הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 23
שנים טובות – מאיה ערד
שנה טובה ומתוקה.
אני חייבת לשתף אתכם בחוויית הקריאה שלי. התחלתי לקרוא את הספר ולאחר מספר עמודים חשבתי להניח אותו ולוותר, שיחה קטנה עם חברה איתגרה אותי.
למה המשכתי? מה משך אותי להמשיך ולקרוא? אולי יצר המציצנות, לקרוא על אשה רגילה שחווה חוויות כמעט כמו כל אחת מחברותי, אולי הרצון לגלות שגם אנשים כמוני מגלים משהו, מופתעים, חווים אולי חוויה חד פעמית.
וכך מצאתי את עצמי צוללת עמוק אל תוך חייה של לאה שהגיעה לאמריקה בשנות השישים ללמד ילדים יהודים. הגיעה ונשארה שם כל חייה.
את המכתבים שנמצאו בדירתה מוסר בנה של לאה לעורכת על מנת שתוציא אותם כספר. אמו חלמה להוציא ספר.
העורכת מזהירה את הקורא ובכך פוטרת עצמה מאחריות. “אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי, תנו דעתכם מה פירוש ערך ספרותי” ובהמשך היא אף מונה את ערכו הספרותי של הספר הנמצא ברובד סמוי.
בכל תחילת שנה לאה כותבת לחברותיה מהסמינר את כל קורותיה באותה השנה. התיאורים והתכנים די בנאלים ואף משעממים, אבל בתחבולה ספרותית על מנת לסקרן את הקורא כותבה לאה נ.ב. ארוך לחברתה מירה. בנ.ב. היא מגלה את אשר על ליבה, מעלה על השורות את מה שניתן להבין בין השורות. זהו הסיפור האמיתי של לאה. למירה היא מגלה את אשר על ליבה, ״ רק לך אני יכולה לכתוב ממש מהלב, בלי מסכות ובלי מסווים”
כך שנה אחר שנה מגלה לנו לאה ולחברותיה את קורותיה בארה”ב. מי הם חבריה, עבודתה, נישואיה וכישלונות הנישואים. החברות אינן משיבות לה על מכתביה והיא ממשיכה להטעין אותן במידע שנה אחר שנה, ותמיד מסיימת ב”שנה טובה ומתוקה, שנה של ליבלוב.”
המכתבים חד צדדים. אין תשובות של הנמנעות, ולקורא אין ברירה, אלא להאמין לדבריה, אבל בין השורות האמת לפעמים מבצבצת. בינתיים היא הופכת ממורה למרצה לעברית באוניברסיטה, כבר יש שתי מכוניות, סמל מעמד ושני בנים. ובין לבין מתבהרים פרטים על חייה, הצלחותיה, כישלונותיה ובעיקר יחסיה עם החברות ובעליהן.
תוך כדי סיפורי חייה, שאותו היא מספרת באופן תמים, הקורא יודע בדיוק לאן זה יתפתח, רואה את מה שהיא לא רואה. כמו למשל, שיטת הפירמידה, תמימות שמנצלים אותה.
היה מעניין לקרוא את הפער בין מכתביה לחברות לבין מכתביה למירה.
״אני מרשה לעצמי להיות גלויה איתך, ולספר על הקוצים ולא רק על השושנים.״
וכך במשך שישים שנה נפרשים לנגד עינינו קורותיה. הביוגרפיה חולפת בין דפי הספר. הקורא מצייר בעיניו את דמותה של לאה כתמימה. שרואה רק בדיעבד. אבל המכתב האחרון שבו חושפת לאה את הרגשותיה משנה משהו בזווית הראייה של הקורא. מכתב שגרם לי לרגשות חמלה כלפיה.
לאה שולחת שנות טובות בכל שנה, שם הספר הוא “שנים טובות” להבדיל בין הכרטיס המתקתק והמבטיח לבין השנים האמיתיות.
כשסיימתי לקרוא חיפשתי מה היתה הסיבה שקראתי את הספר, מדוע נמשכתי לשיגרת חייה המשעממים מעט של לאה? לא הכתיבה המפורטת ואף הטרחנית משכה אותי. אולי רותקתי לפירוט החיים הרגילים, אולי הרצון למצוא אנשים כמו כולם, אבל בעיקר המשיכה שלי לקריאה היתה הרצון לדעת מה יקרה? איזו הארה תהיה לגיבורה, איזה סוד או גילוי ייחשף. אותי לאה שיעממה, בבנאליות שלה, בתמימות, לזכותה ייאמר, שהיא דמות בעלת כוחות של עוף החול, מצליחה לקום ולחזור לעצמה למרות הנפילות.
מעריציה של מאיה ערד יהנו מאוד מהספר. לטעמי דמותה של העלמה מקזאן טובה בהרבה מדמותה של לאה.
שנים טובות, מאיה ערד
עורך, אלי הירש
הוצאת חרגול+פלוס, 2023
סעודה קטנה בבית טימינס – ויליאם ת’אקרי
סעודה קטנה בבית טימינס מוכיחה שוב ש”אין חדש תחת השמש.”
הנובלה המקסימה הזו אומנם נכתבה לפני כ150 שנה ונדמה כי פרט לתפאורה דבר לא השתנה. האדם נשאר אדם ורצונו להרשים ולהשתלב בחברה נותרו כשהיו.
הנובלה “סעודה קטנה בבית טימינס” היא נובלה בעלת ביקורת חברתית, הכתובה בשנינות ובחן.
