סוד הקמע מדמשק – רינת גל

ספר מרתק שקריאתו נקטעה. התחלתי לקרוא בחול המועד סוכות ורק בשבוע האחרון המשכתי. לא כי הספר  לא עניין אותי, להפך הוא סוחף ומרתק ומרגש. אלא בגלל הנסיבות הנוראיות של אותה שבת שחורה. כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי כמה סמליות יש בקריאה הזו של הספר.

לכל אחד יש סיפור שעליו לספר, כולנו אומרים יום אחד אכתוב את הרפתקאותי, אך סיפור כמו שמסופר בספר “סוד הקמע מדמשק” לא קראתי ולא שמעתי.

הסיפור סיפור אמיתי, הסופרת היא נינה למשפחה שעליה היא מספרת. הסיפור חיכה כמעט עשרים שנה שיסופר.

רותי גאון אחותה של רינת גל חזרה מירח דבש וטיול בארגנטינה ובידה  דפים דהויים הכתובים בספרדית שנמסרו לה על ידידי דודתה, אחות אביהן. הדפים נשכחו משתי האחיות אך דרכן של דפים סודיים הוא להתגלות. רינת מצאה את הדפים שנשכחו, קראה, נדהמה ויצאה לחקור את משפחתה. התוצאה היא סיפור משפחה סוחף.

זהו סיפור חוצה גבולות, סיפור מרתק ומסקרן אפוף צבעים וריחות, מסתורין וסודות. סיפור שנע בין מדינות יבשות ודמויות רבגוניות כשהמאחד ביניהם הוא סוד.

״ סודות מסוכנים הם האבנים הכי כבדות שסוחב ליבנו״

 מואיז,  בן דודו וגיסו של הרב הנערץ יהודה נואה גאון הדור נעלם. מואיז יצא לקזבלנקה,  כדי להעביר קמע לרב טולדנו.מואיז נעלם בדרך.  ביולי 1919ארבעה שליחים יוצאים למסע על מנת למצוא את מואיז. ארבעה שליחים לארבע קצוות תבל, מנשה יוצא מדמשק  לרומא למשפחת רומאנו, שמואל לאיסטנבול, אפרים למרסאי, יצחק לקהיר. הארבעה קיבלו משימה למצוא את מואיז ולהחזיר את הקמע. עליהם לשוב בעוד חצי שנה.

אם המשפחה, ריינה, אמו של מואיז חוששת שלבנה נודע סוד ולכן בחר להסתלק.

העלילה עוקבת אחר הארבעה שיצאו לחפשו. הקמע ושאר הקמעות הופכים להיות דמות ונושא בעלילה. ארבעת נושאי הקמעות מחפשים אחר מואיז. בכל מקום שמגיע השליח הוא נפגש עם רואה עתידות שמדברת עם המתים. מגדות עתידות שמספרת פרטים על מואיז, כל אחד מהשליחים נחשף לפרטים נוספים.

״איך פיסת מידע מהעבר בכוחה למוטט חיים שלמים במיוחד אם נארגו מפיסות בודדות של אמת, שזורות ביריעה רחבה של מרקם שקרי״

ומה קורה בבית, מאחור? המשפחה מטלטלת בין ודאות לחוסר ודאות, חיי הביטחון שהיו להם התערערו.

ריינה מעולם לא סיפרה על ילדותה ועכשיו לאט לאט נפרמים חוטי העבר ומאיימים. סוד נורא שמאיים על המשפחה. ריינה  יוצאת לפגוש איש מסתורי. בילדותה הוכרחה ללמוד לחשים מפי סבתה  שברכה אותה שתוכל להשפיע על העולם סביבה היא תשמור על כולם בעזרת שיקויים ודבקות בשם. המפגש המסתורי גורלי עבור ריינה.

באיסטנבול מגדת עתידות מגלה שקללה איומה רובצת עליהם, אימו של מואיז נושאת חטא גדול והטילה עליהם וצאצאיהם קללה.

עם מידע שכזה הקורא גם הוא יוצא למסע. הקורא סקרן לדעת מה עלה בגורלו של מואיז ומהו הסוד הנורא שמטיל קללה על המשפחה. הסקרנות הנוספת היא האם הקמע יחזור בחזרה. המסע שעוברים השליחים והגיבורים הוא מסע מטלטל נפשית ותלאות פיזיות רבות. המפגשים בין העולם היהודי לעולם המוסלמי משאירים את הקורא חסר אוויר.

העלילה מרתקת ומושכת לקריאה לא רק כי רוצים לדעת מה עלה בגורלו של מואיז ומהו הסוד ואיך יתגלה, אלא גם בזכות הידיעה שזהו סיפור אמיתי, בסיום הספר מציגה רינת פרק מהיומן שכתבה סבתה בבואנוס איירס שבו היא מביעה תקוה לכתוב את סיפורם המופלא. שרה נואה לא הספיקה, אך נכדתה רינת קיימה את הבטחתה.

