הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 2
סערות הקיץ ספרה הסוחף של שרה מק’לין
סערות הקיץ – שרה מק’לין
הספר סערות הקיץ הוא רומן משפחתי על כוח שליטה וכסף. אבא אהב סערות קיץ, חושבת אליס כשהגיעה להלווייתו, לאחר מותו בתאונת דאיה. היא מגיעה לאי הפרטי של אביה שבו גדלו היא ואחיה, לאחר חמש שנים מאז שסולקה מהמשפחה. היא מגיעה באיחור, לאחר “תקרית” שגרמה לה להישאר בעיירה ולא להגיע מיד לאי.
אליס היא בתו של פרנקלין סטורם, יזם וממציא אחד מעשירי העולם. לאחר שעזבה והתנתקה מהמשפחה בנתה את עצמה ללא שם אביה וללא אגורה אחת ממנו. אביה שלט במשפחתו וגם עכשיו לאחר מותו הם צריכים לעשות כרצונו. על מנת לזכות בירושה, שמגיעה לכל אחד מהם, הוא מטיל על כל אחד מטלה לביצוע תוך שבוע. כולם צריכים לבצע את המטלה, וחל עליהם איסור לעזוב את האי. אם מישהו לא מצליח, אף אחד לא יזכה בירושה, מה שאומר שעליהם להיות מאוחדים. הפער בין המשימות היה לא הוגן בצורה מזעזעת, אבל את פרנקלין זה לא עניין, הדבר היחיד שעניין אותו היתה היכולת לכפות עליהם מה לעשות. אליס אינה מקבלת מטלה, אך אסור לה לעזוב את האי.
אליס שעזבה את משפחתה חמש שנים קודם וחיה באופן עצמאי ללא תלות בכסף המשפחה מוכנה ואף רוצה לעזוב את האי מיד, בני המשפחה אינם מאפשרים לה ומונעים ממנה בדרכים יצירתיות.
מה שנראה להם כמשחק בתחילת השבוע מתגלה שאלה הם החיים שלהם. סודות נחשפים, כמעט בכל יום נוסף סוד או שקר אחר. מחשבות שלא העיזו לומר אחד לשני נאמרות. האחים מתגלים כנקמנים, וכאלו שהיו למעשה ממונעים על ידי האם או האב או הכסף. סילה, אשתו של סאם, אומרת בדיוק מה היא חושבת על המשפחה, ואיך כל אחד מתנהג ומה המניע שלו. לכל אחד מניע משלו לזכות בירושה, רק לאליס אין מניע, היא היתה מחוץ למשפחה ושרדה היטב ללא הכסף והשם. לה לא היה מה להפסיד.
הימים על האי ועם בני המשפחה אינם קלים להם, הם לומדים להתמודד עם בני המשפחה עם העבר, עם הסודות וביחוד עם כעסים של כל אחד על האחר. זו משפחה פגומה, משפחה שבה האב שלט בהם באמצעות אופיו ובהמשך באמצעות כספו, הוא לא חינך אותם לעצמאות וכשרצה זה היה כבר מאוחר.
סערות הקיץ מצליח לתאר נהדר את משמעות המשפחה, קשרים בתוך המשפחה, נאמנות ללא תנאי למשפחה לעצמך או למצפון. הוא מתמקד בקשרי הון שלטון כשהכסף הוא הכוח. הכאב של אליס הוא שהיא מבינה כי אחיה אינם רוצים אותה באי, כיוון שמרדה, אך רוצים להשאיר אותה בשבוע המשחק, כדי לזכות בכסף, בנוסף היא נושאת עימה כאב עצום, על כך שאף אחד מבני המשפחה לא היה איתה בזמן שאביה גרש אותה.
כמה טוב שרק באמצע הקריאה הבנתי שאני קוראת ספר של הוצאת “אהבות”, כשמה כן היא, ספרים רומנטיים. מודה, לו ידעתי קודם, ספק אם הייתי מתחילה בקריאה, אבל ההמלצות החמות על כך שזה הרומן הכי נחשק, גרמו לי לפתוח את הספר בלי מידע נוסף. מיד נשאבתי. כן. יש בו רומנטיקה ואהבה וסיבוך והתרה, אבל המינון מאוד נמוך, הדרמה המשפחתית, העיסוק הפסיכולוגי בנפש הדמויות יוצר איזון נהדר והופך את הספר למותח, מסקרן. עניין ההתאהבות הופך לשולי, מרכז הספר הוא יחסי בני המשפחה, המניעים של כל אחד לזכות בירושה ובעיקר איך תחולק הירושה. לי היו השערות שבכל רגע התהפכו ובכך גרמו לי למתח.
הסערה החיצונית בסיום מקבילה לסערה הפנימית של כל אחת מהדמויות, אפילו החושך הוא מטאפורי. שימוש בסערה כאן לטעמי היה קצת קיטשי, שייקספיר עשה זאת טוב יותר.
אני נהניתי מהקריאה, קראתי במשך יומיים. הספר הגיע לי בדיוק בזמן. ספר קיץ טוב.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
סערות הקיץ, שרה מק’לין
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת: אהבות, 2025
הירקון 116 ב – אורית הראל
הירקון 116 ב – אורית הראל
את הרומן, הירקון ,116 ב’ קראתי במהירות ונהניתי מקריאתו, זה רומן קולח, עם עלילה שיש בה סודות וסתרים.
שני קווי עלילה לספר, עבר והווה ושניהם נפגשים לקראת סיום הקריאה. המספרת בהווה, הכותבת, היא נכדתה של אילזה, אם אמה, גיבורת הרומן. הפרקים של ההווה נקראים עכשיו ואילו פרקי העבר נכתבים לפי השנה.
הרומן נפתח בהצגת דמותה של אילזה “היא נולדה נסיכה עם הבטחה למלכות.” אילזה נולדה כנס. היא נולדה בסוף המאה בשנת 1899 לזוג הורים מבוגרים, כשאמה כבר הייתה בת 48 מה שנחשב לנס רפואי באותם הימים.
השנים הם שנים שלפני מלחמות העולם, היהודים בשנים אלו ראו עצמם אזרחי המדינה וחיו בתחושה של קביעות, הם לא העלו על דעתם שיגיעו ימים אחרים.
