“זאבה” של מעין רוגל  הוא ספר מאתגר.

שני סיפורים הכתובים ברגישות ומתארים דמויות בודדות. זאב, או נכון יותר זאבה. שני סיפורים מתעתעים ומעבירים תחושה של הליכה על חבל דק,  כמו שאחת הגיבורות אומרת “הליכה על קרח.”

שני סיפורים שקשורים זה בזה. דמויות שעוברות מסיפור אחד לשני. מתעתע אמרתי, אז זהו שהוא אינו מתעתע רק בשיתוף הדמויות בשתי העלילות, אלא שהעלילות והאירועים מתעתעים. יש תחושה של קריאה בספר מתח, או ספר אימה, או ספר על מחשבות ובדידות. כל התשובות נכונות.

מעין רוגל היא כותבת יצירתית, הספרים שלה אינם דומים זה לזה. התאהבתי בכתיבה שלה בספר “מה את יודעת”, ואף הענקתי לו ציון גבוה בטבלת המבקרים של עיתון הארץ. הנובלה “יער” כתובה כאגדה עם רמזים מציאותיים. ספרה “המכניקה של הרגש” הוא ספר הדרכת כתיבה הכתוב היטב עם הסברים  מפורטים. עבורי הוא אינו ספר כתיבה, אלא ספר כיצד לקרוא נכון יצירה.

בספרה “זאבה” משלבת מעין את כל כישוריה כסופרת ותסריטאית. העלילה עברה מול עיניי כמו סרט, לפעמים אפל, לרגע מפחיד ובחלקו אינו ברור ברגע הראשון. סרט שצריך לצפות בו עד לסיום.

צריך לקרוא לאט לאט את הסיפורים, כדי להבין מה קרה בעלילה, בין השורות ואפילו בין האותיות והמרווחים. בייחוד את הסיפור “זאבה.”

החיבור בין הסיפורים אינו רק בדמויות, אלא בעיקר בבדידות של הגיבורות וברצון שלהן לקשר.

גיבורת הסיפור הראשון “עין שמאל”, ענת,  מאבדת את חברתה הטובה בילי. בילי מתה ממנת יתר, או התאבדות, או שניהם. בילי וענת היו קרובות מגיל צעיר. בילי היא הפרועה מבין שתיהן, זו המעזה, זו שאין לה גבולות ואם יש היא מותחת אותם.

בילי הורישה לענת את כל חפציה וזו נשארת עם שקיות ניילון שחורות בארון, ומחכה לחברה אחרת שתבוא לאסוף אותן. השקיות חונקות אותה, עד שהשקיות תיאספנה ענת עוזבת את הדירה ועוברת לגור / לשמור על דירות של אחרים.  “הבנתי שהצעקה עוד מהדהדת בי. שהשקיות השחורות עוד רובצות בחדר ומה שבתוכן מאיים לבקוע את הממברנה ולהתפזר, להציף את הבית כולו

בדירות שאינן שלה היא שומעת, רואה, מרגישה את מי שגר בדירה.

דמות מרכזית בסיפור היא עין שמאל של ענת, עין שעברה ניתוח פזילה עכשיו העין חוזרת לפזול, תרתי משמע, בורחת הצידה בחירות משל עצמה ורואה כל מה שנסתר.

“הרגשתי את העין מתעוררת שוב. אכזרית, נחושה. באיזו טיפשות האמנתי שסילוק השקיות יסלק את המבט הזה. רציתי לעצום עיניים. רציתי לברוח משם. רציתי לעצור את מה שיגיע. לא רציתי לראות עוד.

בינתיים עד שהשקיות יצאו מהדירה, ענת מנסה לחיות את חייה, היא חוזרת לעבר, לחברות עם בילי, לתחושה שבילי משכה אותה למעמקים. ובעיקר לחיפוש העצמי שלה.

בסיפור השני הנושא את שם הספר “זאבה” הגיבורה היא מעיין חוקרת פרטית, זאבה בודדה. היתה נשואה חודש. שבוע לאחר החתונה הדביקה את בעלה בקורונה, לא רק את בעלה, אלא גם את הורי הבעל, שכנים בבניין ואף כמה מדיירי הרחוב. בעלה נפטר לבדו בבית החולים, והיא היתה כלואה במלונית. (זוכרים את סרט האימה הזה מלפני 3 שנים?)

הבדידות ורגשות האשמה עושים בה שָמות. והיא מחליטה לשנות את שמה, להחליף זהויות, לברוח ממי שהיתה.

“היא נכנסה לשם מאיה סביצקי, שעוד לא הספיקה לעדכן את ה”עמר” החדש שלה במשרד הפנים, ויצאה אוסי לוין. נכנסה אלמנה ויצאה רווקה. זה יותר טוב מטיפול קומפלט, מפילינג עמוק. זה להחליף עור. שם. היסטוריה. זה טוב ככה. ”

הדמות של הגיבורה באה ויוצאת גם מהסיפור הראשון, ממשיכה את מה שהתחילה שם.

סיפור מתעתע, סיפור מתח יש בו משהו אפל עם הפתעה ופואנטה בסיום.

שני סיפורים הכתובים היטב, הדמויות שלמות ועגולות, מעין רוגל מצליחה לחדור לנפשן של הגיבורות שהיא יוצרת. הדמויות מיוחדות ומורכבות, יש בהן צבע וגוון אחר, הן רגילות אך בעלות ייחוד.

הספר “זאבה” הוא ספר מעניין וכמו שציינתי, מאתגר. הוא לוקח את הקורא אל מקומות אחרים, אל הרפתקה פסיכולוגית מיוחדת. מחזיר אותנו לימי הקורונה, שגם אם היא רחוקה מעט מאיתנו, עדיין מצטיירת בעינינו כמשהו לא מציאותי, משהו הזוי.

קראתי את שני הסיפורים בהנאה רבה. רותקתי לכתיבה ולדמוית המיוחדות של הסיפורים.