מר וגברת פיצרוי טימינס גרים ברחוב ליליפוט, רחוב קטנטן ומסודר בשכונה מעודנת, מיותר לציין שהם באו ממשפחה טובה. למר טימינס לשכה בבית משפט. רוזה אשתו מחליטה לערוך סעודה בביתם, כדי למצוא מקום בחברה הלונדונית. “לארח אנשים לסעודה באמצעים הדלים שלנו?” מתפלא בעלה. אך רוזה אינה מתייחסת לדבריו ומתחילה בהכנות במלוא המרץ. יושבת וחושבת את מי להזמין, חדר האוכל שלהם קטן ויכול להכיל רק 10 אנשים והיא מזמינה יותר בתקוה שלא כולם יגיעו. מר פיצרוי מנסה לשנות את דעתה, אך היא אינה מקשיבה, כל כולה שועטת קדימה. ואז היא מגלה שהכיסאות אינם יפים, מערכת הכלים אינה מכובדת, את הווילונות צריך להחליף, ומי יכין את התפריט ויפקח על המבשלת? וכך כל הארוחה יוצאת משליטה.
את הסיפור מספר לקורא אחד המוזמנים, הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט שלו תוך ניסיון להיות אובייקטיבי. הוא אפילו מערב את הקורא ופונה אליו. ״הקורא היקר מוזמן למלא את….כמיטב יכולתו״
נקודת המבט שלו מאפשרת להביא בפני הקורא את יחס המוזמנים לזוג “שחושב את עצמו”. אשתו של גון אחד המוזמנים אומרת לבעלה שהאנשים האלה ימיטו על עצמם חורבן. בעלה אומר שטימינס תמיד היה לקקן ומה פתאום הוא מרשה לעצמו לארגן מסיבות.
התערבותו ודעותיו יוצרים אירוניה על בני הזוג, הוא לועג להם על התפריט וסידור הפרחים. עמדתו יוצרת מצב אירוני.
לאחר אישורי ההגעה מתחיל מחול ההכנות. דבר גורר דבר, וכמו חבל ודלי כל פרט שייך לזה שבא לפניו ולזה שיגיע אחריו. ההכנות מתוארות בהומור ובחדות לשון. הקורא שמביט אל תוך הבית בזמן ההכנות והארוחה יודע מה יקרה בסוף, אך אינו יכול לעשות דבר.
למרות השינוי בתפאורה ובזמנים, המהות לא השתנתה. יש שנעלבים שהוזמנו רק לתה ולא לארוחה, ויש שלא הוזמנו ונעלבו מאי ההזמנה.
נובלה שעוסקת ב שייכות חברתית, מעמד כלכלי, רצון למצוא חן, צביעות.
ממליצה בחום על הנובלה השנונה והחדה כיאה להומור הבריטי, בתרגומו הרענן של יוחאי ג’רפי. נובלה שחייכה אותי בחדות הלשון ובחוכמה שלה.
סעודה קטנה בבית טימינס, ויליאם ת’אקרי
מאנגלית, יוחאי ג’רפי
עורך, אוריאל קון
הוצאת תשע נשמות, 2023
זאבה, ספרה המיוחד של מעין רוגל
“זאבה” של מעין רוגל הוא ספר מאתגר.
שני סיפורים הכתובים ברגישות ומתארים דמויות בודדות. זאב, או נכון יותר זאבה. שני סיפורים מתעתעים ומעבירים תחושה של הליכה על חבל דק, כמו שאחת הגיבורות אומרת “הליכה על קרח.”
שני סיפורים שקשורים זה בזה. דמויות שעוברות מסיפור אחד לשני. מתעתע אמרתי, אז זהו שהוא אינו מתעתע רק בשיתוף הדמויות בשתי העלילות, אלא שהעלילות והאירועים מתעתעים. יש תחושה של קריאה בספר מתח, או ספר אימה, או ספר על מחשבות ובדידות. כל התשובות נכונות.
מעין רוגל היא כותבת יצירתית, הספרים שלה אינם דומים זה לזה. התאהבתי בכתיבה שלה בספר “מה את יודעת”, ואף הענקתי לו ציון גבוה בטבלת המבקרים של עיתון הארץ. הנובלה “יער” כתובה כאגדה עם רמזים מציאותיים. ספרה “המכניקה של הרגש” הוא ספר הדרכת כתיבה הכתוב היטב עם הסברים מפורטים. עבורי הוא אינו ספר כתיבה, אלא ספר כיצד לקרוא נכון יצירה.
בספרה “זאבה” משלבת מעין את כל כישוריה כסופרת ותסריטאית. העלילה עברה מול עיניי כמו סרט, לפעמים אפל, לרגע מפחיד ובחלקו אינו ברור ברגע הראשון. סרט שצריך לצפות בו עד לסיום.
צריך לקרוא לאט לאט את הסיפורים, כדי להבין מה קרה בעלילה, בין השורות ואפילו בין האותיות והמרווחים. בייחוד את הסיפור “זאבה.”
החיבור בין הסיפורים אינו רק בדמויות, אלא בעיקר בבדידות של הגיבורות וברצון שלהן לקשר.
גיבורת הסיפור הראשון “עין שמאל”, ענת, מאבדת את חברתה הטובה בילי. בילי מתה ממנת יתר, או התאבדות, או שניהם. בילי וענת היו קרובות מגיל צעיר. בילי היא הפרועה מבין שתיהן, זו המעזה, זו שאין לה גבולות ואם יש היא מותחת אותם.
בילי הורישה לענת את כל חפציה וזו נשארת עם שקיות ניילון שחורות בארון, ומחכה לחברה אחרת שתבוא לאסוף אותן. השקיות חונקות אותה, עד שהשקיות תיאספנה ענת עוזבת את הדירה ועוברת לגור / לשמור על דירות של אחרים. “הבנתי שהצעקה עוד מהדהדת בי. שהשקיות השחורות עוד רובצות בחדר ומה שבתוכן מאיים לבקוע את הממברנה ולהתפזר, להציף את הבית כולו
בדירות שאינן שלה היא שומעת, רואה, מרגישה את מי שגר בדירה.
