הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 17
סוף מעגל, גרהם נורטון
רומן טרגי מרגש וקורע לב.
ספר שבוחן את אופיה השמרני של קהילה קטנה ואת הדעות הקדומות שקיימות בין אנשיה. בוחן גם כיצד מתמודדים אנשים המעורבים באסון.בודק את מי שנמצא אשם כיצד הוא חי עם אשמת האסון שנגרם בגללו, ואיך חיים בחברה שמרנית שמציצה אל חייך.
השנה היא 1987 שנה משמעותית ואיני רוצה לציין מדוע על מנת לא לגלות. הספר נפתח בהכנות קדחתניות לחתונת שני צעירים בעיירה קטנה ליד קרוק באירלנד. תאונת דרכים קטלנית שבה נהרגים שלושה צעירים וביניהם החתן והכלה. תאונה שקוטעת את השמחה.
קונור הייז הנהג נפגע קלות וחי עם רגשות אשמה. חייו שלו נהרסו ואף חייהם של בני משפחתו. העיירה הקטנה אינה סולחת לקונור. קונור נאלץ לעזוב את העיירה ובמשך שנים הוא נודד לליברפול, לונדון ולבסוף ניו יורק. הוא מתנתק ממשפחתו במודע ועבורם הוא נעדר.
בעיירה נותרים בני משפחת המעורבים בתאונה ומתמודדים עם האבל. אבל הסבל הוא גם של אלו שנותרו בחיים ושל מי שנמצא אשם בתאונה. הספר בוחן את ההתמודדות של מי שניצל ושרד, כיצד הוא ממשיך את חיו.
קונר אינו מראה סימן חיים ועבור אמו הוא כאילו נעדר. הוא בעיניה כמו חבריו שנהרגו בתאונה. היא תוהה עם עצמה, אולי עדיף לדעת שהילד באמת איננו, מת. מאשר לחיות בציפייה שיחזור.
הרומן עוקב אחר חי של קונור וההתמודדות שלו עם עצמו ואישיותו. קונור מצליח לברוא לעצמו ביוגרפיה חדשה ותוהה האם יוכל לשוב אל ביתו כקונר החדש. “לא, אסור לו. אם יגיד את האמת, הוא יחיה אותה מחדש והכול יחזור להיות אמיתי. כדי שהלילה הזה יימשך היה עליו לדבוק בסיפור שלו. האפשרות היחידה לאושר הייתה התחלה מחדש, ופירושה לעזוב הכול, בעיקר את האמת, מאחוריו.”
כמו כן העלילה עוקבת אחר אחותו אלן. אחר עול הסבל שהיא נושאת על כתפיה בעקבות התאונה. אלן שנשארה בעיירה מנסה למצוא את מקומה לא כאחותו של הנהג האשם. היא מרגישה שנעשה לה עוול. אחיה הוא זה שפגע ולמה היא צריכה לסבול. ברגעי הקשים של חייה היא מקנאה באחיה שנעלם וחי את חיו. אלן מופתעת כאשר בנו של רופא העיירה מציע לה לצאת איתו. אלן עוברת תהליך של התבגרות.
הרומן “סוף מעגל” הוא בעל משמעות כפולה. האחת, סגירת מעגל, מה ייקרה כשקונור יחזור לביתו לאחר שנים של נדודים וזהות אחרת. והשנייה המעגל הוא המקום שבו ארעה התאונה.
“מעגל התנועה של ברי. הוא לא הצליח להתגבר על תחושת האכזבה. המקום היה קטן בהרבה משזכר. מעגל הדשא במרכז, ממש חלקה קטנה, ושלטים באדום ולבן של המוסך שמאחוריו, גדולים וזוהרים. הוא האט וניסה לראות את המקום שבו המכונית פרצה לתוך השיחים. הוא תהה אם יש אנדרטה או צלב או שלט כלשהו, אבל לא מצא דבר. המקום היה זירת אסון, חורבנם של חיים רבים כל כך, האם הוא לא היה אמור להיראות משמעותי יותר? מכוניות אדישות לתולדותיו המזוויעות של המקום נסעו הלאה. קונור חשב שזו גסות רוח, מעין זלזול. נכון, ”
התחלתי את הקריאה בספר לפני כמה שבועות ונטשתי. חברה המליצה לי להמשיך והמשכתי, נשבתי בעלילה ובסבל של הדמויות. נקודת המבט של המספר נעה ועוברת בין הדמויות, ויש הרבה דמויות, מה שהקשה עלי בתחילת הקריאה. התנודה בין הדמויות יוצרת תחושה של אמינות. העלילה מושכת לקריאה, יש הרבה סודות מה שמוסיף למתח. אבל אותי כקוראת לא תמיד מעניין המה, אלא האיך. ולצערי האיך לא משך אותי ודעתי על הספר לא השתנתה גם כשסיימתי את הקריאה הכואבת. הסיפור כולו מסופר כהגדה. הסופר אינו סומך על הקורא ואומר את דעתו על התנהלות הגיבורים, הוא כמעט ואינו מתאר את התנהלות הדמויות כך שהקורא יבין מה גרם להם להתנהג כך.
אני אישית אוהבת לראות מול עיניי את הדמויות ודרך פעולתן להבין אותם. ולא שהמספר יאמר לי. לדוגמה, “לא, אסור לו. אם יגיד את האמת, הוא יחיה אותה מחדש והכול יחזור להיות אמיתי. כדי שהלילה הזה יימשך היה עליו לדבוק בסיפור שלו. האפשרות היחידה לאושר הייתה התחלה מחדש, ופירושה לעזוב הכול, בעיקר את האמת, מאחוריו.” והספר גדוש בדוגמאות שכאלה.
למרות זאת, מהרגע שחזרתי לקרוא סיימתי את הקריאה ביום אחד. העלילה כואבת ואף קורעת לב. ואיני מספרת אותה בכוונה על מנת להשאיר אתכם במתח ובגילוי הסודות של העיירה ואנשיה.
סוף מעגל, גרהם נורטון
מאנגלית, שי סנדיק
הוצאת אריה ניר 2023
נדודים, ספרה המיוחד של אולגה טוקרצ’וק
“נדודים” הוא אחד הספרים המענינים והמיוחדים שקראתי לאחרונה. ספר ששם במרכז את משמעות הבית הקבוע מול הנדודים בתנועה.
אנחנו חיים בתקופה של תנודה מתמדת. צעירים עוברים ממדינה למדינה ועובדים ממקומות שונים בעולם, אין להם מחויבות למקום אחד. אחרים נודדים על מנת לתור אחר העולם ולגלות מקומות חדשים, אירופה עד לפני כמה שנים נשטפה על ידי פליטים שנדדו וממשיכים לנדוד
אולגה טוקרצ’וק כתבה ספר על נדודים. על התיירות בהווה שהיא מעין דחף ישן ובסיסי אצל האדם. זה אינו ספר עם דמות מרכזית, דמויות משנה ועלילה. זהו ספר שבו טוקרצ’וק בוחנת בעין ביקורתית וחכמה את האנשים שנעים ממקום למקום כולל אותה עצמה.
