר אותה להתמכרות ועצב על מותה.

היא מסיימת את ספרה וכותבת “ניצלתי מהתמכרויות ארוכת השנים שלי, אבל עד יום מתעוררת בי הכמיה הישנה. כל עוד אני חיה היא לא תגווע לעולם.” משפט זה נכתב חמש שנים לפני שהיא מתה בהתאבדות ממנת יתר.

ממליצה מאוד מאוד.

טרילוגיית קופנהגן, טובֶה דיטלבסן

מדנית, דנה כספי

הוצאת עם עובד, 2023

פינלי דונובן מחסלת, אל קוזימנו

אומרים שהספרים הם החברים הטובים. אני יכולv להעיד שהמשפט נכון. יש לי המוני חברים אנושיים, אבל לפעמים הספרים מכירים אותי טוב יותר. כך קרה לי השבוע, שבוע שהיה צפוף ודחוס בדברים טובים, לא איפשר לי להתפנות לספר מאתגר.

חבר טוב המתין לי על המדף בסבלנות ולבסוף בלי להדחק הבין שאני זקוקה לו והתחיל לדבר איתי.

מיד בסיטואצית הפתיחה ובהכרות שלי עם הגיבורה נשבתי בקסמה, או נכון יותר בחוסר האונות שלה. פינילי, סופרת מותחנים, גרושה טרייה שבעלה עזב אותה לטובת אחרת, נמצאת בבוקר שכולו כאוס. היא צריכה להיפגש עם הסוכנת שלה ולדון איתה על המשך הספר שהתחייבה לכתוב. בינתיים בנה מסרב להחליף חיתול ובתה החליטה לספר את עצמה. פינלי השקועה בחובות, לא מצליחה למצוא עלילה לספרה הבא שעליו היא חתומה. כל יום שעובר מרחיק אותה מהשכר שתקבל ותוכל לשלם את החשבונות שתפחו. עכשיו באמצע הכאוס היא תוהה באיזה תירוץ תשתמש עבור אי התקדמות ספרה.

בזמן שהיא משוחחת עם הסוכנת שלה, סועדת בשולחן שלידה שומעת את השיחה על ספרה ומציעה לה הצעה מוזרה ומפתה. הצעה שהיא מותאמת לעלילות הספרים שהיא כותבת. היא מנסה להסביר שלא תוכל לעמוד במשימה. אין לה אפילו שהות להתלבט בין הפיתוי בכסף הרב שתקבל ובכך תוכל להיות שקטה, לבין הסירוב. מכאן היא שקועה באירועים בלתי הגיוניים ומטורפים “לא ידעתי מה גרוע יותר — העובדה שלראשונה בחיי התגאיתי בעצמי באמת, או העובדה שכל הכסף שארוויח עלול להכניס אותי לכלא עד סוף ימיי.”

הסוכנת שנושפת בעורפה מובילה אותה לכתוב עלילה שמתאימה למציאות העכשווית שלה.

 פינלי מוצאת את עצמה בתוך ספר שכתבה. מצד אחד אינה מעוניינת, אך נמשכת לעשות זאת. לא רק בגלל הכסף שלו היא זקוקה נואשות, אלא כי, נכנסה לדמות של ספרה. וכך היא הופכת לבלשית, חוקרת משטרה, חשודה. תוך כדי פעולות היא מנסה לחשוב, לו היתה הגיבורה בספר כיצד היתה מתנהגת, מה היתה עושה.

הספר אינו רק מתח וחשדות. המציאות היומיומית של הגיבורה מתוארת כסיוט, והיא בעידן המודרני שלנו תמצא לה את הדרך להפוך לגיבורה שמצליחה לממן ולהחזיק את עצמה וילדיה.

כקוראת כל מה שסיקרן אותי היה לדעת איך היא תצא מהתסבוכת, הרי היא לא תהיה פושעת בסיום הספר, היא הגיבורה, היא זו שכותבת על דמויות וספרים שסיומם טוב. הסתקרנתי לדעת אילו התפתחויות יהיו שישנו את המסלול.