אילזה נחשבת לפורצת דרך בתקופתה, היא היתה נועזת, נחרצת, מדברת בכנות וישירות. תכונות שהכשירו אותה להמשיך את ניהול העסק המשגשג של אביה. הוא מכניס אותה כמתלמדת בעסק, היא אמנם חריפה ושנונה וחרוצה, אבל הוא לא ראה בנערה צעירה שהיא יפה, להפך היא הייתה פחות נאה מבין כל ילדיו. לאחר מות אביה היא מנהלת את העסק. אילזה רואה את עצמה כמנהלת העסק, אהבה, נישואים, משפחה,לא היו בסדרי העדפות שלה. לא שלא היו לה מחזרים, היו רבים, אך היא פסלה את רובם. עד שהיא פוגשת את ליאון הרופא, הצעיר הכריזמטי שמתעניין בתנועה הציונית. פעיל באספות ואילזה אינה משתתפת בהן, לא מעניינת אותה התנועה הציונית. הם נישאים, נולדת להם בת וליאון מחליט לעלות לפלשתינה לבד עד שאילזה תגיע.
והיא מגיעה, בעל כורחה בגלל המלחמה. ההחלטה לעלות לפלשתינה חרצה את עתידה, לחיים אומנם, אבל חיים שלא ביקשה לעצמה. היא מגיעה לארץ חמה, את השפה אינה מצליחה לקלוט, הבית המפואר, העסק, וכל העושר הושארו מאחור וכאן בין החולות היא מנסה לחיות את עצמה ללא הצלחה.
זה סיפור של אנשים רבים שהגיעו והשאירו מאחור רכוש ובני משפחה ולא יכלו להמשיך מהנקודה שבה היו.
אורית הראל מצליחה לתאר את האנשים והתקופה ומדייקת כל כך עד שנדמה שאנחנו עומדים מולם, חיים בתוכם, היא מצליחה לספר על הכאב של חוסר היכולת להתערות בחברה, בשפה, תחושת הבדידות.
סיפורה של אילזה בוינה היה ארוך ומפורט לטעמי ואילו סיפורה בארץ ישראל ריתק אותי ואף העציב אותי, אילזה המוכשרת נאלצת לרדת ממעמדה. היא חיה עם בתה וחתנה באותו הבית, אומנם בית שנרכש בכספה, עובדה שהיא מציינת פעמים רבות לבתה. מכל התכונות שהיו לה בצעירותה נותרה השליטה והשתלטנות. הבת מפליאה לתאר את הברית הסמויה שכרתו אביה וסבתה.
העלילה הנוספת והמסקרנת ברומן היא כתיבתה של הבת לאביה. הבת, נכדתה האהובה של אילזה כותבת אליו בהווה. היא שוטחת בפניו את כעסיה על כך שבגד באמה, שלא היה איש חברותי, שלא היה אבא. אביה לא היה כמו אבות רגילים, הוא היה אבא בצבא, אבא רופא, אבא עסוק. עכשיו בין הזיכרונות היא מחפשת את אביה, כמו שהיתה קטנה.
תוך כדי מחשבות על משפחה היא תוהה האם היתה אהבה בביתם, או שזה מעין גלגל חוזר של הורי אמה ואפילו שלה עצמה. במהלך הכתיבה ושאלות אישיות היא מנסה להכיר את אביה, האיש הקשה חסר האהבה, דרך סבתה הענינית והנוקשה שגם היא לא ידעה להעניק אהבה. היא מזהה תכונות משותפות בינהם, למרות שאינם אמא ובן, אלא חותנת וחתן, היא מבינה שאילזה היא זו שהכירה אותו היטב מתחת להסתרות שלו, והוא ידע זאת. כאילו כרתו ברית נסתרת.
הירקון 116 ב’ הוא סיפור רחב יריעה המשתרע על פני שנים ועל פני שתי יבשות. דרך סיפורם של הדמויות מסופרת ההיסטוריה ומתוארת התקופה על כל השינויים. זה סיפור על זהות, געגוע לעבר שלא יחזור וגעגוע לאין שלא היה. סיפור של סודות ושקרים שהוטמנו והודחקו.
למרות שניתן היה לקצר את החלק של אירופה זהו ספר מעניין ומרתק שנקרא באחת. סיום הספר ריגש אותי במיוחד.
ממליצה.
מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
הירקון 116 ב’, אורית הראל
עורכת הספר: תרצה פלור
הוצאת: ידיעות אחרונות,2025
תוכנית פרישה, ספרה השנון והמרתק של סו הינסנברגס
תוכנית פרישה, סו הינסנברגס
כל כך נהנתי מקריאת הספר “תוכנית פרישה” עד כדי כך שמצאתי עצמי מספרת לכל מי שהיה סביבי עליו ומנדבת פרטים, אפילו הפכתי את המידע שלי לסיפור בהמשכים. “תוכנית פרישה” הוא ספר מבדר ואפילו הזוי, אבל יש בו המון הומור, חמלה, ובעיקר הנאת קריאה, מצרך נדיר אצלי בתקופה האחרונה. כל כך נהניתי מהעלילה הבלתי סבירה, מהדמויות שמבטאות פן אנושי מודחק אצל כל אחד מאיתנו. הרגשתי כאילו אני בסרט של לונה פארק, הכל נע במהירות, מעלה מטה, אירועים שמשתנים ומשתבשים. הכל מתהפך.
ארבעה זוגות של חברים טובים בגיל של לפני פרישה. כולם חולמים על פרישה נוחה, שבה יעשו כל מה שחלמו. כמה שנים לפני הפרישה הנק, מציע לגברים שבחבורה להשקיע את כספם בתוכנית. אלא שהתוכנית נכשלת והם מפסידים את כל חסכונותיהם ותוכניות הפרישה נגנזות. הנק ופאם נאלצים אפילו למכור את ביתם היפה עם הבריכה.
הפסד הכסף אינו פוגע בחברות והם ממשיכים להיות יחד.
בתחילת העלילה, פאם מביטה על חבריה ותוהה מי יהיה הראשון למות, שכן הם בגיל של התחלת המוות. היא מקבלת תשובה כמה ימים לאחר מכן. דייב ,החתיך של החבורה, מוצא את מותו בתאונה מצערת בחניית ביתו, כאשר דלת החניה נופלת עליו. זה אינו ספויילר, מופיע מיד בהתחלה. מרלין אלמנתו זוכה לכספי ביטוח נכבדים ומגלה לחברותיה שגם לבעליהן ביטוח.