בפתיחת הספר היא מתארת את המסע הראשון שלה, פעוטה שיצאה ברגל אל השדות ואיש לא הבחין שנעלמה. היא היתה קטנה והעולם שנגלה לה היה ענק, בייחוד הנהר שנראה לה עצמאי זורם כרצונו ללא התערבות, אז כשעמדה מולו הבינה שלמרות הסכנות עדיף תמיד דבר שנמצא בתנועה על פני מה שנמצא במנוחה, שהשינוי אצילי מהקיבעון, ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ומה שנמצא בתנועה יתקיים לנצח
הוריה לא היו אנשים יושבי קבע. תמיד נעו ממקום לנקום. מהם היא מבינה שבה חסר הגן של השורש, אינה מסוגלת לשהות במקום אחד. במהלך חייה היא עבדה במקומות מזדמנים, מלצרית חדרנית, אומנת, מכרה ספרים, כרטיסים.
בבגרותה היא למדה פסיכולוגיה, אבל לא נשארה במקצוע זמן רב, באחת הנסיעות התחילה לכתוב ספר, לימדה את עצמה לכתוב ברכבות בבתי מלון, ובחדרי המתנה, על מגשים מתקפלים.
שם הספר במקור הוא BIEGUNI מחיפוש ברשת הבנתי שכותרת הספר מתייחסת לשמה של כת רוסית מהמאה השמונה-עשרה, שחבריה האמינו שהעולם הוא מעשה ידיו של השטן, וכאשר אנו עוצרים, לשטן יש את הגישה הטובה ביותר אלינו. כדי לברוח מהשטן, עלינו לזוז כל הזמן. טוקרצ’וק כותבת, כי היא פגשה BIEGUNI בני זמננו שנוסעים ברכבת התחתית של מוסקבה ברציפות
בפרקים קצרים, בתיאורים ארוכים של פגישות עם אנשים, בהגיגי מחשבות מתארת טוקרצ’וק את חוויות המפגשים שלה עם העולם החיצוני ועם האנשים הרבים והמגוונים שפגשה. היא מתארת את ערכות הנסיעה, את הפרטים המוקטנים במזוודה, כולנו חווים כיום את ניסיון ניצול הגרמים המועטים שניתנים לנו בעליה למטוס.
יש לה מפה פרטית משלה, אם מישהו לא מצא חן בעיניה היא מוחקת אותו מהמפה וכך מעלימה ערים ומחוזות שלמים שלא חיבקו אותה במסעה.
את ויקיפדיה היא מכנה פרויקט הידע ההוגן ביותר של בני האדם. מזכיר לנו שכל מידע שיש לנו מהעולם בא מהראש שלנו, כמו אתנה שבקעה מראשו של זאוס.
והיא כמו אודיסאוס נעה בעולם הרחב ולומדת עליו. לטענתה אודיסאוס כלל לא רצה לשוב לביתו, אלא להמשיך לנדוד, אישית אני מבינה אותו, מי רוצה מחויבות? כמותו היא פוגשת בשלל אנשים, בדמויות מגוונות. היא פוגשת נשים עטויות שחורים שרק עינהן מביטות בסביבה. כמו הקיקלופים של האודיסאה. פוגשת אנשים שמעבירים דעות על אנשי העולם ” הכי גרועים הם האמריקאים, כי לרובם עודף משקל.” מספר לה מגדל חמורים.
היא מאזינה לשיחות של אנשים. ההמתנה בלובי המלון נדמית לה כמו שהות בבית קפה. היא עוקבת אחר מי שמגיע להתארח ומי שעוזב.
הספר גדוש במחשבות, פגישות עם אנשים העלאת מחשבות ותיאורים מהעבר. אין לו רצף כרונולוגי, או סדר הגיוני. אין בו עלילה, סיבוך והתרה. ניתן לקרוא בו ללא סדר, לדלג על מה שאינו מושך לקריאה, להתעמק ברעיונות פילוסופים, להתעכב על דוגמאות חדשות. לחזור לסיפורים שקראנו. זהו ספר בדיוק כמו הדוגמה שאותה מיטיבה לתאר הסופרת כשהיא מספרת על איש אחד עדין ובישן, שסיפר לה, כי הוא לוקח איתו לכל בית מלון את ספרו של אמיל צ׳וראן ובכל פעם כשהוא מתעורר הוא פותח אותו בעמוד אקראי ומוצא את העיקרון שעל פיו יפעל במהלך היום. (אני עושה זאת עם הספר “השמים שבתוכי”) כך גם הספר “נדודים”, ניתן לפתוח אותו בכל עמוד ולהתענג על הרעיון, על הכתיבה והמחשבות. כי המחשבות שלה חכמות, הכתיבה סוחפת וחכמה. תיאורי הנוודות של הסופרת נותנים תחושה של חוסר בדידות וראיית עולם באופן שונה
אנחנו מרגישים כמו הסופרת שנודדת ומגלה עולמות אחרים, או כמו האנשים שפוגשים אותה.
למרות חוסר העלילה הספר אינו אינפורמטיבי. להפך הכתיבה שלה רעננה והומוריסטית. את הביקורת האישית שלה היא מעבירה בחן ובהומור.
אולגה טוקרצ’וק היא סופרת, פעילה חברתית, ופילוסופית בעלת ראיית עולם רחבה, היא אינה מגבילה עצמה רק לעלילות הספרים ודמויות. בספריה היא מעבירה לקורא מסר חברתי, המסר המרכזי בספר הוא הנדידה, המעבר ממקום למקום מזמן הווה לעבר. כל עוד האדם נע ממקום למקום במחשבותיו ועל גבי הגלובוס הוא יישאר נצחי. מי שמקובע ונאחז במה שיש לו לא יוכל להתקדם. להפך הוא יתנוון ויתפרק.
הציור שעל העטיפה הוא פרט מתוך “חדר פלאות ואומנות” של פרנס פרנקן הצעיר. חדר פלאות בתקופת הרנסאנס היה אוסף אנציקלופדי של חפצים ללא קיטלוג ברור, בתקופה בה גבולות הקטגוריות של עולמות התוכן טרם הובררו. על פי טרמינולוגיה בת-ימינו, החפצים בחדרי הפלאות כללו פריטים מעולם הטבע (לרבות זיופים), הגאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכאולוגיה, שרידי קדושים דתיים והיסטוריים, עבודות אמנות ועתיקות. (מתוך ויקיפדיה.)
מי שמחפש סיפור עלילה לא יימצא אותו בספר. אבל הוא יגלה סיפורים אנושיים על אנשים. זהו ספר שהוא כיף הנאה וחיוך. תענוג לטייל ולנדוד עם אולגה טוקרצ’וק בתוך המחשבות שלה והדעות.
