הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 19
מט – הצגת יחיד שלא תשאיר אתכם אדישים
מט- הצגת היחיד של סיון רוזנברג
שקיעה ורודה על גג תיאטרון הסימטא, הדי יירוטים ואזעקות רחוקות.
מט אחד שהשאיר אותי ללא אוויר.
ביום חמישי צפיתי בהצגה שלא יכולתי להירגע ממנה כמה ימים.
אולם קטן, חשוך פחד. אל האין במה נכנסת עלמה מכוסה ועטויה כולה, משקפי שמש ענקיים, מטפחת, מעיל רכוס.
לאט לאט מול חוקר המשטרה היא מספרת את סיפורה ומתקלפת.
סיון רוזנברג הצליחה לרתק אותי, מילה מילה עקבתי אחרי דבריה, ובכל מילה שנוספה החסרתי פעימה עד הסיום, שבו כבר לא יכולתי לנשום.
לא צריך פעלולי במה ולא תפאורה מיוחדת ומסתובבת.
מספיק טקסט המשוחק בכישרון, סוכריות שוקולד שנעות מיד ליד ומנורת איקאה אחת.
סיון רוזנברג המוכשרת אש כתבה את הטקסט, ביימה ושיחקה בכישרון רב.
היא גם זכתה במקום הראשון של פסטיבל אביב, איך לא !
לא אספר לכם על מה ההצגה “מט” כדי שתתהפנטו גם אתם.
אבל אגיד שמזמן לא ראיתי הצגת יחיד עם משחק נפלא, כתיבה מרגשת ובימוי ייחודי.
עקבו אחר תאריכי ההצגה ורוצו לראות.
לא תתאכזבו. באחריות !!!
ההצגה הקרובה ב-30.5.23 מט – סיון רוזנברג
Virus-free.www.avg.com
יש מקום, ספרה הסוחף והמרתק של אדיבה גפן
יש מקום, אדיבה גפן
יש ספרים שמהמילה הראשונה הם שואבים אותי אליו, הספר “יש מקום” קרקע אותי ולא הניח לי.בימים אלו אף מסך לא הצליח להסית את עיני מדפי הספר. הרגשתי כאילו עליתי על רכבת הרים.
האם שני קווים מקבילים יפגשו? האם שני אנשים שנוסעים בשתי רכבות שונות, שיוצאות מאותו המקום ולאותו הכיוון יפגשו ואם כן מתי?
רותי נסה מביתה, כשהיא נחושה הפעם להצליח. עם פתיחה שכזו לקורא לא נותרת ברירה והוא מצטרף לבריחה שלה מביתה. הפעם רותי תכננה היטב את נתיב הבריחה שלה משוקה, בעלה המכה. גם עכשיו היא עדיין שומעת את קולו בכל פעולה שלה. שוקה גבר קנאי ואלים. בתחילה החמיא לה שהוא דואג לה על כל דבר, מאוהב, כך שיכנעה את עצמה, אחרי כן הבינה שהוא חונק אותה. והיא כמו כל הנשים המוכות מאמינה שאם תקפיד לא תרגיז את בן הזוג הכל יהיה בסדר. הוא הרי אוהב אותה, מרעיף עליה מילים חמות ומתנות.
אדיבה גפן יצרה דמות אמינה של אשה מוכה, אשה שיודעת שלא תוכל להימלט מבעלה, כי תמיד הוא טרח לומר לה ״ גם אם תגיעי למאדים, אני אהיה שם, ממני לא נפטרים כל כך מהר.״
הפעם היא תכננה היטב את מסלולה ונסה מביתה כולה מפוחדת. היא מגיעה לירוחם, עיר הרחמים בעינייה. עיר שעוטפת אותה בחום ומרפדת את הפצעים והצלקות, “אין מקום בעולם כמו ירוחם לכל אחד כאן לב גדול וחם.” אלא שרותי חוששת, כל רגע הוא שברירי עבורה. פוחדת מתי שוקה ימצא אותה.
בירוחם נמצא אורי איש ביטחון במתנ”ס, גם הוא עזב את חיו, רצה לנסוע הכי רחוק במדינתנו. רצה מקום שבו אין סיכוי שיכירו אותו, את אורי חורש שמוכר לכולם ומגיע לירוחם כאבי.
סיפורם של אורי ורותי מסופר לסירוגין בפרקים שמוקדשים לכל דמות. סיפורה של רותי מופיע תחת פרקים ממוספרים ואילו סיפורו של אורי ממוספר באותיות וכתוב בגופן שונה. שניהם מספרים בגוף ראשון, מונולג פנימי. המונולוג יוצר הזדהות מצד הקורא לסבלם. על רותי רובצים עננים אפורים ועל אורי רגשות אשמה.
הספר נקרא כספר מתח. רותי נסה מבעלה, הקורא דרוך, חושש לה שלא תיתפס. המונולוג של אורי מסקרן את הקורא שאינו יודע למה הוא ברח עד לירוחם.
שתי הדמויות יוצאות למסע חיצוני ופנימי, כמעט כמו קווים מקבילים. אורי חי את העבר, זוכר כל פרט וכל רגע. רותי בורחת מהעבר שחי בתוכה ומנסה להשתקם. היא נזכרת בעברה הנוראי על מנת לא לטעות ולהמשיך קדימה. שני אנשים הבורחים מהעבר הכואב, שניהם בורחים למקום מבודד ירוחם, עיר הרחמים שמוקפת בבדידות וחול. שני אנשים שלא הכירו מעולם מנסים לשקם את עצמם.
לקורא ברור שהם יפגשו, השאלה איך ומתי. המפגש ביניהם מרתק ומפתיע ואפילו גאוני. אדיבה גפן הצליחה להפתיע ולהשאיר אותי ללא אוויר עד הסיום.
“יש מקום” הוא ספר אנושי וכואב. אדיבה גפן בראה דמויות אמינות שהקורא מזדהה איתן ואפילו חש פיסית את סבלן. דמותה של רותי מתוארת ברגישות אנושית ובחמלה רבה. ספר מתאר במדויק את נבכי נפשה של אשה מוכה העטופה בכלוב של זהב ואינה יכולה להיחלץ. אורי הסובל והמיוסר מסתגר בתוך עצמו ומתחמק קרע לי את הלב.