כשהנשים מגלות שלבעליהן יש פוליסות ביטוח חיים של שבע ספרות, חלום חדש מתגבש. והפעם, הן צריכות שהבעלים שלהן ימותו.” אתן לא מציעות ברצינות שנהרוג את הבעלים שלנו כדי לזכות בכספי הביטוח.” כיוון שחיי הנישואים שלהן כבר איבדו מזמן את הזוהר, והכעס על אובדן החסכונות הן משכנעות את עצמן שזו תוכנית הפרישה הטובה ביותר ” אני לא רוצה להרוג אותו כדי להעניש אותו אני רוצה להרוג אותו בשביל הכסף, אני לא נקמנית אני עושה מהלך עסקי.” הן מתכננות וזוממות תוכנית, הגברים מצדים מתכננים תוכנית אחרת כדי להינות מהפנסיה שלהם. ומכאן הכל משתבש.
הנק עובד בקזינו שעכשיו נמכר לחברה מהודו, ומתברר שהחברה הזאת קשורה למאפיה. הוא משוכנע שדייב נרצח על ידי המאפיה ופוחד שהוא על הכוונת, הבא בתור אחרי דייב. מכאן העלילה הופכת לקומדיה של טעויות, או למשרתם של שני אדונים. כל אחד מבין אחרת את המציאות ופועל בהתאם. כל אחת מהדמויות שומעת את דברי הדמות השנייה ומשוכנעת שהדברים מכוונים אליה.
כל פרק מסתיים ומתהפך מתחילתו, כל פרק היה עבורי כמו ספר מתח, מה יקרה? איך ישתבשו הדברים בהמשך? או איך נגיע לסיום הבטוח שבו כולם חיים. לא רק הזוגות מעורבים בתוכניות, יש עוד דמויות שמתכננות וזוממות על המיליונים כך שהסיבוך מסתבך יותר. כמו פדמה, מנהלת הקזינו, בתה של המאפיונרית מהודו בעלת הקזינו, הקטור הספר ואשתו, זוג אוהבים כמו בסרטים. והכלב אלמר, כלב קשיש וטוב לב.
קשה היה לי להתחבר לדמויות, למרות שכולן אנושיות ופגומות. מכל מי שהיה בספר אהבתי בעיקר את הכלב אלמר, שהיה אנושי וזה שהציל וחילץ אותם מהרבה מצבים מורכבים.
על פניו זה ספר שנון ומצחיק, שסוחף את הקורא. אבל מתחת לפני השטח זה ספר שמעמיד את משמעות החברות, אמון ואמת מול שקר והסתרות, זוגיות, ומה קורה לה אחרי שנים. מהי אהבה.
למרות האירועים ההזויים והבלתי אמינים, נהניתי מהקריאה, כי היא הצליחה לנתק אותי ובעיקר הצליחה לרתק, רציתי לדעת איך הכל יתחבר, יפרם, ישתבש וכיצד הסיום הטוב יהיה.
סו היסנברגס היא מפיקת טלוויזיה, עובדה שמאוד מורגשת בכתיבתה. כיוון שהוא מתכתב עם סרטי מתח ובלש רבים כמו: “רומן לא חוקי”, סדרת חוק וסדר. הסידרה “הגנב אשתו והקיאק”. הספר הוא כמו סרט שנע במהירות מול העיניים. זה ספר הביכורים שלה שאינו ביכורים כלל, אלא ספר בשל, אולי בזכות העובדה שהיא כתבה אותו בגיל 60.
ספר קריא, גדוש בהומור, שנון, מוצף באירועים והסתבכויות, ספר שייקח אתכם אל מעבר למציאות. קחו ספל קפה קר ותתענגו. בטוחה שלא תצטערו ותהנו כמוני.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
תוכנית פרישה, סו הינסנברגס
מאנגלית: אילן פן
הוצאת: פן, ידיעות אחרונות, 2025
האם אינך רוצה בי, אסף גברון
האם אינך רוצה בי, אסף גברון
קראתי את הספר “האם אינך רוצה בי” כאילו היה צנצנת ממתקים שלא רציתי שתיגמר. בכל יום קראתי פרק והתענגתי. בכל יום חיכיתי לפגוש את הדמויות שכבר הפכו לחברים שלי. ספר שהקריאה בו היא חוויה אישית, רגשית.
רומן התבגרות רחב יריעה של ארבעה חברים מישוב קטן ליד ירושלים, המשולב גם בהתבגרות המדינה או התפכחותה. יש בו משהו שמזכיר את “בשבילה גיבורים עפים”. העלילה נמשכת על פני ארבעה עשורים משנות השמונים כשנקודת הציון היא חטיפתו ורציחתו של אורון ירדן. אולי מסמן כאן שינוי של המדינה, קודם היתה צעירה ותמימה, לא חטפו עבור כופר, והנה בשנה הזו נחטף ילד ונרצח. הפכנו למדינה אחרת, איבדנו את התום והביטחון שיהודים לא יעשו רע לאחיהם.
הפרק הראשון והנפלא פותח במפגש שלהם כילדים על סף ההתבגרות עם המוות. אירוע שיהיה מכונן במערכת היחסים שלהם ואולי אפילו מסמל את אותה מערכת יחסים. גרשון מָן, עמית כרמי המכונה קרמיט ויואב שניידר, המכונה שנייד, חוששים שחברם, אייל טראוויס, טבע במי הסכר הסמוך. עד לסיום הפרק אנחנו הקוראים מתוודעים למערכת היחסים הסימביוטית שלהם. קשר הדוק ומיוחד, קשר של הגנה, פחד ודאגה אחד לשני ואפילו תחרות.
אסף גברון מצליח להחיות תקופה, כמעט בכל עמוד חייכתי כשנזכרתי בוואק מאן, נעלי קיקרס ופלאדיום, שעון קאסיו עם מחשבון, תזמורת אורות החשמל ועוד. התיאורים הזורמים שלו הם חלק בלתי נפרד מהדמויות ומהמדינה. הם כל כך מוחשים עד שנדמה כאילו אני רואה סרט מול עיני ולא קוראת ספר.
בכל פרק, תשעה במספר, החברים עוברים תקופת התבגרות וגדלים, יחד עם התבגרותם הם מאבדים את התמימות, את הקשר עם ההורים, הם מגלים את הפחדים והחרדות. גרשון משוכנע ששכנו הזקן הוא זה שמרעיל את כלביו.כל כלביו נקראים על שם מלכי אנגליה, ג’ורג’, אדוארד. גרשון נשאר נאמן לאהבת חיו הראשונה. הם מתגייסים, סובלים בשירות, מתגעגעים הביתה. משתחררים, מקימים להקה בשם “רק הרצל”, רמז סמלי, מנהלים עסקים, עוזבים את המדינה וחוזרים, אבל תמיד הם ביחד. תמיד הם יודעים שהם שם אחד בשביל השני. זו אינה רק חבורת בנים, נערים, גברים. יש גם נשים, אהבות, פרידות, בגידות.