בטוח שלא אזכור את כל פרטי המסע והנדודים שחוותה, את אותם רשמים שהותירו חותם בנפש הסופרת שלה, אבל די יהיה באזכור שם הספר כדי שאעלה חיוך והבטן שלי תתמוסס לה בעונג בזיכרון חווית הקריאה.
מומלץ מאוד.
נדודים, אולגה טוקרצ’וק
מפולנית, מרים בורנשטיין
הוצאת אחוזת בית,2023
סרנה קרוז, ספרה האחרון של נטליה גינצבורג
נטליה גינצבורג היא אחת הסופרות המועדפות עלי ולא רק בזכות כתיבתה וספריה המגוונים אלא גם בזכות דעותיה והשמעת דעותיה באומץ בפומביי.
“סרנה קרוז” הוא ספרה האחרון. זה אינו ספר עלילתי, זה אינו ספר מסה. אלו הן מחשבות של סופרת בעלת חמלה והגיון בריא. מחשבות שהעלתה על הכתב בעקבות אירוע שהסעיר את איטליה.
״ הדבר שאני כותבת איני מסה על אימוץ, וגם איני מנסה כלל להידמות לה. הוא רק שורת הערות על דברים שונים שעלו בראשי בעניין סרנה קרוז.״
פרשת סרנה קרוז הסעירה את איטליה בשנת 1989 ואף גרמה לקרע בעם.
פרנצ’סקו ואשתו, ההורים המאמצים של סרנה גידלו אותה במשך למעלה משנה. הילדה הקטנה שהגיעה מהפיליפינים היתה תינוקת חרדתית בעלת סיוטים בלילות והרגלים מוזרים. במשך תקופה ארוכה הם גילו כלפיה חום וסרנה נתנה בהם אמון. הם היו משפחה מאושרת שגרה בבית קטן ברחוב שקט. אידיליה. עד שלבית המשפט לקטינים נודע על קיומה של הילדה, שהגיעה מחו”ל ועדין לא החל שום תהליך של אימוץ. האב טען שהילדה היא בתו מיחסים עם פיליפינית.
בית המשפט פוסק שיש להעביר את הילדה, כי אין מסמך אבהות. אומנם הם מודעים לכך שהילדה תסבול, אבל החוק מעל לכל. כיוון שהאב לא הודיע ודיווח על הילדה, אלא שיקר שהיא ביתו הוא אינו רשאי לאמץ אותה כחוק.
אם תשאלו מדוע לא ערכו בדיקת אבהות, התשובה היא כמו שעורך הדין טען, שאין לדרוש בדיקת דם שכן שני הוריה הטבעיים מכירים בילדה.
במשך קיץ אחד ארוך התנהל המשפט שחילק את העם לשניים. חוק או צדק?
נטליה גינצבורג מוצאת את עצמה בתוך העימות. היא כותבת על כך בעיתון וזוכה לקיטונות לועגים מצד הקוראים. נטליה גינצבורג עומדת לצד ההורים שהקריבו עצמם, לימדו וחינכו את סרנה, נטעו בה אמון ותקוה, והנה עכשיו הכל נלקח ממנה.
לפתע היא מוצאת עצמה מסכימה עם אנשים שלא ציפתה להסכים איתם ולהפך. לה אישית היתה תחושה של עשיית עוול לילדה, ילדה שהוקרבה על מזבח החוק היבש. גינצבורג פתאום מוצאת עצמה במחלוקת עם אנשים שהיא מעריכה.
נטליה גינצבורג מביאה בפני הקורא שתי גירסאות, האחת, גרסתו של האב והשנייה של בית המשפט והעיתונות, גרסה שבה משלבת נטליה גינצבורג את דעתה על המקרה הפרטי הזה ועל עוולות אחרות של המשפט והחוק.
נטליה מביעה עמדה ודעה, כמו מדוע לא הכניסו אותו לכלא. או דעותיה על כך שבית המשפט טען שזו הונאה, והיא מעלה טענות מדוע זו אינה הונאה. כי האב פעל למען טובת הילדה.
היא מעלה שאלות פילוסופיות חברתיות, האם זה משנה אם פרנצ’סקו הוא האב האמיתי ? הרי טובת הילדה לפני הכל. מעבירה ביקורת נוקבת על המדינה וטוענת שהאזרחים הם חלק ממנה וזכותם לקבל עזרה מהמדינה כשהם בצרות, זו החובה של המדינה.
מעלה שאלות נוספות כמו, מדוע מדינה אינה מתירה להורים יחידנים לאמץ.מביאה דוגמאות של עוולות שנעשו לילדים.
הכתיבה של גינצבורג היא שקולה ומדודה. בכתיבה עניינית ולא מתפיפת היא מביעה את עמדתה שלה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים. הצדק עבור הילדה הוא מעל לחוק. נטליה גינצבורג ידועה ברגישותה לחלש. תמיד היא לצידו של החלש. המחשבות של גינצבורג על העוול שנעשה לילדה קורעות לב. הקורא מזדהה עם האירוע ועם נטליה גינצבורג, אינו מבין ואף אינו מקבל את טענת בית המשפט.
הקריאה בספר הזכירה לי את פרשת קרולין ברונה שהסעירה את מדינתנו. כולנו עקבנו בדריכות אחר ההתפתחויות כאבנו את כאב ההורים המאמצים שנאלצו להחזיר את הילדה וידענו שהיא לא תגדל בתנאים הטובים שהעניקו לה הוריה המאמצים, אבל הבנו שהחוק והאם האמיתית מעל לכל. אלא שכאן הסיפור שונה, אף אחד לא דרש את סרנה. בית המשפט אף הוא ידע שהיא גדלה בתנאים טובים, אבל בית המשפט התעקש על החוק היבש.
הנספח והחלק האחרון של הספר משמעותיים עבור הקורא. מנחם פרי מנתח את הספר ומביא אחרית דבר על סרנה קרוז.
תודה לשירלי פינצי לב המוכשרת על התרגום הנפלא.
המחשבות בעקבות קריאת המחשבות של גינצבורג הביאו אותי לתהיות על מהות ומשמעות הצדק והחוק, מה לפני מה. האם החוק היבש הוא מעל לכל או שהצדק יכול לעיתים להסתנן אל החוק ולכופף אותו.
מומלץ מאוד, בזכות הכתיבה, התרגום, אחרית הדבר ובעיקר המחשבות של הקורא בעקבות הקריאה.
סרנה קרוז, נטליה גינצבורג
מאיטלקית, שירלי פינצי לב
הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023
הבחורים של קלרה – אדיבה גפן
מעולם לא הכרתי את דקלה שושקוביץ. מודה, אפילו לא שמעתי עליה, למרות שהיא נולדה בחולון, העיר שבה גדלתי. אני שמחה על ההכרות בינינו, כי זו הולכת להיות תחילתה של ידידות.