“פינלי דונובן מחסלת” הוא ספר קריא, חביב עם עלילה קצבית. דמות תזזיתית שחושבת ופועלת מהר. ספר שבו המציאות עולה על כל סיפור.

לא חשוב שהיו בספר הרבה דברים לא הגיוניים ולא מציאותיים בעלילה. אבל ההנאה של הקריאה היא המציאות ההגיונית שלי בקריאה.

ממליצה לקרוא למי שמתחשק לו להתרחק קצת מהסביבה וליהנות לרגע.

פינלי דונובן מחסלת, אל קוזימנו

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

הוצאת, כנרת זמורה דביר,2023

בוקר של אוכסימורון. בוקר של רעש גדול בדממה מוחלטת.

בוקר שהתחיל ברעש גדול, בכל זאת מעל לארבעים איש בסלון ובהרבה התרגשות מהמפגש עם רועי חן והמשיך בצלילה לשקט ודממה.

כולנו היינו מרוכזים ומהופנטים מרועי שדיבר בשטף בלי הפסקה מעל ל- 90 דקות. ממש כמו אחת הדמויות שלו בספרו “רעש גדול”.

צחקנו ממופע הסטנדאפ שערך לנו, מתיאוריו הצבעוניים על הדמויות שנדחקו אליו לחדר הקטן שלו במרפסת הבית. ״כן, ציפורה, בואי ספרי על עצמך ומה את מבקשת ממני.” ״ גבריאלה, אני מבין אותך, גם אני הייתי בגילך רק שהייתי קצת מופרע והברזתי מבית הספר יותר מימי השהות שלי בו.” וכל זה מלווה בטון מתאים בניב ומבטא לדמות. כי רועי למד משחק בתיכון, והיום הוא מחזאי הבית של תיאטרון גשר ונמצא כל היום וכל הזמן עם שחקנים. מה שאינו ברור לבנו הפסנתרן המוכשר שזקוק לשקט וריכוז ואינו מבין כיצד השחקנים מלאי תזזית לפני ההצגה, באים נכנסים מפטפטים.

כשהקריא את מחשבותיה של גבריאלה והמהם את הקונצ’רטו של אלגר נחנקנו מתדהמה. בעלי אמר לי שהוא זמזמם כל כך מדויק.

אם אתם חושבים שאוכל לספר על כל 90 הדקות שחווינו במחציתו, אתם בפרוש טועים.

רק בגיל 14 נחשף לספרים ולקריאה. בביתו לא היו ספרים. את הספר הראשון שקרא השאיל לו  משה מזרחי, אביו של חברו הטוב. הספר   היה “החטא ועונשו”. כשסיים לקרוא אותו הוא נפעם מהדמות והחליט, שהוא חייב לקרוא את המקור והתיישב ללמוד רוסית ברמה של דוסטוייבסקי.

משם הפליג לספר לנו כיצד למד לספר סיפורים. איך בכל יום כשחזר מבית הספר סבתו ודודתו שאלו אותו “נו איך היה היום?” והוא כנער מתבגר שרק מהנהן ופולט “היה בסדר”  תוחקר רבות על ידיהן. כדי שיניחו לו   התחיל לספר סיפורים והפליג ביצירתיות שלו. כך הפך את השיעורים המשמימים לצבעוניים.

את הספר “רעש גדול” דווקא התחיל לכתוב בשקט שהגיע לעולם בעקבות הקורונה. הוא הסתגר בחדרו וכך הגיחו אליו הדמויות שעשו לו הרבה רעש. שלוש דמויות שיש ביניהן קשר טבורי, סבתא, בת, נכדה.

ולמה דווקא יחזקאל?  שאלנו “כי יחזקאל בעיני הוא הנביא האומנותי ביותר, הוא זה שאוכל את המגילה, כמו שחקן שלומד טקסט ומדקלם אותו. הוא מקבל הוראות בימוי מהאל, יש לו יחסים עם קהל.” תודו שלראות את יחזקאל כך זו יצירתיות מיוחדת.