כל דמות היא עולם שלם שמייצגת חלק בחברות שלהם, מייצגת אולי חלק מהמדינה.
שם הספר “האם אינך רוצה בי”, לקוח משמו של השיר של להקת “הליגה האנושית”, שכולנו שרנו. כשזיהתי את משמעות שם הרומן, השיר התנגן לי בראש אפילו בחלומות.
הספר מתכתב עם ספרי התבגרות אחרים, אך הוא אינו עוסק רק בהתבגרות החבורה, אלא בהתבגרות המקום, המדינה, המעבר למדינה קפיטליסטית שבה כל אחד שקוע בעצמו. המוות שבתחילת הרומן הוא סמל ואולי רמז למות תמימות המדינה. כמו ציור הכריכה של גוטמן, מפת ארץ ישראל תמימה מלאת תקוה.
ואולי הספר עוסק בזיכרון ואיך אנחנו רואים את עצמנו במרחק של זמן, איך אנחנו רואים את האידאולוגיה של המדינה במשך עשורים על כל השינויים שחלו בה.אולי גם היא משתנה.
“זיכרון ממציא זיכרון, איך אפשר לזכור את האמת. אף פעם לא. היא תמיד מתחלפת.”
הפרק הראשון “אור קטן” הוא פרק פנינה שכתוב עד כדי דמעות, כשקראתי אותו אמרתי “אם אכתוב ממואר, רק כך אני רוצה לכתוב.” לצערי הרומן קצת ארוך, לו היה נערך והיה מהודק יותר הוא היה מושלם. עדיין הספר מרתק, הכתיבה משובחת ומוחשית, מצליחה לחדור אל לב הקורא ולגרום לתחושה שאנחנו חיים מחדש תקופה, נמצאים עם בני החבורה שהם אולי אנחנו, שווה את הקריאה, ומאוד מומלץ.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
האם אינך רוצה בי, אסף גברון
עריכה: חנן אלשטיין
הוצאת: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 2025
אי אפשר לקרוא את הספר ללא השיר.
Human League – Don’t You Want Me
תאונה, ספרה הכואב של נטע – לי משיח
תאונה – נטע-לי משיח
הספר “תאונה” הוא לירי כואב ובועט. נערה צעירה, מקבלת לנסיעה אוטו חדש, מהניילונים, ודורסת אדם. היא נמצאת אינה אשמה, אך האם ניתן למחוק את שבריר השנייה של האירוע, את האשמה שהיא חשה, את מה היה אם ולמה?
“כל רמות האלכוהול שבעולם לא ישחררו אותי מהאשמה הזו.”
במכתמים קצרים, ספק שירה ספק פרוזה מטלטלת נטע לי את הנשמה והלב של הקורא. באותם פרקים קצרים, מכתבים, מחשבות מניחה נטע –לי משיח את ליבה פיסות פיסות לפני הקורא. כמעט בכל פרגמנט יש אגרוף שאינו מרפה, כאילו היא מכניסה אותנו אליה ואומרת תראו דרכי ודרך התאונה שחוויתי את העולם הפנימי שלי. וכך בשברי זיכרונות הנעים קדימה ואחורה כמו קליידוסקופ חוקרת נטע לי את עצמה ומה קרה לה מאותה תאונה.
התאונה חוזרת אליה בשברי זיכרונות, במראות במחשבות כפייתיות שאינן מרפות, שוב ושוב ושוב. כל מילה מזכירה לה את האירוע. “העיניים של המת הזה על השמשה שלי חוזרת אליי כל הזמן.”
בהווה היא נזכרת באירוע, העתיד הופך להיות תקוה שאולי לא תהיינה יותר תאונות, כמו שלא יהיו מלחמות, כמו שלא יהיו בחינות. בלתי מציאותי.
החלק הראשון של הספר נקרא “תאונה” ולא התאונה, אין כאן יידוע, זה חלק ששייך לכל מי שחווה תאונה. חלק זה הוא הכואב, שירים שמתארים את מה שקרה מיד אחרי האירוע.
שאר החלקים מתארים את ההתפרקות שלה “אם ימות מי שהייתי ימות איתו.” ואת החיבור מחדש של נפשה תוך כדי חזרה לעבר הרחוק. החלק הנקרא רעב מתאר את ההתמודדות שלה לאחר התאונה והרצון להעלם. פרק ההצלה מתאר את תוכנית ההחלמה ופרק הילדות נע לעבר לגילוי פסיכולגי שלה. החלק האחרון שייך להווה.
הספר הרגיש הזה אומנם עוסק בנושא כואב, אך אופן הכתיבה המיוחד, העריכה הרגישה והמיומנת של שלומית ליקה מובילים את הקורא אל תוך נפשה המפורקת של הכותבת. אם מתעלמים מהנושא ניתן למצוא בו עניין והשלכה לאירועים טראומטיים בחיים, ודרכי התמודדות.
נטע-לי משיח היא פסיכותרפיסטית דינמית, ביבליותרפיסטית מוסמכת, מנחת קבוצות קריאה וכתיבה. היא עצמה מאמינה בכוחה המרפא של המילה והכתיבה. הספר “תאונה” מוכיח זאת. צריך הרבה כוחות כדי להתמודד עם מצב שכזה. נטע-לי מצליחה לעמוד מול התאונה, להיישיר מבט ולחבר את עצמה מחדש.
קשה לי להגיד, רוצו לקרוא, זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר של נפש מדממת שהחלימה את עצמה, וזו הסיבה שאני ממליצה עליו, לקרוא כדי לדעת איך להחלים, לקרוא כדי להאמין שלמילה הכתיבה ,ליצירה, לספרות יש מקום בריפוי.
מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
תאונה, נטע-לי משיח
עריכה: שלומית ליקה
מוציא לאור: אוריאל קון
הוצאה: תשע נשמות, 2024
החדר בקצה המסדרון, ספרו המרתק של גל ובר
החדר בקצה המסדרון – גל ובר
מתח, מסתורין ואימה הם ספרים שאני קוראת מהם מעט, הספר “החדר בקצה המסדרון” סקרן אותי, ואני כמו החתול הסתקרנתי וכמעט מתי מרוב אימה.
