רומן פסיכולוגי מהפנט על טראומה וכיצד היא משנה את חיי המשפחה.

סיפור רגיש וכואב על יחסי אחים במשפחה, יחסי הורים ילדים ובעיקר היחס של האדם לזיכרונותיו ויכולת ההתמודדות שלו עם טראומת העבר.

בערוצים המסחריים בארץ ובעולם אנו צופים בעונות רבות של  תוכנית הראליטי הפופולרית, “הישרדות”. אני איני צופה בה, אך מידי פעם, כשאני מציצה בתמונות החולפות, אני תוהה האם זו הישרדות אמיתית? מדוע הם נקראים שורדים? האם הישרדות כפויה נחשבת הישרדות? או האם  הישרדות היא כאשר האדם הנקלע בחייו למצבים קשים שהתנאים איימו על חיו? הישרדות עבורי היא יכולת להתמודד עם מצבים שהחיים כפו עליך.

גיבורי הספר “השורדים” של אלכס שולמן הם שורדים אמיתיים בעיניי (למרות שהם דמויות בדיוניות במציאות לא קיימת).

שלושה אחים, נילס, בנימין ופייר, נוסעים לבית הקיץ של ילדותם, כדי לפזר את העפר של אמם. הם לא ביקרו בבית הקיץ עשרים שנה. ברור לקורא שהנסיעה תהיה נסיעה של מסע בזמן לעברם. מסע שבו הם יצטרכו להתמודד עם אירוע מהעבר ועם עצמם. כשהם אוחזים בכד האפר של אמם הם מנהלים התחשבנות על העבר.

השלושה גדלו בבית  מזניח, בית שאינו מתפקד,הורים ששותים יותר מידי, ההורים לא השליטו סדר ומשמעת, ואם עשו זאת הסדר נסדק במהירות. לא היתה דאגה לניקיונם ולהזנתם. “החינוך של אמא היה נוקשה ומוכתב על ידי חוקים, אבל לא עקבי.”

“האחים חונכו כבני המעמד הגבוה אבל בתנאים שדמו לחיים מתחת לקו העוני. חונכו כבני אצולה שהתבקשו לעמוד זקופים, למלמל את ברכת המזון, אבל לא הושקעו בהם משאבים, או יותר מדויק לומר, שמעט מאוד משאבים הושקעו בילדים. החינוך האקדמי לא הושלם, הוא התחיל בהרבה רוח וצלצולים אבל גווע לאיטו.”

לאחר אותו הקיץ תיפקוד המשפחה מתדרדר.

האחים: נילס הבוגר, המופנם והמוכשר בלימודים, מרוחק מאחיו, מתבודד, זו דרכו להתמודד. בנימין הילד השני בעל החושים החדים והרגישים לסביבה. הוא זה שקולט את המילים של ההורים, מחפש אחר נקודות שבירה ביניהם בניסיון למנוע מריבות. פייר האח הצעיר נע בין שני אחיו.

האחים חוזרים בזמן אל ימי הקיץ, שבילו בבקתה שעל שפת האגם. ימי הקיץ הארוכים, שבהם ההורים שתו יותר מיד, האמא ישנה עד כלות והאב העריץ שלח את ילדיו למשימות הישרדות. כמו לחצות את האגם, אירוע שבו הם כמעט טבעו, וכשחזרו בערב לאחר שעות שחיה וכמעט טביעה, האב לא התעניין בהם כלל ונכנס לבקתה.

הקורא שעוקב אחר הדמויות, מרגיש במתח של אסון מתקרב. קראתי את הספר בדריכות, בתחושה של “נו, מה כבר יקרה כאן?” ואכן סיום הספר הוא כמו אגרוף בבטן, שנוטל מהקורא את יכולת הנשימה. לקחו לי כמה ימים טובים לעכל את אותו הקיץ של האחים.

הסיפור מסופר על ידי מספר יודע כל דרך עינו של בנימין, המספר אינו רק מספר יודע כל, אלא גם מספר עד. לקורא יש תחושה של הרחקה, אותה הרחקה היא לב ליבו של הסיפור. מודה, הרגשתי שהסיפור מסופר כעדות, עדות שיוצרת מתח, אבל לא זיהיתי את כל הרמזים לקראת סיום העלילה.

הסיפור נע בין עבר להווה, נע בין הדמויות ומערכות היחסים של האחים. היום כשהם בוגרים ונוסעים יחד בפעם הראשונה לאחר עשרים שנה, הם זרים גמורים אחד לשני. ובכל זאת הזיכרונות והמשפחה ובעיקר מה שקרה באותו הקיץ מאחד אותם. הם תוהים כיצד מאחים שהיו קרובים הפכו לזרים. התשובה לכך היא אותו הקיץ שהפריד ביניהם וגרם להם לא לחזור אל הבקתה.

כשהם מגיעים אל הבקתה בנימין אומר “אני לא יודע, לרגע אני מרגיש שחזרתי הביתה, אבל חלק אחר בתוכי זועק שהוא רוצה להימלט מכאן.” בנימין הדחיק את אותו אירוע עד כדי מצב של שיכחה, לכן הוא רוצה להימלט. המפגש המחודש עם האחים, כשהם אוחזים בכד האפר של אמם מוביל אותם להתבונן פנימה אל עברם, להיזכר במה שהיה וסוף סוף לדבר על מה שקרה.

גילוי העבר מהווה עבורם פרידה מילדותם ועמידה מול זיכרון כואב. הקורא הולך יחד עם הגיבורים יד ביד ומחכה בדריכות לדעת מה היה שם באותו הקיץ. מה שמתברר לאחים להפתעתם, הוא שכל אחד זוכר אחרת את האירוע. וכמה טבעי הוא  שעל כל אחד האירוע השפיע אחרת.