דמות מרכזית בסיפור היא עין שמאל של ענת, עין שעברה ניתוח פזילה עכשיו העין חוזרת לפזול, תרתי משמע, בורחת הצידה בחירות משל עצמה ורואה כל מה שנסתר.
“הרגשתי את העין מתעוררת שוב. אכזרית, נחושה. באיזו טיפשות האמנתי שסילוק השקיות יסלק את המבט הזה. רציתי לעצום עיניים. רציתי לברוח משם. רציתי לעצור את מה שיגיע. לא רציתי לראות עוד.
בינתיים עד שהשקיות יצאו מהדירה, ענת מנסה לחיות את חייה, היא חוזרת לעבר, לחברות עם בילי, לתחושה שבילי משכה אותה למעמקים. ובעיקר לחיפוש העצמי שלה.
בסיפור השני הנושא את שם הספר “זאבה” הגיבורה היא מעיין חוקרת פרטית, זאבה בודדה. היתה נשואה חודש. שבוע לאחר החתונה הדביקה את בעלה בקורונה, לא רק את בעלה, אלא גם את הורי הבעל, שכנים בבניין ואף כמה מדיירי הרחוב. בעלה נפטר לבדו בבית החולים, והיא היתה כלואה במלונית. (זוכרים את סרט האימה הזה מלפני 3 שנים?)
הבדידות ורגשות האשמה עושים בה שָמות. והיא מחליטה לשנות את שמה, להחליף זהויות, לברוח ממי שהיתה.
“היא נכנסה לשם מאיה סביצקי, שעוד לא הספיקה לעדכן את ה”עמר” החדש שלה במשרד הפנים, ויצאה אוסי לוין. נכנסה אלמנה ויצאה רווקה. זה יותר טוב מטיפול קומפלט, מפילינג עמוק. זה להחליף עור. שם. היסטוריה. זה טוב ככה. ”
הדמות של הגיבורה באה ויוצאת גם מהסיפור הראשון, ממשיכה את מה שהתחילה שם.
סיפור מתעתע, סיפור מתח יש בו משהו אפל עם הפתעה ופואנטה בסיום.
שני סיפורים הכתובים היטב, הדמויות שלמות ועגולות, מעין רוגל מצליחה לחדור לנפשן של הגיבורות שהיא יוצרת. הדמויות מיוחדות ומורכבות, יש בהן צבע וגוון אחר, הן רגילות אך בעלות ייחוד.
הספר “זאבה” הוא ספר מעניין וכמו שציינתי, מאתגר. הוא לוקח את הקורא אל מקומות אחרים, אל הרפתקה פסיכולוגית מיוחדת. מחזיר אותנו לימי הקורונה, שגם אם היא רחוקה מעט מאיתנו, עדיין מצטיירת בעינינו כמשהו לא מציאותי, משהו הזוי.
קראתי את שני הסיפורים בהנאה רבה. רותקתי לכתיבה ולדמוית המיוחדות של הסיפורים.
זאבה, מעין רוגל
ליווי ויעוץ ספרותי, נעה מנהיים.
הוצאת מרווחים, 2023
קלרה והשמש, ספרו האחרון של קאזואו אישיגורו
“קלרה והשמש” הוא ספר עדין ואנושי למרות שהגיבורה המספרת היא רובוט.
לפני שבוע ניסיתי להשתמש בתוכנת ChatGPT המדוברת. הניסיון שלי לא צלח, מיד הרגשתי שהתוכנה מצטטת רעיונות באופן כללי ממה שהיא מצאה ברשת. סוג של העתקה במילים אחרות של הרעיון. לו הייתי נשארת במערכת החינוך ודאי, שהייתי מזהה כי מי שכתב העתיק את הטקסט.
בספריו האחרונים לוקח אישיגורו את הרעיון של רובוט, שיכפול, בינה מלאכותית ומצעיד אותו קדימה. קלרה והשמש מזכיר את “לעולם אל תיתן לי ללכת” ובכל זאת הצליח לעורר בי עניין רב.
אישיגורו הוא אחד הסופרים אהובים עלי. יש בו יכולת לתאר מצבים ודמויות באופן רגיש, כך שהקורא ירגיש אהדה לדמות, גם אם מדובר ברובוט.
את הסיפור מספרת קלרה “היום כשאני מקבצת יחד את כל בזיכרונות…”
קלרה היא ח”מ, חברה מלאכותית. היא עומדת מוצגת לראווה בחלון חנות הח”מ. קלרה היא רובוט או בינה מלאכותית, אבל להפתעת הקורא הוא אינו מתייחס אליה כאל רובוט, או חברה מלאכותית. הקורא מתאהב בקלרה. כך קרה לי. התאהבתי באישיות העדינה שלה, ברגשות שלה וביכולות האנושיות שהיא זכתה בהם.
קלרה היא דגם חדש של ח”מ, היא יודעת שבעתיד הקרוב יהיה דגם משופר ולכן היא רוצה למצוא לעצמה במהירות חברה ובית. קלרה ניזונה משמש. היא מחפשת את הקרניים שלו ואותו על מנת להיטען.
את קלרה רוכשת אמה של ג’וסי, ילדה משופרת ששודרגה גנטית, כדי שתזכה בלימודים יוקרתיים וכך עתידה יהיה טוב יותר. ג’וסי היא נערה חולנית ותפקידה של קלרה הוא לתמוך בה.
קלרה מתגלה כבעלת כישורים אנושיים חברתיים. היא לומדת מהר את הסביבה, מזהה רגשות אנושיים, עוזרת לג’וסי. יחסיה עם ג’וסי מתהדקים והיא הופכת לחברה קרובה והקורא אינו מבחין שהיא ח”מ. התכונה שבולטת בה היא האופטימיות שלה, היא בטוחה שג’וסי תחלים ותבריא.