זאבה, מעין רוגל

ליווי ויעוץ ספרותי, נעה מנהיים.

הוצאת מרווחים, 2023

“קלרה והשמש” הוא ספר עדין ואנושי למרות שהגיבורה המספרת היא רובוט.

לפני שבוע ניסיתי להשתמש בתוכנת  ChatGPT המדוברת. הניסיון שלי לא צלח, מיד הרגשתי שהתוכנה מצטטת רעיונות באופן כללי ממה שהיא מצאה ברשת. סוג של העתקה במילים אחרות של הרעיון. לו הייתי נשארת במערכת החינוך ודאי, שהייתי מזהה כי מי שכתב העתיק את הטקסט.

בספריו האחרונים לוקח אישיגורו את הרעיון של רובוט, שיכפול, בינה מלאכותית ומצעיד אותו קדימה. קלרה והשמש מזכיר את “לעולם אל תיתן לי ללכת” ובכל זאת הצליח לעורר בי עניין רב.

אישיגורו הוא אחד הסופרים אהובים עלי. יש בו יכולת לתאר מצבים ודמויות באופן רגיש, כך שהקורא ירגיש אהדה לדמות, גם אם מדובר ברובוט.

את הסיפור מספרת קלרה “היום כשאני מקבצת יחד את כל בזיכרונות…”

קלרה היא ח”מ, חברה מלאכותית. היא עומדת מוצגת לראווה בחלון חנות הח”מ. קלרה היא רובוט או בינה מלאכותית, אבל להפתעת הקורא הוא אינו מתייחס אליה כאל רובוט, או חברה מלאכותית. הקורא מתאהב בקלרה. כך קרה לי. התאהבתי באישיות העדינה שלה, ברגשות שלה וביכולות האנושיות שהיא זכתה בהם.

קלרה היא דגם חדש של ח”מ, היא יודעת שבעתיד הקרוב יהיה דגם משופר ולכן היא רוצה למצוא לעצמה במהירות חברה ובית. קלרה ניזונה משמש. היא מחפשת את הקרניים שלו ואותו על מנת להיטען.

את קלרה רוכשת אמה של  ג’וסי, ילדה משופרת ששודרגה גנטית, כדי שתזכה בלימודים יוקרתיים וכך עתידה יהיה טוב יותר. ג’וסי היא נערה חולנית ותפקידה של קלרה הוא לתמוך בה.

קלרה מתגלה כבעלת כישורים אנושיים חברתיים. היא לומדת מהר את הסביבה, מזהה רגשות אנושיים, עוזרת לג’וסי. יחסיה עם ג’וסי מתהדקים והיא הופכת לחברה קרובה והקורא אינו מבחין שהיא ח”מ. התכונה שבולטת בה היא האופטימיות שלה, היא בטוחה שג’וסי תחלים ותבריא.

לקלרה  מערכת יחסים עם השמש היא מצפה שיעזור לג’וסי בימים שהיא נחלשת. היא מתחננת לשמש לעזרה ומתנהגת כמו אדם לאל, היא מתחננת, מבטיחה, מתפללת ואפילו מקריבה משהו מעצמה כקורבן על מנת ששמש יעזור ויציל את ג’וסי. קלרה מאמינה ביכולתה של השמש, היחס שלה לשמש הוא משונה בעיני הקורא, שכן בעידן טכנולוגי מתקדם, שבו אין אמונה באל עליון כל יכול ובפרט שהמספרת היא רובוטית, קשה להבין את ההתנהלות הכמעט פגאנית של קלרה. ובכל זאת אישיגורו מצליח להעביר את האנושיות והרגישות של קלרה, עד כדי כך שהקורא שוכח לרגע, שמדובר ברובוט בעידן אחר. במהלך לימודה היא מגלה, שיש בה מנעד רגשות כמו לבני אדם. ״פחד חדר לתודעתי, אבל אז נזכרתי בחביבותו העצומה והלכתי ללא היסוס אל האסם.״

מחציתו של הספר הוא מערכת היחסים של קלרה עם ג’וסי, והתדרדרות מצבה הבריאותי, הלימוד וההתפתחות של קלרה בעולם האנושי. כמו תמיד, אישיגורו בונה את המתח לאט ובבטחה. הספר אינו ספר מתח, אך הקריאה בו מאמצע העלילה היא כמו קריאה בספר מתח.

הכתיבה של אישיגורו היא עדינה ומרגשת. אי אפשר שלא להתאהב בדמותה של קלרה שאינה נקראת כדמות רובוטית, אלא כדמות בשר ודם הגדוש ברשות חמים. הנאמנות שלה לג’וסי מעוררת הערצה ואפילו קנאה. היא מוכנה לעשות הכל על מנת שג’וסי תבריא. אישיגורו מצליח בגאוניותו להפוך יוצרות, הרובוט מפתח תכונות  אנושיות, מגלה נאמנות קיצונית, מה שאינו קיים באופן טוטאלי  אצל בני האדם.

הספר אומנם מסווג כסוג של מדע בדיוני, אך הוא עוסק בנושאים אנושיים, כמו בדידות, אהבה, נאמנות, חברות. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהשאלות העתידניות שלו ומרעיונות פילוסופים, כמו חלקי חילוף לבני אדם, רצון של הורה לעשות הכל על מנת שלילדו יובטח עתיד טוב יותר. או מה קורה להורה שבנו גוסס האם יוכל ליצור ילד אחר במקומו, או ילד שימשיך אותו? האם הרובוטים יחליפו אותנו?

אין ספק שהספר מעורר שאלות רבות ותהייה לגבי העתיד הטכנולוגי שלנו. מה קרה לג’וסי, האם הבריאה והאם קלרה קיימה את הבטחת החלמתה, מה קרה לקלרה ומה תפקידו של השמש בעלילה, על כך תקראו בספר הנפלא.

ממליצה מאוד על הספר.