כשהגעתי לסיום והגעתי לאותו אירוע הרגשתי שהסופר עשה עלי מניפולציה. יש לכך הסברים פסיכולוגים שניתן להבינם. גם כשחזרתי לאחור וקראתי שוב את הרומן, כדי למצוא את הנקודות המרמזות על הסיום, לא השתכנעה דעתי.

איני אומרת שהרומן אינו טוב, הוא כתוב היטב, מהודק, מאוד מרתק ומושך. הקורא מרגיש שאינו יכול להשאיר את בנימין עד שהוא לא יספר לו מה קרה. עדיין הסיום פגם לי בכוחו של הרומן.

ובכל זאת אני ממליצה עליו מאוד מכל הסיבות שמניתי, ומוסיפה, תקראו בזהירות, אל תמהרו לסיום.

השורדים, אלכס שולמן

משוודית, יעל צובארי

עורכת התרגום, מרים קוץ

הוצאת תכלת, 2022

כמה אהבה היתה אצלי הבוקר בסלון. 

אהבה שהגיעה עם אורלי סיגל והדמויות המרגשות של ספרה בכמויות עצומות.

אורלי אינה צריכה להתפנות לאהבה כמו השם של ספר האחרון שכתבה “ועכשיו אהבה”.  האהבה קיימת בה בשפע, נדמה לי שאפילו מתוך שינה היא מטיילת ממנה החוצה.

אירחתי סופרים רבים אצלי בסלון, אורלי היתה בין הסופרים הבודדים שהודו לאנשים שהגיעו וקראו אותם. התודה נאמרה מכל הלב. בנוסף היא הפתיעה אותנו כשביקשה שכל אחת תאמר את שמה ומה משמעות המילים עבורה. בסיום המפגש היא זכרה את כל שמות הנשים, והיינו 25.

“מה היה אם?” ככה התישבה  אורלי סיגל לכתוב את אורלי הגיבורה של ספרה. “זו אינה דמות בדיונית, היא הרבה ממני ובעיקר נושאת את עול מה היה קורה לו”. אורלי  אנתרופולגית במהותה, מחפשת עם פנס את האזורים שלא מדברים עליהם, כמו הבחירה באמא שמטפלת ומחתלת ילד בן 14 בתפקוד נמוך. על המקום הזה היא רצתה לכתוב.

זהו ספר על אהבה, סופרת שאוהבת את קוראיה, סופרת שאוהבת את הדמויות שלה. אורלי אמרה שהיא כותבת על כאב ואהבה. “ואם אני מדלגת על כתיבת הכאב, אני מרגישה שאני מרמה.”

בכל מפגש אנחנו לומדים משהו תהליך הכתיבה של הסופר. אורלי במפגש חידדה את הפן הפסיכולוגי של הדמויות ובעיקר של הסופר שמניע אותן.

סיפרה על לידתן של הדמויות. ולא רק על הרגע שבו הן יצאו לאוויר, אלא כיצד הן מתפקדות בעולם, איך הן אפילו מזיעות ואיפה, ואיך מרגישות בתוך הזיעה.

גילתה לנו על נפשן של הדמויות, גילתה סודות איך הן נולדו. למשל, נעמי נולדה מתוך סקרנות. דמות אחרת מתוך בדיקה מה היה אם, ונוספת מתוך חווית כתיבה קבוצתית.

“ואיך נפרדים מהדמות?” שאלנו. “בקלות, ברגע שהן יצאו לעולם הן עצמאיות. רק דמותה של שרה גיבורת הנובלה “חממות” עדיין איתי.”

ואנחנו? רותקנו מול עינייה הגדולות והיפות עקבנו אחר התנועות שלה מהופנטות, וכשהקריאה כמו שחקנית קטעים משמעותיים מספריה, אף אחת לא נשמה. נדמה לי שאפילו המנופים שבחוץ עצרו תנועה.

ישבנו וגמענו את דבריה, לא רצינו שהיא תסיים לדבר. רצינו עוד ועוד לאחוז במילותיה העוטפות והזורמות.

שלוש שנות קורונה חיכינו למפגש איתך, היה שווה לחכות.

אורלי יקירה, תודה לך על בוקר שכולו אור ואהבה. בוקר מלא משמעות וגדוש במילים חכמות ותובנות. יצאנו מלאות, איך אמרה לי אחת המשתתפות “היא נתנה לי תובנה לחיים”.

מחכות לארח אותך בספר הבא.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אורלי סיגל.

ועכשיו אהבה

בואי

ניסויים פתוחים

“שיעורים בכימיה” הוא ספר שנון, חכם, מצחיק, קצת עצוב ובעל תובנות רבות.

בעיקר זהו סיפור על מאבקה של אשה המאמינה בעצמה וביכולות שלה. אשה המאמינה בשוויון מגדרי.

היחסים שלי עם שיעורי כימיה היו מורכבים ואף שנואים. כמעט ולא זכיתי לתעודת בגרות בגלל נכשל בכימיה. לעומת זאת שעורי הכימיה היו משעשעים, היתה לנו מורה בלונדינית בעלת  קול צייצני, רגליה היפות נמתחו מחצאית מיני, בני הכיתה נהגו להחביא לה את הגיר על המשקוף הגבוה של הלוח. אתם מדמיינים את עיניהם בוהים בה, כשהיא מושיטה את ידה לחפש את הגיר, אי שם גבוה? זו הכימיה היחידה שהיתה לי בשיעורים שלה.

“כימיה היא שינוי” מצהירה אליזבת זוט בתוכנית הטלוויזיה שהיא מגישה.