לקלרה מערכת יחסים עם השמש היא מצפה שיעזור לג’וסי בימים שהיא נחלשת. היא מתחננת לשמש לעזרה ומתנהגת כמו אדם לאל, היא מתחננת, מבטיחה, מתפללת ואפילו מקריבה משהו מעצמה כקורבן על מנת ששמש יעזור ויציל את ג’וסי. קלרה מאמינה ביכולתה של השמש, היחס שלה לשמש הוא משונה בעיני הקורא, שכן בעידן טכנולוגי מתקדם, שבו אין אמונה באל עליון כל יכול ובפרט שהמספרת היא רובוטית, קשה להבין את ההתנהלות הכמעט פגאנית של קלרה. ובכל זאת אישיגורו מצליח להעביר את האנושיות והרגישות של קלרה, עד כדי כך שהקורא שוכח לרגע, שמדובר ברובוט בעידן אחר. במהלך לימודה היא מגלה, שיש בה מנעד רגשות כמו לבני אדם. ״פחד חדר לתודעתי, אבל אז נזכרתי בחביבותו העצומה והלכתי ללא היסוס אל האסם.״
מחציתו של הספר הוא מערכת היחסים של קלרה עם ג’וסי, והתדרדרות מצבה הבריאותי, הלימוד וההתפתחות של קלרה בעולם האנושי. כמו תמיד, אישיגורו בונה את המתח לאט ובבטחה. הספר אינו ספר מתח, אך הקריאה בו מאמצע העלילה היא כמו קריאה בספר מתח.
הכתיבה של אישיגורו היא עדינה ומרגשת. אי אפשר שלא להתאהב בדמותה של קלרה שאינה נקראת כדמות רובוטית, אלא כדמות בשר ודם הגדוש ברשות חמים. הנאמנות שלה לג’וסי מעוררת הערצה ואפילו קנאה. היא מוכנה לעשות הכל על מנת שג’וסי תבריא. אישיגורו מצליח בגאוניותו להפוך יוצרות, הרובוט מפתח תכונות אנושיות, מגלה נאמנות קיצונית, מה שאינו קיים באופן טוטאלי אצל בני האדם.
הספר אומנם מסווג כסוג של מדע בדיוני, אך הוא עוסק בנושאים אנושיים, כמו בדידות, אהבה, נאמנות, חברות. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהשאלות העתידניות שלו ומרעיונות פילוסופים, כמו חלקי חילוף לבני אדם, רצון של הורה לעשות הכל על מנת שלילדו יובטח עתיד טוב יותר. או מה קורה להורה שבנו גוסס האם יוכל ליצור ילד אחר במקומו, או ילד שימשיך אותו? האם הרובוטים יחליפו אותנו?
אין ספק שהספר מעורר שאלות רבות ותהייה לגבי העתיד הטכנולוגי שלנו. מה קרה לג’וסי, האם הבריאה והאם קלרה קיימה את הבטחת החלמתה, מה קרה לקלרה ומה תפקידו של השמש בעלילה, על כך תקראו בספר הנפלא.
ממליצה מאוד על הספר.
קלרה והשמש, קאזואו אישיגורו
מאנגלית, דבי אילון
הספריה החדשה, 2022
הדיירת, ספרה של תמר מרין הזועק את מצוקת הדור הצעיר
ספר עם עלילה מציאותית עכשווית.
עלילה אולי פשטנית, כזו המוכרת לנו, אך מתחת לפני השטח גועשת ואינה מרפה.
איה אבישר ועיליי היו יחד 17 שנים. נולדו להם שני ילדים, הם גרו בדירה של הוריה של איה בשכירות מוזלת, סוג של עזרה לזוג מצד ההורים. עכשיו הם גרושים כבר שלוש שנים. איה נשארה לגור בבית הוריה עם הילדים, והיא חולקת משמורת משותפת עם עיליי.
איה מצטיירת כעלה נידף, לא החלטית ונמצאת כל הזמן בתחושה, שעליה להספיק את המטלות שלה. לאחר הפרידה היא מצאה זוגיות חדשה עם ורד שלמעשה משמשת כשיקוף עליה.
עיליי גם הוא מוצא מספר זוגיות חדשות, אך אינו מצליח להתמיד בתשלומי המזונות בזמן. מצבו הכלכלי דחוק, בת זוגו ליה גם היא מהווה שיקוף לחיו ואומרת לו שהוא תקוע בעבר. הופך לחסר בית, ישן אצל הוריו או חברים, אין מקום לילדים.
כמו שציינתי עד כאן עלילה רגילה שרבים מאיתנו מכירים.
עד שיום אחד עיליי מחליט להגיע לדירתה של איה ולא לעזוב אותה, עד אשר תאמר לו, שהם חוזרים לחיות יחד. מכאן נעה העלילה לעבר, להבנת מערכת היחסים ואישיותם של איה ועיליי, למצוקות של כל אחד.
הסיפור הופך לעלילה שבה שני אנשים נדחקים בדירה אחת, שפעם הם גרו בה ביחד וכנראה לחוד, כי היום הם גרושים.
תוך כדי המצוקה שנוצרה כעת בבית, העולם החיצוני ממשיך להתנהל כרגיל, מתקשרים אליה ממזכירות בית ספרה לברר אם תגיע להצגת הבוגרים. הילדים חוזרים הביתה ומופתעים מהמצאות האב בביתם. המריבות שחזרו להדהד בין הקירות, הבלבול של הילדים ” למה אתם רבים הרי כבר התגרשתם” מעיין אומרת.
“אני אשאר כאן עד שתעני לי שאת מסכימה לחזור אלי.” חוזר ואומר עיליי
המשפט החוזר של עיליי מקפל בתוכו מצוקות רבות. מה מאחד אנשים, מה מפריד אנשים, מהו טירוף, טירוף זמני, קבוע,מה מוביל אנשים להתנהגות שכזו. איה אומרת “הוא לא הבעל הפסיכופת,הוא בחור טוב שהסתבך….”