דקלה עובדת במשרד חקירות של סמי. סמי עזבה, נסעה לחו”ל והשאירה אותה במשרד לבד, הלקוחות לא זרמו והיא מרגישה נטושה. ולא רק סמי עזבה אותה, אלא גם קופר בן זוגה, שאותו היא שלחה ממנה, כיוון שאינו מוכן להתחייב.
זה היום שהיא זקוקה למישהו נואשות. דקלה מחליטה שעליה להציל את עצמה מדיכאון, היא הולכת למספרה לשנות את עצמה ואולי את מזלה. ואכן שנים עשר הימים הבאים יתהפכו עליה. במספרה היא משנה את תדמיתה ובסיום הטיפול היא מוזמנת לחתונה שבסופה היא מוצאת עצמה אזוקה ומואשמת. במספרה היא פוגשת את משפחת מסילתי, אבי המשפחה עומד בראש עסקים רבים, רשת מכונים לשטיפה מכוניות “שטיפת קלרה”, חברת הובלות “הבחורים של קלרה” בתי קפה “הקפה של קלרה” וכרגע הוא מתמודד למפלגה. קלרה אם החתן, מתעקשת שהיא תכבד אותם בנוכחותה.
נשמע מטורף? אולי.
במשך שנים עשר ימים עוברת דקלה מסע של גילויים ותהפוכות, מסע של אומץ אישי. ובעיקר מסע להבין מה קרה שם בסיום החתונה ומדוע דווקא היא מואשמת.
אלו היו שנים עשר ימים מטורפים שבכל יום התגלה פרט אחר והוביל את דקלה לעוד ועוד גילויים.
הספר מסווג כספר מתח. אני איני חסידה של ספרי מתח ועד היום לא קראתי ספר מתח משל אדיבה גפן. לעומת זאת את שני ספרי הפרוזה הנפלאים שלה “הצגה יומית”, “יש מקום” קראתי בשקיקה ואהבתי מאוד. זו הסיבה שהחלטתי לקרוא את ספרי המתח שלה. ואני שמחה על ההחלטה שלי.
אדיבה גפן כותבת נפלא, זו אינה קלישאה. הכתיבה שלה קולחת, אמינה, היא בוראת דמויות מציאותיות ואמינות שנכנסות ללב הקורא. זה מה שקרה לי עם דקלה. אדיבה גפן בוראת ואוהבת את הדמויות שלה. אהבה שמורגשת בכל משפט.
העלילה של הספר נבנית בקפידה. מה שריתק אותי היה שבכל דף חיכיתי להתדרדרות או לגילויים חדשים בעלי תפנית. ניסיתי להיכנס לראש הסופרת ולהבין לאן תגיע הגיבורה או איך תסתבך ואיך הסיבוך יותר. ברור שלא הצלחתי כי לאדיבה גפן מוח יצירתי שאינו פועל לפי הכללים והשבלנות.
כשדקלה מנסה לברר מה קרה לה בסיום החתונה היא אומרת לעצמה “ניסיתי לחבר אחד ועוד אחד, אלא ששום דבר לא הסתדר. גרוע מזה, התבלבלתי.” כך גם קרה לי. בכל פרק חשבתי שאני יודעת את הפתרון עוד לפני דקלה, אבל לא. הסתבר לי שטעיתי.
אדיבה גפן אוהבת את הדמות של דקלה אבל היא גם אוהבת את העיר תל אביב שבו גרה דקלה וגם אדיבה גפן. אני אוהבת לטייל בעיר שלי בתוך הספרים. גפן, מביעה מחשבות על העיר תל אביב מכנה אותה “עיר מתפתחת כמו נערה מתבגרת”, אפילו מלמדת את הקורא על שם מי קרויה ספריית בית אריאלה. מסבירה לקורא על מתחם מגדלי יו מלמדת אותו על ניסים אלוני הצנוע שהרחוב הראשי במתחם היוקרתי קרוי על שמו.
אהבתי את הביקורת המחויכת שלה על העיר, על אין החניה בעיר, על מתחם התחנה ושרונה שנבנו בקפדנות מלוקקת ונעזבו ואילו רחוב בוגרשוב המכוער וסביבתו הם לב ליבה של העיר.
“ברחוב מנדלי, כצפוי, לא היתה חניה. גם לא ברחובות הסמוכים. גם לא במרוחקים יותר. תל אביב עיר בלי חניה. עמדתי אפוא בכניסה לחניון במנדלי פינת הירקון, והמתנתי שאחד מהרכבים שזכו לפיסת חניה יפנה לי מקום. שגשוגו של הרחוב הזה הוא עונש לדיירים, שמעתה מכתתים צמיגיהם בחיפוש נואש אחרי פיסת חניה. באחת ממערכות הבחירות של ראש עירנו, נזרקו לחלל האוויר הבטחות שלא לאפשר כניסת כלי רכב למרכז העיר הצפוף מדי. הבחירות הסתיימו וההבטחות נשכחו. כמו תמיד. דמוקרטיה היא שלטון הרוב שמאמין לדמגוגיות.”
דקלה העקשנית שאינה מניחה ומרפה לאירועים למרות שמבקשים ממנה לא לחקור, ממשיכה לבדוק את אותו אירוע אומלל, היא מסתבכת אבל יוצאת מכל סיבוך. וקופר? אותו אהוב שנשלח, נוכח לאורך כל העלילה.
האם לאחר פתרון התעלומה הם יפלו זה בזרועות זו?
כדי לדעת אתם צריכים לקרוא את “הבחורים של קלרה”.
אני מתכננת לקרוא את שאר העלילות של דקלה. התאהבתי בה.
הבחורים של קלרה, אדיבה גפן
עורכת, תמר ביאליק
כנרת, זמורה-ביתן,דביר, 2017
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אדיבה גפן.
יש מקום, ספרה הסוחף והמרתק של אדיבה גפן
גופת גבר לא מזוהה הרומן החדש של יובל שמעוני
את הפוסט הזה אני מקדישה למחנך ולמורה שלי לספרות בתיכון, יוסף אורן. יוסף אורן הוא חוקר, מסאי,מבקר ספרות שכתב ופרסום עשרים ושניים כרכים בסדרה תולדות הסיפורת הישראלית, מאה ושבע עשרה מיצירותיו הועלו לפרויקט בן יהודה. במחקריו הרבים הוא עוסק בחקר הספרות העברית מדור הסופרים לפני קום המדינה ועד ימנו. זכה פעמיים בפרסי על יצירותיו.
יוסף אורן היה המורה שהשפיע עלי. לימד אותי את אהבת הספרות, אהבה למילה הכתובה. לימד אותי להתבונן ביצירה באופן ספרותי תוך כדי השוואה בין יצירות וסופרים.