העלילה רבת משתתפים ואירועים נארגת כמו שמיכת טלאים צבעונית מלאת כל החושים, עלילה סוחפת  מיסתורית ומיסטית, שמעלה שאלות רבות האם הגורל מוכתב וידוע מראש?  אנשים שהיו משוכנעים שייעודם אחד מתבדים, הבטחות לנישואים מופרות ומומרות באחרות. זוהרה מגדת העתידות מייצגת את הגורל המוכתב המנבא עתיד שונה לשמואל מזה שתכנן.

מסתוריות ופחד מהלא נודע כשמעל לכל אמונה באל, אמונה בכך שאין מקריות וכל מה שקורה יש לו סיבה.

סיפור שנסוב בעיקר על הצלה ושמירת העם היהודי.

“סוד הקמע מדמשק” הוא יצירה נפלאה החוצה גבולות, שנים, ומגוון דמויות שלוקחת את  את הקורא במסע לזמן אחר עד לימנו אלו.

סוד הקמע מדמשק, רינת גל

עורכת, נחמי קרמר

הוצאת ניב,2023

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

ספר רב גוני, אנושי, חכם ובעל רבדים רבים.

איני מאוהדי הסופר דומניקו סטרנונה. הבעתי עמדתי בסקירות שלי על ספריו, “שרוכים” ו”שבועת אמונים.”

ספרו “החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו”  הוא החשוב והטוב ביותר שקראתי משלו. התחושה שלי היא שסוף סוף דומניקו סטרנונה אמר את דעותיו בנושא ספרות, פילוסופיה חיים ומוות ולא פיזר אותן טיפין טפין בספריו, כמו שעשה עד עתה.

למה אהבתי? בזכות קולו של הסופר. העלילה בספר  מאוד מצומצמת ופשוטה. מה שיש בספר הוא קולו הפנימי של הסופר ודעותיו על הקיום, על המוות כנוכח ותופס מקום נכבד אצל הגיבור. כבר משם הספר ניתן להסיק שהמוות הוא אנושי, הוא לא רק שם עצם, החיים הופכים להיות אנושים ובני תמותה. שם הספר המשונה והארוך מקפל בתוכו את נושא הספר ואין מתאים ממנו.

מימי, גיבור הספר מספר את סיפורו כשהוא מבוגר. ההווה והעבר נשזרים בחייו. סבתו שמייצגת את העבר היא הדמות שהשפיעה עליו ביותר, היא זו שפותחת בפניו את הדלת למכסה האבן של בור המוות. כבר מגיל צעיר המוות מעסיק אותו ומציף את מחשבותיו. הוא שבוי בסיפורו של אורפאוס היורד לשאול להחזיר את אהובתו, אורידיקה. מימי מאוהב בסתר בעמנואלה, ילדה שגרה מול חלונו. כשראה אותה מקרוב בפעם הראשונה הוא נפעם, שערה השחור עורה השזוף ושיניה הצחות והבהירות הפנטו אותו, ילדה שמהווה עבורו מודל לשלמות. המרפסת שלה ססגונית בניגוד למרפסת ביתו, משפחתה מתיחסת אליה בחיבה, היא ואמה מדברות בשפה עשירה באיטלקית ולא בדיאלקט. מידי פעם היא רוקדת על המעקה והוא שאהבה ומוות נראו בעיניו כצרוף כבול מפחד. הריקוד שלה על המעקה מבהיל אותו, כי הוא מעין מחול המוות, מצד אחד חשש שתיפול ותמות, מצד שני זו היתה עבורו הזדמנות להחזירה מעולם המתים.

וכמו בכל הסיפורים הרומנטיים של ספרות האבירים יש נער נוסף המאוהב בילדה, ללו, היריב שלו, נער מוכשר בלימודים, בעל ביטחון עצמי ומנוגד באופיו לגיבור. מימי מרגיש מאוים “אז אסור לך לדבר איתה יותר. אחרת אני אקח את מקל ההליכה של סבא שלי, עם החרב בפנים, ואני אהרוג אותך.” כדי לזכות באהדתה, מימי  מקיים מבחני אומץ, כמו בתקופות קדומות של ההיסטוריה, וכמו בספרות האבירים. הוא רצה שתאהב אותו כמו שסבתו אוהבת אותו.

סבתו אהבה אותו אהבת נפש, מרחבי חייה היו המטבח, הכיור, הכיריים, השולחן, החלון. מעולם לא פיקפקה בו, תמיד האמינה ביעודו, ובעתידו הזוהר. האהבה שלה אליו היתה טהורה ופשוטה. היא תמיד גוננה עליו, מצד אחד מספרת לו על  בור המתים והעולם הבא, אך בהמשך אומרת לו “אסור שילדים ידעו משהו על המוות, אם אתה יודע על המוות לא תגדל יותר.”

הספר ” החיים בני התמותה ובני האלמות של הילדה ממילאנו” אינו רק ספר על אהבה ומוות, זהו ספר על ילדות, התבגרות והבחירות של הגיבור.

אהבה ומוות שזורים בהתבגרותו של הגיבור, אך לא רק אהבה ומוות. הספרות והמילה הכתובה השפיעו על חיו וניווטו אותו. סיפורי המיתולוגיה ששמע מסבתו, ספרות האבירים הם שהציתו את דמיונו והיוו עבורו אור. את הדיאלקט הנפוליטני הוא מחליף באיטלקית ולומד בלשנות באוניברסיטה.