בנוסף לכל מהדהד המצב הכלכלי העכשווי של הצעירים בימנו. יוקר המחייה, דמי שכירות גבוהים, עזרה כלכלית מההורים. כמי שגרה בעיר היקרה והנחשקת ביותר, אני מודעת לדמי שכירות בלתי הגיוניים, למחירי הדירות שמטפסים ומטפסים כמעט כמו המגדלים המציפים את העיר. גם אני תוהה, איך אפשר להתקיים במצב כלכלי שכזה. כאב לב על הצעירים, שנאלצים לעבוד סביב השעון על מנת לפרנס את עצמם. האם לפרק משפחה ולנסות לחיות באופן עצמאי או האם להעדיף להישאר יחד על מנת לא להפגע כלכלית. יש ברומן ביקורת רבה על מערכות יחסים, על נסיונות שיחה והבנה של כל הצדדים, הזוג הגרוש, הוריה של איה שאינם תומכים, אינם מבינים ואפילו מנסים להזדהות לא עם בתם.
כמו שציינתי זהו ספר עכשווי עם מצוקות של זוג צעיר, ילדים שנמצאים בתווך ומצב כלכלי שאינו פשוט.
זוהי דרמה פסיכולוגית שבה נחשפים רגשות ותובנות.
הספר מאוד קריא, תמר מרין מצליחה להעמיד בפני הקורא מראה של הוויה עירונית, היא יוצרת מתח באמצעות סכין שמופיעה בפתיחה וכידוע סכין במערכה ראשונה תמשיך עד המערכה השלישית והסיום. לי היתה תחושה קריאה כמו צפייה במחזה על הבמה שבו לכל דמות תפקיד. אולי הספר יהפוך למחזה. והסיום? מפתיע, אפילו גאוני ומיוחד, מה שהופך את הספר לאחר ושונה ולא עוד ספר על מערכות יחסים.
ממליצה.
הדיירת, תמר גרין
מו”לית ועורכת ראשית, שרי גוטמן
הוצאת אחוזת בית, 2022
השורדים – אלכס שולמן
רומן פסיכולוגי מהפנט על טראומה וכיצד היא משנה את חיי המשפחה.
סיפור רגיש וכואב על יחסי אחים במשפחה, יחסי הורים ילדים ובעיקר היחס של האדם לזיכרונותיו ויכולת ההתמודדות שלו עם טראומת העבר.
בערוצים המסחריים בארץ ובעולם אנו צופים בעונות רבות של תוכנית הראליטי הפופולרית, “הישרדות”. אני איני צופה בה, אך מידי פעם, כשאני מציצה בתמונות החולפות, אני תוהה האם זו הישרדות אמיתית? מדוע הם נקראים שורדים? האם הישרדות כפויה נחשבת הישרדות? או האם הישרדות היא כאשר האדם הנקלע בחייו למצבים קשים שהתנאים איימו על חיו? הישרדות עבורי היא יכולת להתמודד עם מצבים שהחיים כפו עליך.
גיבורי הספר “השורדים” של אלכס שולמן הם שורדים אמיתיים בעיניי (למרות שהם דמויות בדיוניות במציאות לא קיימת).
שלושה אחים, נילס, בנימין ופייר, נוסעים לבית הקיץ של ילדותם, כדי לפזר את העפר של אמם. הם לא ביקרו בבית הקיץ עשרים שנה. ברור לקורא שהנסיעה תהיה נסיעה של מסע בזמן לעברם. מסע שבו הם יצטרכו להתמודד עם אירוע מהעבר ועם עצמם. כשהם אוחזים בכד האפר של אמם הם מנהלים התחשבנות על העבר.
השלושה גדלו בבית מזניח, בית שאינו מתפקד,הורים ששותים יותר מידי, ההורים לא השליטו סדר ומשמעת, ואם עשו זאת הסדר נסדק במהירות. לא היתה דאגה לניקיונם ולהזנתם. “החינוך של אמא היה נוקשה ומוכתב על ידי חוקים, אבל לא עקבי.”
“האחים חונכו כבני המעמד הגבוה אבל בתנאים שדמו לחיים מתחת לקו העוני. חונכו כבני אצולה שהתבקשו לעמוד זקופים, למלמל את ברכת המזון, אבל לא הושקעו בהם משאבים, או יותר מדויק לומר, שמעט מאוד משאבים הושקעו בילדים. החינוך האקדמי לא הושלם, הוא התחיל בהרבה רוח וצלצולים אבל גווע לאיטו.”
לאחר אותו הקיץ תיפקוד המשפחה מתדרדר.
האחים: נילס הבוגר, המופנם והמוכשר בלימודים, מרוחק מאחיו, מתבודד, זו דרכו להתמודד. בנימין הילד השני בעל החושים החדים והרגישים לסביבה. הוא זה שקולט את המילים של ההורים, מחפש אחר נקודות שבירה ביניהם בניסיון למנוע מריבות. פייר האח הצעיר נע בין שני אחיו.
האחים חוזרים בזמן אל ימי הקיץ, שבילו בבקתה שעל שפת האגם. ימי הקיץ הארוכים, שבהם ההורים שתו יותר מיד, האמא ישנה עד כלות והאב העריץ שלח את ילדיו למשימות הישרדות. כמו לחצות את האגם, אירוע שבו הם כמעט טבעו, וכשחזרו בערב לאחר שעות שחיה וכמעט טביעה, האב לא התעניין בהם כלל ונכנס לבקתה.
הקורא שעוקב אחר הדמויות, מרגיש במתח של אסון מתקרב. קראתי את הספר בדריכות, בתחושה של “נו, מה כבר יקרה כאן?” ואכן סיום הספר הוא כמו אגרוף בבטן, שנוטל מהקורא את יכולת הנשימה. לקחו לי כמה ימים טובים לעכל את אותו הקיץ של האחים.