כיוון שקראנו את הספר, רועי סיפר לנו כיצד הוא ראה את הדמויות, מדוע ציפורה היא זקנה מעבר לגיל הכרונולוגי שלה. מדוע גבריאלה מתנהגת כמו שהיא ולמה נועה כל כך פטפטנית ותזזיתית. הוא אפילו גילה לנו שנועה היא בת דמות לשחקנית מאוד מוכרת ומפורסמת שמפטפטת כל כך הרבה.

“רעש גדול” מבחינתו הוא כמו יצירה מוסיקלית ולא רק בגלל קונצ’רטו לצלו של אלגר שאליו מתכוננת גבריאלה. הוא ידע שכיוון שהספר כמו מוסיקה עליו להסתיים באקורד צורם. וכאן הפתיע אותנו במחשבה על סיום הרומן. כולנו נשארנו פעורי פה מול כוונתו של רועי לסיום.

הלוואי ויכולתי לספר לכם בקולו כיצד הלך לבחור ז’קט מחויט למפגש עם האפיפיור והיכן קנה, או את הרשמים שלו מהדוכן בשבוע הספר. התיאורים שלו והחיקויים לא יכולים לעבור בכתיבת המילים.

הוא לא רק היה חוויתי בתיאוריו. דבריו והסבריו החכמים על מדוע לתרגם שוב את “פו הדוב”, גרמו לי לרוץ ולרכוש את הספר. או מה ההבדל בין קריאה דיגיטלית לקריאת ספר מודפס השאירו אותי ללא יכולת לשכנע מישהו לקרוא מול מסך.

רועי חן הוא אחד יחיד ומיוחד.

זה היה אחד הבקרים המיוחדים אם לא ה-בוקר שלנו. בוקר של אנרגיה צבעונית. בוקר של מנעד רגשות חיובים עם הרבה צחוק, בוקר של חוכמה ובעיקר הערצה לאיש מיוחד.

תודה רבה לך רועי על בוקר קסום, מעורר השראה וחיוך. בוקר שבו גרמת לנו לחשוב ולהרהר על משמעות המשפחה, הבית, הגילאים השונים בחיינו. וכל זה בחיוך ונועם.

ואם לא קראתם עדיין את “רעש גדול” אז טוסו במהירות לקרוא אותו. מחכה לכם חווית מיוחדת עם תובנות רבות.

מוזמנים לקרוא כאן מה חשבתי על הספררעש גדול, רועי חן

“נשארתי בשבילכם”  של רוחמה אלבג סחרר אותי.

לא רציתי לסיים את הקריאה בו. משכתי באיטיות את המשפטים ופחדתי, שהנקודה האחרונה תנתק אותי מהמשפחה, מהדמויות, מהזיכרונות הפרטיים והאישיים שלי ממשפחתי, שעלו במוחי בעקבות הקריאה.

ההכרות שלי עם רוחמה אלבג היא רבת שנים. אני שומעת כמעט את כל ההרצאות שלה, על עגנון, לאה גולדברג, נתן זך, עמוס עוז, ועוד יוצרים ישראלים. הידע שלה והבקיאות בתולדות החיים וביצירות של הסופרים והמשוררים מפעימה אותי בכל פעם מחדש. כשהיא מספרת על מקום הלידה של משוררי מזרח אירופה, נדמה כי היא נולדה אי שם בליטא או בקובנה. אבל לא. רוחמה אלבג נולדה בארץ למשפחה יוצאי עיראק. כמו חצי ממשפחתי.

“נשארתי בשבילכם” מנסה לבדוק את קשרי המשפחה הפרטית והמורחבת ואת השפעתה על דור ההמשך. ספר המתאר שלושה דורות של נשים, נשים בעלות קול פנימי חזק.

רוחמה אלבג אינה קוראת לספרה ממואר אלא, אוטוביוגרפיה משפחתית.