“הנפוליטנית, שקלטתי ודיברתי מאז הולדתי, המשיכה לחתור תחת האיטלקית שלמדתי בעיקר מקריאה, נפטרתי משפתי הראשונה, רכשתי לי שפה כמו זאת שבספרים, זאת הייתה מלחמה קטנה שעדיין נמשכה, כאילו פקדתי על עצמי — לא ברור מתי — ללכת לכבוש”

באוניברסיטה הוא מגלה את ייעודו – הכתיבה. זהו ספר ארספואטי. “מסיבות מסתוריות נראה לי שהכתיבה היא הדבר היחיד שאוכל להשאיר לאחר מותי, בלי להרגיש שחייתי לשווא. ביטאתי בשירים ובסיפורים קטנים בעיקר את הצורך לפרוש לפני שהכישלונות והאכזבות יובילו להידרדרות הבלתי נמנעת.” הכתיבה בעיניו היא אלמותית.

ללו נעלם מחייו וחוזר וגם עמנואלה הילדה נעלמת לו. לא אפרט באילו נסיבות,  אך השפעתה עליו רבה, היא זו שמניעה אותו, היא גורמת לו ללמוד איטלקית בשפה גבוהה. היא זו שמהווה עבורו את אידאל האהבה. אהבה רומנטית נצחית, אהבת ילדות  שקיימת באגדות ולא במציאות.

דומניקו סטרנונה הצליח לכבוש את ליבי במחשבות שלו על אהבה ומוות. לימוד ורצון להצליח, השפעות החיים האישיים על הכתיבה. דמותה של הסבתא ריתקה, היכולת שלה לבטא את אהבתה לנכדה, להאמין בו ובכוחו למרות שהיא כמו לכלוכית, כל היום במטבח ואיש מבני הבית אינו מתייחס אליה, האב אף מתעמר בה ולועג לה. היא זו שמספרת למימי סיפורים, משלים, מלמדת אותו על החיים והמוות.לדעתי מגיע לה ספר משלה.

לא רק המוות הוא דמות בסיפור, אלא גם נאפולי הופכת להיות נוכחת כדמות ביצירה, תיאורי הרחובות, העיר, השכונה, האנשים והילדים מאוד מוחשיים.

התרגום המשובח של שירלי פינצי לב מצליח להעביר לקורא את הבדלי השפה האיטלקית הגבוהה לשפת הניב הנפוליטני, הדיאלקט. שירלי פינצי לב מצליחה להסביר באחרית דבר בסיום הספר את מלאכת התרגום של הניב הנפוליטני. סוף סוף הצלחתי להבין את הבדלי הניבים, והסבריה גרמו לי להשלמת הבנה בין הדיאלקט והשפה האיטלקית שהיו מרכזיים בסדרת “החברה הגאונה”.

ספר פיוטי ועדין עשיר ברגש ומחשבות על החיים ומה משאיר האדם אחריו. על משמעות הספרות בחיינו.

“אנחנו מעבירים מחצית מחיינו בחקר שרידי בני תמותה אחרים ואת המחצית השנייה בייצור השרידים שלנו.”

ממליצה מאוד.

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת, כתר, 2023

יומה של מיס פטיגרו –  וינפרד ווטסון

מבין כל האגדות האהובה עלי ביותר היא אגדת  סינדרלה. עד היום אני חולמת על נסיכה יפיפיה המסתחררת ברחבת ריקודים בארמון מפואר ועדיף פריסאי.

“יומה של מיס פטיגרו” הוא אגדת סינדרלה שיש בה היפוך מסוים.

מיס פטיגרו, אשה  שעברה מזמן את גיל הנעורים, ואינה מתאימה לדמות הנסיכה, להפך, היא  אשה בגיל העמידה אפרורית, לבושה מיושן וכולה חסרת ביטחון.  את חייה המשעממים והמשמימים  היא מפיגה בצפייה בסרטים רומנטיים.  הצפייה המרובה  הפכה אותה לבקיאה בהלכות לבושן והתנהגותן של נשים יפות הלבושות בטוב טעם.

בבוקר זה בחודש נובמבר האפרורי של לונדון היא מופנית לעבודה כאומנת אצל מיס לאפוס, רגע לפני כניסתה לדירה היא חושבת על כך שהיא עייפה מעבודתה ומחיים ותלות באנשים אחרים, מה גם שהיא משוכנעת שהיא אומנת גרועה, חרדתית, חסרת אונים ובעיקר אינה יודעת לעמוד על שלה.

עם תחושות ומחשבות עלובות על עצמה היא נכנסת לדירתה של מיס לאפוס, זמרת פאבים יפיפייה מלאת ביטחון ומאוהבת בגופה ובכמה גברים במקביל, בדיוק הפוך ממנה.

היום הזה והדירה ישנו את חייה ויוציאו ממנה את היכולות שהיו כבויות בה. מיס פטיגרו המבוגרת זו שרכשה את השכלתה בענייני נשים יפות מסרטים הופכת להיות מנטור של מיס לאפוס וחברותיה.