הסיפור מסופר על ידי מספר יודע כל דרך עינו של בנימין, המספר אינו רק מספר יודע כל, אלא גם מספר עד. לקורא יש תחושה של הרחקה, אותה הרחקה היא לב ליבו של הסיפור. מודה, הרגשתי שהסיפור מסופר כעדות, עדות שיוצרת מתח, אבל לא זיהיתי את כל הרמזים לקראת סיום העלילה.
הסיפור נע בין עבר להווה, נע בין הדמויות ומערכות היחסים של האחים. היום כשהם בוגרים ונוסעים יחד בפעם הראשונה לאחר עשרים שנה, הם זרים גמורים אחד לשני. ובכל זאת הזיכרונות והמשפחה ובעיקר מה שקרה באותו הקיץ מאחד אותם. הם תוהים כיצד מאחים שהיו קרובים הפכו לזרים. התשובה לכך היא אותו הקיץ שהפריד ביניהם וגרם להם לא לחזור אל הבקתה.
כשהם מגיעים אל הבקתה בנימין אומר “אני לא יודע, לרגע אני מרגיש שחזרתי הביתה, אבל חלק אחר בתוכי זועק שהוא רוצה להימלט מכאן.” בנימין הדחיק את אותו אירוע עד כדי מצב של שיכחה, לכן הוא רוצה להימלט. המפגש המחודש עם האחים, כשהם אוחזים בכד האפר של אמם מוביל אותם להתבונן פנימה אל עברם, להיזכר במה שהיה וסוף סוף לדבר על מה שקרה.
גילוי העבר מהווה עבורם פרידה מילדותם ועמידה מול זיכרון כואב. הקורא הולך יחד עם הגיבורים יד ביד ומחכה בדריכות לדעת מה היה שם באותו הקיץ. מה שמתברר לאחים להפתעתם, הוא שכל אחד זוכר אחרת את האירוע. וכמה טבעי הוא שעל כל אחד האירוע השפיע אחרת.
כשהגעתי לסיום והגעתי לאותו אירוע הרגשתי שהסופר עשה עלי מניפולציה. יש לכך הסברים פסיכולוגים שניתן להבינם. גם כשחזרתי לאחור וקראתי שוב את הרומן, כדי למצוא את הנקודות המרמזות על הסיום, לא השתכנעה דעתי.
איני אומרת שהרומן אינו טוב, הוא כתוב היטב, מהודק, מאוד מרתק ומושך. הקורא מרגיש שאינו יכול להשאיר את בנימין עד שהוא לא יספר לו מה קרה. עדיין הסיום פגם לי בכוחו של הרומן.
ובכל זאת אני ממליצה עליו מאוד מכל הסיבות שמניתי, ומוסיפה, תקראו בזהירות, אל תמהרו לסיום.
השורדים, אלכס שולמן
משוודית, יעל צובארי
עורכת התרגום, מרים קוץ
הוצאת תכלת, 2022
אורלי סיגל והדמוית של ספרה “ועכשיו אהבה” הגיעו אלינו לסלון
כמה אהבה היתה אצלי הבוקר בסלון.
אהבה שהגיעה עם אורלי סיגל והדמויות המרגשות של ספרה בכמויות עצומות.
אורלי אינה צריכה להתפנות לאהבה כמו השם של ספר האחרון שכתבה “ועכשיו אהבה”. האהבה קיימת בה בשפע, נדמה לי שאפילו מתוך שינה היא מטיילת ממנה החוצה.
אירחתי סופרים רבים אצלי בסלון, אורלי היתה בין הסופרים הבודדים שהודו לאנשים שהגיעו וקראו אותם. התודה נאמרה מכל הלב. בנוסף היא הפתיעה אותנו כשביקשה שכל אחת תאמר את שמה ומה משמעות המילים עבורה. בסיום המפגש היא זכרה את כל שמות הנשים, והיינו 25.
“מה היה אם?” ככה התישבה אורלי סיגל לכתוב את אורלי הגיבורה של ספרה. “זו אינה דמות בדיונית, היא הרבה ממני ובעיקר נושאת את עול מה היה קורה לו”. אורלי אנתרופולגית במהותה, מחפשת עם פנס את האזורים שלא מדברים עליהם, כמו הבחירה באמא שמטפלת ומחתלת ילד בן 14 בתפקוד נמוך. על המקום הזה היא רצתה לכתוב.
זהו ספר על אהבה, סופרת שאוהבת את קוראיה, סופרת שאוהבת את הדמויות שלה. אורלי אמרה שהיא כותבת על כאב ואהבה. “ואם אני מדלגת על כתיבת הכאב, אני מרגישה שאני מרמה.”
בכל מפגש אנחנו לומדים משהו תהליך הכתיבה של הסופר. אורלי במפגש חידדה את הפן הפסיכולוגי של הדמויות ובעיקר של הסופר שמניע אותן.
סיפרה על לידתן של הדמויות. ולא רק על הרגע שבו הן יצאו לאוויר, אלא כיצד הן מתפקדות בעולם, איך הן אפילו מזיעות ואיפה, ואיך מרגישות בתוך הזיעה.
גילתה לנו על נפשן של הדמויות, גילתה סודות איך הן נולדו. למשל, נעמי נולדה מתוך סקרנות. דמות אחרת מתוך בדיקה מה היה אם, ונוספת מתוך חווית כתיבה קבוצתית.
“ואיך נפרדים מהדמות?” שאלנו. “בקלות, ברגע שהן יצאו לעולם הן עצמאיות. רק דמותה של שרה גיבורת הנובלה “חממות” עדיין איתי.”
ואנחנו? רותקנו מול עינייה הגדולות והיפות עקבנו אחר התנועות שלה מהופנטות, וכשהקריאה כמו שחקנית קטעים משמעותיים מספריה, אף אחת לא נשמה. נדמה לי שאפילו המנופים שבחוץ עצרו תנועה.