הספר נפתח בתמונה דרמטית שבה האשה מנפצת ומחריבה  את שובך היונים של הבעל ומבריחה את היונים. האיש ממלמל אל האוויר “היונים שלי”. שני הילדים, אח ואחות, יושבים על הספה פעורי פה. הפתיחה היא הזיכרון הראשון שמביאה בפנינו הסופרת, אין שמות לדמויות בספר, כאילו היא מרחיקה אותם מאיתנו, מעצמה. גם המקום אינו ידוע.

“יום אחד לא תראו אותי פה” מצהירה האם שוב ושוב, הצהרה שהיא חצי משפט והמשכו הוא שם הספר, “נשארתי בשבילכם”.

עכשיו בהווה כשהילדה כבר בוגרת, והיא ואמה אופות יחד עוגיות, היא חוזרת ושואלת, אינה מרפה, אינה מניחה, “למה הרסת את השובך וגירשת את היונים?” האם מתחמקת ועונה לה “הוא לא היה בשבילי.”

הבת הבוגרת מנסה לחבר את תמונות הזיכרון הקרועות למשהו שלם. מנסה למשוך את החוטים הצבעוניים של שטיח המשפחה, על מנת להבין את אותו קול פנימי שהוא חוט השני של משפחתה. קול שהועבר גם אליה. קול הנשים נע מהעבר להווה, מקול ראשון לקול שלישי ולפעמים המספרת נכנסת לתודעה של הדמות כאילו מנסה לפצח את התובנה וההבנה שלה.

בשיחה הגלויה בין האם לבת מספרת האם את סיפורן של הנשים במשפחה או אפילו של כל הנשים בנות הדור ההוא, שבאו מתרבות אחרת. נשים שנישאו לגברים בשידוך מבלי שיכלו לבחור, גברים שהשתיקו את קולן והתעמרו בהן. אמה של המספרת ניסתה להתמרד וחלמה למצוא בעל בכוחות עצמה, כיוון שהיתה כבר מבוגרת היא נישאה בשידוך, כמו אמה וכמו שרשרת נשים לפניה. חלום אחר חלום התנפץ מול עינייה.

האם נולדה בחברה, שבה  כל הנשים מנקזות את יהבן אל הגבר המיוחל שאינשאללה יביא להן כבוד. על ברכי זאת גדלה אמה וחלמה על כבוד ועושר שהגיע בדמות גבר שתקן, שאינו יודע מה לעשות עם המילים. בעל כמו צל שצמוד לרדיו. “בבית הזה אין עם מי לדבר.” פסקה האם.

חלומה של האם עובר מציפייה לבעל, לילדים, לבית החדש במקום בית הצריף שעל הגג. עד שבזקנתה היא אומרת “כל החיים אני מחכה.”

מעבר להיותו סיפור פרטי אישי זהו סיפורן של נשים ושל תרבות. תרבות שבה בן זכר הוא הנחשב, בנות אינן שוות.

סבתה לא הבליגה על עלבון הנכדה, הבת הבכורה. האם מנחמת עצמה ““אין מה לעשות, גורל,” היא שבה  ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. “תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה.””

נזכרתי שכאשר ישבנו שבעה על אמי, סבתי היתה מוקפת בילדיה על המזרונים,  כשבנה הבכור נרדם היא מיד מיהרה לכסות אותו. כועסת ופגועה שאלתי אותה, “למה רק אותו?” והצבעתי על אחת הבנות שנרדמה. והיא, סבתי, משכה בכתפיה כאילו אומרת לי. מה אני יודעת? ככה זה.

את המסורת הבין דורית מפליאה לתאר אלבג בטקס ניקוב החורים. מגיל צעיר מכשירים את הבת לנישואים. החוטים האדומים באוזן יוחלפו בדבר האמיתי, בזהב, ואלו יחכו לעגילי הבעל שיביא להן כבוד ותכשיט שערכו רב. הדרך מוכתבת, נישואים, כשכבר בחופה אומרים  לה “בעזרת השם לשנה הבאה בברית.” דרך  עם מסלול ברור.