קלרה והשמש, קאזואו אישיגורו

מאנגלית, דבי אילון

הספריה החדשה, 2022

ספר עם עלילה מציאותית עכשווית.

עלילה אולי פשטנית, כזו המוכרת לנו, אך מתחת לפני השטח גועשת ואינה מרפה.

איה אבישר ועיליי היו יחד 17 שנים. נולדו להם שני ילדים, הם גרו בדירה של הוריה של איה בשכירות מוזלת, סוג של עזרה לזוג מצד ההורים. עכשיו הם גרושים כבר שלוש שנים. איה נשארה לגור בבית הוריה עם הילדים, והיא חולקת משמורת משותפת עם עיליי.

איה מצטיירת כעלה נידף, לא החלטית ונמצאת כל הזמן בתחושה, שעליה להספיק את המטלות שלה. לאחר הפרידה היא מצאה זוגיות חדשה עם ורד שלמעשה משמשת כשיקוף עליה.

עיליי גם הוא מוצא מספר זוגיות חדשות, אך אינו מצליח להתמיד בתשלומי המזונות בזמן. מצבו הכלכלי דחוק, בת זוגו ליה גם היא מהווה שיקוף לחיו ואומרת לו שהוא תקוע בעבר. הופך לחסר בית, ישן אצל הוריו או חברים, אין מקום לילדים.

כמו שציינתי עד כאן עלילה רגילה שרבים מאיתנו מכירים.

עד שיום אחד עיליי מחליט להגיע לדירתה של איה ולא לעזוב אותה, עד אשר תאמר לו, שהם חוזרים לחיות יחד. מכאן נעה העלילה לעבר, להבנת מערכת היחסים ואישיותם של איה ועיליי, למצוקות של כל אחד.

הסיפור הופך לעלילה שבה שני אנשים נדחקים בדירה אחת, שפעם הם גרו בה ביחד וכנראה לחוד, כי היום הם גרושים.

תוך כדי המצוקה שנוצרה כעת בבית, העולם החיצוני ממשיך להתנהל כרגיל, מתקשרים אליה ממזכירות בית ספרה לברר אם תגיע להצגת הבוגרים. הילדים חוזרים הביתה ומופתעים מהמצאות האב בביתם. המריבות שחזרו להדהד בין הקירות, הבלבול של הילדים ” למה אתם רבים הרי כבר התגרשתם” מעיין אומרת.

“אני אשאר כאן עד שתעני לי שאת מסכימה לחזור אלי.” חוזר ואומר עיליי

המשפט החוזר של עיליי מקפל בתוכו  מצוקות רבות. מה מאחד אנשים, מה מפריד אנשים, מהו טירוף, טירוף זמני, קבוע,מה מוביל אנשים להתנהגות שכזו. איה אומרת “הוא לא הבעל הפסיכופת,הוא בחור טוב שהסתבך….”

בנוסף לכל מהדהד המצב הכלכלי העכשווי של הצעירים בימנו. יוקר המחייה, דמי שכירות גבוהים, עזרה כלכלית מההורים. כמי שגרה בעיר היקרה והנחשקת ביותר, אני מודעת לדמי שכירות בלתי הגיוניים, למחירי הדירות שמטפסים ומטפסים כמעט כמו המגדלים המציפים את העיר. גם אני תוהה, איך אפשר להתקיים במצב כלכלי שכזה. כאב לב על הצעירים, שנאלצים לעבוד  סביב השעון על מנת לפרנס את עצמם. האם לפרק משפחה ולנסות לחיות באופן עצמאי או האם להעדיף להישאר יחד על מנת לא להפגע כלכלית. יש ברומן ביקורת רבה על מערכות יחסים, על נסיונות שיחה והבנה של כל הצדדים, הזוג הגרוש, הוריה של איה שאינם תומכים, אינם מבינים ואפילו מנסים להזדהות לא עם בתם.

כמו שציינתי זהו ספר עכשווי עם מצוקות של זוג צעיר, ילדים שנמצאים בתווך ומצב כלכלי שאינו פשוט.

זוהי דרמה פסיכולוגית שבה נחשפים רגשות ותובנות.

הספר מאוד קריא, תמר מרין מצליחה להעמיד בפני הקורא מראה של הוויה עירונית, היא יוצרת מתח באמצעות סכין שמופיעה בפתיחה וכידוע סכין במערכה ראשונה תמשיך עד המערכה השלישית והסיום. לי היתה תחושה קריאה כמו צפייה במחזה על הבמה שבו לכל דמות תפקיד. אולי  הספר יהפוך למחזה. והסיום? מפתיע, אפילו גאוני ומיוחד, מה שהופך את הספר לאחר ושונה ולא עוד ספר על מערכות יחסים.

ממליצה.

הדיירת, תמר גרין

מו”לית ועורכת ראשית, שרי גוטמן

הוצאת אחוזת בית, 2022

רומן פסיכולוגי מהפנט על טראומה וכיצד היא משנה את חיי המשפחה.

סיפור רגיש וכואב על יחסי אחים במשפחה, יחסי הורים ילדים ובעיקר היחס של האדם לזיכרונותיו ויכולת ההתמודדות שלו עם טראומת העבר.

בערוצים המסחריים בארץ ובעולם אנו צופים בעונות רבות של  תוכנית הראליטי הפופולרית, “הישרדות”. אני איני צופה בה, אך מידי פעם, כשאני מציצה בתמונות החולפות, אני תוהה האם זו הישרדות אמיתית? מדוע הם נקראים שורדים? האם הישרדות כפויה נחשבת הישרדות? או האם  הישרדות היא כאשר האדם הנקלע בחייו למצבים קשים שהתנאים איימו על חיו? הישרדות עבורי היא יכולת להתמודד עם מצבים שהחיים כפו עליך.

גיבורי הספר “השורדים” של אלכס שולמן הם שורדים אמיתיים בעיניי (למרות שהם דמויות בדיוניות במציאות לא קיימת).