השנים הן שנות השישים בארה”ב. נשים כמעט ולא יצאו לעבוד, ציפו מהן להישאר בבית, ולעסוק במטלות של הבית. את היכולות שלהן הן הפגינו בהתנדבות בבתי הספר של ילדיהן. (אולי זו כוללני מדי.)

אליזבת זוט, כימאית מוכשרת, עובדת בחברה שבה שולטים הגברים. היא יפה, חכמה, מבריקה, פורצת דרך, שאינה מאמינה בחתונות, בעלת כלב העונה לשם שש וחצי, אם חד הורית למאד החכמה והמקסימה. איזה סיכוי יהיה לה בעולם גברי של ראשית שנות השישים?

אכן סיכוייה כמעט אפסיים. היא נזרקת מהאוניברסיטה שבה למדה, מפוטרת מעבודתה ומהמחקר שלה. בדרך מקרית היא מוצאת עצמה מנחה תוכנית בישול בערוץ טלוויזיה. התוכנית עבורה היא במה, במה להעברת מסרים, ראשית הכימיה, לטענתה הבישול הוא מדע, החומרים הם כימיה ויחסים. תוך כדי בישול ומתכונים היא מביאה את האני המאמין שלה. את כוחותיה ומעמדה של האשה.

“אני מתייחסת לאטומים ולמולקולות, החוקים האמיתיים שמושלים בעולם הפיזי. כשנשים מבינות את הרעיונות היסודיים האלה, הן יכולות להתחיל לראות את הגבולות השקריים שנוצרו בעבורן.”

“שיעורים בכימיה” מתאר את תקופת שנות השישים, אך הוא בהחלט ספר  בעל רעיונות השייכים גם למציאות שלנו. ספר שמדבר על מעמד האשה, ניצול,  ואפילו מי טו. ספר בעל רעיונות שוויוניים ללא הבדל מין, גזע ומעמד.

“אומץ לב הוא שורש השינוי — ושינוי הוא מה שנועדנו לעשות ברמה הכימית. לכן כשתתעוררו מחר, תבטיחו את זה לעצמכן. לא תעצרו את עצמכן יותר.”

הספר קריא, הדפים נעו ונהפכו מעצמם. דמותה של אליזבת שובת לב, אהבתי את הראייה האנושית שלה. את היכולת להסתכל על העולם בעיניים נקיות ושוויונית ללא אבחנה והבדל, לפעמים בתמימות.

לדעתי הספר נכתב על תקופה אחרת בעיניים של הווה ועכשיו. לו היה נכתב בתקופת אמת, של שנות השישים, ודאי היה נכתב אחרת. עובדה זו מעצימה את הרעיון לשוויון בכל תקופה.

ספר ממתק, ממליצה בחום.תהנו מכל דף ותתמוגגו מהדמות.

שיעורים בכימיה, בוני גרמוס

מאנגלית, הדסה הנדלר

הוצאת תכלת, 2022

נובלה דחוסה ונוגעת ללב הכתובה כמונולוג מחשבות של הגיבורה, שאינן מרפות ואין מניחות.

כשסיימתי לקרוא את הנובלה העלמה אלזה לא ישנתי בלילה ובכיתי.

אלזה, עלמה צעירה יפיפה בת ,19 נמצאת בנופש באיטליה עם דודתה. מברק שמגיע מאמה קוטע את שלוות המנוחה ואת המחשבות הרומנטיות של אלזה. במברק היא מתבקשת להמתין למכתב הסבר מאמה. אלזה מבינה שהמכתב חשוב וההודעה שתגיע לא תהיה בעלת בשורות טובות. ואכן כך. אמה מפרטת בפניה את הקשיים הכספיים של אביה עורך הדין. אם לא ישלמו את הסכום אביה ימצא עצמו בכלא. האם מבקשת ממנה שתפנה לדורסדיי, מכר ותיק ששנים  חושק באלזה ותבקש ממנו את ההלוואה.

מרגע זה הנובלה נעשית דחוסה וצפופה במחשבות שמציפות את אלזה. לפעמים הן מתערבבות עם משפטי שיחה של אלזה עם הסובבים אותה. זרם המחשבות שלה כתוב כזרם תודעה פסיכולוגי. מנעד של רגשות אימפולסיביות. רגשות שהקורא שותף להן. כבר שבע שנים שזה נמשך. שבע שנים שבהן מוצא האב את עצמו בחובות. היא כועסת על אביה שלא הגיע בעצמו לבקש.

אלזה עוברת טלטלה של רגשות, מכעס על משפחתה שהיא צריכה לעבור השפלה, לכעס על עצמה, שלא למדה ולא יכולה להועיל. ממחשבות  על פחד, שאביה עלול למצוא עצמו בכלא לעוינות שהוא גורם למשפחתו לעוול. מתחושת עלבון וכעס על ניצול יופייה, נעוריה,  לרחמים על הוריה ולבסוף למסקנה, שהיא צריכה להציל אותם.

היא רוצה למות, היא רוצה שאביה ימות, רוצה שמר דורסדיי ימות, אבל רגע, לא. היא רוצה לחיות, היא רוצה להיות נחשקת. כך נעות המחשבות במוחה הרותח של אלזה.

תוך כדי המחשבות  היא מגלה לקורא עובדות על משפחתה, על אביה ואמה ועל אותו דורסדיי המבוגר ממנה שחושק בה.

יופי הנובלה והמחשבות הדחוסות הוא שהקורא חושב את אותן המחשבות של אלזה. תוך כדי קריאה, גם אני הרגשתי את הכעס עולה גואה ומציף אותו. עברו בי אותן התחושות ואותן המחשבות של אלזה. הקורא נסחף לתוך מוחה ומתערבל בתוך המחשבות.