בנוסף לאהבת הספרות הייתה בו אהבה לזולת. למדתי בתיכון נוקשה, יוסף אורן היה אחד המורים האנושיים והרגישים, קרן אור בין המורים הקשוחים.
השיעורים שלו נחרתו במוחי וצרובים בנשמתי. אני זוכרת אותו נכנס לכיתה נמרץ, תמיד מחייך, נע הלוך ושוב יודע את ההבדלים בין דימוי למטאפורה, נותן דוגמאות. כשלימדתי מהי מטאפורה, השתמשתי תמיד בדוגמה שהביא. הוא לימד אותנו לחשוב, להסיק מסקנות ולהתווכח. שיעורי החינוך, או שיעורי החברה כמו שנקראו אז, היו מלווים בוויכוחים ערניים בנוסח של בעד ונגד.
כשהפכתי למורה הוא זה שהיווה עבורי מודל לחיקוי. הוא היה הלפיד והאור שהנחו אותי איך ללמד, ואיך להיות מורה קשובה לתלמידים, על כך אני מודה לו.
עד היום אני בקשר איתו ואנחנו מחליפים דעות על הספרות העברית, לפעמים מסכימים לפעמים לא. אני ממשיכה להתפעל בכל פעם מסגנון הכתיבה שלו, מהעברית המשובחת וממוחו החד והחריף.
ואחרי הסבר ארוך, למה דווקא את הפוסט הזה על הספר “גופת גבר לא מזוהה” אני מקדישה לו? כי יוסף אורן מעריך מאוד את יובל שמעוני, הוא רואה בו יוצר מאוד חשוב בספרות העברית העכשווית. הוא אפילו מגדיר את יצירותיו כיצירות מופת. אני מסכימה אישית.
ועכשיו דעתי על הרומן.
“גופת גבר לא מזוהה” הוא רומן ראליסטי פסיכולוגי המתאר מציאות ישראלית ומעלה כמה נקודות כואבות בחברה.
העלילה מתרחשת בפאב תל אביבי שאינו מרכזי או פופולרי. הבר הוא מקום אפל, חשוך שבו השתייה מהווה מפלט ושיכחה. חמש דמויות מרכזיות פורשות בפני הקורא את מחשבותיהן בדיוק מירבי. המספר שוטח בפנינו את כל המחשבות שעוברות להם בראש ללא סינון. הקורא יודע כל פרט מחייהם ומהתנהלותם ובעיקר מה הניע אותם להתנהג כך, ואת מה הם רוצים לשכוח.
רמי הוא הפותח את הרומן ואף המסיים אותו, הוא היחיד שמדבר בגוף ראשון. רמי הוא הומלס ונחשב לאלוף המשלוחים. רמי מצהיר שכמעט פעמיים לא היה פה. ונזכר שחיימון אמר עליו “אתה כולך טעות”. הוא נמלט לתל אביב מהמשטרה. אביו עזב את הבית כשהיה ילד ואמו גידלה אותו בכוחות עצמה. האלוהים עבורו הוא בורלם והוא מדבר אליו ועליו כאל חבר נאמן שמלווה אותו,
רמי מרגיש שקוף, הוא מוגבל והומלס, אף אחד אינו זקוק לו יותר וכל רצונו הוא שיראו אותו. פעם היה אלוף המשלוחים והיום אף אחד אינו זקוק לשרותיו ואינו רוצה בו.
ליאת שולחן 4 היא סטודנטית העובדת בפאב כמלצרית ומנסה להתקבל למסעדה יוקרתית. היא גרה עם שחר ויחסיהם מורכבים, הם מרבים לריב וחוששת מפרידה. בשיחות שחר לא תמיד מבין מה שהיא אומרת, ״לא זה מה שאמרה, אבל זה מה ששמע״ מחשבותיה של ליאת מאוד מפורטות עד כדי הגזמה. היא מספרת על הביקור המתנשא של בעל הבית הרופא, שמעביר ביקורת על דרך הדירה. לליאת סוד מהעבר וגם לשחר סוד.
נדב שולחן 6 חשב של הוצאת ספרים קרוב לגיל 50, מרגיש שהפסיד את חלומותיו להיות בעל מקצוע מכובד. נדב מגיע לפאב תמיד ביום ראשון, כיוון שאינו עמוס, נשוי פלוס שני ילדים בוגרים. הוא סובל מבעיות מעיים וחושש מאישפוז. אשתו חזרה ללימודים והיא מאושרת. מגיע לפאב בשביל לשכוח את מה שהשאיר בבית, כאן לרגע הוא מרגיש צעיר ולא האדם שגופו מתחיל להתפרק ואשתו סולדת ממנו ומרגישה שהעתיד איתו מאיים. מרגיש שכולו קורס, גופנית ונפשית.
מרוואן פליט מדארפור, עובד מטבח. מרוואן ברח מהכפר שבו אנסו את הנשים, כולל בת דודתו שהיתה בת עשר. הוא ובת דודתו היפה, מנואל, עברו תלאות במצרים כולל חוויות אלימות עד שהגיעו לכאן. כאן בישראל הוא דואג לבת דודתו, שכולם מאוהבים וחושקים בה. הוא מציג אותה כחותו. במטבח בין העבודות הוא נזכר במולדתו והותה אם עשה נכון כשברח.
רפיק עובד מטבח קורא לעצמו רפאל. רפיק גר בעיסאוויה וצופה אל בתי היהודים שבצד השני, הוא מאוהב במנואל, בתדודתו של מרוואן. רפיק חווה שנאה מצד היהודים.
מכל הדמויות הסתקרנתי מאוד לדמותו של רמי.
הרומן הרב קולי הזה כתוב כמו מלאכת מחשבת. יובל שמעוני מצליח לתת לכל דמות קול אישי קול שמדייק את הדמות ומעביר לקורא את כל הרגשות והתחושות. הקורא לפעמים מרגיש מוצף מעומס הפרטים ומהתיאורים הרבים, אבל נמשך לדעת על מה חושבות הדמויות.
הקורא הוא דמות נוספת אנונימית היושבת באותו הפאב צופה באנשים ומקשיבה לכל הדמויות, לדמויות הראשיות שמדברות לעצמן באמצעות המחשבות ולדמויות שנמצאות בשולחנות האחרים ומדברות אחת לרעותה. יובל שמעוני מצליח לגרום לקורא להיות נוכח בפאב באמצעות טכניקה מיוחדת. בראש כל עמוד יש שורה שהיא השיחות הנאמרות בשולחנות האחרים. בניגוד לשיחות הפנימיות של הגיבורים שיושבי הפאב אינם שומעים, השיחות מסביב נשמעות לכל אוזן. שתי חברות שאחת מתלוננת על בן זוגה, נורית שכואבת את ניצול הבוס שלה, אמיר הרב”ט מספר לחברו הסמל על אהבתו. השיחות הן כמו רעשי רקע טבעיים שיש בכל פאב או בית קפה ובקלות יכלו להפוך לדמויות ראשיות כמו אלו של העלילה. אני קראתי את כל השורות ברצף לאחר שסיימתי את קריאת הרומן והתענגתי על הדיוק של המציאות.