התפעלתי מהעלילה שטוותה הסופרת. עלילה משכנעת ומדויקת. הרמתי גבות נוכח נתיב הבריחה של רותי והתכנון המוקפד שלה.
בכיתי עם אורי וכאבתי עם רותי. רציתי לחבק אותם, רציתי כל כך שיהיה להם טוב. שיהיה להם מקום שלו בניגוד למקום שממנו ברחו.
את הטוב הם מוצאים בעיר ירוחם שהיא כמו דמות בספר, מחבקת. שם בירוחם הום מוצא אנשים חמים, טובי לב, שאינם שואלים וכל מה שהם רוצים הוא לעזור. ירוחם מתוארת כעיר חמה, עם אנשים שעוטפים, בניגוד לבית המהודר של רותי עם רצפת הצפחה, בית מנוכר, קר ואלים.
גם אני דהרתי לירוחם כדי לראות אותם נפגשים ולוודא ששוקה אינו בעקבותיה.
“יש מקום” הוא ספר אנושי נוגע ללב שהפעיל עלי את כל החושים. ספר על בדידות ואחוות אנשים שעוזרת ותומכת ברגעים הקשים. ספר מרתק בעל רבדים וניגודים שגורמים למתח קריאה ואי יכולת להפסיק. וזה בדיוק מה שקרה לי.
בטוחה שגם אתם תתאהבו כמוני ברותי ואורי ובעיר ירוחם.
ויש מקום לשבח את ציור העטיפה של מישה רפופורט המדייקת את הנושא כל כך.
ממליצה בחום.
יש מקום, אדיבה גפן
עורכת הספר, נועה מנהיים
כנרת זמורה, 2023
נאמנות, ספרו החכם והמתוחכם של הרנן דיאז
נאמנות – הרנן דיאז
מה האמת, מה הבדיה ולמי הקורא צריך, או נוטה להאמין?
ספר שעוסק בעולם הפיננסי של אמריקה לפני השפל הגדול ולאחריו. עולם קפיטליסטי ששם לו למטרה להשיג עוד ועוד הון. זהו נושא הספר מעל לפני השטח, אבל, הנושא המרכזי שהוא לב הספר ואולי אף מטרת הכתיבה הוא עולם הספרות וצורות הכתיבה השונות.
לספר ארבעה חלקים המסופרים על ידי אנשים שונים שמציגים את אותן הדמויות מנקודת מבט שונות, באופן ספרותי שונה.
החלק הראשון הוא סיפור בדיוני המבוסס על אמת.בנג’מן ראסק, תלמיד מבודד ומצטיין מקבל ירושת ענק לאחר שהוריו נפטרו, הוא מוכר את כל נכסיו ומשקיע בעולם המניות שהקסים אותו. עולם העסקים היה בעיניו כעולם מהפנט,ההון היה בעיניו יצור חי, נע, אוכל, מתרבה, חולה ואף עלול למות, אבל נקי,הוא לא נאלץ לגעת בשטר אחד.
הוא סחר בזהב בדשן, במטבעות בכותנה, תר אחר הלוואות מסוכנות וניהל מו”מ על נירות ערך, זה היה כל עולמו של בנגמין והוא היה אלמוני. הוא בנה בית ונרשם למועדונים, היה איש עשיר המגלם תפקיד של איש עשיר,תחפושת שלא שיפרה את הרגשתו. ככל שהתעשר כך התכנס והסתגר. הוא נושא לאשה את הלן, בת למשפחה עשירה שאיבדה את נכסיה שהופכת להיות יד ימינו. הזוגיות שלהם הפעימה אותי, הם דאגו אחד לשני, כאילו רקדו ריקוד מותאם לפי הקצב שלהם.
החלק השני מסופר על ידי הדמות האמיתית שאותה פגשנו בחלק הראשון, אנדרו בוול. אנדי כותב את חייו בגוף ראשון. מתאר את נישואיו עם אשתו מילדרד, שהיא דמות מקבילה לדמותה של הלן מהחלק הבדיוני. הכתיבה של אנדרו היא כמו טיוטה של ספר, ראשי פרקים, דעותיו על, מחשבות.
החלק השלישי הוא סיפורה של איידה, שמביא את עולמן של הנשים בראשית המאה.
איידה מתקבלת לעבודה כמזכירה אצל אנדרו בוול.הוא מבין שהיא בעלת כישרון כתיבה.מבקש ממנה לכתוב ספר על אשתו, שינקה אותה מהדימוי שדבק בה בעקבות ספר שפורסם עליה. היא נפגשת עם אנדרו כדי לערוך תחקיר על מנת לכתוב את הספר,לפי בקשתו. מתברר לה שהוא מנסה לצמצם את דמותה החולה של אשתו.תפקידה הוא ״ להדפיס ולשכתב את דבריו של בוול. לבדות חיים למילדרד. לחבר סיפור בידיוני לחסר העניבה.״ לצורך העניין היא עורכת תחקיר ביומנים ובעיתונות.
החלק הרביעי הוא הדובדבן מבין כל החלקים, יש בו הפתעה ולא אספר עליו, כדי לא לפגום.
שני החלקים הראשונים כתובים בכתיבה אינפורמטיבית מרוחקת שמטרתה להציג את הדמות כך, מרוחקת, שקועה בעולם הכספים. יחד עם זאת כתיבה קיצבית. לעומת זאת דמותה של איידה בחלק השלישי מענינית את הקורא, כיוון שדבריה אינם רק אינפורמציה, אלא גם הראייה. לטעמי הייתי שמחה לו הספר היה מהודק יותר, למרות זאת כבר מהמשפטים הראשונים נשאבתי לדמויות, לתוכן ולצורת הספרותית המיוחדת.
הספר “נאמנות” הוא ספר עם ביקורת חברתית נוקבת כלפי העולם הפיננסי, עולם שבו המתעשר חושב רק על הגדלת ההון וכל אמצעי מקדש את מטרתו. הכסף אומנם הופך את בעליו לאיש בעל עמדת מפתח וכוח, אך אינו נותן לו אושר והנאה. הכסף הוא תחפושת עבור מי שיש לו. אי אפשר להתלבש בכסף אומר הגיבור, אך אפשר בעזרתו להתלבש, ואני אומרת “הכסף, אומנם אינו פותר,אך עושה את היאוש נוח יותר.”