שלושה אחים, נילס, בנימין ופייר, נוסעים לבית הקיץ של ילדותם, כדי לפזר את העפר של אמם. הם לא ביקרו בבית הקיץ עשרים שנה. ברור לקורא שהנסיעה תהיה נסיעה של מסע בזמן לעברם. מסע שבו הם יצטרכו להתמודד עם אירוע מהעבר ועם עצמם. כשהם אוחזים בכד האפר של אמם הם מנהלים התחשבנות על העבר.

השלושה גדלו בבית  מזניח, בית שאינו מתפקד,הורים ששותים יותר מידי, ההורים לא השליטו סדר ומשמעת, ואם עשו זאת הסדר נסדק במהירות. לא היתה דאגה לניקיונם ולהזנתם. “החינוך של אמא היה נוקשה ומוכתב על ידי חוקים, אבל לא עקבי.”

“האחים חונכו כבני המעמד הגבוה אבל בתנאים שדמו לחיים מתחת לקו העוני. חונכו כבני אצולה שהתבקשו לעמוד זקופים, למלמל את ברכת המזון, אבל לא הושקעו בהם משאבים, או יותר מדויק לומר, שמעט מאוד משאבים הושקעו בילדים. החינוך האקדמי לא הושלם, הוא התחיל בהרבה רוח וצלצולים אבל גווע לאיטו.”

לאחר אותו הקיץ תיפקוד המשפחה מתדרדר.

האחים: נילס הבוגר, המופנם והמוכשר בלימודים, מרוחק מאחיו, מתבודד, זו דרכו להתמודד. בנימין הילד השני בעל החושים החדים והרגישים לסביבה. הוא זה שקולט את המילים של ההורים, מחפש אחר נקודות שבירה ביניהם בניסיון למנוע מריבות. פייר האח הצעיר נע בין שני אחיו.

האחים חוזרים בזמן אל ימי הקיץ, שבילו בבקתה שעל שפת האגם. ימי הקיץ הארוכים, שבהם ההורים שתו יותר מיד, האמא ישנה עד כלות והאב העריץ שלח את ילדיו למשימות הישרדות. כמו לחצות את האגם, אירוע שבו הם כמעט טבעו, וכשחזרו בערב לאחר שעות שחיה וכמעט טביעה, האב לא התעניין בהם כלל ונכנס לבקתה.

הקורא שעוקב אחר הדמויות, מרגיש במתח של אסון מתקרב. קראתי את הספר בדריכות, בתחושה של “נו, מה כבר יקרה כאן?” ואכן סיום הספר הוא כמו אגרוף בבטן, שנוטל מהקורא את יכולת הנשימה. לקחו לי כמה ימים טובים לעכל את אותו הקיץ של האחים.

הסיפור מסופר על ידי מספר יודע כל דרך עינו של בנימין, המספר אינו רק מספר יודע כל, אלא גם מספר עד. לקורא יש תחושה של הרחקה, אותה הרחקה היא לב ליבו של הסיפור. מודה, הרגשתי שהסיפור מסופר כעדות, עדות שיוצרת מתח, אבל לא זיהיתי את כל הרמזים לקראת סיום העלילה.

הסיפור נע בין עבר להווה, נע בין הדמויות ומערכות היחסים של האחים. היום כשהם בוגרים ונוסעים יחד בפעם הראשונה לאחר עשרים שנה, הם זרים גמורים אחד לשני. ובכל זאת הזיכרונות והמשפחה ובעיקר מה שקרה באותו הקיץ מאחד אותם. הם תוהים כיצד מאחים שהיו קרובים הפכו לזרים. התשובה לכך היא אותו הקיץ שהפריד ביניהם וגרם להם לא לחזור אל הבקתה.

כשהם מגיעים אל הבקתה בנימין אומר “אני לא יודע, לרגע אני מרגיש שחזרתי הביתה, אבל חלק אחר בתוכי זועק שהוא רוצה להימלט מכאן.” בנימין הדחיק את אותו אירוע עד כדי מצב של שיכחה, לכן הוא רוצה להימלט. המפגש המחודש עם האחים, כשהם אוחזים בכד האפר של אמם מוביל אותם להתבונן פנימה אל עברם, להיזכר במה שהיה וסוף סוף לדבר על מה שקרה.

גילוי העבר מהווה עבורם פרידה מילדותם ועמידה מול זיכרון כואב. הקורא הולך יחד עם הגיבורים יד ביד ומחכה בדריכות לדעת מה היה שם באותו הקיץ. מה שמתברר לאחים להפתעתם, הוא שכל אחד זוכר אחרת את האירוע. וכמה טבעי הוא  שעל כל אחד האירוע השפיע אחרת.

כשהגעתי לסיום והגעתי לאותו אירוע הרגשתי שהסופר עשה עלי מניפולציה. יש לכך הסברים פסיכולוגים שניתן להבינם. גם כשחזרתי לאחור וקראתי שוב את הרומן, כדי למצוא את הנקודות המרמזות על הסיום, לא השתכנעה דעתי.

איני אומרת שהרומן אינו טוב, הוא כתוב היטב, מהודק, מאוד מרתק ומושך. הקורא מרגיש שאינו יכול להשאיר את בנימין עד שהוא לא יספר לו מה קרה. עדיין הסיום פגם לי בכוחו של הרומן.

ובכל זאת אני ממליצה עליו מאוד מכל הסיבות שמניתי, ומוסיפה, תקראו בזהירות, אל תמהרו לסיום.

השורדים, אלכס שולמן

משוודית, יעל צובארי

עורכת התרגום, מרים קוץ

הוצאת תכלת, 2022

כמה אהבה היתה אצלי הבוקר בסלון. 

אהבה שהגיעה עם אורלי סיגל והדמויות המרגשות של ספרה בכמויות עצומות.

אורלי אינה צריכה להתפנות לאהבה כמו השם של ספר האחרון שכתבה “ועכשיו אהבה”.  האהבה קיימת בה בשפע, נדמה לי שאפילו מתוך שינה היא מטיילת ממנה החוצה.