שחר, קופירייטר, צעיר ומוכשר, נשוי טרי לנועה, המבוגרת ממנו, אמא לתאומות שעולות לכיתה א’. נועה נוסעת לשבוע לחו”ל בענייני עבודה, מפקידה את הבנות עם שחר. שחר והבנות נשארים בבית החדש, כשאמו של שחר שאינה מחבבת את נועה, טורחת להזכיר לו “איזו אמא משאירה ילדות קטנות לשבוע”. ועוד משפטים ארסיים, כיאה לאמא שאינה מרוצה מהכלה. שחר משתדל עבור הבנות, אלא שבבית קורים דברים מוזרים, בלון ההליום יורד בעצמו אל המרתף, חפצים מצטרפים אל הבלון זזים או מתעופפים מעצמם באוויר.
שחר דואג לבנות שהופקדו בידיו “אני חייב לשמור על הבנות, אבל איך אגן עליהם מפני דבר שאיני רואה” הוא מבין שכנראה ויש רוח בבית שאינה מרוצה. הוא מעביר אותן לאמו, שממשיכה להתלונן על האם ועל בנה.
שחר פותח בחקירה משל עצמו על מה שקורה בבית.
לא אמשיך לספר, רק אגלה לכם שאני קראתי את הספר במשך יום וחצי. החלק הראשון של הספר היה בעיניי ספר אימה, לא קראתי אותו בערב, אמיתי. בהמשכו הוא הופך לספר מתח מסקרן. בשלב מסוים הסופר עצמו מתערב ופונה אל הקורא ואומר שניתנת הזדמנות לחשב מסלול מחדש, כי ההמשך אינו סימפטי, אלא להפך, היא מציע תחנת יציאה. פנייה שכזו היא “טריק” חכם. מי יעזוב את הספר כעת. גם אני שאיני חובבת ספרי מתח הסתקרנתי וברור שהמשכתי.
האימה ההופכת למתח גם היא מתפוגגת, כאשר נודע מי הרוח ומה מטרתה, תוך כדי קריאה, שאלתי את עצמי מה יהיה עכשיו? הרי יודעים את הסיום. אבל גל ובר מצליח לרתק את הקורא ולהוביל אותו למתח פסיכולוגי ומקיים את מה שהבטיח, ההמשך אינו סימפטי. הדמויות הופכות למורכבות והקורא מתנדנד בין אמפטיה לחוסר הבנה, עד לסיום העלילה. בכל רגע שנדמה לקורא כי הנה הגיע לפתרון ולתשובה גל ובר הופך את הקערה ומשנה כיוון.
גל ובר ברא עלילה מורכבת בעלת מתח ואימה בסגנון של סטיבן קינג. הוא מצליח לגרום לקורא לסקרנות ורצון לקרוא. הדמויות אינן שטוחות, להפך הן מורכבות ועגולות. בעלות רגישות פסיכולוגית ומטען מהעבר שמשפיע על ההווה. מורכבות הדמויות חלה גם על הרוח, הלב נחמץ מולה. הסיום היה קצת לא הגיוני בעיני, אבל גם הספרים של סטיבן קינג ועוד ספרי מתח מסתיימים במעט חוסר הגיון או אמינות.
על פניו זה ספר מתח ואימה, אך לא הוא מעלה נושאים קשים כמו הורות, אשמה, ייסורי מצפון, חברות טובה.
מי שרוצה להתנתק, להישאב לספר, מוזמן. מבטיחה לו יומיים של ניתוק.
לא האמנתי שאשאב לספר ואסיים כמעט במהירות שיא עבורי בימים אלו שהקריאה קשה לי.
אני אהבתי. ממליצה.
מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
החדר בקצה המסדרון, גל ובר
עריכה: ורד זינגר
הוצאת: מטר, 2025
משהו משלי – גלית ליפין
משהו משלי – גלית ליפין
מזמן לא קראתי ספר מקור עמוק שריגש אותי כל כך כמו “משהו משלי”, ודמות שכל מה שרציתי הוא לחבק אותה ולא להשאיר אותה לרגע לבד.
בתחילה לא רציתי לקרוא בגלל הנושא. נושא טעון שכמעט ואינו מועלה בספרות. ציור העטיפה שלו לא הרפה ממני, הסתכלתי על הקפלים של השמלה שעות, וכשפתחתי אותו והתחלתי לקרוא לא יכולתי להניח אותו, ביחוד לא יכולתי לעזוב את הגיבורה לבד. הסיפור הוא עצוב וכואב שגרד לי בכל הגוף.
בכתיבה מטלטלת ורגישה לוקחת אותנו גלית ליפין אל עולמה הפנימי והחיצוני של נערה שננטשה ובעל כורחה התדרדרה לזנות. סיפורה מסופר בשני גופים ושני זמנים. העבר שלה מסופר בגוף ראשון וההווה מסופר בגוף שלישי, כאילו יש הפרדה בין שתי הדמויות או הרחקה.
אמה, זונה ונרקומנית משאירה אותה בחדרה של עובדת סוציאלית כאילו היתה חבילה שאין בה צורך. ומרגע זה הוא מועברת מיד ליד. עוברת בין בתי אומנה. בבית הראשון מנתקים אותה מכל המעט שהיה לה, ״הבגדים הם זבל״ אומרים לה, ועכשיו יתנו לה בגדים נורמליים. החדר ורוד, אבל אצלה בפנים הכל שחור. בית אחר הופך אותה למשרתת. והבית האחרון הוא זה שקבע את יעודה וגורלה.
והיא, ברחה מעצמה פיתחה סוג של עור אחר שונה שאינו חדיר. היא עצמה הפסיקה לראות את עצמה פנימה. מעולם לא נתנה אמון בני אדם. בחירת המקצוע עבורה היה הדבר היחיד שהיא יכולה לתת, את גופה. היא גם חשבה שזה סוג של שליטה, היא בוחרת את הלקוחות, קובעת זמן ואפילו תפסיק לעבוד כשתרצה.
לילה אחד גור כלבים בוחר בה. הנערה והכלב, שתי נפשות עזובות שהושארו מאחור. פתאום מישהו רוצה בה מישהו שיהיה לדאוג לו שיהיה לו איכפת ממנה.
והכלב מלמד אותה ״איך יצור כל כך קטן יכול להיות שמח גם כשאין לו כלום״. אהבה ללטף אותו ובעיקר התענגה על כך שמישהו מחזיר לה אהבה.
הכתיבה של גלית ליפין חודרת עד כאב. היא מצליחה לעורר חמלה ועצב אצל הקורא, היו לי רגעים שבהם לא יכולתי לנשום, כעסתי על אטימות החברה, על חוסר הרגישות של הסביבה וכל המערכות. כילדה היא התכווצה בתוך עצמה ולא יכלה לשתף. לו היו טורחים להבין אותה, לשאול, להתקרב, אולי היתה נצלת, כל מה שהם עשו זה היה רק להעבירה כחפץ, כדי שיהיה שקט במערכת. והיא כל מה שרצתה הוא להרגיש שלמישהו איכפת ממנה.