לאחר שעות של לבטים וחיבוטי נפש מחליטה אלזה לפנות אל אותו קרוב משפחה. והוא מוכן לתת לה את הסכום הנדרש בתמורה.  ” קורן ממך קסם, אין בזה עלבון, זה נשמע כמו סחיטה אבל לא, למדתי שלכל דבר יש מחיר מי שנותן כספו זכאי לתמורה. כל מה שאני דורש הוא שיורשה לי לעמוד רבע שעה לפני יופייך ביראת קודש”

אלזה מזועזעת. ושוב המחשבות נדחסות למוחה, עולות ומושכות את נשמתה אל התהום. במחשבות שלה עולים רמזים מטרימים מהמיתולוגיה היוונית. “אני לא מפחדת מנחשים. כל עוד הם לא נושכים לי את הרגל”.

היא מקבלת החלטה. מהי ההחלטה והאם תקבל את הסכום הנדרש, על כך  תצטרכו לקרוא בסיום הנובלה הנפלאה הזו.

הספר יצא לאור בשנת 1924 כמעט לפני מאה שנים. בשנים האלו התפרסמה תורתו של פרויד. שניצלר שבהכשרתו הוא רופא האמין בתורתו של פרויד ובנבכי התודעה ותת ההכרה של האנשים. הנובלה נכתבה לאחר מפגש בין פרויד לשניצלר. הנובלה כתובה כזרם תודעה נפשי. ארתור שניצלר מצליח להיכנס לתודעת הגיבורה באופן מדויק כל כך. מחשבותיה היפנטו אותי. בליל התחושות ומנעד הרגשות שלה כל כך אמיתי ומציאותי.

הספר הזכיר לי מעט את הסרט “הצעה מגונה” בכך שהוא מעלה שאלות מוסריות שמתאימות גם לתקופתינו למרות שחלפו מאה שנים מאז פירסום הנובלה.

יש כאן ביקורת חברתית על מעמד העשירים וניצול כוחם. ביקורת שיש לה מקום גם לתקופתנו.

יצירת מופת סוחפת, שתורגמה שוב להפליא על ידי אילנה המרמן. תרגום קולח שמתאים לתקופתנו.  

נובלה שלא תוכלו להניח מהיד והיא מצידה לא תניח לכם.

העלמה אלזה, ארתור שניצלר

מגרמנית, אילנה המרמן

ספרית הפועלים, 2020

שלוש דמויות הקשורות זו לזו מספרות את סיפורן האישי.

דמויות אנושיות שאינו מושלמות עם סודות מהעבר.

 רוז, יפיפיה נשואה לתומס, טוענת שהיא שקרנית, או נכון יותר בודה את המציאות של חייה מחדש בכל פעם, נמלטת מביתה. בבריחה שלה אוספת טרמפיסט וממציאה עלילה חדשה, שהיא נוסעת להציל את אחותה מבעלה השתיין. לפני בריחתה  היא משאירה פתק לבעלה שלא יחפש אותה. “תוכן הפתק היה נכון, אבל לא ציינתי בו אמת גדולה יותר.” רוז אינה בורחת מפני בעלה, היא נסה, כי היא אינה יכולה להיות כלואה בחיי הנישואים. היא מחפשת אות מהאל ומוצאת אותו בעזרת הנסיעה לכיוון מנזר סנט אליזבת. מקום מקלט לנשים הרות שלאחר הלידה מוסרות את ילדם. רוז בהריון בעלה אינו יודע זאת.

במנזר מגלה רוז את עצמה ואת הכוחות שלה. היא מתנדבת במטבח, קשובה לצרכי חברותיה ההרות, תומכת ועוזרת להן. אות נוסף מתגלה לה בדמות בן, הגבר שמשמ כאיש תחזוקה ותיקונים במנזר.

בן, דמות אנושית ורגישה הנושאת טראומה עמוקה. בן מתגורר בקרבת סנט אליזבת ומכיר את כל הנשים הנמצאות בו, אלו שנשארות קבוע ואלו שעוזבות לאחר הלידה. דרכו אנחנו לומדים על רוז. הוא מספר לנו עד כמה היא יפה ועד כמה היא אשה חזקה באופייה.  בן מתגלה כאוהב ומסור, אבא רגיש לבתו ומאוד אוהב את אשתו. הטראומה ורגשות האשם מהעבר מכתיבים את חיו בהווה.

את סיסליה אנו פוגשים  כשהיא בת 15. סיסליה גרה בסנט אליזבת עם הוריה. סיסליה, נערה מתבגרת אומרת שאמה כמעט ולא מדברת איתה רק מה שנחוץ. קשורה לאביה, עבורה הוא עוגן, אינו משתנה ותמיד נמצא שם. בסיום הרומן היא מתעמתת עם אמה, היא מרגישה שהיא מסתירה ממנה סוד ואינה מגלה לה. היא אפילו מרגישה שהאם סולדת ממנה. למרות זאת, סיסיליה אינה מוותרת על ניסיון הקשר עם אמה ומבקשת ממנה שתלמד אותה לנהוג. רוז אהבה לנהוג, כי העולם נע בכיוון שהידים קבעו. ״נהיגה היא הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד. נהיגה היא היקום״

“אדונית השקרנים” הוא רומן ביכורים שאינו ביכורים. אן פאצ’ט כמו בכל ספריה, אילו שבאו לאחר הרומן “אדונית השקרנית” עוסקת באותם נושאים שמלווים אותה. התפרקות המשפחה והנישואים, נטישת ילדים, החיפוש אחר אהבה וזוגיות.