ישבנו וגמענו את דבריה, לא רצינו שהיא תסיים לדבר. רצינו עוד ועוד לאחוז במילותיה העוטפות והזורמות.
שלוש שנות קורונה חיכינו למפגש איתך, היה שווה לחכות.
אורלי יקירה, תודה לך על בוקר שכולו אור ואהבה. בוקר מלא משמעות וגדוש במילים חכמות ותובנות. יצאנו מלאות, איך אמרה לי אחת המשתתפות “היא נתנה לי תובנה לחיים”.
מחכות לארח אותך בספר הבא.
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אורלי סיגל.
המלצות ספרים מתורגמים לשנת 2023
שנה טובה לך שנת 2023
הבלוג, הילד שלי, בן ארבע. מחצית מחייו בילינו בקורונה. בשנה האחרונה הקורונה תעתעה אותנו, באה והלכה והזכירה לנו עד כמה החיים שבירים. חזרנו לטיולים, לנסיעות להנאות ועדיין לא כמו לפני 2020.
נראה כי עולם הספרים התעצם, ספרים רבים יצאו לאור, ספרות המקור פרחה וזו המתורגמת גם היא.
כמו בכל שנה ובכל סיכום אני מודה לכם שאתם קוראים אותי, זה לא מובן לי מאליו. תודה על כל קריאה, הארה, הערה שלכם. זו השמחה וההנאה שלי. בכל כתיבת סקירה אני רואה אתכם מול עיניי.
שוב, תודה.
קראתי ספרים מתורגמים רבים, הבחירה בטובים ביותר בעיניי קשה.
ערכתי לכם רשימת ספרים שאהבתי במיוחד.
הרשימה היא לפי סדר הקריאה ולא לפי דירוגם.
ממליצה עליהם באהבה.
מאחלת לנו שנה אזרחית טובה ומיטיבה, שנה שבה נקרא ספרים מעניינים ומרתקים, והכל בבריאות טובה.
לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי באתר.
לפני שהקפה יתקרר – טושיקאזו קאוואגוצ’י
היקשרויות עזות – ויוויאן גורניק
ללמוד לדבר עם צמחים – מרתה אוריאולס
האור במקומות המסתור – שרון קמרון
שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה – ג’ולייט גריימס
הילד, החפרפרת, השועל והסוס – צ’רלי מקיסי
לפני שראיתי אותך – אמילי הוטון
חייו המוזרים של איוון אוסקין – פיוטר אוספנסקי
שיעורים בכימיה – בוני גרמוס
“שיעורים בכימיה” הוא ספר שנון, חכם, מצחיק, קצת עצוב ובעל תובנות רבות.
בעיקר זהו סיפור על מאבקה של אשה המאמינה בעצמה וביכולות שלה. אשה המאמינה בשוויון מגדרי.
היחסים שלי עם שיעורי כימיה היו מורכבים ואף שנואים. כמעט ולא זכיתי לתעודת בגרות בגלל נכשל בכימיה. לעומת זאת שעורי הכימיה היו משעשעים, היתה לנו מורה בלונדינית בעלת קול צייצני, רגליה היפות נמתחו מחצאית מיני, בני הכיתה נהגו להחביא לה את הגיר על המשקוף הגבוה של הלוח. אתם מדמיינים את עיניהם בוהים בה, כשהיא מושיטה את ידה לחפש את הגיר, אי שם גבוה? זו הכימיה היחידה שהיתה לי בשיעורים שלה.
“כימיה היא שינוי” מצהירה אליזבת זוט בתוכנית הטלוויזיה שהיא מגישה.
השנים הן שנות השישים בארה”ב. נשים כמעט ולא יצאו לעבוד, ציפו מהן להישאר בבית, ולעסוק במטלות של הבית. את היכולות שלהן הן הפגינו בהתנדבות בבתי הספר של ילדיהן. (אולי זו כוללני מדי.)
אליזבת זוט, כימאית מוכשרת, עובדת בחברה שבה שולטים הגברים. היא יפה, חכמה, מבריקה, פורצת דרך, שאינה מאמינה בחתונות, בעלת כלב העונה לשם שש וחצי, אם חד הורית למאד החכמה והמקסימה. איזה סיכוי יהיה לה בעולם גברי של ראשית שנות השישים?
אכן סיכוייה כמעט אפסיים. היא נזרקת מהאוניברסיטה שבה למדה, מפוטרת מעבודתה ומהמחקר שלה. בדרך מקרית היא מוצאת עצמה מנחה תוכנית בישול בערוץ טלוויזיה. התוכנית עבורה היא במה, במה להעברת מסרים, ראשית הכימיה, לטענתה הבישול הוא מדע, החומרים הם כימיה ויחסים. תוך כדי בישול ומתכונים היא מביאה את האני המאמין שלה. את כוחותיה ומעמדה של האשה.
“אני מתייחסת לאטומים ולמולקולות, החוקים האמיתיים שמושלים בעולם הפיזי. כשנשים מבינות את הרעיונות היסודיים האלה, הן יכולות להתחיל לראות את הגבולות השקריים שנוצרו בעבורן.”
“שיעורים בכימיה” מתאר את תקופת שנות השישים, אך הוא בהחלט ספר בעל רעיונות השייכים גם למציאות שלנו. ספר שמדבר על מעמד האשה, ניצול, ואפילו מי טו. ספר בעל רעיונות שוויוניים ללא הבדל מין, גזע ומעמד.
“אומץ לב הוא שורש השינוי — ושינוי הוא מה שנועדנו לעשות ברמה הכימית. לכן כשתתעוררו מחר, תבטיחו את זה לעצמכן. לא תעצרו את עצמכן יותר.”
הספר קריא, הדפים נעו ונהפכו מעצמם. דמותה של אליזבת שובת לב, אהבתי את הראייה האנושית שלה. את היכולת להסתכל על העולם בעיניים נקיות ושוויונית ללא אבחנה והבדל, לפעמים בתמימות.