הספר מציג את הנשים בעולם של גברים. נשים שאינן יכולות לפעול ולהוכיח את כוחן. אידה יכולה להיות מזכירה מוכשרת וקלדנית מהירה, אך אינה יכולה להצליח בתחום העסקים. מילדרד היא אשתו של גדול הברוקרים, גם אם היא רק מיעצת ונראה שאפילו מושכת בחוטים, אבל אינה יכולה להיות בקדמת הבמה של העסקים. היא זו שמארגנת מפגשי אומנות, שיחות סלון ספרותיות ומופעי קונצרטים. הנגיעה שלה לכספים היא מקסימום בנדבנות ובצדקה שהיא תורמת, אבל הקורא מבין שהיא המוח החשוב שמאחורי עסקי בעלה ובעיקר היא הכוח המניע לחיוב ולשלילה בבורסה.
יחד עם זאת זהו רומן על הספרות ומטרתה בעולם. יש בו מספר סגנונות כתיבה, לטעמי הם מרובים ודחוסים מה שיוצר עומס מחשבתי אצל הקורא. חלק מהספר מסופר בגוף ראשון, גוף שלישי, בדיוני, ביוגרפי, יומנים ועוד.
לדעתי הגאונות של הספר הוא יצירת הקבלה בין העולם הכספי לעולם הספרותי, כמו שבשימוש בכסף יש בדיה, אתה מציג כרטיס אשראי ולא את הכסף עצמו, כך הספרות, מביאה בפנינו עולם לא מציאותי שמתאר עולם מציאותי.
“נאמנות” הוא סיפור רחב יריעה, מאוד מורכב ורב צורות של כתיבה. רומן שמסופר דרך עינהם של כמה דמויות והקורא הוא הבלש, שצריך לברר מי מהדמויות אמינה, מי צודקת, ומהו הסיפור האמיתי.
הספר חכם ואף מתוחכם שדורש ריכוז והתמסרות.
נאמנות, הרנן דיאז
מאנגלית, שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2023
עוגיות התמרים של ננה ג’וליט , ענת לב – אדלר
ספר ילדים מקסים שכולו טעם של געגוע.
געגוע למשפחה, געגוע למנהגים ולמסורת וגעגוע למאכלים של ילדותי.
ילדיי גדולים ונכדים עדיין אין לי, לכן איני קוראת ספרי ילדים, אבל הספר “עוגיות התמרים של סבתא ג’ולייט” הפנט אותי בציוריו העדינים ובעלי הנוכחות.
רק לשמוע את צירוף המילים בעבע בתמר הציף אותי באושר והלב התרחב. מיד נזכרתי בילדותי ובעוגיות המתוקות מתוקות שהכינה סבתי.
כמה טוב שיש ספרים שהם מכונת זמן שמחזירה אותי לילדה הקטנה שבי.
כזה הוא הספר עוגיות התמרים של ננה ג’וליט, ספר קסום ולא רק בזכות החזרה בזמן, אלא בזכות הסיפור המתוק והציורים העדינים שלו. בזכות הגעגועים והמראות שהציפו אותי. בזכות האיורים הנפלאים של רותם טפלו שנותנחם תחושה לקורא כאילו הוא נמצא יחד עם גלי, אמה, וסופי הכלבה.
גלי צריכה להכין מאכל וסיפור ליום מאכלי עדות בבית הספר. היא ואמה מכינות את עוגיות בעבע בתמר שהכינה סבתה של אמא של גלי.
תוך כדי הכנת העוגיות אמה של גלי מספרת לה על סבתה שלה, גוליט, עוד לפני שהיתה סבתא ולפני שנקראה ננה.
גלי שומעת מאמה על העיר בצרה שבעיראק, על הנמל, הנהר השוק ועצי הדקלים. על המאפים והמאכלים, קובות, עוף ממולא, שנאפו בתנור משותף. גולייט הילדה היתה יוצאת לשוק למכור את העוגיות.
תוך כדי סיפור עולות דמעות בעינייה של אמה של גלי. ״אני בוכה מהתרגשות ונזכרת איזו סבתא-רבתא נהדרת היתה לך.״
גלי שלא זכתה להכיר את סבתה של אמה שמחה שמחר תוכל לספר לחבריה לכיתה עליה בזכות הזיכרונות.
הספר העלה בי חיוכים לננה שלי, שהגיעה בגיל צעיר מבצרה עם ילד בן שנה. כאן נולדו לה עוד שבעה ילדים אמי היתה הרביעית. ננה שלי זכתה לנכדים ונינים רבים. בכל פורים התאספנו אצלה בסלון הקטן וזכינו לסעודת פורים הכוללת קובה סלק ועוגיות בעבע בתמר האהובות עלי. שנה אחר שנה צילם אותה אבי יושבת בין כל הנכדים, בכל שנה נוספו נכדים ואילו האחרים גדלו וגבהו.
ולמה אני מספרת סיפור זה, כי זו בדיוק מטרת הספר, להעלות זיכרונות ילדות של הורים סבים ולהעביר אותם לדורות הבאים. הזיכרונות והסיפורים האישיים מקרבים בין הדורות. דור העתיד לומד בהווה מדור העבר. ולא חשובה העדה כדי להתקרב באמצעות המאכלים לדור העתיד. אוכל תמיד פותח לבבות וזיכרונות.
הספר מתאים להקראה לילדי הגן ולקריאה עצמית של תלמידי בית הספר.
הציורים של רותם טפלרו המוכשרת צבועים בצבעים עדינים ממחישים את הסיפור וכובשים את העין, הציורים מהווים השלמה נהדרת לכתוב.
מה שאהבתי בספר הוא הרגישות לילד שנמצא בכל אחת מהדמויות.
בסיום הספר מחכה הפתעה מתוקה לקוראים הצעירים, מתכון ואופן הכנה של בעבע בתמר. ואני שהכל כך התגעגעתי למתיקות הזיכרונות לא התאפקתי (לא, לא הכנתי בעצמי) ורכשתי כמה יחידות של געגוע מתוק.
רוצו להקריא לילדים ולנכדים ואחרי כן תכינו את העוגיה המתוקה מתוקה.