אן פאצ’ט מצליחה לחדור אל נפש הדמויות שהיא בוראת. מצליחה לתת לכל אחת ביטוי משלה, הן נפשי ובעיקר סגנון דיבור שונה. השינוי במעברי התקופה ומשלבי הלשון של כל תקופה נפלא בעיניי. סיסליה הצעירה מדברת שונה מאמה. היא מצליחה להבין את בן כגבר ואת ההתנהלות שלו בעולם. כל דמות ייחודית ומעוררת הזדהות ואמפטיה. כולל רוז שהיא תעלומה וחידה גם בעיני עצמה.

“אדונית השקרנים” ספר קריא שמשקף תקופה עם דמויות שנכנסות ללב.

אדונית השקרנים, אן פאצ’ט

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

עורך הסדרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2022

“חייו המוזרים של איוון  אוסקין” הוא ספר פילוסופי.

אם ניתן לחזור לעבר אילו טעויות היית מתקן? שאלה פילוסופית נצחית שקיימת ביני לבין האיש שלי. הוא מוכן לחזור לעבר ואני לא. שאלה זו העסיקה סופרים ופילוסופים טובים ממני. כולנו מכירים את פרדוקס סבא או סבתא או פרדוקס מסע בזמן. אם נחזור בזמן ונהרוג את סבא לפני שהכיר את סבתא כנראה שלא ניוולד.

 פיוטר אוספנסקי הוא פילוסוף ומורה רוחני רוסי, בשנת 1915 פרסם את ספרו “חייו המוזרים של איוון אוסוקין” שהפך לספר פולחן.

בספרו הוא מעלה את השאלה הפילוסופית האם ניתן לתקן את טעויות העבר.

איוון בן העשרים וחמש נפרד מחברתו אהובתו, זינאידה, בתחנת הרכבת. היא נוסעת עם אמה לנופש בקרים. בשיחת הפרידה עם אהובה, איוון, היא אומרת לו שייחסר לה, חבל שאינו מצטרף אליהן. ומוסיפה “איני אוהבת לכתוב מכתבים, אל תחכה זמן רב, מוטב שתבוא מהר. אחכה לך חודש חודשיים…ואחר כך אפסיק לחכות.”

איוון נותר מאחור. לאחר שלושה חודשים ושלושה מכתבים מזינאידה היא מפסיקה לכתוב לו ונעלמת. במפגש מקרי ברחוב, בינו לבין אחיה של זינאידה מתברר לאיוון, כי היא עומדת להינשא. איוון המיואש פונה לקוסם ומבקש ממנו, שיאפשר לו להתחיל מחדש, כי כעת הוא יודע מה עליו לעשות. הקוסם צוחק ואומר “אפשר להשיב הכול, הכול-אבל גם זה לא יעזור.”

איוון חוזר לימי נעוריו בפנימייה מצויד בזיכרונות מהעבר-עתיד שלו. התחושה שלו שהוא נמצא בחלום מוכר. היתרון הוא  שהוא יודע מה יהיו המהלכים הבאים, ויכול לנצל אותם לטובתו, כמו לא לנשור מהפנימייה, מה שקרה בחייו הקודמים.

״גם אם זה קרה אז, מדוע זה מוכרח לחזור על עצמו גם כעת? הכול צריך להיות שונה, הרי דווקא לשם כך חזרתי. כמובן, יש דברים שאינם תלויים בי. אבל אולי אם אשנה את החיים שלי, אוכל לשנות בכך גם את החיים שלה? כמובן, הצער וההתרגשות שחוותה אז מילאו את תפקידם, ליבה לא עמד בזה. עכשיו הכול יהיה אחרת.“

האם יצליח איוון לשנות את חיו? להחזיר את אהובתו אליו? ולחיות כמו כל האחרים כפי שהשתוקק?

אלו הן שאלות מסקרנות ומעוררות עניין אצל הקורא, אם מתמקדים בעלילה הרי שהיא בנאלית, פשוטה.  כבר קראנו על חזרה לעבר בהרבה ספרים. אל לנו לשכוח שהספר נכתב בראשית המאה הקודמת ומאז נכתבו מספיק ספרים בסגנון. כמו 4321 של פול אוסטר, או “לפני שהקפה יתקרר” של טושיקאזו קאוואגוצ’י

אבל לא העלילה והאם יצליח איוון במשימתו היא החשובה בספר. עברו ימים מאז שסיימתי לקרוא ותהיתי האם לזה התכוון פיוטר אוספנסקי? מהו הרעיון שאותו רצה להעביר?

בסיפור חיו של איוון באמצעות החזרה לעבר וניסיון תיקון חיו הוא מתאר את אופיו ואישיותו של איוון. את השעמום שגוזר על עצמו. את חוסר העניין שלו בכלום פרט לעצמו, ואינו דואג שיהיה לו טוב, מחמיץ שוב ושוב הזדמנויות. כיוון שאינו חי את חיו. הוא חי בשוליים, הוא מתעניין בכולם, מקנא בכולם, רוצה לחיות חיים אחרים, אך אינו עושה דבר, אפילו ההזדמנות שניתנה לו לחיות מחדש אינה מועילה לו.

התשובה היא אצל הקורא, כל אחד יכול לבחור את הנושא או הרעיון המנחה של הספר כראות עיניו. ניתן להבין שכל מה שהיה היה, ואי אפשר לשנות עבר אלא עתיד (אולי). העבר יכול ללמד את האדם על עצמו ואישיותו ולהנחות אותו קדימה. על האדם מוטל הגורל לחיו.

זינאידה אומרת לאיוון “אם אדם רוצה משהו כל כך הוא פשוט עושה.” כמה נכון. ואכן בסיום הספר יש תחושה שהקוסם הוא הפסיכולוג והקואצ’ר של איוון ושל הקורא.