לדעתי הספר נכתב על תקופה אחרת בעיניים של הווה ועכשיו. לו היה נכתב בתקופת אמת, של שנות השישים, ודאי היה נכתב אחרת. עובדה זו מעצימה את הרעיון לשוויון בכל תקופה.
ספר ממתק, ממליצה בחום.תהנו מכל דף ותתמוגגו מהדמות.
שיעורים בכימיה, בוני גרמוס
מאנגלית, הדסה הנדלר
הוצאת תכלת, 2022
העלמה אלזה, ארתור שניצלר
נובלה דחוסה ונוגעת ללב הכתובה כמונולוג מחשבות של הגיבורה, שאינן מרפות ואין מניחות.
כשסיימתי לקרוא את הנובלה העלמה אלזה לא ישנתי בלילה ובכיתי.
אלזה, עלמה צעירה יפיפה בת ,19 נמצאת בנופש באיטליה עם דודתה. מברק שמגיע מאמה קוטע את שלוות המנוחה ואת המחשבות הרומנטיות של אלזה. במברק היא מתבקשת להמתין למכתב הסבר מאמה. אלזה מבינה שהמכתב חשוב וההודעה שתגיע לא תהיה בעלת בשורות טובות. ואכן כך. אמה מפרטת בפניה את הקשיים הכספיים של אביה עורך הדין. אם לא ישלמו את הסכום אביה ימצא עצמו בכלא. האם מבקשת ממנה שתפנה לדורסדיי, מכר ותיק ששנים חושק באלזה ותבקש ממנו את ההלוואה.
מרגע זה הנובלה נעשית דחוסה וצפופה במחשבות שמציפות את אלזה. לפעמים הן מתערבבות עם משפטי שיחה של אלזה עם הסובבים אותה. זרם המחשבות שלה כתוב כזרם תודעה פסיכולוגי. מנעד של רגשות אימפולסיביות. רגשות שהקורא שותף להן. כבר שבע שנים שזה נמשך. שבע שנים שבהן מוצא האב את עצמו בחובות. היא כועסת על אביה שלא הגיע בעצמו לבקש.
אלזה עוברת טלטלה של רגשות, מכעס על משפחתה שהיא צריכה לעבור השפלה, לכעס על עצמה, שלא למדה ולא יכולה להועיל. ממחשבות על פחד, שאביה עלול למצוא עצמו בכלא לעוינות שהוא גורם למשפחתו לעוול. מתחושת עלבון וכעס על ניצול יופייה, נעוריה, לרחמים על הוריה ולבסוף למסקנה, שהיא צריכה להציל אותם.
היא רוצה למות, היא רוצה שאביה ימות, רוצה שמר דורסדיי ימות, אבל רגע, לא. היא רוצה לחיות, היא רוצה להיות נחשקת. כך נעות המחשבות במוחה הרותח של אלזה.
תוך כדי המחשבות היא מגלה לקורא עובדות על משפחתה, על אביה ואמה ועל אותו דורסדיי המבוגר ממנה שחושק בה.
יופי הנובלה והמחשבות הדחוסות הוא שהקורא חושב את אותן המחשבות של אלזה. תוך כדי קריאה, גם אני הרגשתי את הכעס עולה גואה ומציף אותו. עברו בי אותן התחושות ואותן המחשבות של אלזה. הקורא נסחף לתוך מוחה ומתערבל בתוך המחשבות.
לאחר שעות של לבטים וחיבוטי נפש מחליטה אלזה לפנות אל אותו קרוב משפחה. והוא מוכן לתת לה את הסכום הנדרש בתמורה. ” קורן ממך קסם, אין בזה עלבון, זה נשמע כמו סחיטה אבל לא, למדתי שלכל דבר יש מחיר מי שנותן כספו זכאי לתמורה. כל מה שאני דורש הוא שיורשה לי לעמוד רבע שעה לפני יופייך ביראת קודש”
אלזה מזועזעת. ושוב המחשבות נדחסות למוחה, עולות ומושכות את נשמתה אל התהום. במחשבות שלה עולים רמזים מטרימים מהמיתולוגיה היוונית. “אני לא מפחדת מנחשים. כל עוד הם לא נושכים לי את הרגל”.
היא מקבלת החלטה. מהי ההחלטה והאם תקבל את הסכום הנדרש, על כך תצטרכו לקרוא בסיום הנובלה הנפלאה הזו.
הספר יצא לאור בשנת 1924 כמעט לפני מאה שנים. בשנים האלו התפרסמה תורתו של פרויד. שניצלר שבהכשרתו הוא רופא האמין בתורתו של פרויד ובנבכי התודעה ותת ההכרה של האנשים. הנובלה נכתבה לאחר מפגש בין פרויד לשניצלר. הנובלה כתובה כזרם תודעה נפשי. ארתור שניצלר מצליח להיכנס לתודעת הגיבורה באופן מדויק כל כך. מחשבותיה היפנטו אותי. בליל התחושות ומנעד הרגשות שלה כל כך אמיתי ומציאותי.
הספר הזכיר לי מעט את הסרט “הצעה מגונה” בכך שהוא מעלה שאלות מוסריות שמתאימות גם לתקופתינו למרות שחלפו מאה שנים מאז פירסום הנובלה.
יש כאן ביקורת חברתית על מעמד העשירים וניצול כוחם. ביקורת שיש לה מקום גם לתקופתנו.
יצירת מופת סוחפת, שתורגמה שוב להפליא על ידי אילנה המרמן. תרגום קולח שמתאים לתקופתנו.
נובלה שלא תוכלו להניח מהיד והיא מצידה לא תניח לכם.
העלמה אלזה, ארתור שניצלר
מגרמנית, אילנה המרמן
ספרית הפועלים, 2020