אירחתי סופרים רבים אצלי בסלון, אורלי היתה בין הסופרים הבודדים שהודו לאנשים שהגיעו וקראו אותם. התודה נאמרה מכל הלב. בנוסף היא הפתיעה אותנו כשביקשה שכל אחת תאמר את שמה ומה משמעות המילים עבורה. בסיום המפגש היא זכרה את כל שמות הנשים, והיינו 25.

“מה היה אם?” ככה התישבה  אורלי סיגל לכתוב את אורלי הגיבורה של ספרה. “זו אינה דמות בדיונית, היא הרבה ממני ובעיקר נושאת את עול מה היה קורה לו”. אורלי  אנתרופולגית במהותה, מחפשת עם פנס את האזורים שלא מדברים עליהם, כמו הבחירה באמא שמטפלת ומחתלת ילד בן 14 בתפקוד נמוך. על המקום הזה היא רצתה לכתוב.

זהו ספר על אהבה, סופרת שאוהבת את קוראיה, סופרת שאוהבת את הדמויות שלה. אורלי אמרה שהיא כותבת על כאב ואהבה. “ואם אני מדלגת על כתיבת הכאב, אני מרגישה שאני מרמה.”

בכל מפגש אנחנו לומדים משהו תהליך הכתיבה של הסופר. אורלי במפגש חידדה את הפן הפסיכולוגי של הדמויות ובעיקר של הסופר שמניע אותן.

סיפרה על לידתן של הדמויות. ולא רק על הרגע שבו הן יצאו לאוויר, אלא כיצד הן מתפקדות בעולם, איך הן אפילו מזיעות ואיפה, ואיך מרגישות בתוך הזיעה.

גילתה לנו על נפשן של הדמויות, גילתה סודות איך הן נולדו. למשל, נעמי נולדה מתוך סקרנות. דמות אחרת מתוך בדיקה מה היה אם, ונוספת מתוך חווית כתיבה קבוצתית.

“ואיך נפרדים מהדמות?” שאלנו. “בקלות, ברגע שהן יצאו לעולם הן עצמאיות. רק דמותה של שרה גיבורת הנובלה “חממות” עדיין איתי.”

ואנחנו? רותקנו מול עינייה הגדולות והיפות עקבנו אחר התנועות שלה מהופנטות, וכשהקריאה כמו שחקנית קטעים משמעותיים מספריה, אף אחת לא נשמה. נדמה לי שאפילו המנופים שבחוץ עצרו תנועה.

ישבנו וגמענו את דבריה, לא רצינו שהיא תסיים לדבר. רצינו עוד ועוד לאחוז במילותיה העוטפות והזורמות.

שלוש שנות קורונה חיכינו למפגש איתך, היה שווה לחכות.

אורלי יקירה, תודה לך על בוקר שכולו אור ואהבה. בוקר מלא משמעות וגדוש במילים חכמות ותובנות. יצאנו מלאות, איך אמרה לי אחת המשתתפות “היא נתנה לי תובנה לחיים”.

מחכות לארח אותך בספר הבא.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אורלי סיגל.

ועכשיו אהבה

בואי

ניסויים פתוחים

“שיעורים בכימיה” הוא ספר שנון, חכם, מצחיק, קצת עצוב ובעל תובנות רבות.

בעיקר זהו סיפור על מאבקה של אשה המאמינה בעצמה וביכולות שלה. אשה המאמינה בשוויון מגדרי.

היחסים שלי עם שיעורי כימיה היו מורכבים ואף שנואים. כמעט ולא זכיתי לתעודת בגרות בגלל נכשל בכימיה. לעומת זאת שעורי הכימיה היו משעשעים, היתה לנו מורה בלונדינית בעלת  קול צייצני, רגליה היפות נמתחו מחצאית מיני, בני הכיתה נהגו להחביא לה את הגיר על המשקוף הגבוה של הלוח. אתם מדמיינים את עיניהם בוהים בה, כשהיא מושיטה את ידה לחפש את הגיר, אי שם גבוה? זו הכימיה היחידה שהיתה לי בשיעורים שלה.

“כימיה היא שינוי” מצהירה אליזבת זוט בתוכנית הטלוויזיה שהיא מגישה.

השנים הן שנות השישים בארה”ב. נשים כמעט ולא יצאו לעבוד, ציפו מהן להישאר בבית, ולעסוק במטלות של הבית. את היכולות שלהן הן הפגינו בהתנדבות בבתי הספר של ילדיהן. (אולי זו כוללני מדי.)

אליזבת זוט, כימאית מוכשרת, עובדת בחברה שבה שולטים הגברים. היא יפה, חכמה, מבריקה, פורצת דרך, שאינה מאמינה בחתונות, בעלת כלב העונה לשם שש וחצי, אם חד הורית למאד החכמה והמקסימה. איזה סיכוי יהיה לה בעולם גברי של ראשית שנות השישים?

אכן סיכוייה כמעט אפסיים. היא נזרקת מהאוניברסיטה שבה למדה, מפוטרת מעבודתה ומהמחקר שלה. בדרך מקרית היא מוצאת עצמה מנחה תוכנית בישול בערוץ טלוויזיה. התוכנית עבורה היא במה, במה להעברת מסרים, ראשית הכימיה, לטענתה הבישול הוא מדע, החומרים הם כימיה ויחסים. תוך כדי בישול ומתכונים היא מביאה את האני המאמין שלה. את כוחותיה ומעמדה של האשה.

“אני מתייחסת לאטומים ולמולקולות, החוקים האמיתיים שמושלים בעולם הפיזי. כשנשים מבינות את הרעיונות היסודיים האלה, הן יכולות להתחיל לראות את הגבולות השקריים שנוצרו בעבורן.”