השעות הספורות בדירתה, גילויי החברה הגבוהה שאליה נחשפה אינם מבלבלים אותה. להפך היא נקשרת אל מיס לאפוס וחבריה ורוצה לדעת מה יעלה בגורלם בהמשך היום.

הם סוחפים אותה איתם. והיא, שמעולם לא חוותה פרפרים בבטן, אלא רק ידעה על קיומם, מתחילה לחוש ולהרגיש, היא לא רק טועמת מהיין וממשקאות אחרים, אלא טועמת את מנעמי החיים.

המפגש עם מיס לאופוס הופך עליה את כל סדרי עולמה, נורמות העבר משתנות מיס פטיגרו, האשה האפרורית המקובעת ושמרנית מגלה עולם חדש, מגלה את היכולת להשתחרר מנורמות, מגלה את חוכמת החיים שלה ואת מקומה בעולם. פתאום היא מקבלת תשומת לב, לא מתייחסים אליה כאל עובדת, אלא כאל אשה חכמה בעלת ניסיון וכחברה.

מיס פטיגרו עוברת מסע חניכות, נשף כניסה לחברה, אבל לא בגיל הנעורים אלא, בגיל מבוגר. פרקי הספר הם לפי שעות היממה, ככל שהתקדמו השעות הסתקרנתי לדעת מה יקרה בחצות. גם מיס פטיגרו תוהה  מה יעלה בסיום היום המושלם, יום של הרפתקה והתרגשות.

בנעורי, כמו כל חברותי קראתי רומנים רומנטיים, והרבה. הספר החזיר אותי לימים אופטימיים וחלומות נעורים, אל גיבורי ספרים שכולם מושלמים. ״בנוי לתלפיות, פנים מחוספסות, סנטר של מתאבק, מבט נוקב, ארשת נסערת. גבר כמו הרקולס. גבר כמו קלארק גייבל.”

הספר סחף אותי והסיט את מחשבותיי מהימים הקשים. בימים אלו בעלי קושי קריאה וריכוז שמחתי על הספר שהחזיר אותי לימי נעורי האופטימיים שבהם הסיום הטוב מרפד את הלב.

זו אגדת סינדרלה מודרנית עם היפוך מסוים, משרתת שפוגשת בנסיכה, אירועים שמקבילים לאגדת סינדרלה בהיפוך.

הספר פורסם בשנות השלושים, אני בספק אם הדור הצעיר של ימנו יתעניין בשבלונות וסטריאוטיפים של גברים ונשים. ובכל זאת בעיני “יומה של מיס פטיגרו” הוא סיפור קטן, אומנם, לא הכי אמין, אבל מצליח לגרום לאסקפיזם בייחוד בימים אלו, דמויות נקיות נטולות רוע עם אהבת החיים ואהבת הזולת. מה צריך יותר מזה? רק זמן ובעיקר ריכוז כדי להיסחף יחד עם מיס פטיגרו וחבריה החדשים לעולם קסום.

 האם מיס פטיגרו תהפוך לנסיכה? מה יקרה באותו היום ובעיקר בשעת חצות?

יומה של מיס פטיגרו, וינפרד ווטסון

מאנגלית, אורטל אריכה

הקדמה, הנרייטה טווייקרוס-מרטין

איורים,מרי תומסון

הוצאת הכורסא, 2021

הקריאה עבורי היתה תמיד מפלט, נחמה, עידוד. תמיד קראתי. הימים האחרונים שבהם נפלו עלינו השמים והציפו את הלב עצב בלתי נגמר, הקריאה קשה לי. אני קוראת ואיני יודעת מה, אני מנסה להתרכז בכוח ואיני מצליחה.

כרוניקה של עלילה ידועה מראש. זה מה שחיפשתי בימים אלו, לא ספר מורכב, מאתגר. ספר שהמילים ייקראו מעצמן, שהעלילה תהיה ברורה ולא מפותלת ולא מעיקה.

חיפשתי בערמת הספרים שלי ספר, שאולי ינחם, אם יש נחמה, או אולי ירחיק אותי מהמסכים ומהפחדים. היד נפלה על “חנות הספרים האחרונה בלונדון”.

“חנות הספרים האחרונה בלונדון” הוא סיפור מתוק, סיפור אגדה.

גרייס בנט חלמה לגור בלונדון. ערב מלחמת העולם השנייה היא נאלצת לעזוב את הבית שבו גרה מינקות. אמה נפטרה והבית שייך לדודה, אשתו אילצה אותה לעזוב. מזכיר את האגדות והאימהות החורגות המרשעות? כן.

גרייס מגיעה ללונדון עם חברתה הטובה ויו לפני תחילת המלחמה כשהעיר בהכנות. מטרתה לעבוד חצי שנה כדי לקבל מכתב המלצה, כדי שתתקבל לעבודה בהרודס. גרייס מתלהבות להגיע להייד פארק ולראותו כמו שהיא וויו תארו לעצמן. כשהן מגיעות הן  ציפו לראותו מוצף בכיסאות נוח צבעוניים, במקום זאת היו בו תותחים, תזכורת למלחמה הקרבה.