עוגיות התמרים של ננה ג’וליט, ענת לב אדלר
איורים, רותם טפלרו
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2023
מאה השנים של לני ומרגו, ספרה נוגע ללב של מריאן קרונין
יש ספרים שלפני קריאתם אני אומרת “לא בשבילי”, ובכל זאת קוראת ונשבית בהם.
כזה הוא הספר “מאה השנים של לני ומרגו”. ידעתי שגיבורת הספר היא נערה החולה בסרטן ושוהה בבית חולים, ובכל זאת תחושת בטן אמרה לי לקרוא אותו.
לא הצטערתי, למרות הסיום הידוע, שאינו ספוילר, נשבתי בדמותה של לני. אהבתי כל רגע שבו שהיתי במחיצתה.
לני בת ה- 17 שוהה במחלקה לחולים סופניים בבית חולים בגלזגו. עבורה החיים מאוד קצרים. לני נמצאת לבד, הוריה אינם נמצאים איתה ואינם שוהים ליד מיטתה. לני כנה, ישירה, בעלת חוש הומור שחור וציני. בשיחות עם הכומר היא מנסה לשכנע אותו שאין אלוהים והכנסייה שלו מאוד לא אטרקטיבית. היא מבקשת שיספר לה איזו אמת, לא שקר, לא ספין כנסייתי.
הזמן עבור לני בבית החולים שונה, נדמה שהוא איטי. באחד הימים היא מגיעה לחדר האומנות הנקרא “החדר הורוד”. שם היא פוגשת את מרגו, בת ה- 83. לני מעלה הצעה, כיוון שהגיל של שתיהן יחד הוא מאה שנים הן תציירנה מאה ציורים, ציור לכל שנה, כך הן תספרנה את סיפור חייהן מאה תמונות שיאמרו למי שיראה אותן, שלני ומרגו היו כאן בעולם.
מרגו אומנית מוכשרת מציירת את חייה, היא חוזרת בזמן ולוקחת איתה למסע את לני. לני המהופנטת מהאשה הנעימה שאינה דומה לאף אחד שפגשה קודם, מציירת את חייה שלה בציורים תמימים.
לאט לאט נאספים הציורים וכך לני מרגישה שהיא משאירה משהו אחריה בעולם. בכל ציור שנוסף הקורא מתאהב יותר ויותר בלני. סיפורה של מרגו מיוחד ושונה, אבל לצערי לני כבשה אותי יותר.
הספר אינו ספר על מוות, אלא על החיים. על הרצון ליהנות מכל רגע שניתן. “אני חייה לטווח קצר.”
ספר על חברות אמיתית וקירבה. למרות פער הגילים בין לני למרגו הן מוצאות אחת את ליבה של השנייה. על אף גילה הצעיר של לני היא מספקת לקורא תובנות חיים רבות ״ לתת לאנשים שצריכים ללכת ללכת. לאפשר להם להיות חופשיים.״ היא אינה רק אומרת, אלא מאמינה ומיישמת את השקפת העולם.
ללני חשיבה משעשעת והתנהגות ילדית. בשיחות עם הכומר היא מדברת על מחילה, עונש, גאולה ונקמה ומגלה שנקמה היא מהנה יותר, כי הרי התנ”ך כולו מלא בנקמה בבני אדם. מתעקשת לקרוא לגלימות שלו שמלות. היא מכניסה צבע לחיו ולכנסייה שבה הם נפגשים.
יש בה שובבות נעורים, לפעמים היא מתנהגת בקונדסות שגורמת לקורא לחייך וגם לבכות.
ספר עדין שמצליח לגעת בקורא. דמותה של לני היא דמות אמיצה שמאירה לנו איך עלינו לעמוד מול עצמנו ומול חיינו. אילו בחירות יש לנו בחיים ועד כמה אנחנו נאמנים לעצמנו. ״ איך יכול להיות שאני עומדת למות כשאני כל כך מפחדת למות?״
לני שיודעת מה יהיה בסופה נאבקת עד לרגע שבו היא נכנעת ואומרת ״ רציתי שיאמרו עלי, ההיא שהחלימה בדרך נס והצטרפה לקרקס.״ אז זהו, שלני לא הצטרפה לקרקס ועוד הרבה דברים היא לא, אבל היא כן השאירה לנו, הקוראים, תובנות על החיים הקצרים.
ממליצה מאוד לקרוא ולהכיר את לני המקסימה, שנכנסת ללב ומלמדת אותנו על חמלה.
מאה השנים של לני ומרגו, מריאן קרונין
מאנגלית, שאול לוין
כנרת זמורה, 2023
אהבה נכונה – סיפור לזיכרו של ישראל שטרן ז”ל
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלי, סיפור שיש בו עצב וכאב וגם תקוה ונחמה.
הסיפור הוא על אשה אחת מופלאה וחזקה, גברת שטרן, אמו של ישראל שטרן ז”ל.
את ישראל שטרן ז”ל אני מכירה מגיל ארבע עשרה כתמונת זיכרון על קיר ספרית התיכון שבו למדתי.
ישראל הוא הבוגר הראשון של התיכון שנפל במלחמות ישראל. עוד מימי לימודי בתיכון, אז נקרא תיכון “חדש” והיום תיכון “איילון” זוכרת אני את תמונתו המחייכת של ישראל, שניצבה על קיר בספריית בית הספר. פרס הצטיינות על שמו אף ניתן לבן כיתתי.
לימים הפכתי להיות מורה באותו התיכון שבו למדתי. כיתת חינוך שלי זכתה בטיול לירושלים בפרס הצטיינות על שמו.
מידי שנה צפיתי באמו, גברת שטרן, שהגיעה בכל שנה לטקס יום הזיכרון ולטקס הענקת פרס ההצטיינות. פחדתי לגשת אליה, לא ידעתי איך מנחמים.