“שיעורים בכימיה” מתאר את תקופת שנות השישים, אך הוא בהחלט ספר  בעל רעיונות השייכים גם למציאות שלנו. ספר שמדבר על מעמד האשה, ניצול,  ואפילו מי טו. ספר בעל רעיונות שוויוניים ללא הבדל מין, גזע ומעמד.

“אומץ לב הוא שורש השינוי — ושינוי הוא מה שנועדנו לעשות ברמה הכימית. לכן כשתתעוררו מחר, תבטיחו את זה לעצמכן. לא תעצרו את עצמכן יותר.”

הספר קריא, הדפים נעו ונהפכו מעצמם. דמותה של אליזבת שובת לב, אהבתי את הראייה האנושית שלה. את היכולת להסתכל על העולם בעיניים נקיות ושוויונית ללא אבחנה והבדל, לפעמים בתמימות.

לדעתי הספר נכתב על תקופה אחרת בעיניים של הווה ועכשיו. לו היה נכתב בתקופת אמת, של שנות השישים, ודאי היה נכתב אחרת. עובדה זו מעצימה את הרעיון לשוויון בכל תקופה.

ספר ממתק, ממליצה בחום.תהנו מכל דף ותתמוגגו מהדמות.

שיעורים בכימיה, בוני גרמוס

מאנגלית, הדסה הנדלר

הוצאת תכלת, 2022

נובלה דחוסה ונוגעת ללב הכתובה כמונולוג מחשבות של הגיבורה, שאינן מרפות ואין מניחות.

כשסיימתי לקרוא את הנובלה העלמה אלזה לא ישנתי בלילה ובכיתי.

אלזה, עלמה צעירה יפיפה בת ,19 נמצאת בנופש באיטליה עם דודתה. מברק שמגיע מאמה קוטע את שלוות המנוחה ואת המחשבות הרומנטיות של אלזה. במברק היא מתבקשת להמתין למכתב הסבר מאמה. אלזה מבינה שהמכתב חשוב וההודעה שתגיע לא תהיה בעלת בשורות טובות. ואכן כך. אמה מפרטת בפניה את הקשיים הכספיים של אביה עורך הדין. אם לא ישלמו את הסכום אביה ימצא עצמו בכלא. האם מבקשת ממנה שתפנה לדורסדיי, מכר ותיק ששנים  חושק באלזה ותבקש ממנו את ההלוואה.

מרגע זה הנובלה נעשית דחוסה וצפופה במחשבות שמציפות את אלזה. לפעמים הן מתערבבות עם משפטי שיחה של אלזה עם הסובבים אותה. זרם המחשבות שלה כתוב כזרם תודעה פסיכולוגי. מנעד של רגשות אימפולסיביות. רגשות שהקורא שותף להן. כבר שבע שנים שזה נמשך. שבע שנים שבהן מוצא האב את עצמו בחובות. היא כועסת על אביה שלא הגיע בעצמו לבקש.

אלזה עוברת טלטלה של רגשות, מכעס על משפחתה שהיא צריכה לעבור השפלה, לכעס על עצמה, שלא למדה ולא יכולה להועיל. ממחשבות  על פחד, שאביה עלול למצוא עצמו בכלא לעוינות שהוא גורם למשפחתו לעוול. מתחושת עלבון וכעס על ניצול יופייה, נעוריה,  לרחמים על הוריה ולבסוף למסקנה, שהיא צריכה להציל אותם.

היא רוצה למות, היא רוצה שאביה ימות, רוצה שמר דורסדיי ימות, אבל רגע, לא. היא רוצה לחיות, היא רוצה להיות נחשקת. כך נעות המחשבות במוחה הרותח של אלזה.

תוך כדי המחשבות  היא מגלה לקורא עובדות על משפחתה, על אביה ואמה ועל אותו דורסדיי המבוגר ממנה שחושק בה.

יופי הנובלה והמחשבות הדחוסות הוא שהקורא חושב את אותן המחשבות של אלזה. תוך כדי קריאה, גם אני הרגשתי את הכעס עולה גואה ומציף אותו. עברו בי אותן התחושות ואותן המחשבות של אלזה. הקורא נסחף לתוך מוחה ומתערבל בתוך המחשבות.

לאחר שעות של לבטים וחיבוטי נפש מחליטה אלזה לפנות אל אותו קרוב משפחה. והוא מוכן לתת לה את הסכום הנדרש בתמורה.  ” קורן ממך קסם, אין בזה עלבון, זה נשמע כמו סחיטה אבל לא, למדתי שלכל דבר יש מחיר מי שנותן כספו זכאי לתמורה. כל מה שאני דורש הוא שיורשה לי לעמוד רבע שעה לפני יופייך ביראת קודש”

אלזה מזועזעת. ושוב המחשבות נדחסות למוחה, עולות ומושכות את נשמתה אל התהום. במחשבות שלה עולים רמזים מטרימים מהמיתולוגיה היוונית. “אני לא מפחדת מנחשים. כל עוד הם לא נושכים לי את הרגל”.

היא מקבלת החלטה. מהי ההחלטה והאם תקבל את הסכום הנדרש, על כך  תצטרכו לקרוא בסיום הנובלה הנפלאה הזו.

הספר יצא לאור בשנת 1924 כמעט לפני מאה שנים. בשנים האלו התפרסמה תורתו של פרויד. שניצלר שבהכשרתו הוא רופא האמין בתורתו של פרויד ובנבכי התודעה ותת ההכרה של האנשים. הנובלה נכתבה לאחר מפגש בין פרויד לשניצלר. הנובלה כתובה כזרם תודעה נפשי. ארתור שניצלר מצליח להיכנס לתודעת הגיבורה באופן מדויק כל כך. מחשבותיה היפנטו אותי. בליל התחושות ומנעד הרגשות שלה כל כך אמיתי ומציאותי.

הספר הזכיר לי מעט את הסרט “הצעה מגונה” בכך שהוא מעלה שאלות מוסריות שמתאימות גם לתקופתינו למרות שחלפו מאה שנים מאז פירסום הנובלה.