גברת ותרפורד, חברתה הטובה של  אמה, שאצלה היא גרה מוצאת לה משרה אצל מר אוונס בעל חנות ספרים אפרורית ומאובקת.

גרייס לא קראה ספרים, היא רק זכרה כמה מאגדות האחים גרים ועכשיו היא נדרשת לנהל חנות מאובקת ושרויה באי סדר. מר אוונס נרגן ורוטן אינו מתפנה אליה והיא לאט לאט מתחילה לשנות את החנות. גריס בעדינות שלה ובחושי האסתטיקה הטבעיים מצליחה להפוך את החנות מחנות הנראית כמו ברווזון מכוער לברבור. לקוח אחד מצליח לגרום לה לקרוא, היא מתחילה לקרוא ספרים ונשבית בדפים ומוצאת בהם עניין ואתגר.

לאחר שצרפת נכבשת ולונדון מופצצת היא מתנדבת להיות  פקחית פשיטות אוויריות, שבהם היא  מובילה אזרחים למקלטים ובהמשך בהפצצות הקשות על לונדון היא עוברת בין הריסות הבתים ומחפשת ניצולים.

 לקראת סיום הרומן היא מוצאת את עצמה מקריאה ספרים לאחרים ומעניקה מאהבת הקריאה.

אכן, כל הסכרין של האגדות קיים ברומן הזה. יש אהבה, חברות, נאמנות, פחד ברגעי ההפצצות הגדולות על לונדון. מתח ויריבות בין חנויות, כאב ועצב אישי של הדמויות.

הרומן צפוי, קריא. הכתיבה אינה ספרותית ובכל זאת נשבתי בדמותה העדינה והתמימה של גרייס, ביכולתה למצוא אור בתוך השברים של חייה והשברים של סביבתה.

בטוחה שבימים רגילים לא הייתי ממשיכה לקרוא אותו. דווקא בגלל חוסר הריכוז יכולתי לקרוא אותו ולתת לעלילה להוביל אותי, למרות שידעתי את סופה.

“אם החנות לא תתקיים יותר,” אמרה גרייס ואימצה את ‘ג’יין אייר’ אל חזה, “זכרו שתמיד יהיו לנו ספרים, ולכן תמיד יהיו לנו אומץ ואופטימיות.”

מאחלת לכולנו ימים טובים.

חנות הספרים האחרונה בלונדון, מדלן מרטין

מאנגלית, דורית בריל-פולק

מודן, הוצאה לאור, 2022

סיפור שעוסק בקבלת החלטות גורליות של חיים ומוות.

את הספר “מוצב המזח, סיפור על כניעה וגבורה” השארתי לקריאה ביום הכיפורים תשפ”ד. חמישים שנה חלפו מאותה מלחמה שהותירה בנו צלקת.

חלקים מהספר קראתי בבלוג של נחום ורבין לפני עשר שנים. והפעם התפניתי לקרוא את הספר כולו כולל תוספות ותובנות.

במלחמת יום הכיפורים היה ד”ר נחום ורבין  רופא צעיר שהתקבל להתמחות בכירורגיה באיכילוב. הוא היה  נשוי טרי ועמד להפוך לאב. בספטמבר 1993 זומן לשירות מילואים ברחבי סיני. בימי המלחמה הוא היה הרופא של מוצב המזח.

ד”ר ורבין פותח ואומר   שהסיפור מסופר מנקודת המבט האישית שלו. כיוון שכתב את זיכרונותיו היום, בזמן הכתיבה הוא יכול להתבונן על העבר במבט של ידע מההווה.

״ כמה תמים הייתי, כמה אטום הייתי למציאות שבחוץ ולמה שעוד מחכה לנו” כך חשב אחרי שהגיעו הפצועים הראשונים והוא ביקש עזרה לפינוי מוטס.

עם פרוץ המלחמה ספג המוצב ירי וניזוק, במשך שבוע הוא היה מכותר בחילים מצרים, לאט לאט הקשר עם המעוזים בסביבה אובד. נחום ורבין מטפל בפצועים הרבים ופונה  להעביר  את האנשים שבמוצב. הוא מונה “חמישה הרוגים עשרים פצועים ושבעה עשר כשרים למלחמה.”  הטייס עונה לו, “טוב למות בעד ארצנו.”

בקשר הם לא שומעים דברים מעודדים, אלא רק גמגומים של “נחזור אליכם, תחזיקו מעמד.”

מעמדת התצפית הוא רואה את צבא מצרים מקיף אותם, בכל מקום צבא והיכן שלא היה ים סוף והתעלה היו ביצות גדרות תיל ומוקשים. במשך שבוע הם ניסו להילחם, ידעו שהכוחות שניסו לחלץ אותם נפגעו. התחמושת אוזלת, התרופות גם כן, שלא לדבר על מזון.

את המזח היה קשה לחלץ, הוא הוקף בשתי לגונות, נתיב גישה צר שנמשך לאורך המים הוביל אליו, המצרים מיקשו את הכניסה. אי אפשר היה לפנות אותו. את זה יושבי המזח לא ידעו, לכן הבחירה הרציונלית להיכנע היתה נכונה.