בשנת 1996 ביקש ממני מנהל בית הספר שאערוך חוברת לזכרו של ישראל. מודה, בלב כבד ובחששות פניתי לאמו על מנת להיפגש איתה. לא קלות היו לי השעות שבהן ישבתי עימה מנסה לאסוף זיכרונות מרגע לידתו ברומניה, לאחר מלחמת העולם השנייה ועד לגיוסו. ביקשתי ממנה פרטים מדויקים, מה אהב, מי היו חבריו. אני זוכרת שבפגישות הראשונות היא אמרה לי “את מבקשת ממני לזכור הרבה פרטים שאת חלקם קצת שכחתי, עכשיו ישראל נולד אצלי מחדש.” וכך שבוע שבוע הגעתי אל דירתה הצנועה ושמעתי על חייהם ברומניה לפני המלחמה, על אשוויץ, על הפרידה מבעלה במהלך המלחמה, על סיום המלחמה שבה כל אחד חזר לרומניה בנפרד. על איסוף השברים, על לידתו של ישראל והאור והחיוך שהביא להם.
וכך נקשרתי אל האשה המופלאה הזו שלא יכולתי לקרוא לה בשמה, כי עבורי היא היתה גברת אצילה, גברת שטרן. היא חיכתה לי עם מטעמים שידעה שאני אוהבת, תפוחים אפויים, עוגת שמרים עם גבינה ותפוחים. תמיד חיבקה, חייכה, ניחמה, התענינה.
סיפור נפילתו וקבורתו של ישראל הוא סיפור כואב. איני מפרטת, אני משאירה לכם לקרוא את הסיפור.
גם לאחר שיצאה חוברת ההנצחה המשכתי להיפגש איתה, להתעניין בה.
גברת שטרן השפיעה עלי מאוד ובאותה שנה כתבתי סיפור “אהבה נכונה”. השנה לקראת יום הזיכרון התפרסם הסיפור בעיתון “יקום תרבות”.
כבוד רב הוא לי להנציח את ישראל ואמו.
מוזמנים לקרוא את סיפורי בעיתון האינטרנטי “יקום תרבות”.
המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס
לכל ספר זמן קריאה שמתאים לו. הימים הללו שלנו אינם קלים לי לקריאה, בחרתי במודע את הספר מתוך כוונה שהוא אינו מאתגר מחשבתית ולקחתי אותו איתי לטיול בפורטוגל.
ריחות התבלינים וצבעיהם שעלו מתוך הספר ניחמו אותי כי האוכל בפורטוגל התגלה כחסר עניין.
אני אוהבת את המטבח, בעבר אפיתי כמעט כל יום עוגיות מתוך הנאה, אהבתי את הריח הנעים החם והמנחם שהתפשט בבית, אחרי שהערמתי את העוגיות חיפשתי למי אתן אותם. את הספר קראתי בהנאה.
“המטבח האנגלי של מיס אלייזה” מבוסס על דמויות וסיפור אמיתי.
“יצירה בדיונית זו מבוססת על קומץ עובדות הידועות על חייהן של המשוררת וחלוצת ספרי הבישול אלייזה אקטון, והעוזרת האישית שלה, אן קירבי. אלייזה ואן חיו בטונברידג’, קנט, בשנים 1835-1845, וכתבו ספר בישול שזכה לכינויים: “ספר הבישול הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים”
הספר הוא צלילה אל התקופה הוויקטוריאנית, תקופה שבה אשה אינה עצמאית כלכלית והיא תלויה בגבר. תקופה שבה אם לאשה היה מעמד היא לא העזה להיכנס למטבח. את זה עשתה המשרתת.
אלייזה משוררת רגישה שהמילים מרחפות מעל ראשה נאלצת לכתוב ספר בישול לפי בקשת המו”ל שלה. אין עניין בספר שיריה הוא אומר לה כשהיא מתייצבת במשרדו עם שירים חדשים לספר נוסף. “תני לי ספר בישול סדור ואלגנטי כמו השירים שלך.” כשהיא חוזרת לביתה מתגלה, כי אביה פשט רגל והוא נאלץ לברוח מפני מאסר. אלייזה הרווקה ואמה בורחות למחוז אחר רחוק, כדי לפתוח אכסניה. שם היא במקום מילים חדשות היא מוצאת תבלינים ריחניים, במקום חיפוש מטאפורות היא מחפשת מתכונים מיוחדים. מוחה של אלייזה אינו נח.
אלייזה שוכרת את אן קירבי, נערת כפרית בת לאב נכה מלחמה שמוצא נחמה ומפלט מהכאבים בטיפה המרה, ולאם שהולכת ומאבדת את צלילותה. אן העדינה והאוהבת נקשרת אל אלייזה. יחד כמו בריקוד מתואם הן מנסות מתכונים, חושבות וממציאות מעדנים חדשים. אן למעשה הופכת להיות ההשראה של אלייזה. הקשר בינהן עובר במחשבות, כל אחת חושבת אילו מתכונים היתה מכינה יחד עם השנייה.
אן הנערה העדינה והמופנמת עוברת תהליך של התבגרות והעצמה, מנערה מפוחדת היא נעשית דעתנית ובעל כוחות ואומץ. אלייזה גם היא מוצאת את דרכה ומבינה את מקומה ומעמדה בחברה. אן מגלה שאלייזה היא עצמאית באופייה “היא רוצה כסף משלה, לא כסף של איזה אדון. היא לא רוצה שיגידו לה מה לעשות.”
הספר כתוב בשני קולות, קולה של אלייזה הדעתנית וקולה של אן העדינה שמוצאת את יעודה במטבח של אלייזה.
כמו שציינתי, הרומן בעל יסודות היסטוריים ודמויות אמיתיות שמתעוררות לתחיה. הסופרת הצליחה להפיח חיים בתקופה אפורה, צבעי התבלינים ציירו ציור צבעוני וריחם נישא מעל האותיות. תיאור הפעילות במטבח הם תיאורים צבעוניים, כמעט כמו ריקוד חושני.
“במטבח — נקישות הלהב המנחמות על קרש העץ, כשהיא קוצצת עשבי תיבול. ניחוחם הירוק מתפשט בתוכי. רוחי מתרוממת, צעדי מאיצים. ואין מקום שהייתי מעדיפה להיות בו יותר מאשר במטבח שלי, שריחותיו מתחלפים ללא הרף, צליליו המוכרים הם כמוזיקה באוזני, חמימותו ומקצביו הקבועים מציינים את זריחת השמש ואת שקיעתה ואת חילופי העונות.”
הספר שכתבה אלייזה נחשב לפורץ דרך בתקופתו, היא היתה הראשונה לפרט את רשימת המצרכים במדויק בראשית המתכון. תוך כדי הקריאה אנחנו לומדים על אומנות הבישול והאפייה, “במתכון הזה צריך להוסיף את החומרים אחד אחד ולאט״.