רוחמה אלבג מתארת במילים מצוירות את הבנות העומדות בתור לניקוב, את הלהבה הכחולה המרצדת ואת אצבעותיה של הסבתא המשחילות את החוט. לקורא נדמה כאילו הוא נוכח בחדר ומבטיו עוברים על פני האימהות, שמאחלות לבנותיהן ברכה שתגיע באמצעות בעל עשיר.

חוט ניקוב האוזנים הוא חוט סמלי בין דורי שמועבר בין הסבתא לאם. הוא גם חוט של חוסר שביעות רצון מהבעל, האם רק חלמה והתמרמרה על כך שחלומותיה לא התגשמו. הסבתא, שלא ראתה את בעלה בעין יפה היתה חזקה, הצליחה בתוך גבולות התרבות להרים ראש, להחליט, לגדל גן פורח ועצים.

תוך כדי קריאת תיאור טקס ניקוב האוזנים נזכרתי בסיפורו של אבי כיצד חזר לאחר שירות מילואים וראה את עגילי הזהב באוזניה של אחותי. הוא כעס והוציא אותם ואמר “הבת שלי לא עבד. היא תשים עגילים מרצונה.” ואחר הוסיף בגאווה,”לך  לא הרשתי לנקב אוזניים.”

המספרת בוחנת את עצמה והיכן היא בתוך הרצף הבין-דורי. ביכולת מיוחדת ומופלאה היא מצליחה להיכנס לתודעת הדמויות, מנסה להבין מה הן הרגישו. נותנת מקום לאב השתקן, ומנסה להבין מה עבר עליו מול אשתו הדומיננטית והלא מרוצה. מנסה לפענח אותו ומצטערת על “האיש שחמק מאיתינו.”

כבר בקריאת הדפים הראשונים רותקתי ונכנסתי אל משפחתה של אלבג, כאילו היתה משפחתי. מעט המילים המוכרות לי מבית סבי וסבתי החזירו אותי במכת ברק אחורה בזמן. שמעתי את קולה של סבתי אומרת לי  “בִּלְעִיפִי” המילה היחידה שאני יודעת. עבורי זו מילת ברכה לבתי כשהיא רוכשת משהו חדש. היה נדמה לי שאני רואה מול עיניי את דודות אמי בעלות עגילי הזהב הכבדים שמשכו את תנוכיהם. הוקסמתי מהמילים, מהיכולת התיאורית של רוחמה אלבג. מניתוח הדמויות והבנתן פסיכולוגית.

את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה ימים, סימנתי בו משפטים רבים, ולא מצאתי עד היום את המילים שיוכלו להעביר את התחושות והרגשות שלי שעלו והציפו אותי בעקבות הקריאה. ויש לי עוד הרבה מה לומר ולספר על הספר, אך לא אכביד עליכם.

“נשארתי בשבילכם” הוא  אינו עוד  ספר של דורות ופערי דורות, הוא ספר של דמויות,ספר של כוחות שדוכאו, אך מצאו יכולת לפרוץ בתוך הגבולות. ספר של קשר נפשי עמוק בין הדורות. מבין הדמויות אהבתי את דמותה הדעתנית של הסבתא, דמות צבעונית מלאת מרץ שמביעה דעה על כל מה שלפניה. ולמרות התרבות שבה גדלה והתחנכה היא מוצאת ביטוי ליכולות שלה.

 “נשארתי בשבילכם” אינו ספר משפחתי רגיל הוא פנינה ספרותית מיוחדת. פנינה שבה כל אחד ימצא את עצמו ויחפש אחר שורשיו והקשר האישי שלו אל עברו.

כן. הבנתם. אני ממליצה עליו בחום רב.

נשארתי בשבילכם, רוחמה אלבג

עריכה, דבורה נגבי

הוצאת אפרסמון, 2023

שני כרכים המאגדים בשירים, מילים, צבעים וחיוכים את כל ילדותי וילדותינו.