יש כאן ביקורת חברתית על מעמד העשירים וניצול כוחם. ביקורת שיש לה מקום גם לתקופתנו.

יצירת מופת סוחפת, שתורגמה שוב להפליא על ידי אילנה המרמן. תרגום קולח שמתאים לתקופתנו.  

נובלה שלא תוכלו להניח מהיד והיא מצידה לא תניח לכם.

העלמה אלזה, ארתור שניצלר

מגרמנית, אילנה המרמן

ספרית הפועלים, 2020

שלוש דמויות הקשורות זו לזו מספרות את סיפורן האישי.

דמויות אנושיות שאינו מושלמות עם סודות מהעבר.

 רוז, יפיפיה נשואה לתומס, טוענת שהיא שקרנית, או נכון יותר בודה את המציאות של חייה מחדש בכל פעם, נמלטת מביתה. בבריחה שלה אוספת טרמפיסט וממציאה עלילה חדשה, שהיא נוסעת להציל את אחותה מבעלה השתיין. לפני בריחתה  היא משאירה פתק לבעלה שלא יחפש אותה. “תוכן הפתק היה נכון, אבל לא ציינתי בו אמת גדולה יותר.” רוז אינה בורחת מפני בעלה, היא נסה, כי היא אינה יכולה להיות כלואה בחיי הנישואים. היא מחפשת אות מהאל ומוצאת אותו בעזרת הנסיעה לכיוון מנזר סנט אליזבת. מקום מקלט לנשים הרות שלאחר הלידה מוסרות את ילדם. רוז בהריון בעלה אינו יודע זאת.

במנזר מגלה רוז את עצמה ואת הכוחות שלה. היא מתנדבת במטבח, קשובה לצרכי חברותיה ההרות, תומכת ועוזרת להן. אות נוסף מתגלה לה בדמות בן, הגבר שמשמ כאיש תחזוקה ותיקונים במנזר.

בן, דמות אנושית ורגישה הנושאת טראומה עמוקה. בן מתגורר בקרבת סנט אליזבת ומכיר את כל הנשים הנמצאות בו, אלו שנשארות קבוע ואלו שעוזבות לאחר הלידה. דרכו אנחנו לומדים על רוז. הוא מספר לנו עד כמה היא יפה ועד כמה היא אשה חזקה באופייה.  בן מתגלה כאוהב ומסור, אבא רגיש לבתו ומאוד אוהב את אשתו. הטראומה ורגשות האשם מהעבר מכתיבים את חיו בהווה.

את סיסליה אנו פוגשים  כשהיא בת 15. סיסליה גרה בסנט אליזבת עם הוריה. סיסליה, נערה מתבגרת אומרת שאמה כמעט ולא מדברת איתה רק מה שנחוץ. קשורה לאביה, עבורה הוא עוגן, אינו משתנה ותמיד נמצא שם. בסיום הרומן היא מתעמתת עם אמה, היא מרגישה שהיא מסתירה ממנה סוד ואינה מגלה לה. היא אפילו מרגישה שהאם סולדת ממנה. למרות זאת, סיסיליה אינה מוותרת על ניסיון הקשר עם אמה ומבקשת ממנה שתלמד אותה לנהוג. רוז אהבה לנהוג, כי העולם נע בכיוון שהידים קבעו. ״נהיגה היא הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד. נהיגה היא היקום״

“אדונית השקרנים” הוא רומן ביכורים שאינו ביכורים. אן פאצ’ט כמו בכל ספריה, אילו שבאו לאחר הרומן “אדונית השקרנית” עוסקת באותם נושאים שמלווים אותה. התפרקות המשפחה והנישואים, נטישת ילדים, החיפוש אחר אהבה וזוגיות.

אן פאצ’ט מצליחה לחדור אל נפש הדמויות שהיא בוראת. מצליחה לתת לכל אחת ביטוי משלה, הן נפשי ובעיקר סגנון דיבור שונה. השינוי במעברי התקופה ומשלבי הלשון של כל תקופה נפלא בעיניי. סיסליה הצעירה מדברת שונה מאמה. היא מצליחה להבין את בן כגבר ואת ההתנהלות שלו בעולם. כל דמות ייחודית ומעוררת הזדהות ואמפטיה. כולל רוז שהיא תעלומה וחידה גם בעיני עצמה.

“אדונית השקרנים” ספר קריא שמשקף תקופה עם דמויות שנכנסות ללב.

אדונית השקרנים, אן פאצ’ט

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

עורך הסדרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2022

“חייו המוזרים של איוון  אוסקין” הוא ספר פילוסופי.

אם ניתן לחזור לעבר אילו טעויות היית מתקן? שאלה פילוסופית נצחית שקיימת ביני לבין האיש שלי. הוא מוכן לחזור לעבר ואני לא. שאלה זו העסיקה סופרים ופילוסופים טובים ממני. כולנו מכירים את פרדוקס סבא או סבתא או פרדוקס מסע בזמן. אם נחזור בזמן ונהרוג את סבא לפני שהכיר את סבתא כנראה שלא ניוולד.

 פיוטר אוספנסקי הוא פילוסוף ומורה רוחני רוסי, בשנת 1915 פרסם את ספרו “חייו המוזרים של איוון אוסוקין” שהפך לספר פולחן.

בספרו הוא מעלה את השאלה הפילוסופית האם ניתן לתקן את טעויות העבר.

איוון בן העשרים וחמש נפרד מחברתו אהובתו, זינאידה, בתחנת הרכבת. היא נוסעת עם אמה לנופש בקרים. בשיחת הפרידה עם אהובה, איוון, היא אומרת לו שייחסר לה, חבל שאינו מצטרף אליהן. ומוסיפה “איני אוהבת לכתוב מכתבים, אל תחכה זמן רב, מוטב שתבוא מהר. אחכה לך חודש חודשיים…ואחר כך אפסיק לחכות.”