 הברירה היתה בין להיכנע או למות. הבחירה שלו היתה כניעה מסודרת, מאורגנת בנוכחות הצלב האדום, שכל העולם יראו אותם שהלכו לשבי על הרגלים, זו הצלת חיים עבורו.

״כניעה אינה השפלה, חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים שלהתאבדותם היתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות״

תפקידו הוא כרופא, כמציל חיים, כמי שהחיים הם ערך עליון וראשון. ורבין הבין שפצועים רבים ימותו ללא טיפול, והגיע מיד למסקנה שמבצעי החילוץ לא יצליחו ויגרמו לאבדות נוספות. כבוגר אחראי ואב לעתיד  הוא מבין שהכניעה  נתפסה כאפשרות גרועה ממוות. גישה שלא רק חלק מאנשי המוצב האמינו בה,  אלא גם בדרגים הגבוהים יותר.

הוויכוח לא היה רק אם להיכנע או לא, אלא ויכוח מהותי פילוסופי בעל אסטרטגיה צבאית. צ’יץ לא רצה שהמקום ייפול בידי האויב כתוצאה משבי, אלא ממוות. היו שחלקו על דרכו של ורבין, על השיחות שניהל בעניין הכניעה, כי אם דנים בכך זה מצב מסוכן שעלול להוביל לרפיון, לחוסר רצון להילחם.

תהיתי איך מפקד המעוז שהיה בן עשרים,  היה צריך לקבל החלטות גורליות? הוא רק ילד. ורבין עצמו היה הבוגר בין החילים, והוא רק  בן 29.

ורבין מתאר את הלבטים בינו לבין המפקדים, שר הביטחון אינו מסכים לכניעה, בספר מתועדת שיחת המזח עם האלוף גדעון.

ואז רגע לפני הכניעה הם מקבלים הודעה בקשר שאינם חייבים להיכנע, הם סומכים על שיקול דעתו של מפקד המזח.

ורבין בטוח שהכניעה תציל אותם וכי אין טעם להמשיך להילחם.

הספר בנוי פרקים המתארים את חוויותיו האישית השזורות עם חוויות החילים ושאר האירועים במלחמה והימים שלהם בשבי. הוא עודד את החילים לעמוד על רגליהם ולא לאפשר למצרים להראות כנועים. ורבין מתאר את התחושות שלו ברגעי השבי הראשונים. רגעים שאינם קלים. את רגעי החקירות והבנת התודעה שאין לומר “איני יודע” כתשובה.

בתיאור כן וישיר, בכתיבה מדויקת ומפוכחת מלאת רגש הוא מעלה על הכתב את השתלשלות האירועים שהובילה אותו לקבלת ההחלטה להיכנע.

בספר משובצות תמונות, ומשובצים מכתבים.

הספר פותח בהקדמה אישית של ישי שריד, אחיינו של נחום ורבין שהיה בן 8 כשדודו נפל בשבי. אירוע שנצרב במוחו. הוא מבין את הרגשות של דודו “זהו סיפור גבורה מיוסר וקורע לב- מלא לבטים, חרטות ורגשות אשם. גיבורו הרופא בחר בחיים על פני אידאל הקורבן והמוות.”

אישית אני חושבת שנחום ורבין היה אמיץ ביותר, צריך עוז רוח על מנת לקבל החלטה שכזו.

היום במרחק של זמן, נדמה שההחלטה של נחום ורבין היתה הנכונה ביותר. הצלת חיי אדם מול מוות חסר תועלת.

ממליצה מאוד על הספר, שנותן אור על אירועי אותה המלחמה, על קבלת החלטות ברגעים קשים.

הספר עובד לסרט שיצא לאקרנים בקיץ האחרון ולסדרת טלוויזיה, שתשודר בימים הקרובים. סידרה שמצטרפת לסידרה המצוינת “האחת”.

את הטקסט ערכה רָנָה וֶרבין  בתו של נחום ורבין. רָנָה נולדה לאחר שחזר מהשבי ונקראה על שם קוד הקשר של מעוז המזח, רנן.

מוצב המזח:סיפור על כניעה וגבורה, ד”ר נחום ורבין

עורך הספרייה וכותב פרק ההקדמה, אבי שילון

עריכת טקסט, רנה ורבין

הוצאת עם עובד, 2023

כהרף עין עוסק במשמעות הזמן עבורנו, האם אנחנו מתגעגעים לעבר ומה העבר מייצג עבורנו.

את הספר קראתי כהרף יום כיפור, בלעתי אותו תוך מספר שעות. זה אומר כמעט הכל, לא?

אביגיל, ספרנית, ובנימין “באנקר” קרונוביק, קוסם שרוצה מאוד להיות שחקן. שניהם צמד חוקי מקרי מוות, לא בדיוק חוקרים, למרות שיש להם סוכנות חקירה. עד היום טיפלו בתיקים קטנים, נשים חשדניות, חפצים אבודים, הונאות. שניהם מוזמנים לפגישה עם פרופסור יהונתן ברנד, פיזיקאי שחולם לנוע על ציר הזמן, כדי לפגוש את אביו, באותו היום לפני שנפטר.  כשהם מגיעים לפגישה מתברר שהפרופסור נרצח ועכשיו עליהם לפענח את תעלומת מותו, מי רצח אותו ומה הסיבה. אביגיל אינה מעוניינת בחקירת הרצח, כי הם אינם מנוסים. באנקר עונה לה שהם חיפשו אחר החתול של הדודה שלה והוא נמצא דרוס, אז זה סוג של רצח.