תוך כדי מסעו לעבר של איוון, עולות שאלות פילוסופיות ומוסריות, איוון תוהה האם חבריו ללימודים גם הם חזרו בזמן, או שנותרו כמו שהיו? איך עליו להתנהג מול אימו כאשר הוא כבר יודע שהיא תמות בקרוב? ועוד שאלות.

סיום הספר הוא סיום מיוחד ורענן, שונה ממה שעולה בדעתו של הקורא.

“חייו המוזרים של איוון אוסוקין” אינו מתאים לכל אחד, שכן העלילה מוכרת ונשאלת בהרבה אופנים, הסיום המיוחד הוא המעניין בספר, המפגשים עם הקוסם, דמות צבעונית וחכמה מעוררים עניין. מעל לכל נשבתי בכתיבה של פיוטר אוספנסקי. כתיבה משובחת, עניינית, הוא אינו מרחיב מעל למה שצריך. ברובד הנסתר של היצירה קיים נושא היצירתיות והאומנות. איוון אומר “היה נדמה לי שכבר חייתי פעם. למשל, הכרתי את פריז, אף על פי שכמובן לא הייתי כאן. אפילו היום נדמה לי לפעמים שגרתי בפריז פעם, בעבר.”

“זה היה קשור לחלומות בהקיץ מורכבים מאוד או לדמיונות על חיים קודמים ועל קוסם, שנדמה לי שראיתי אותו בחלום או שדמיינתי שראיתי, ושחזה לי את העתיד.”

אוספנסקי התעניין רבות בעתיד ובהשפעת הטכנולוגיה. הספר נכתב בסביבות 1905 ופורסם עשר שנים לאחר מכן. שמו היה “סינמה דרמה” בשנת 1947 הוא משנה את פרקי הסיום של הנובלה.

התשובה שלי למשמעות הספר היא האומנות, באומנות ניתן לשנות, לערוך מחדש כתב יד וסרטים. במציאות לצערי אין אפשרות שכזו. הספרות והקולנוע הן שתי אומנויות שיכולות לתקן את העבר, יש בהן תשובה למה היה קורה לו.

ספר מיוחד, מעורר שאלות למחשבה, ספר שיש בו פנטסיה, פסיכולוגיה פילוסופיה.

חייו המוזרים של איוון אוסקין, פיוטר אוספנסקי

מרוסית, דינה מרקון

הוצאת תשע נשמות, 2022

קריאה בספרים ממוארים היא  סקרנות  והצצה עבורי.

אני סקרנית לקרוא אילו זיכרונות מעצבים בחר הסופר לשתף את הקורא. והאם הזיכרונות הם עירוב של עובדות עם בדיה. בכתיבת הזיכרונות הסופר פותח בפני הקורא הצצה לעולמו ולאירועים שעיצבו את חיו.

זיכרונות הילדות בפרט וזיכרונות באופן כללי מתעתעים הם. האם היו בדיוק כמו שזוכרים?

חיים וייס למד מאימו את בריאת העבר מחדש. היא סיפרה לו  שישבה על ברכי ביאליק, וכשחיים העיר לה שביאליק נפטר לפני לידתה, פטרה אותו במילה “עובדה”. וכך, ברור לקורא שהמספר יערבב יחד עובדות עם דמיון או עם השלמות פערים. וכמו אימו הוא “יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה על כוחם של אלו שהתרחשו.”

בכתיבה מרתקת, רגישה ועדינה מצליח חיים וייס להעביר לקורא את פרטי חיו, את שברי האירועים שאולי עיצבו אותו.

“פרקי הספר הזה שבורים וקטועים ומציאות ובדיה משמשות בהם בערבוביה. מקצת מהדברים קרו ומקצתם לא, ועל רובם אין ברצוני או בכוחי להכריע. הסיפורים הללו אינם מבקשים להתלכד לכלל תמונה אחידה, שלמה אלא נגזר עליהם להישאר בשבריריותם.”

חיים וייס כותב את זיכרונותיו כאילו הם חיים וממשיים, כך שהקורא חש אותם מול עיניו.

האירועים  שבחר הם אירועים מכוננים עבורו מילדותו עד בגרותו, מימיו הראשונים בבית הספר העממי, בית הספר שנמצא בקצה השני של העיר בשכונת קטמון, עד לסיומם. זהו סיפור מסע  מילד לנער ועלם מהדת אל החילוניות. התיאורים החיצוניים והאירועים הם הארות שלו למסע הפנימי.

במשפטים צבעוניים הוא מכניס אותנו לעולמו הפנימי. עולם של ילד סקרן וחכם, שאינו מבין את פשר מצוות עשה ואל תעשה שנכפו עליו. מסעו מתחיל כמסע פיסי באוטובוס החוצה את העיר אל בית הספר, שנמצא בקצה השני של העיר. הוא אהב להביט מכיסאו על נהג האוטובוס שהוביל אותו ואת חבריו לביה”ס.

באותן נסיעות במפגש הרחובות יחזקאל ושמואל הנביא הוא פוגש באשה הלובשת חלוק ורוד מרופט וידייה אל השמיים, חלקי גופה החשופים הם עדות לנפשה השבורה. את הטקס היא מקיימת פעם אחר פעם, איש אינו יודע מה שמה. “המשוגעת מהלאגר” מפטיר הנהג.