תיאור הרגשות של הנערה בהווה ובעבר אמין כל כך וברור לקורא שנעשתה כאן עבודת תחקיר.
נושא הזנות אינו נושא קל, לפני שנים קראתי ספר “אדום חזק מאוד” ספר שמעביר ביקורת על ניצול הנערות. הספר “משהו משלי” מביא לקידמת הבמה את הרגשות של מי שעוסקת בתחום, את הבדידות והכאב. את הסיבות שהביאו אותה למצב זה. השיחות הפנימיות של הנערה עם עצמה מכניסות אותנו לעולמה הפנימי ובעיקר לכאב “מי ירצה לעזור לי,למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? חבל שנולדתי. חבל שנולדתי לאמא הזאת שלא מצאה פינה בלב שלה לאהוב אותי,שלא רצתה אותי.”
ספר כואב על חיים של השוליים, של האנשים השקופים שמחפשים מקום בעולם. הנערה מחפשת את המקום שלה ומוצאת אותו מהר בשולי החברה. כל מה שרצתה הוא להרגיש, שלמישהו איכפת ממנה.
ספר שמרגישים כאילו רכבת הרים חטפה אותך ואתה עולה ויורד ללא אוויר. קריאה שמטלטלת מעלה ומטה ובכל רגע נדמה שיקרה משהו נורא, או משהו טוב. סיום הספר שבר אותי ונתן לי תקוה.
ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, ספר בשל וחודר. גלית ליפין היא מעצבת ואומנית שאף ציירה את הכריכה הנפלאה.
רוצו לקרוא, חבקו את הגיבורה ותאמרו לה שיש לה מקום בעולם.
מסיימת בתפילה ותקוה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
משהו משלי, גלית ליפין
עורך ומוציא לאור: אוריאל קון
הוצאת: תשע נשמות, 2025
מכולת שמים וארץ – ג’יימס מקברייד
מכולת שמים וארץ – ג’יימס מקברייד
מזמן לא קראתי ספר שחוויות הקריאה ריגשו אותי. ספר שמעלה נושאים קשים באופן הכי צבעוני ומרגש שיכול להיות. “מכולת שמים וארץ” מתאר את חיי הקהילה שלשכונת צ’יקן היל בעיירת פוטסטאון שבפנסלבניה, בה חיים מהגרים יהודים ושחורים זה לצד זה בהרמוניה ולפעמים לא. אבל כשיש צרה הם כולם מתאחדים, ללא הבדל של גזע, דת, צבע.
הפרק הראשון של הספר הזכיר לי את סיפורי הבעל שם טוב. אלוהים תמיד מגיע, מציל ועוזר. אגדה מיסטיקה ומציאות מתערבבים יחד. הפרק הראשון נכתב בגופן שונה, לא כי הוא סיפור אגדה כמו שחשבתי, אלא כי הוא נכתב בעברית במקור, עובדה שריגשה אותי.
מכולת שמים וארץ כשמו כן הוא. יש בעיירה הזו הבדלים של שמים וארץ בין התושבים, ולא רק הבדלי אישיות, אלא הבדלי דת, ואמונת חיים.
בחלק נכבד מהספר מציג הסופר את הדמויות באור נעים אפילו הומוריסטי. לכל דמות הוא מקדיש פרק שלם שבו מעלה את התכונות הטובות והרעות של כל דמות. ואיך כל דמות משתלבת בדמות אחרת, מארג ופסיפס של אנשים. חצי ספר לא הבנתי, מה אני עושה בין כל האנשים האלו. אבל, מקברייד מצליח להעביר את אופיין ואפיונן של שפע הדמות באופן הומוריסטי ססגוני ובעיקר מסקרן, כך שגם אם לא הבנתי אותן נהנתי להיות בחברתן. שמות הדמויות מתאימים לאופיין ויוצרים הומור, כמו דודו, פייפר מנהלת מכבסה ויודעת הכל על כולם לכן היא נקראת פייפר, קיצור ניוזפייפר
הסיפור מתחיל בתעלומה,בשנת 1972 שלד ומזוזה נמצאים באתר בנייה. הסופר זונח את השלד והמזוזה ועובר לתאר את אנשי העיירה, מה שהיה 47 שנים קודם לכן. מושי, בעל אולם ריקודים. משה רבנו התגלה לו בחלומותיו בתריסרים, ומאז הכל נסב סביב הסיפרה 12. צ’ונה אשתו החריפה ובעלת חוש. ההומור מחליטה לנהל את חנות המכולת ,שמים וארץ שרכש, לא מוכנה לשמוע על מכירתה, כי אי אפשר למכור שמים וארץ. צ’ונה היא אשה מקסימה, רואה רק את הטוב ובעלת לב נדיב ורחב.
מול הזוג היהודי יש את נייט, העובד השחור של מושי ואשתו אדי, לנייט יש סוד מהעבר.
דודו הילד השחור החכם, חרש אילם שהתייתם מאמו. תושבי העיירה שחורים ולבנים מצטרפים יחד כדי להגן עליו ולא למסור אותו לרשויות.כי ילד שאינו שומע ועוד שחור נחשב עבורם כמפגר ומקומו במוסד מתאים.
ויש את ראשי העירייה המושחתים, וד”ר רוברטס הלבן המפחיד, איימת הילדים השחורים, חבר בקו קלוקס קלאן. לא צריך להסביר לאן ינשבו הרוחות בעיירה הזו, של שנות ה20-30
שחורים ויהודים שייכים לשתי קהילות שנמצאות בשולי החברה ומהוות מטרה מצד הרשויות. השחורים מפחדים ויודעים שאין מי שיגן עליהם, הלבן תמיד יהיה צודק. “זאת ארץ של חוקים אומר לו אייזיק ונייט מוסיף חוקים של לבנים.”
כמו שציינתי מחצית מהספר הסתובבתי בין ועם דמויות העיירה, חייכתי למשמע הערותיה של צ’ונה, כאבתי את סבלו וסודו של נייט, כעסתי ולא סבלתי את הרופא. באמצע הספר מתחילה העלילה לתפוס תאוצה, והמתח גובר, כל הדמויות משתלבות אחת בשנייה ועוזרות זו לזו.
הרופא מחפש אחר דודו, הוא מבין שמסתירים אותו, כשהוא מגיע למכולת קורה אירוע שמזעזע את כולם. הזעזוע והכאב מאחד את כל התושבים, והם יוצאים להגנה.