שניהם מתחילים בחקירת הרצח, הם הזכירו לי צמד חובבנים שמנסה לחקות או לנסות לפתור תעלומה על סמך סרטי רצח שבהם צפו.

הבדיקות שלהם והגילויים הם נסיבתיים.

מיד בתחילת החקירה הם מגלים שחבריו של יהונתן הם חברי ילדות שהקימו חבורה סודית לא כמו החמישיה או השביעיה שגדלנו עליהן.  אלא כמו הבונים החופשיים, אחווה סודית, אחווה לכל החיים עם חוקים שאותם הם קבעו. ארבעה בנים  ובת, שהופכת לנערה ואישה. נערה בין הנערים מפרה את האיזון.

במהלך חיפושי הבלשים הם מוצאים את מכונת הזמן שבנה יהונתן, ומכאן תעלומת הרצח והחיפוש אחר הרוצח הופכת להיות דינמית ומעניינית, מעניינת במישור האישי של כל אחד מחברי החבורה, ובעיקר מעניינת במובן הפילוסופי, האם יש אפשרות לחזור בזמן, האם ניתן לשנות את העבר, ואם כן איך ישפיע על ההווה. פרדוקס סבתא המוכר לכולנו.

אצלנו בבית יש ויכוח תמידי, האיש שלי מוכן לחזור בזמן רק כדי להרחיק עצמו מהסוף, אני איני מוכנה לחזור לרגע אחד מהעבר, כי מה יועיל לחוות שוב את אותן החוויות, ואם לא אזי אלה יהיו חיים אחרים בלעדיו.

גם בספר אנשי החבורה מתלבטים, לכל אחד מטרה אחרת ברצון שלו לחזור בזמן. אליאנה למשל, אינה רוצה לחזור בזמן, כדי לא לראות מה היתה ואיך נשחקה, ״הייתי מדהימה פעם וזו תזכורת שאני כבר לא.״ מצד שני הם מלאים שמחה על כך, שבעזרת המכונה יוכלו לראות מי הרג את יוליוס קיסר, לגלות מי היה ג’ק המרטש.

העלילה וגילוי הרצח ומטרת המכונה נעשה תוך כדי, החוקרים שאינם חוקרים למעשה, מוצאים את הדרך לפתרון בדרכים יצירתיות. דבר גורר דבר, גילוי אחד מוביל לשני עד לפתרון.

זהו ספר קולח שהדפים בו נגמעים כהרף דף. אומנם יש הסברים פיסיקליים על מכונת הזמן, אך הם אינם מחבלים בקריאה, כמי שאינה מבינה בפיסיקה והמתמטיקה שלה בסיסית הצלחתי להינות מקטעי ההסבר.

הספר   בנוי חלקים, מאמר בעיתון, ראיון עם יהונתן, שאלות ותשובות לקראת פרק ההסברים ופרק שבו הסופר מדבר אל הקורא ומציע לו איך להתייחס לספר, לקרוא, לדלג, לחזור לאחור להפסיק לקרוא. בשנים האחרונות יש סופרים שעושים זאת כמו היצ’קוק בסרטיו, הסופר מגיע לרגע ונעלם, בספר “כהרף עין” מופיע יואב בלום כהרף פרק ומסביר. לי זה לא הוסיף, להפך זה היה מיותר וכמו חיקוי של “כמו רומן” של דניאל פנק.

“כהרף עין” ספר עם חקירת רצח שנקרא בשטף, אך אינו ספר מתח מובהק. ספר שיש בו תובנות פילוסופית על משמעות החיים, כאב הפרידה מאנשים, משמעות החברות. ובעיקר הרעיון שאי אפשר לשנות את העבר, רק לצפות בו. והמסקנה “העבר צריך להישאר בעבר ואת העתיד צריך ליצור.”

סיום הספר הוביל אותי למחשבה, האם כדאי לחזור לצפות שוב בעבר? תשובה מורכבת, אם אחזור ואוכל לראות כדי להבין מה קרה וחיי יהיו טובים יותר בהווה כן. גם  אם לא אוכל לשנות.

התשובה שלי לחזרה בזמן מצויה בספר.

אז איך חוזרים בזמן? על כך בקריאת הספר.

כהרף עין, יואב בלום

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת כתר, 2023

“החזאית” אחת הנובלות המשובחות שקראתי לאחרונה. נובלה שמאיימת על הקורא.

נובלה המתארת יחסים בין האדם לטבע, בין האדם לבעל החיים ויחסים בין בני אדם על רקע האקלים.