כשבתיבת המייל שלי נחתה ידיעה מהוצאת “ספרית הפועלים” המבשרת על צאת שני כרכי “שירי הילדים של לאה גולדברג” הואץ קצב הלב שלי.

צירוף המילים שירי הילדים של לאה גולדברג החזיר אותי לימי התום של ילדותי, לאהבת המילים, לשירים הטהורים ולמנגינות שליוו אותי. מיד הזמנתי לי ולחברה אהובה שמעריצה כמוני את לאה גולדברג את הספרים. כעבור מספר ימים הם היו על שולחני. הרגשתי איך כל שנות חיי חזרו אלי.  עלעלתי, הפכתי את הדפים וליטפתי את השירים כמו היו חברים ותיקים. הרחתי את האותיות, כן יש לספר ריח של ילדותי. הספרים הכניסו אותי למנהרת הזמן של ילדותי שלי ושל ילדיי. נזכרתי בעיתון “דבר לילדים”, בשירים המולחנים של לאה גולדברג. בספרי הילדים שלה, “דירה להשכיר”, “נסים ונפלאות”, “המפוזר מכפר אז”ר”, שהפכו לנכסי צאן ברזל.

את שני הכרכים של לאה גולדברג לילדים אני ממליצה לרכוש לעצמכם כמתנה לשבוע הספר.

 כן. קראתם נכון.

כמו בכל שנה אני מתרגשת לקראת שבוע הספר, תוהה ביני לבין עצמי אילו ספרים ארכוש ואביא הביתה מהדוכנים.

בגלל עומס בספריות החדשות שלי, בשנים האחרונות כמעט ואיני רוכשת ספרים מודפסים. מעדיפה את הדיגיטלים. את רכישת הספרים המודפסים אני משאירה לטובת הנדירים שאינם דיגיטליים, או לספרי נשמה שתענוג לעלעל בהם. “כל שיר הילדים של לאה גולדברג ” הוא ספר כזה.

השפה העברית לא היתה שפת האם של גולדברג וכולי נפעמת ומתפעלת, כיצד הצליחה בגיל יחסית מבוגר ללמוד עברית ולהפוך את העברית לא רק לשפת אם, אלא לכתוב שירה ולתרגם יצירות מרוסית, לעברית.

לא גולדברג אהבה ילדים. אומנם לה לא היו ילדים מבחירה, אבל היא היתה רגישה לכל ילד שהיה בקרבתה.

אהבה את ילדי השכונה ברחוב ארנון והקדישה להם ספר “ידידי מרחוב ארנון”. לאה גולדברג כתבה 400 שירים לילדים, שפורסמו בעיתונים “דבר לילדים”,”על המשמר” כספרונים, וכספרים עצמאיים.

גדעון טיקוצקי העורך המוכשר אסף וקיבץ אותם בשני כרכים, לפי סדר כרונולוגי.  כמו כן הוא הוסיף מידע לשירים. הספר מרהיב ביופיו. השירים מלווים בציורים ובאיורים המקוריים, בכריכות המוקדמות של הספרים. בשער כל שנה מובא מידע על מה שהתרחש בעולם, בארץ ואצל לאה גולדברג.

אותי סיקרן לדעת אלו שירים נכתבו לילדי ישראל בימי מלחמת העולם השנייה. לדוגמה בשנת 1943 עם הגעת ילדי טהרן נכתב השיר “האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.”

חלק מהשירים העלו על פניי חיוכים בתמימות ובנאיביות , כמו “רוצה חיש חבר חמור, תן לרותי לעבור, כי בבת אחת בכביש לא ילכו חמור ואיש…ולכן עומד שוטר ומשגיח ושומר.”

הכרך השני ,שירים משנת 1951-1965 מאגד את חיי בתוכו. מיותר לתאר עד כמה התרגשתי לראות את דפי דבר לילדים עם השירים המוכרים לי. והנה באחת הפכו הזיכרונות למוחשיים.

מביאה בפניכם חלק מהיופי של הספר.