זיכרונותיו מתמקדים בעיקר בלימודיו בבית הספר הדתי בהתבגרותו שלו ושל חבריו. התיאורים שלו לא רק צבעוניים, אלא מלאי  הומור. היו לי רגעים שפרצתי בצחוק. אמיתי ! למשל תיאור בר המצווה של חברו, אילן בנו של קבלן עשיר, אילן הוא “מערוגה אחרת”, שונה במראהו ובהתנהגותו. בבר המצווה הוא וחבריו נחשפו לעולם אחר, עולם מאיים. הוא וחבריו הרגישו שנחטפו לעולם זר. מכושפים הביטו ברקדניות הבטן המעורטלות. ההורים זעמו על כך ש”בנינו הרכים זוהמו, נזק לכל החיים” ואילו הוא חזר מאושר. עבורם זו היתה חניכה לפיתויים.

במגרש הכדורגל למדו על מיניות נשים וארוטיקה. מבטי הערגה מול תמונות הערום לוו  בקללות הרב שנשמעו במוחם.

הפרק המצחיק ביותר, שגרם לי לפרצי צחוק עד דמע הוא הפרק “ספרים מחוקים”  ששמו הוא שם הספר. מחשש לספוילר לא אספר במה הוא עוסק רק אומר שזהו אחד הפרקים החשובים בראיית עולמו של המספר. פרק שבו למד על מקום הדת בעולם התרבות, על הספרות, ועל השלטת דעת הרבנים ואיסורים. על החטא כאסון. בין האירועים הכתובים בהומור צפונה דעתו של חיים וייס כנגד איסורי הדת. ובעיקר יש בו את זרעי אהבתו לספרות העברית, אהבה שממשיכה עד היום.

המצחיק הוא שעל העולם החילוני הוא למד מקריאה בעיתוני לאשה של אימו שהוטמנו עמוק בארון בין חולצות, כובעים וכיסויי ראש.

ספר שהוא תענוג קריאה, מרתק ומרגש בעדינותו.

את הספר ערך חיים באר ברגישות רבה.

ספרים מחוקים, חיים וייס

הוצאת אפרסמון, 2022

רומן מקסים ומחמם לב. נשאבתי אליו. רומן שהוא מסע פנימי של הגיבורים אל הכאב האישי שלהם. מסע אנושי ורגיש שייגע בקורא.

האם אפשר להתאהב באדם מבלי לראות אותו? האם הנכות שלהם יכולה להתקבל אצל כל אחד מהם?

 מה קורה לזוג אנשים, שחולקים יחד חדר במחלקת שיקום? לשניהם טראומה בעקבות תאונה שעברו. שניהם שונים באופיים. הם אומנם באותו החדר, אך וילון מפריד ביניהם והם לא ראו האחד את השנייה.

אליס ואלפי עברו תאונה קשה.

אליס,רווקה, עצמאית, צינית. בגלל אירוע מהעבר היא הסתגרה, התמסרה  באופן טוטאלי לעבודתה, פרט לחברתה הטובה שרה, שעברה לאוסטרליה, היא לא הקיפה עצמה בחברים. ערב אחד כשנשארה לעבוד עד השעות המאוחרות, פרצה שרפה במקום העבודה, והיא נכוותה קשה. כולם אמרו לה שהיה לה מזל. כשהתעוררה גזרה על עצמה שתיקה. התחבאה מאחורי הווילון ולא נתנה לאיש לראותה.

אלפי, הוא פדגוג לחינוך גופני ותרפיה בספורט, פטפטן, בעל חוש הומור ציני, אלפי הוא קטוע רגל. פותר תשבצים, דרך חיפוש משמעות ופתרון הגדרות הוא מדובב את חבריו לחדר, יוצר איתם קשר. הפתרונות הם לחידות האישיות שלו ושל הסביבה.

מה שקרה לאליס יודעים כבר בתחילת הקריאה, אבל מדוע רגלו של אלפי נקטעה לא יודעים, הרמזים ניתנים פרט אחר פרט בהמשך.

עכשיו אליס ואלפי חולקים חדר, האחד מדבר והשנייה שותקת. אליס הופכת לאתגר עבור אלפי, הוא משוכנע שמיד היא תדבר איתו, עם הפטפטן המקצועי והמצחיק, אלא שלא. אליס אינה מגיבה, לוקח זמן עד שהיא מושיטה לו יד מאחורי הווילון. אלפי אומר לה.

״ אף אחד לא אוהב רצינות, העולם מלא בעיות, תסתכלי סביב״

 דווקא אליס שאינה מכירה אותו, בעזרת הווילון שמסתיר אותה וחוצץ ביניהם מרשה לעצמה לומר לו את הדברים הכי אמיתיים על עצמו, למרות שהם קשים.

“הצלקות שלנו הם הסימנים של כל הסיפורים שלנו״ אומר אלפי לאליס ומשכנע אותה להתמודד על התאונה ותוצאותיה.

הסיפור כתוב משתי נקודות מבט, של אליס ושל אלפי. נקודות המבט אמינות ומקרבות את הקורא ללב הדמויות. אלפי משעשע, מתחבא מאחורי  חוש ההומור הציני. הוא כל כך אנושי שבקלות ניתן להתאהב בו. אליס לעומתו השתקנית והרצינית מהווה דמות מול, שמראה כי החיים אינם קלילים כמו שאלפי מצייר אותם.

זהו רומן בעל מסר של תקוה, גם אם נמצאים בתחתית תמיד צריך לזכור שיש אור, יש תקוה ובעיקר אהבה וקירבה שמנצחים את האופל.

הכתיבה של אמילי הוטון רגישה, היא שמה לב לכל הפרטים האנושיים והפסיכולוגי. ברגישות רבה ובהבנת הדמויות שלה היא מובילה אותנו לסיום, גם אם הוא סוף טוב של אגדות הוא משכנע. הקורא שחווה את סבל הגיבורים הפיסי והנפשי שמח על הסיום המזוכך.