שתי הדמויות אלייזה ואן מייצגות תקופה, תקופה שבה מעמד האשה היה נחות, אם היתה בעלת כסף תפקידה היה לארח ולדאוג לתפריט ואם היתה ענייה היא נועדה לחיים אומללים. בודאי שלא לכתוב שירים.
הספר מתאר בדיוק תקופה של צרות עין, סטיגמות חברתיות ומוסכמות נוקשות. הדת שולטת באנשים. אמה של אלייזה מעלה אותה על קורבן המזבח בעבור שמה הטוב של המשפחה, כדי שהן תשרודנה. החברה אינה מקבלת את מי ששונה, אינה יודעת לטפל בנכי מלחמה ובפגועי נפש. אין אפשרות להתקדם ולעבור ממעמד למעמד. האנשים מתוארים כאכזריים וצרי אופקים.
ספר נעים לקריאה, עם דמויות נשיות מעניינות. ספר שמגרה את בלוטות החך וצובע את הדמיון בשלל צבעי תבלינים.
ולמי שמעוניין לנסות את המטעמים של אלייזה מוזמן, בסוף הספר יש מתכונים של אפרסקים מוחמצים, צלופחים צלויים,רפרפת שוקולד, ביצי ברבור מבושלות ועוד.
המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס
מאנגלית, קטיה בנוביץ’
הוצאת תכלת, 2022
לראות את הים, יוסי סוכרי
“לראות את הים” של יוסי סוכרי הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש.
ארבע דמויות ממקומות שונים בעולם, כל דמות שונה מחברתה, המאחד בינהן הוא היותם חולים סופניים וכולם רוצים לראות את הים לפני מותם.
כל דמות מגוללת בפני הקורא ובפני עצמה את מחשבותיה על העבר ובעיקר על העתיד הקצר שלפניה.
קירה, סטודנטית לתיאולוגיה מקימברידג’ מאוד משימתית וחדורת רצון להצליח. מגלה עד כמה היא מצטערת על דברים שעשתה במשך חייה.
גבריאלה לוין מירושלים. מאז שאביה מת ואמה שקעה בדיכאון היא מוצאת עצמה קשובה לסבתה. גבריאלה נמלטה מהטרגדיה של משפחתה אל עולם הנגינה. מנגנת עם להקה שהקימה.
רון מתל אביב, היחיד שמסופר בגוף ראשון. רון כותב מכתב פרידה ארוך ללא פסקאות כמו “זיכרון דברים” של יעקב שבתאי, במכתבו הוא מגולל את חיו ומחשבותיו. מגלה סודות.
ז’אן מישל קינג מניו יורק, גדל בפריס. הוא בן 44 פרש ממשחק כדורסל לפני עשר שנים. מחליט שמעכשיו יקדיש יותר זמן לבנו, יהיה נוכח יותר בחייו. חוזר אל מקומות ילדותו בפריס. נחוש לחיות כדי שבנו לא יגדל ללא אב.
דמות נוספת מפתיעה ברגישות שלה, שאינה מתמודדת עם המוות האישי היא ג’יין, אחות המטפלת בחולים סופנים. היא ה”צד הבריא” שעומד מול ומגלה את המכנה המשותף של כולם. “בסוף לא מעט מבקשים לראות את הים.״
ארבעת הדמויות מתמודדות עם הידיעה שחייהם מגיעים לסופם. הן מעבירות לקורא את מחשבותיהם על החיים ועל המוות הקרב. על הצלחות והחמצות, ובעיקר על כך שהמוות מפתיע. למרות שהאדם יודע כי המוות יגיע, או כמו שאנו תמיד משתמשים בקלישאה “הוא הדבר הבטוח ביותר בחיים”, אנחנו מדחיקים, לא מתכוננים. והנה כעת הדמויות יודעות שהרגע הגיע והן מתכננות את קץ החיים. תוך כדי הכנות ונסיעה למרכז בבוסטון הן מעלות מחשבות. כל דמות חושבת על עצמה, מה עשתה ומה התכוונה לעשות.
יוסי סוכרי יודע לצייר את מחשבות הדמויות שהוא ברא. הוא מתאר בפנינו את החולשות של הדמויות ברגישות נפלאה ומצליח לכתוב כל דמות באפיונים המתאימים רק לה. הכתיבה של יוסי סוכרי כנה. נדמה שכל הדמויות אם נאגד אותן יחד הן תבטאנה את מכלול המחשבות של הסופר על החיים ועל המוות. על החמצות לצד הצלחות, על חוסר או רצון להספיק מול מה שכבר היה.
הכתיבה של יוסי סוכרי עדינה ולפעמים פיוטית. כתיבה רגישה של דמויות אנושיות, דמויות שיכולות להיות הקורא או השכן בדלת ממול.
הקריאה עבורי היא חוויה אינטימית שבה אני מוצאת את עצמי חושבת על הדמויות, על התוכן או על האמצעים הספרותיים. בקריאה אני מצפה שגם מה שאני יודעת יאמר באור אחר. לצערי הקריאה בספר לא הוסיפה לי, לא העשירה אותי. איני מדברת על מידע בנושא המוות. בגילי כבר התמודדתי עם מוות, יתמות בגיל צעיר, מחשבות על מוות וחרדות ממנו. המחשבות הפילוסופיות המתוארות בעדינות עברו ועוברות במוחי. הספר הוא אומנם על סיום החיים, אבל מעורר שאלות אצל הקורא על מהות החיים ואיך הוא, הקורא, ירצה לחיות.
המסקנה, שהמוות קיים בסוף החיים ואי אפשר לנצח אותו ידועה.
לצערי, הספר לא הוסיף ולא חידש לא כי בסוף מתים, אלא כי הכל היה בו ברור.
זו דעתי האישית. ועדיין יוסי סוכרי כתב ספר רגיש ועדין עם דמויות אנושיות שכולן מתמודדות עם הפחדים של כולנו. הוא מעמיד מראה מול הקורא, מראה שגורמת לדמויות וגם לקורא להשלים עם מציאות המוות.