נדמה כי בשנים האחרונות וביחוד, מאז הקורונה משבר האקלים ומשמעות קיום האדם מול הטבע הלך והתעצם. אפסות האדם מול הטבע, ניסיונות להשתמש בטבע לתועלת האדם היו תמיד. מאמרים פילוסופים ודיונים קיימים תמיד, אך בתקופה האחרונה התחושה היא שהאדם מכלה את אוצרות הטבע ופוגע בכדור הארץ עד כדי שהטבע רוצה לנקום בו.

בנובלה מצומצמת ובשפה סגפנית, אך לא רזה מעמידה תמר וייס גבאי את האדם מול הטבע, נותנת לו לנסות להתמודד.

נובלה  בשלושה חלקים, שלושה דורות, ודג אחד הלקוח מספר מפורסם. נובלה הבנויה על  מערכת יחסים של האדם עם הטבע.

בעיירה אי שם, ללא שם, אולי במדבר, אולי במקום אחר בעולם, נושאים התושבים עיניהם אל גורמי השמיים בתקוה למצוא תשובות למזג האוויר שהם השבויים שלו. תושבי העיירה  שהגיעו לכאן ידוע לנצל את תנאי הטבע, הפכו את הקשיים להזדמנות. השמש מבשילה את הענבים מוקדם, הרוחות מרחיקות מזיקים. העיירה התרחבה והחלה לשגשג, אלא שהטבע מאיים עליהם בשיטפון שאותו לא יוכלו לצפות. שטפון שיחריב את כל מה שבנו. בכל פעם הם חרדים וייראים מאותו שיטפון.

כמו שהם נושאים עיניהם לשמים כך הם מביטים בתקוה בחזאית שהיא מושיעה עבורם. היא זו שתאמר להם מתי שטפון יגיע על מנת שיתכוננו אליו.

החזאית היא בתו של המורה, היא זו שפותחת את הנובלה בחלק הראשון הנקרא החזאית. היא היחידה שיכולה להזהיר מפני השיטפונות ולכן היא מרגישה כמו השריף של העיירה. היא למדה איך להשיב תשובות שאינן נחרצות.

המורה, אביה של החזאית והסב של הנכדה, האחיינית של החזאית הוא שייך לדור המייסדים. הוא המלמד את הנערים וזה שמאמין ברוחו של האדם, בכוחו של האדם לשלוט בטבע ולכן הוא מקדם בכל כוחו פרויקט שיעזור לעיירה להתגבר על השיטפונות. “דיבר על מוטיב הפלא, על הכוחות העל-טבעיים שבטבע. רק האדם הראוי, זה המכבד את הטבע ורואה בו שווה לו, זוכה בהם. את זה היה חשוב לו להדגיש”

הנכדה, נערה צעירה שהגיעה לעיירת משפחתה על מנת שתשלים את לימודי הבגרות שלה, והיא אכן מתבגרת במהלך הנובלה. הטבע  גורם לה למצוא את מקומה. היא זו שמרגישה את השפעת הסיפור שסבה מספר לבני כיתתה על דייג זקן ודג ענק. היא מרגישה הקבלה בינה לבין “הזקן והים.” היא נקשרת אל דודתה ואף מעריצה אותה. הדודה  היא גיבורה מקומית בעינייה, כי היא הראשונה שכיסתה  אזור  שאף תחזית מזג אוויר לא התיחסה אליו.

במרכז הנובלה שלושה גיבורים בני משפחה אחת ללא שם, כמו רצתה לומר לנו וייס שהם יכולים להיות כל אחד. הדמויות עומדות מול איתני הטבע ומול עצמן. דמויות שקשרו עצמן אל הטבע בניסיון לשלוט בו, אך ללא הצלחה. חוסר השליטה שלהן בטבע הוא למעשה גם חוסר השליטה שלהן על עצמן. מערכת היחסים שלהם עם הטבע היא מערכת היחסים שלהם בינם לבין עצמם. הדמויות הבודדות המחפשות את עצמם מגלות שגם להן אין שליטה. כולן רוצות לרצות ולא לאכזב. החזאית רוצה לרצות את משפחתה ואת תושבי העיירה. הסב רוצה לרצות את אמו ואת ילדי העיירה והנכדה גם היא רוצה לרצות את משפחתה ולהצליח בלימודים.

מערכת היחסים והדינמיקה בין בני המשפחה היא על רקע הטבע המאיים והמפחיד, טבע שגם אם מנסים לשלוט בו מגלים שאי אפשר. ובכך מתקיים המשפט “אפסות האדם מול גדלות הטבע.”

תמר וייס גבאי מצליחה להפנט את הקורא ולערער את שלוותו. בחירת המילים המדויקת שלה, תיאורי הטבע המכושפים מצליחים ליצור אי שקט אצל הקורא ומעלים בעוצמה את השאלה מי שלוט במי, האדם בטבע או להפך.

התשובה היא בסיום הנובלה.

למרות נושאה המורכב של הנובלה וגודלו מצליחה תמר וייס גבאי להעביר לקורא את מלוא העוצמה של הטבע המאיים ובדידותו של האדם.

נובלה מופלאה, עוצמתית ועדינה שלא תשאיר אתכם אדישים.

ממליצה מאוד.

החזאית, נובלה בשלושה חלקים, תמר וייס גבאי

עורכת, מיכל זכריה

הוצאת לוקוס, 2022