יובל שמעוני הוא אמן התודעה האנושית, הוא מצליח לחדור אל נבכי הנפש של הדמויות, לתת לכל דמות ביטוי אישי משלה ולגרום לקורא סקרנות לגבי הדמות.
הרומן הרב קולי הזה הוא שיקוף אנושי של כולנו, שיקוף של החברה שיקוף של החרדות הפנימיות של כל אדם. שיקוף של אנשים שאינם נראים לנו כמו, מראוון הפליט ורפיק העובד הערבי. זהו רומן המכיל חלקים מהחברה הישראלית, מעלה ומציף את הבעיות של החברה יחסי עובד מעביד, יחסי מעביד מול פועלים ערבים, נערי שליחויות, יחסים בינאישיים, מעמדות חברתיים כמו הרופא המתנשא בעל הדירה מול ליאת ושחר, יחסי מעמד בצבא. מגוון הדמויות השונות מעורר את ההבנה שלכל אחד יש את הכאב והסבל שלו שבו הוא נמצא.
בגב הכריכה נכתב שהמשמרת הזו לא תסתיים כמו משמרת רגילה של יום ראשון. משפט שנוסף לכותרת הספר ויוצר מתח. העלילה מתנקזת לשיא בסיום הרומן. כל השיחות בראשי הדמויות והשיחות של יושבי הפאב נפסקות. איני מגלה מה הסיבה לשקט ומה קורה באותם רגעים. סיום הספר משאיר את הקורא עם מחשבות רבות זמן רב לאחר הקריאה.
יובל שמעוני מגיש לנו רומן ראליסטי איכותי, גדוש אומנם לטעמי אבל אינו מעיק. רומן שבו המציאות האישית מתערבבת עם המציאות החיצונית. קראתי את הספר באיטיות, נתתי לכל דמות לספר את מחשבותיה. הרגשתי כאילו הן חברות שיושבות איתי על כוס בירה בפאב. כשסיימתי את הקריאה התעצבתי שיותר לא אפגש איתן.
לפני שבועיים שוחחתי עם מורי ורבי, יוסף אורן, והוא סיפר לי שייקח לו זמן לכתיבת המסה על הרומן הזה. כולי ציפייה.
“גופת גבר לא מזוהה” הוא רומן ראליסטי המתאר חלק מהוויה הישראלית. למרות אורכו הוא מתגמל בסיומו.
ספר שממשיכים לחשוב עליו לאחר סיום הקריאה.
ממליצה מאוד.
גופת גבר לא מזוהה, יובל שמעוני
עורכת, עירית לוריא
איור העטיפה, דוד פולונסקי
הוצאת עם עובד 2023
המעוף המופלא ספרה הקסום של ג’ובנה גורדנו
“המעוף המופלא” הוא סיפור אגדה של מציאות או מציאות של אגדה.
הספר חיכה לי זמן רב וכשהגיעה כעת זמנו, הופתעתי מהעיתוי של הקריאה. הקריאה בספר על מציאות שנצבעה בצבעים אגדתיים הביאה לי מעט נחמה בימים אלו.
ג’וליו גאמו, טייס המכונה “היתוש”, כיוון שהוא נוחת בכל מקום בשקט, יוצא בשנת 1935 לאתיופיה למשימה במטוסו הנקרא “ויטה נואובה”. הוא נשלח לאתיופיה על ידי ממשלתו של מוסוליני, כדי לבקש מהקיסר את כניעתו. האיטלקים יכירו לקיסר טובה על כך בעת הכיבוש.
כשהוא נוחת במדינה, תפקידו הוא להעביר מכתבים וכך הוא חוצה את היבשת, ומגלה את כל פלאיה של מדינה פראית וצבעונית המציעה לו קסם. הוא פוגש באנשים מכובדים, מלך, קיסר. אנשי צבא, קולונל, קפטן, חיילים, אנשים פשוטים. הוא מוקסם מפשטות התנהגותם ומחוכמת החיים האנושית שלהם.
במפגש הראשון שלו עם הקפטן והתוכי המדבר שלו הוא חש עליונות כיוון שהוא טייס.
״אני אדם עם כנפיים ולא כבשה עצובה״ אומר, והתוכי של קפטן בבה מונדינו, עונה לו “אתה חושב שאתה מיוחד בגלל שאתה טס בשמים, אין לך נוצות וגם לא כנפיים, אתה רק חצי ציפור.” משפט שמעמיד אותו על ההבדלים בין העולם המתועש לעולם הטבע הפשוט והצבעוני.
ג’וליו מעביר מכתבים ממקום למקום מגלה את יופיה הפראי והבתולי של המדינה. ג’ובנה ג’ורדנו מציירת במילים קסומות וצבעוניות את תיאורי הטבע, היא מפתה את הקורא ביופי המתפרץ של מדינה בתולית. התיאורים חושניים ומהפנטים עד כי הקורא שוכח שג’וליו הגיע במטוסו רגע לפני כיבוש אתיופיה על ידי מוסלני.
בחלק הראשון של הספר מתוארים המפגשים של ג’וליו עם הארץ הפראית כמפגשים קסומים ומהפנטים. האנשים מעבירים לו מסר לחיים באמצעות סיפורים ומשלים. הילידים אולי אינם משכילים, אבל יש להם חוכמת חיים וחוכמת הישרדות של ג’ונגל. “אתה עדיין תמים, איש מעופף, תן לדימיונך להגביה עוף” אומר לו המלך, כשהוא מנסה לתאר את המדינה ממנה בא. “זוהי ארץ של סלעים פראיים ונחשים, מה דחף אתכם להגיע עד לכאן והרצון להפוך לרכושכם, יש לכם ארץ נהדרת, מילנו פירנצה, כאן יש רק בתי בוץ.” לועג לו המלך.
התשובה לקורא ולג’וליו ברורה. השתלטות על מדינה באמצעות מלחמה. “המלחמה היא בתה של התשוקה.”
החלק השני הוא הקונפליקט בין היופי הפלאי של הטבע לאכזריות האדם. תיאור הפלישה של צבא איטליה לאתיופיה. “גייסות המשורינים שרטו את האדמה.”
למרות ש”המעוף המופלא” הוא ספר על כיבוש ומלחמה, על מפגש בין תרבויות שונות הוא אינו מעיק. כל זאת בזכות תיאורי הטבע של הסופרת שהם שיר הלל לטבע. “שפע של מראות, אצות שהעלו קצף. גם הימה הייתה ורודה בשקיעה ואחר כך צהובה וכחולה, כשירד עליה מסך הלילה….ציפורים שניצלו מגן עדן ושרו בלי להפסיק אף פעם.”