הכתיבה של מקברייד צבעונית וקולחת ,יש בה שפע של הומור גם אם החיים קשים. הדמויות אנושיות ומעוררות רגשות.
ספר שמעלה את מהות הקיום האנושי. את העמדת טוב הלב והעזרה לזולת במרכז, את החמלה, ואת כוחה של קהילה שלמה מול הרשע.
גודש הדמויות והעלילות הקטנות של כל דמות ודמות מקשות מאוד, חצי מהספר לא החלטתי אם להמשיך או לנטוש, אבל הכתיבה הסוחפת, הצבעוניות של הדמויות האנושיות, גרמו לי להמשיך, ולהרחיק אותי מהכל.
לא הצטערתי.
ממליצה.
ג’יימס מקברייד, מוכר לנו מספרו הנפלא “צבע המים” הוא בן לאב כומר שחור ואמא יהודייה, אביו נפטר לפני שנולד ואמו נשאה שוב וגידלה 12 ילדים ביד רמה ובחוכמה, כולם בעלי תארים ומשרות מכובדות.
באחרית הדבר מספר מקבריד איך נולד הספר ומסיים במשפט “הכל מסתכם בדבר אחד, אהבה, אהבת האדם ועיקרון השוויון.”
מאחלת לנו אהבת אדם ושוויון.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
מכולת שמים וארץ, גיימס מקברייד
מאנגלית:עידית שורר.
הוצאת: מטר, 2025
סערת רגשות, ספרו המפעים של שטפן צוויג
סערת רגשות – שטפן צוויג
סערת רגשות היא נובלה שיש בה תשוקה וסוד. נובלה שכתובה בדיוק אופייני של צוויג. צוויג מכיר את הדמויות שאותן בורא ומצליח להביא בפני הקורא את נבכי הנפש של הגיבורים באופן משכנע כל כך. הקורא מזדהה עם הדמויות ואינו שופט אותן. זה סיפור חניכה, סיפור שיש בו הקבלה בין הנפש לתיאורי הטבע באופן מושלם.
רולנד בן ה19, עלם צעיר ויפה תואר לומד בברלין. ברלין גורמת לו לשיכרון חושים, הוא זונח את לימודיו ומשקיע בהוללות.
הוא חש הקבלה בינו לבין העיר, שניהם צמחו מתוך זעיר בורגנות, שניהם הוא וברלין מלאי גבריות מתפרצת “שנינו, העיר ואני, צמחנו לפתע מתוך זעיר בורגנות פרוטסטנטית מסודרת ומגודרת, והתמסרנו חיש קל לאותה סחרחרה ואפשרויות.” ביקור פתע של אביו, אותו הוא מגדיר כהוקרת תודה ומקרה מבורך הוא עובר לעיירה קטנה ושם לומד פילולוגיה. הוא נשבה בכריזמה של הפרופסור, בהתלהבות שלו מהתיאטרון האליזבתני והולך שבי אחריו. בין רולנד והמרצה מתפתחת ידידות וקרבה עמוקה מעבר ליחסי מרצה סטודנט. הוא מוזמן לביתו, מכיר את אשתו ויחד הם סועדים.
רולנד הופך מנער בור ונהנתן לעלם המגלה עולם שלם, הופך להיות נער סקרן, מרגיש שעולמו מתרחב.
צוויג מיטיב לתאר את גילויי הידע כעולם שלם, עולם שאותו כובש הגיבור. עולם שעליו הוא מסתער בתשוקה. כמה קנאתי בגיבור, בלהט והתשוקה שלו לדעת, בצימאון להכיר את האומנות והספרות. גם המורה המבוגר מבין שתשוקת הנעורים נעלמת. “אינני יכול לעבוד על דברים גדולים, זה חלף, רק הנעורים מתכננים בחוצפה כזאת, עכשיו חסרה לי התמדה, איני יכול להתמיד בכלום, פעם היה לי כוח.”
אבל למורה יש סוד, סוד שמעיב על התנהגותו של המורה עצמו כלפי הסביבה. רולנד הצעיר מתוסכל מהתנהגות המורה.
כמו בכל ספריו צוויג מצליח לבטא ולהאיר את המאבק בין הארוס ותנטוס.
רונלד מספר את האירועים במבט רטרוספקטיבי. תלמידיו מכינים לו הפתעה ליום הולדתו השישים, ספר פילולוגי שלמעשה מהווה מעין ביוגרפיה של חיו. כעת הוא תוהה האם אלה היו באמת חיו? המבט שלו לאחור נותן לו אפשרות להבין מה היה ומה קרה “מה שהתחלתי באחר הצהריים או בערב של אותו יום נראה מגוחך וילדותי כל כך שבמשך שנים התביישתי לחשוב על כך היום אינני מתבייש עוד באותה טיפשות מגושמת נהפוך הוא עד כמה אני מבין כיום את הנער הפראי שרגשותיו סוערים שרצה לנתר אל מעבר לחוסר הביטחון של הרגש שלו.” בנוסף התבוננות לאחור מאפשרת לו הבנה על האירועים שעיצבו את חיו והביאו למעמד זה. המפגש עם הפרופסור הוביל אותו לבגרות ושינוי חשיבה.
בשפה ישירה וחכמה מצליח צוויג לתאר את אותה התקופה ואת נפשם של הגיבורים. צוויג מומחה לספר סיפורים שהם למעשה פיסות מציאות ותיאור תקופה תוך כדי הבנה פסיכולוגית של המדמויות ומהלך התנהגותם.
בסיום הסיפור חייב הקורא לחזור לעמודים הראשונים ולבדוק יחד עם רולנד האם אלה היו באמת חיו?
כמו רבים, אני חסידה של צוויג, קוראת כל מה שכתב. נושא הנובלה אומנם מעט מיושן אך הכתיבה של צוויג היא פנינה משובחת, הכניסה לנפש הגיבורים מטלטלת.
תודה להוצאת תשע נשמות שמביאה לנו ספרות משובחת, תודה להראל קין שבכל תרגום הוא מצליח להעביר את תחושת התקופה ואת הדיוק של צוויג.
ממליצה בחום.
מתפללת לשובם במהרה ובשלום של כל החטופים והחיילים.