לראות את הים, יוסי סוכרי
עריכה, עירית לוריא
הוצאת עם עובד,2023
רעש גדול, ספרו המרתק של רועי חן
הספר “רעש גדול” גרם לי להרבה רעש פנימי ובעיקר לחוסר שקט.
בתחילת הקריאה, או נכון יותר, בשני חלקיו הראשונים של הרומן צחקתי, אפילו התענגתי על הדמויות התל אביביות המיוחדות, את חלקו השלישי של הרומן סיימתי במועקה על סף בכי.
בעידן שלנו אנחנו מוצפים ברעשי רקע רבים, שגורמים לנו לחוסר שקט חיצוני ופנימי. כל הזמן מסביבנו אנחנו שומעים צפצופי הודעות, ידיעות שמתקבלות בזמן אמת וצלצולי טלפון במקומות הכי לא מתאימים.
הרעש הגדול שבספר הוא כפול.
רועי חן כתב רומן חכם, ניכר שהקדיש רבות למבנה הרומן, לדמויות ובעיקר למחשבות שלהן.
לאורך הקריאה תהיתי ונפעמתי מיכולותיו כסופר לחדור לתודעת הנשים ברומן, להבין אותן על כל הפרטים הקטנים. הוא חודר לראשן של שלוש נשים בנות גיל שונה ומצליח בכך. הוא בונה את הדמויות ביד מיומנת ובהבנה נפשית. לכל דמות שפה משלה ומנעד רגשות אישי המותאם רק לה.
הספר מספר את סיפורן של שלוש נשות משפחה אחת במהלך יומיים. באמצע חודש פברואר 2020, כן לפני המגפה. לכל אחת מהדמויות מוקדש שליש מדויק של הרומן. הרומן מהודק בתוך מבנה צורני חכם.
גבריאלה בת ה-16 לומדת במגמת מוסיקה בתיכון לאומנויות. היא מנגנת בצ’לו ואינה נפרדת ממנו. היא מסתובבת איתו על גבה כאילו היתה צב הנושא את ביתו. היא מכנה אותו דוב עץ. גבריאלה בורחת מיום הלימודים הארוך על מנת להגיע לביתו של יונתן, חברה לכיתה. גבריאלה מתהלכת בתל אביב עיר שמונחת לפני הקורא על כל רחובותיה וחנויותיה, בית העלמין טרומפלדור, דיזינגוף סנטר. גבריאלה נעה במהלך היום כשהסופר מנחה אותה בהתאם למערכת שעות הלימוד. התנהלותה צמודה לשיעורים. בשיעור מתמטיקה היא מקבילה את נקודת המקום שלה למשוואה במתמטיקה “שני אוטובוסים יצאו מאותה נקודה.” או “מי זוכר איך פותרים משוואה בשני נעלמים?” הנעלמים הם גבריאלה ויונתן. בשיעור היסטוריה מדברת המורה על לאום “קבוצה של אנשים בעלי זהות משותפת.” וגבריאלה תוהה אם היא ויונתן הם לאום? בשיעור ספרות הכיתה לומדת על הגיבור הטראגי באנטיגונה, מי הגיבור הטראגי, גבריאלה או יונתן? ולמי יש לציית, לחוק המלך או חוק האלים. כמה מתאים לימנו.
תוך כדי שיטוט ברחובות העיר הקורא לומד על גבריאלה המופנמת והשקטה, שכל כולה מרוכזת בנגינה ובעיקר בקונצרט החשוב שלה שבו היא תשתתף, קונצ’רטו לצ’לו של אֶלְגַר. גבריאלה הנערה קטנת הקומה מתחברת ליונתן חברה לספסל הלימודים, לשניהם שפה משותפת, בעיקר שתיקתם. לנגד עיניי ראיתי את גבריאלה ויונתן כאותם בני הנוער המסתובבים בדיזינגוף סנטר בקומה העליונה.
רועי חן מצליח להמחיש לי את הווי העיר שלי המוכרת לי כל כך, אותם רחובות שבהם אני משוטטת ורואה את מה שגבריאלה רואה. את האנשים עם הניידים, ומי שאינו מחזיק נייד נראה בעיניה שונה, את חנות הספרים “הנסיך הקטן”, את שדרות בן ציון.
החלק השני של הרומן נצמד לנועה, אמה של גבריאלה, ולהודעות הוואטסאפ בנייד שלה. הודעות וברכות ליום הולדתה. אם גבריאלה בתה מדברת רק בתוך ראשה, נועה לעומתה ממלמלת ללא הפסקה, אין לה פסיק או נקודה בין משפט למשפט.את כל מה שעובר לה בראש היא “יורה”. ממלמלת פעלים, שאלות, שואלת ועונה ואינה מודעת לסביבה. הקורא פוגש את נועה ביום הולדתה. בעלה מסיע אותה לווילה מבודדת בפאתי ירושלים למתנת יום ההולדת, סדנת שתיקה. במהלך 24 שעות הסדנה נועה עוברת מסע חיצוני ופנימי, מעין אודיסאוס מודרני ומקוצר. נועה גרמה לי לחיוכים בחוש ההומור שלה, בסרקסטיות, במחשבות על עצמה ועל הסביבה. לא אפרט את המסע שהיא עוברת.
הדמות השלישית שסקרנה אותי היתה אמה של נועה, ציפורה, אם חד הורית, מתרגמת מתוסכלת שלא זכתה בפרס על תרגום ספרו של ג’וייס. ציפורה היא חדת לשון ומחשבה. דמות אנטי אנשים. מסתגרת עם עצמה ועם הספרים, מעבירה ביקורת על כל מה שמולה. “פילהרמונית לא פילהרמונית, עיתון לא עיתון וחנויות ספרים הן חנויות צעצועים לאנאלפביתים”. כשציפורה יוצאת מהקונצרט של נכדתה, גבריאלה, היא עוברת תאונה קלה שמשבשת את מחשבותיה. לא אספר מה קורה לה. זו ההפתעה של הספר.
גדולתו של הסופר היא בכך שהוא מצליח להיכנס לתוך כל דמות ולאפיין אותה. לאורך הקריאה חשבתי כיצד הוא מבין את גבריאלה המופנמת בת ה-16 ונדהמתי מהרגישות שלו להיכנס לתודעה של נועה בת הארבעים, תיאור הליכתה בשמלה או חוסר הנוחות שלה מהתחתונים הפליאו אותי.