“הכל הפיץ שם את ניחוחו, אפילו הסלע או הלילה היו חגיגת ריחות מטורפת”
ארץ שכישפה אותו “ארץ שבה החיות מפריעות לאדם לישון, הזבובים הרעישו יותר מהפילים, האריות שרטו את האוויר.”
המפגש עם מגוון האנשים מלמד את ג’וליו על החיים האמיתיים, לא חיים מתועשים של בצע, כסף, שלטון. חיים שאותם מכנים הילידים עושר שאינו תורם. “אתה אדם עשיר ולפיכך אינך אדיב. כשאין לאדם דבר הוא אינו נקשר לדבר, כשיש לו הכל הוא נקשר להכל.”
המפגשים עם האנשים שמלמדים אותו באמצעות סיפורים הזכירו לי את אבי ז”ל שהיה תמיד מספר לי משלים על שלמה המלך החכם, על מלכים שהקשיבו לאזרחים. גם כאן שוזרת הסופרת סיפורים ומשלים שמטרתם להראות מצד אחד את פשטות אנשי המדינה ומצד שני את חוכמתם הטבעית.
המסר של הספר ברור, יש כאן ביקורת על האדם הלבן החש עליונות מול ילידים.ביקורת על מלחמות והתשלטות, ביקורת על תעשיית ברזל וכוחניות מול הטבע הפראי, ביקורת על ידע שנרכש מלימודים מול חוכמת החיים.
“כל מי שבורח חי וקיים
כל מה שעומד מלכת, חשוב כמת
האדם הוא הבעלים רק של מה שעומד מלכת
קנינו של האדם הוא הזמן שלו.”
“השלום הוא החלום של השוגים בחלומות, המלחמה היא ההיסטוריה של האדם.”
למרות הכאב של המלחמה, הספר הוא שיר הלל לטבע,לעולם,ליופי הבריאה. ג’ובנה מצליחה להעביר לקורא את הרגשות, את האהבה ליופי התשוקה לחיים בעזרת עירבוב בין מציאות לדמיון, בין עולם אמיתי לעולם האגדה.
ג’ובנה ג’ורדנו שמעה סיפורים מסבה שהיה טייס בצבא איטליה במלחמת העולם השנייה. בכל פעם כשדיבר על אתיופיה עיניו נצצו. ג’ובנה החליטה לנסוע ולחקור את אתיופיה והתאהבה במדינה.
במאי 2022 הוזמנה ג’ובנה על ידי אוריאל קון להשקת ספרה בחנות של “תשע נשמות” וסיפרה על המסע המופלא שלה, על כתיבת הספר. בתום הראיון היא התישבה על כסא נמוך וציירה הקדשה אישית לכל מי שביקש ממנה חתימה. אני התפעלתי והופתעתי מהסבלנות, שהקדישה לכל אחד. התעניינה במי שעמד מולה, הביטה לו בעיניים וכתבה מליבה הקדשה מלווה בציור.
ספר פיוטי וקסום. ממליצה בחום.
המעוף המופלא, ג’ובנה ג’ורדנו
מאיטלקית, אלון אלטרס שהוסיף אחרית דבר
עורך, אוריאל קון
תשע נשמות, 2021
ג’ובנה מציירת הקדשה הקדשתה של ג’ובנה
לטרוף את השמיים, פאולו ג’ורדנו
“לטרוף את השמיים” של פאולו ג’ורדנו הוא ספר על תשוקה, תשוקה בסיסית של האדם הנטועה בו מימי קדם.
ספר על מאבק היצרים הפרימיטיביים של האדם מול העולם החיצוני, התרבותי.
כשסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי כאילו אני אוחזת בידי בקובייה הונגרית ומנסה לסדר את כל הכאוס של העלילה. מנסה לאחד קירות על מנת להכיל את גודל היריעה, כי הספר גדוש בעלילה ואירועים מתפתלים, אירועים שנאחזים אחד בשני עד ראיית התמונה השלמה.
תרזה, בת ה-14 מגיעה לנפוש עם הוריה בוילה של סבתה בספציאלה שבדרום איטליה. שם היא פוגשת בשלושה נערים אחים, ניקולא, ברן וטומאסו. שלושה אחים אבל לא בדם, לכל אחד אב כושל שהשפיע על כל אחד בדרכו שלו. אגדות וסיפורים אופפות אותם.
לילה אחד שלושת האחים פולשים לבריכה של סבתה ושוחים בערום, רמז לבראשית הקיום של האדם. שלושת האחים חיים בחווה הסמוכה עם הוריו של ניקולא שאימץ את תומאסו וברן. הם חיים במעין כת, או כמו היפים, משהו לא ברור. הקומונה הקטנה שלהם דוגלת בחיים צנועים וסגפנים, בחוסר קשר עם העולם החיצון, לכן הם אינם הולכים לבית הספר, למרות שהידע שלהם רחב. הם מאמינם באל, בגלגול נשמות ובעיקר בכך שאסור להרוג שום יצור חי, אפילו אם הוא מזיק. תפאורת החווה הכפרית מהווה עבורם מרכז היקום.
שלושת האחים קשורים אחד לשני למרות שאינם אחים בקשר דם. תרזה מתאהבת בברן. אהבה ראשונה מלאת תשוקה. מרגע המפגש הראשון שלה עם הנערים יחלפו שנים רבות מלאות תהפוכות. שנים שבהן הנערים והיא יתבגרו, כל אחד בתאם לחינוך שלו. קיץ אחר קיץ חוזרת תרזה אל הוילה של סבתה ופוגשת בברן ואחיו. היא מאוחדת איתם עד שהיא מרגישה שגם היא אומצה.
היום במבט מרוחק של עשרים שנה אחרי, מתברר לתרזה שהיחסים בין האחים היו יחסים מורכבים. כל אחד מהם הרגיש בודד וחסר שייכות, שלושתם חונכו על ברכי הדת באופן קנאי וכפייתי, והפחד מהאל ונקמתו שלט בהם למרות שלא הודו בכך.
בקיץ האחרון לפני סיום הלימודים מתרחק ממנה ברן, היא אינה מבינה מדוע. התרחקותו אפופת סוד, מה שיתברר לאחר שנים שהסוד איחד את האחים אשר נשבעו לא לגלות אותו. האחידות נותנת להם כוח מהבדידות הפנימית של כל אחד מהם, מהפחד מהעולם החיצוני. זו הגנה.
תרזה קשורה באהבתה לברן. ברן מהווה עבורה את הניגוד שעליו חונכה. הוא יצרי, חכם, מסתגר. נער שרוצה לטרוף את החיים ואת השמיים. המפגש המחודש ביניהם יוביל את כל החבורה לאסון. אסון שנובע מהפחדים והקנאה באחר של כל אחד מהם.
הסיפור נע בין הזמנים, בין הווה מאוחר לעבר ולהווה קרוב יותר. תרזה מחפשת אחר האמת האישית שלה ושל האחים. גם האחים מנסים לשחזר את הקירבה שהיתה ביניהם כשהיו נערים.