איוון נותר מאחור. לאחר שלושה חודשים ושלושה מכתבים מזינאידה היא מפסיקה לכתוב לו ונעלמת. במפגש מקרי ברחוב, בינו לבין אחיה של זינאידה מתברר לאיוון, כי היא עומדת להינשא. איוון המיואש פונה לקוסם ומבקש ממנו, שיאפשר לו להתחיל מחדש, כי כעת הוא יודע מה עליו לעשות. הקוסם צוחק ואומר “אפשר להשיב הכול, הכול-אבל גם זה לא יעזור.”

איוון חוזר לימי נעוריו בפנימייה מצויד בזיכרונות מהעבר-עתיד שלו. התחושה שלו שהוא נמצא בחלום מוכר. היתרון הוא  שהוא יודע מה יהיו המהלכים הבאים, ויכול לנצל אותם לטובתו, כמו לא לנשור מהפנימייה, מה שקרה בחייו הקודמים.

״גם אם זה קרה אז, מדוע זה מוכרח לחזור על עצמו גם כעת? הכול צריך להיות שונה, הרי דווקא לשם כך חזרתי. כמובן, יש דברים שאינם תלויים בי. אבל אולי אם אשנה את החיים שלי, אוכל לשנות בכך גם את החיים שלה? כמובן, הצער וההתרגשות שחוותה אז מילאו את תפקידם, ליבה לא עמד בזה. עכשיו הכול יהיה אחרת.“

האם יצליח איוון לשנות את חיו? להחזיר את אהובתו אליו? ולחיות כמו כל האחרים כפי שהשתוקק?

אלו הן שאלות מסקרנות ומעוררות עניין אצל הקורא, אם מתמקדים בעלילה הרי שהיא בנאלית, פשוטה.  כבר קראנו על חזרה לעבר בהרבה ספרים. אל לנו לשכוח שהספר נכתב בראשית המאה הקודמת ומאז נכתבו מספיק ספרים בסגנון. כמו 4321 של פול אוסטר, או “לפני שהקפה יתקרר” של טושיקאזו קאוואגוצ’י

אבל לא העלילה והאם יצליח איוון במשימתו היא החשובה בספר. עברו ימים מאז שסיימתי לקרוא ותהיתי האם לזה התכוון פיוטר אוספנסקי? מהו הרעיון שאותו רצה להעביר?

בסיפור חיו של איוון באמצעות החזרה לעבר וניסיון תיקון חיו הוא מתאר את אופיו ואישיותו של איוון. את השעמום שגוזר על עצמו. את חוסר העניין שלו בכלום פרט לעצמו, ואינו דואג שיהיה לו טוב, מחמיץ שוב ושוב הזדמנויות. כיוון שאינו חי את חיו. הוא חי בשוליים, הוא מתעניין בכולם, מקנא בכולם, רוצה לחיות חיים אחרים, אך אינו עושה דבר, אפילו ההזדמנות שניתנה לו לחיות מחדש אינה מועילה לו.

התשובה היא אצל הקורא, כל אחד יכול לבחור את הנושא או הרעיון המנחה של הספר כראות עיניו. ניתן להבין שכל מה שהיה היה, ואי אפשר לשנות עבר אלא עתיד (אולי). העבר יכול ללמד את האדם על עצמו ואישיותו ולהנחות אותו קדימה. על האדם מוטל הגורל לחיו.

זינאידה אומרת לאיוון “אם אדם רוצה משהו כל כך הוא פשוט עושה.” כמה נכון. ואכן בסיום הספר יש תחושה שהקוסם הוא הפסיכולוג והקואצ’ר של איוון ושל הקורא.

תוך כדי מסעו לעבר של איוון, עולות שאלות פילוסופיות ומוסריות, איוון תוהה האם חבריו ללימודים גם הם חזרו בזמן, או שנותרו כמו שהיו? איך עליו להתנהג מול אימו כאשר הוא כבר יודע שהיא תמות בקרוב? ועוד שאלות.

סיום הספר הוא סיום מיוחד ורענן, שונה ממה שעולה בדעתו של הקורא.

“חייו המוזרים של איוון אוסוקין” אינו מתאים לכל אחד, שכן העלילה מוכרת ונשאלת בהרבה אופנים, הסיום המיוחד הוא המעניין בספר, המפגשים עם הקוסם, דמות צבעונית וחכמה מעוררים עניין. מעל לכל נשבתי בכתיבה של פיוטר אוספנסקי. כתיבה משובחת, עניינית, הוא אינו מרחיב מעל למה שצריך. ברובד הנסתר של היצירה קיים נושא היצירתיות והאומנות. איוון אומר “היה נדמה לי שכבר חייתי פעם. למשל, הכרתי את פריז, אף על פי שכמובן לא הייתי כאן. אפילו היום נדמה לי לפעמים שגרתי בפריז פעם, בעבר.”

“זה היה קשור לחלומות בהקיץ מורכבים מאוד או לדמיונות על חיים קודמים ועל קוסם, שנדמה לי שראיתי אותו בחלום או שדמיינתי שראיתי, ושחזה לי את העתיד.”

אוספנסקי התעניין רבות בעתיד ובהשפעת הטכנולוגיה. הספר נכתב בסביבות 1905 ופורסם עשר שנים לאחר מכן. שמו היה “סינמה דרמה” בשנת 1947 הוא משנה את פרקי הסיום של הנובלה.

התשובה שלי למשמעות הספר היא האומנות, באומנות ניתן לשנות, לערוך מחדש כתב יד וסרטים. במציאות לצערי אין אפשרות שכזו. הספרות והקולנוע הן שתי אומנויות שיכולות לתקן את העבר, יש בהן תשובה למה היה קורה לו.

ספר מיוחד, מעורר שאלות למחשבה, ספר שיש בו פנטסיה, פסיכולוגיה פילוסופיה.

חייו המוזרים של איוון אוסקין, פיוטר אוספנסקי

מרוסית, דינה מרקון

הוצאת תשע נשמות, 2022