טעימה שהיא המלצה חמה חמה לפנק את עצמכם, ילדכם והנכדים.

לאה גולדברג, כל שירי הילדים, כרך א’ ב’

עריכה ופרשנות, גדעון טיקוצקי

עיצוב, מיכל מגן

ספרית הפועלים, 2023

תנינה במישור החוף, טלי כהן – צדק

דמיינו שאתם עוברים באותו הנתיב פעם אחר פעם, לא תמיד מבחינים בפרטים, אבל בוקר אחד נעלם משהו מצד הדרך. ואז הביטחון שלכם מתערער.

כך קרה לשירה, גיבורת הספר, “תנינה במישור החוף”.  בוקר אחד רגיל בהחלט כמו שאר הבקרים, נעלמת לה העיר נתניה מצד הדרך. עיר שלמה נמחקת מהתודעה. עיר שהיתה שנים בצידי דרך הנסיעה שלה איננה.

היא מנסה לנשום לפי קצב, לבדוק את פעולותיה, אבל כלום. אין עיר. עד שהיא נזכרת בניסוי שהיא וחבר נוסף היו שותפים לו בימי לימודיהם באוניברסיטה.

זיכרון הניסוי מחזיר אותה לעבר, לימים שהם היו ארבעה סטודנטים צעירים שלמדו יחד, בעיקר למבחנים. אמיר המחונן והלמדן של הרביעייה החליט לבצע ניסוי, שירה ומיכה שהיו ידידים וזוג מאוד לא ברור מחליטים להיענות לאמיר ולהשתתף בניסוי שהוא עורך. נעמה הצלע הרביעית בחבורה היתה חולה ולא למדה איתם לבחינה.

זיכרונות העבר מתעוררים כעת ועלולים לסכן את ההווה.

לא אספר מה היה הניסוי ואיך העלמות נתניה קשורה אליו. אגלה שהם בעצמם לא זוכרים את הפרטים החשובים שלו וכעת הם מוטרדים בגללם.

אספר שזהו ספר על יחסים ועל חברות, על נפש האדם ומורכבותה, על כאב וצער ופרידות. על קנאה וזוגיות ומשפחה.

אלו הם נושאי הספר, הספר לכאורה רגיל, נפתח בבוקר שגרתי שבו שירה ממהרת לעבודה, שולחת את בנותיה לבית הספר. אך בהמשכו הוא הופך לספר מתח מרתק, שבו רציתי לדעת מה עלה בגורל הניסוי של מיכה ושירה, המתח מתחלף לספר שיש בו פנטזיה הגיונית ובכל זאת יש בו משהו על גבול הפנטסטי.

את ההעלמות הסברתי לעצמי שזו למעשה הדחקה, הדחקה של תקופה שעברה והשאירה משקעים בין החברים. הדחקת מערכות יחסים מורכבות שכנראה לא נפתרו. וכמו ילד שאם הוא עוצם עיניים ואינו רואה את מה שמולו העצם אינו קיים. כך דברים נעלמים לגיבורים. ולא רק עצמים.

לטלי כהן צדק יש יכולת לרתק את הקורא, לא יכולתי להניח אותו וסיימתי לקרוא במהלך טיסה חזרה לארץ. היא מצליחה להציג בפני הקורא דמויות אמינות וראליסטיות. הספר עורר בי מנעד רגשות מכעס ועד חמלה ובעיקר כאב על אחת הדמויות.

“תנינה במישור החוף” הוא שם  מעט מוזר לספר, יש תשובה למשמעותו. בזמן שהם פותרים תשבץ הגיון היא עונה נתניה על ההגדרה תנינה במישור החוף ומסבירה למה היא אוהבת תשבצי הגיון. תשבצי הגיון הם אוכסימורון בתוך המצב הבלתי הגיוני שהם נקלעו אליו.

ממליצה בחום לימי הקיץ החמים, ולא רק.

תנינה במישור החוף, טלי כהן-צדק

עורכי הספר, מירי רוזובסקי ורון דהן.

הוצאת שתים, 2023