הקריאה בספר הגיעה לי בדיוק בזמן, לכל ספר הזמן שלו. לא יכולתי לעזוב את אלפי ואליס במחלקת השיקום,רציתי גם אני להחזיק את ידם ולא להרפות. הכריכה הרתיעה אותי מעט. בסיום הקריאה היתה לי מאוד ברורה, כי מה צריך אדם בזמן של כהות וחושך אם לא תקוה של פרחים צבעוניים.

הסיום  היה לי ברור מהמשפטים הראשונים. אבל לפעמים הסיום אינו מעניין, כמו הדרך שאותה עוברות הדמויות. רציתי לדעת איך שתי הדמויות שכמעט וכל עולמם חרב עליהם יתמודדו עם האובדן וימשיכו הלא. איך הם יצליחו לחלץ עצמם. איך מחיים שהיו ונשרפו ברגע ניתן להשתקם.

״אם את לא רוצה למות, אז את חייבת למצוא דרך לחיות.״

“לפני שראיתי אותך”  ריגש אותי, חייכתי ובכיתי, התעצבתי על הדמויות והסבל שלהם. אהבתי אותן ורציתי שישתקמו.

ממליצה בחום.

לפני שראיתי אותך, אמילי הוטון

מאנגלית, דלית כהן

הוצאת ידיעות אחרונות, 2022  

האם אפשר לומר על כאב שהוא פיוטי וציורי? זה כמעט אוכסימורון.

“שמרי על הקיכלי” הוא ספר פיוטי המתאר ברגש, בצבע ובריח את כאבן של נשות אפגניסטן.

אני אוהבת את השירים של צילה זן-בר צור. צילה כותבת פרוזה בשירה, מציירת בצבעים את העבר. שיריה הם גרעין של מסורת אפגנית עם פתח לעתיד.

הספר נכתב כחלק מעדות פואטית של עבודות שדה עם נשים אפגניות. מחקר של 15 שנים של עבודת דוקטורט  בנושא התפישה הנשית וביטוייה הפולקלורי אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל .

נשים שבגיל 12-11 נכפו עליהן נישואים ועזיבת בית אביהן. “מי יכול למכור אותי? אבא שלי מכר אותי. חתיכות חתיכות מכר אותי.”

הספר הוא קולן של אותן נשים. קול שמחזיר אותן לעבר, והן חשות שעליהן לספר את סיפורן בהווה. צילה זן- בר צור מספרת את שושלת משפחתה בצבעי תבליני שלכת. היא רוקחת את כאב הנשים בצבעי כורכום. הצבעים כל כך יפים ואינם הוגנים מכדי לתאר כאב וסבל. צילה מצליחה במשיכת מכחול כורכום של סבתה, לתאר את סבלן של הנערות, הילדות, האימהות והנשים, שהזדקנו אל תוך הכאב וחוסר הצדק על כך, שהן נשים. לא רק את הסבל היא מתארת, אלא גם את התרבות החברתית שלהן.

אני מגדירה את הספר כממואר אישי וקולקטיבי. אישי, כי צילה מספרת את מה ששמעה מסבתה. קולקטיבי כיוון שהוא עבודת המחקר שלה. צילה זן-בר צור היא שליחה. שליחת קולן המושתק של הנשים האפגניות. “הו נשים, על אמי אני בוכה, עליכן, עלי. על לקוי החמה בשמי ח’וראסאן”

הכתיבה פיוטית ורגישה עד כאב. צילה רוקחת במילים את מרקחת נשות אפגניסטן, את כאבן וסבלן על כך שנולדו במקום הלא נכון. כאב, שאנחנו הנשים המערביות צריכות לזעוק עבורן.

בכל השירים טמון צער,  שיר אחד פצע אותי, רציתי להתקומם עליו. השיר “יום חתונתי הוא יום מותי” זעזע אותי. לא שלא ידעתי. קראתי על ילדות צעירות, שמשיאים אותן לגבר מבוגר וליל החתונה הוא אונס. השיר כתוב בצבע השושנים האדומות, בעצב חוסר האהבה. כאב שבא לצעוק. והמקומם הוא שהנשים הבוגרות, אמא, סבתא מכינות אותה עבור הבעל, שאותו הנערה טרם ראתה. הן שותפות אומנם מחוסר אונים, ובכל זאת משמרות וממשיכות את המסורת.

שיריה של צילה בדרכ’ בעלי שורות ארוכות, מספרים סיפור, ואילו בספר הזה השירים סגפניים משהו, מילים מצומצמות שנבחרו בקפידה, כדי לתאר את הצעקה החנוקה של הנשים. כל שיר הוא סיפור אישי, וכל השירים יחד הם אסופה ספרותית ותרבותית חשובה.

למרות הסבל והצער אותן נשים שמספרות את סיפורן למשוררת והיא זו שמעבירה אותם אלינו הן מבקשות שנעביר את המסר “יש לנו מקום בעולם הזה.” הן מבקשות שתספר את סיפורן “התוכלי לתרגם את הסיפור שלנו?”

השירים כואבים, פוצעים. שירים שאסור לנו לקרוא ולהמשיך הלאה בחיי היומיום שלנו.

“שמרי על הקיכלי” הוא ספר חשוב, הוא מסמך חברתי,  הוא צוואתן של אותן נשים, הוא בקשה לא לשכוח את קול הנשים המושתקות. אלו נושאים שנכתבו כשירים מלאי רגש, תמונה וצבע.

ציור העטיפה  של רפאל צור, עדין, צבע הכורכום בולט בו. עטיפה שלמרות עדינותה אינה משאירה את המביט בה אדיש.

טל ניצן ערכה את הספר ברגישות ובחוכמה השמורה רק לה.

 שמרי על הקיכלי, צילה זן-בר צור

עורכת, טל ניצן

הוצאת אסיה, 2022