רועי חן כתב רומן עכשווי וחכם מאוד.רומן שמתכתב עם יצירות ספרותיות רבות ועם יצירות מוסיקליות. בחלק השלישי תהיתי אם הוא כתב אותו בחודשיים האחרונים ומיהר להוציאו לאור, אם כן זו גאונות ואם כתב לפני האירועים האחרונים אזי הוא נביא.
החלק השלישי שמתואר דרך עיניה של ציפורה בת השישים ושש, (כאן אני מוכרחה לציין את העובדה שנפגעתי מתיאורה של ציפורה כזקנה ממש. בקושי עולה מדרגות, נרגנית, כעוסה ולפעמים קצת מבולבלת. תהיתי אם גם אני בת השישים ושש נראית כזו זקנה? התשובה היא לא.) חלק זה הוא המשמעותי בסיפור. חלק שבו רועי חן מעביר לקורא ולקהל הישראלי מסר. הרי הוא לא רצה לתאר רק הוויה תל אביבית, או ניגודים בין תל אביב לירושלים. הוא רצה להעביר מסר אחר.
כדי להבין מה המסר רוצו לקרוא את הספר “רעש גדול” אני בטוחה שלא תוכלו להישאר שקטים אחריו.
“רעש גדול” הוא ספר חכם ושנון. ספר שמעמיד לקורא מראה מול הפנים. מראה לא נעימה, אפילו מפחידה.
כפל המשמעות של “רעש גדול” מסקרנת ומאיימת. משמעות אחת של הרעש מאוד ברורה, הרובד השני של הרעש גורם לאי נוחות.
ממליצה מאוד.
רעש גדול, רועי חן
עורכת הספר, יערה שחורי
הוצאת כתר, 2023
חלומות שכוחים, שטפן צוויג
שני סיפורים על אהבה מוחמצת.
שני סיפורים קצרים המאוגדים יחד בספרון בעל כריכה מרהיבה ומזמינה. שני סיפורים שנכתבו במרחק של שנים. האחד נכתב ב-1900 סיפור מוקדם של צוויג, והשני סיפור מאוחר שנכתב ב-1935.
הבשלות הספרותית ניכרת בהבדל בין שני סיפורים.
קרסנטיה אנה אלואיזה פינקנהובר בת השלושים ותשע נולדה בכפר בהרי טירול. היא משרתת בורה, אינה יפה, בלשון המעטה. צוויג מתאר את אופייה החיצוני כמטונימיה לאישיותה הפנימית. היא חסרת חן ונעם, אין בה עדינות ותיאורה כאילו הייתה סוס ממחיש את כוחותיה כמשרתת. הכל היה בה נוקשה. כל מה שהיא יודעת הוא לשרת את האנשים שאצלם היא עובדת והיא עושה זאת בנאמנות כפייתית. היא כפייתית לאגירת המשכורות שלה. האושר היחיד שלו הוא הכסף המזומן שאגרה. תיאורה על ידי צוויג משתרע על פני מספר רב של פסקאות. תיאור מוקפד ומדויק מלווה במטאפורות ודימויים הממחישים לקורא את דמותה החיצונית והפנימית של קרסנטיה.
מתווכת ממולחת שזיהתה את עבודתה המסורה משחדת אותה לעבור לוינה, שם יוכפל שכרה. בבית האדונים שאליו היא מגיעה היא זוכה לראשונה לכמה מילות חיבה מהאדון “היפה כמו תמונה”. אט אט קליפות אופייה הנוקשה נופלות. לפתע היא מגלה רגש שחבוי בה. האדון מכנה את המשרתת לֵפּוֹרֵלָה על שם משרתו של דון ג’ובאני מהאופרה של מוצארט. השם הומצא כפרודיה, אך דווקא עבור המשרתת השם הילך קסם.
צוויג אמן הבנת נפש האדם והבנת הדמויות שהוא בורא. בעושר לשוני ותיאורי הוא בורא הבנה פסיכולגית של דמות כפיתית, כפיתית לעבודה, לאגירת הממון ולאהבתה. הוא מוביל אותנו יחד עם לֵפּוֹרֵלָה להבנת השינוי שחל בה. אנחנו צועדים יחד עם המספר ועם לֵפּוֹרֵלָה אל הסיום. היו רגעים שרציתי לעצור את לֵפּוֹרֵלָה ולהזהיר, עד כדי כך הרגשתי את הכאב שלה ואת התנהלות הסביבה אליה. זו גדולתו של צוויג.
במהלך הקריאה צפיתי בדמיוני מספר אפשרויות לסיום, מודה שהבחירה של צוויג השאירה אותי מופתעת.
איני מסתירה את חיבתי לכתיבה של צוויג, לא רק בזכות הבנת נפש הדמויות, אלא בעיקר בתיאורים המדויקים שלו. הוא מצליח לאפיין את דמויותיו בעזרת תיאורים חיצוניים, שגורמים לקוראים לראות את הדמות מול עיניו.
הסיפור השני “חלומות שכוחים” שהוא למעשה ראשון מבחינה כרונולוגית, מתאר מפגש מחודש בין שני אוהבים. סיפור קצר שמהווה בסיס לכל סיפורי האהבה של צוויג. אהבות מוחמצות. במשפט אחד בסיום סיפור הקורא מבין את הנפשה של הגיבורה. משפט נוגע ללב. כיוון שהסיפור קצר מאוד איני רוצה לתת פרטים נוספים.
כמו תמיד קריאת צוויג עבורי הוא חגיגה אמיתית ובייחוד שהתרגום המחודש הוא של הראל קין שתירגם רבים מסיפוריו של צוויג. התרגום של הראל קין משובח ובעל ייחוד ומוסיקה. ספרון חדש נוסף לי למדף ספרי צוויג.
בערב ההשקה לספר, סיפר הראל על התרגום של הספר והנגשתו לקוראים. אוריאל קון הוסיף שלדעתו נכון לתרגם את צוויג כל סיפור בנפרד וכך יווצר רצף על המדף. כעת, אני מחכה להשלמת המדף.
שני סיפורים מרגשים. ממליצה.
חלומות שכוחים, שטפן צוויג
תרגום מגרמנית, הראל קין
הוצאת תשע נשמות, 2023