סערת רגשות, שטפן צוויג
מגרמנית: הראל קין
עריכה לשונית: תומר קרמן
הוצאת: תשע נשמות, 2025
סיפורו של ורנון סובוטקס 3, האחרון בטרילוגיה מאת דפנט
סיפורו של ורנון סובוטקס 3 – דפנט
מי שקרא את הסקירה שלי על “ורנון סובוטקס מס’ “2 יודע כמה חיכיתי לשלישי והאחרון בטרילוגיה. אפילו שקלתי ללמוד לקרוא בצרפתית, כי הסקרנות הרגה אותי. בינתיים הסתפקתי בדמיון שלי כדי לדעת מה עלה בגורלו של ורנון וחבורתו.
ורנון מבוגר, הוא יודע שאף אחד כבר לא תסתכל עליו ולא תתייחס אליה, אבל מריאנה, בת זוגו הנוכחית, היא אחרת היא עוד לא בת 30 ומבינה אותו היטב. הוא מתענג על נוחות שאינה חומרית, ישן בבתים נטושים, מתרחץ בחוץ אנשים מעריצים אותו. הוא גורו שאוסף סביבי הומלסים, הוא עורך מסיבות וכל העיר שומעת עליהן. במחנה שלהם אסור להתחבר לאינטרנט, כך שהם מנותקים.
בתחילת הספר הוא נוסע לפריס לטיפול שיניים, זו לו פעם ראשונה בעיר אחרי זמן רב שלא היה. הוא מגלה ש”פריז התקשחה. ורנון מבחין מייד בתוקפנות הכללית — אנשים אחוזי זעם, חשופי עצבים, כולם נכונים לחילופי מהלומות. במסדרונות המטרו אין חיוך אחד לרפואה, ואף גוף לא משדר: עיתותיי בידיי. אף אחד לא משרך רגליים, כמנהגם במחנה. זוהי עיר בוגרת — לא מדברים עם זרים, אלא אם כן זה בשביל לריב. האימאז’ים מכים בו מכל עבר, יותר מדי כרזות, יותר מדי מסרים פולשניים.”
הנסיעה היא הזדמנות עבור ורנון לעשות חשבון נפש עם עצמו.
אנחנו פוגשים שוב את אנשי החבורה הותיקים: התנשמת, אולגה, פמלה וּורנון. אחר כך ישנם הוותיקים: קיקוֹ, סילבי, אמילי, קסבייה, פטריס ואנטואן, שמבקרים לעיתים מזומנות. וטכנאיות הסאונד, שתי בחורות מבורדו שהגיעו עוד להתכנסות הראשונה והצטרפו לחבורה כדי לעבוד על הקַלטות של אלכס בְּליץ’.
שארל מי שעזר לורנון, מי שהיה מעמודי התווך של החבורה, מת והותיר אחריו ירושה עם צוואה שאלמנתו, ורו, כנראה לא רוצה לחלוק. אבל גורמת לחבורה להתחיל להתערער במהרה על ידי טינה, קנאה ונקמה.
בחלק נכבד מהעלילה חוזרת שוב דפנט על האירועים מהספרים הקודמים. היא שוב בועטת ומעבירה ביקורת נוקבת על הכל. על רכישת מוצרים מרובה, על כך שנפטרים מכל דבר, זורקים הכל. הזבל מצד אחד ומצד שני יש אגרנות. יש ביקורת על בתי הספר וההורים שמפנקים את הילדים וחושבים שהם פלא הבריאה. מעלה טענות פוליטיות שהבעיה היא בשמאל, הבעיה היא בימין, הבעיה היא פוליטית, חוסר ילודה, בעיה בכנסייה, בצרפת והנצרות, וילדות שמתאהבות במוסלמים והופכות להיות מוסלמיות. ביקורת על התשקורת, על האפסוף הלירלי שמציף את האולפנים ואת צרפת, על העדר אמונה ויושרה.
חצי מהספר היא הרגשתי סוג של דישוש חוזר על אירועי העבר, המשכתי לקרוא, כי ידעתי שדפנט תפתיע, היא הרי חייבת. ואכן בחלק האחרון הספר קצת אפל וכואב ומכאיב. הכתיבה שלה חדה ושנונה. היא אינה מוותרת ואינה עושה הנחות לשום דבר. היא רואה הכל ומנסה להתריע ולהזהיר את החברה הצרפתית לפני שיהיה מאוחר. לדעתי כבר מאוחר.
הכתיבה של דפנט צפופה ומדויקת, אסור לא לשים לב לפרטים הקטנים שבונים את העלילה המסובכת והמורכבת הזו. בשליש האחרון הספר תופס תאוצה, דפנט שבה לזעזע את הקורא. אי אפשר להישאר רגועים כשמגיעים לחלק הזה. אי אפשר להתעלם מהמבט הציני שלה על החברה, על הביקורת ועל הכאב ואולי על ההבנה של התנהלות של חלק מהדמויות. דפנט בוחנת ובודקת את כל נקודות המבט האנושיות, צעירים מבוגרים, מוסלמים, נוצרים עשירים ועניים. אלו אנשים שאינם גיבורים, להפך הם מייצגים את החברה שאותה מבקרת דפנט.
בחלק זה ורנון אינו מרכז העלילה, הדמויות שסביבו תופסות מקום נכבד.
ועכשיו אני חייבת להיות כנה איתכם. סיום הספר אינו קל, הוא היה מזעזע עבורי, קשה והחזיר אותי לטראומות המלחמה האחרונה. לו הייתי קוראת את הספר לפני השבעה באוקטובר הייתי אומרת ואוו, גאוני, איך חשבה על זה? לצערי איני יכולה לומר זאת. לכן מי שסקרן לדעת מה עלה בגורלו של ורנון וחבורתו שיקרא וייקח בחשבון שהסיום…. למי שקשה, שיניח את החלק ויקרא במועד אחר. אני לא מצטערת שקראתי, ובכל זאת מרגישה חובה להזהיר. ואל תשאלו אותי מה הסיום, כדי שלא אקלקל למי שמעוניין.
למרות הסיום דפנט היא סופרת שנונה וחדה כתער, בעלת אומץ, יש לה כישרון להיכנס לכמה דמויות בו זמנית, לתת להן קול ובמה לומר את כל מה שאנחנו חושבים ולא מעיזים, ובכך לערער את המוסר החברתי של כולנו. יש בה ביקורת שמפנה אצבע מזהירה אל העתיד.
היא אחת הסופרות המועדפות עלי ואין ספק שכל ספר שלה שיתורגם אקרא.
מסיימת בתפילה זועקת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
סיפורו של ורנון סובוטקס, ספר שלישי, דפנט
מצרפתית: רמה איילון.
עוררך התרגום: אמיר צוקרמן
עורכת הסדרה: ארנית כהן-ברק
הוצאת: מודן