הפנטיות הדתית של צזארה האב מחלחלת אליהם למרות שחלקם כלפי חוץ מתנגדים ונחשבים לכופרים, עדיין בדמם זורמים הדת והפחדים. הפחד, האמוציות, היצרים הפרימיטיביים של האדם משתלטים עליהם. ומעל לכל הבדידות, היא זו שמניעה אותם ודוחפת אותם קדימה.
״ידעתי שאין בדידות עמוקה יותר מזו של מי שהאמין וחדל להאמין״
תרזה קשורה בעבותות האהבה לברן למרות שהיא לפעמים אינה מבינה אותו. ברן החכם, האימפולסיבי, משתנה מול עינייה. תרזה אומרת שכשהכירה אותם, הם היו בנים שלא היו מסוגלים לפגוע באף אחד. הם גדלו בתוך כל כך הרבה אהבה עד שנעשו חסינים לרשעות. ומוסיפה שלעולם לא תבין את הכללים של ספציאלה או תושביה, את תנודתם בין שנאה לרחמים כעס ודאגה בו זמנית. כאלה הם האחים.
“לטרוף את השמים” הוא ספר רחב יריעה, ספר עם ניגודים תרבותיים, ספר שבו הייצירות נאבקת בחינוך.ספר של קונפליקטים ניקולא אומר לתרזה, “תמיד יש לך רגשות כאלה פשוטים, כל כך ברורים, את עדיין לא מבינה כלום תרזה, לא לגביי ולא לגבי המקום הזה. ואפילו לא לגבי האיש שנישאת לו.״
לפני שנים בטיסה לאירלנד שקעתי בקריאת הספר “בדידותם של המספרים הראשוניים” לא הרמתי עין מהדפים עד שסיימתי. כשהמטוס נחת שאלו אותי חברי “מה זה הספר הזה שהיית בתוכו כל הזמן?”
“לטרוף את השמיים” חיכה לי זמן רב, שמעתי עליו טובות, אבל השחזור של בדידותם לא קרה. אומנם רותקתי לעלילה, רציתי לדעת מה עבר על הדמויות, אבל לצערי חלק מהאירועים לא היו אמינים, לא שלא יכולים להיות, אלא שהכל ביחד היה לי מוגזם. כמו כן לטעמי הוא היה מפורט יותר מידי.
לא הצלחתי להבין את אהבתה של תרזה לברן, אולי היא אוהבת את ברן באופן טוטאלי כמו האחים ואמונתם באל ובדעות אביהם? לעומת זאת את התנהגות האחים בגלל ילדותם הבנתי.
ובכל זאת, זהו ספר שמדבר על אחוות משפחה, אהבת אמת, קנאה, קשר לאדמה, ומעל לכל אחריות אישית וקולקטיבית.
לטרוף את השמיים, פאולו ג’ורדנו,
מאיטלקית: יערית טאובר
הוצאת כתר,2019
סיכוי קטן לאושר, ספרה נוגע ללב של אורלי ואלון
סיכוי קטן לאושר של אורלי ואלון הוא סיפור אנושי על אהבת משפחה דאגה והתבגרות.
רומן נוגע ללב שמחייה באחת את סוף שנות השישים בצרפת.
זהו סיפורו של ז’אן שננטש על ידי אמו מארי אצל סבתו בגרנוויל שבנורמנדי. מארי, שונה מאחיה שהלכו בתלם, היא תמיד חיפשה איך לעקוף את החוקים, תמיד רצתה מסלול חיים משלה, חיים גדולים, ייחודים. מאז שאביה נפטר כשהיתה בת 14 היא מחפשת במבטם של גברים בוגרים את ההערצה של אביה.
מארי, עלמה צעירה שרוצה להיות משוחררת מעול ומוסכמות חברתיות, אלא שאלו הן שנות השישים, שנים שבהן אפילו צרפת לא היתה משוחררת חברתית.
מארי רוצה להיות נסיכה ולא עקרת בית מושלמת עד שמוצאת את עצמה אמא לז’אן, למרות זאת הפכה לאמא מסורה. עכשיו היא רוצה לנסות את חייה בפריס והיא משאירה את ז’אן אצל אמה, לוסט.
בין ז’אן לסבתו לוסט יש קשר מיוחד, למרות שהוא אינו הנכד הראשון שלה, אבל עבורה הוא יוצא דופן.
בתחילת הרומן אנחנו פוגשים בז’אן בן השש כילד מסורבל שנופל וקם, מטאפורה למהותו. הוא מופקד אצל סבתו לוסט, אשה קשוחה שחיה בתנאים שעברו מהעולם, ללא מים זורמים ושרותים בבית. ז’אן הפטפטן נכנס לחייה השקטים ואינו מרפה בשאלותיו. הוא שואל שאלות ללא הפסקה ולוסט אומרת לו שיסובב את הלשון עשר פעמים בפה לפני שהוא מדבר, או שיפסיק לקשקש. אבל לז’אן קשה, הראש שלו קודח מרוב שאלות ושמות בני המשפחה הכפולים, ז’אן בן, ז’אן בת.
מארי מבטיחה לו שתבוא לקחת אותו לפריס ברגע שתסתדר. ובינתיים כמו שקורה בכל המקרים מארי מתעכבת, ז’אן לומד לחיות בלעדיה. הוא מוקף באהבת סבתו, דודתו וילדיהם. הדוור לוסיין העדין משמש לו דמות חונכת שמלמדת אותו על העולם, הוא המקשר בינו לבין העולם החיצוני. דמות עדינה שנכנסת ללב.
זהו רומן התבגרות, ז’אן מתבגר ולומד על החיים ועל חשיבות המשפחה. סיפור על חיפוש אהבה, ילד נטוש שמחפש את מקומו היציב בעולם. אם בתחילת הספר ז’אן מתואר כילד שהליכתו אינה יציבה, הרי בסיומו הוא בוגר, שעומד עם שתי רגלים נטועות באדמה.
ג’אן מתבגר וגם סבתו, היא מגלה את האנושיות שבה, את המסירות והאחריות שיש בה לנכדה.
ז’אן נקשר אליה “סבתא זעופה עם לב ענקי” מכנה אותה.
אי אפשר שלא להתאהב בז’אן ובכאב שלו או בסבתו האשה הקשוחה, שעברה מספיק בחייה, כדי להעמיד את ז’אן יציב על רגליו.
כמו שהגיבורים עוברים תהליך של שינוי כך גם צרפת עוברת שינויים חברתיים. בשנות השישים בנים ובנות היו מופרדים בכיתות, בנים ובנות למדו לחוד. נשים לא היו עצמאיות, אלא תלויות בגבר, בעיקר בעיירות ולא בערים הגדולות. את חוסר השוויון מבטאת מארי המשוחררת שמשלמת מחיר כבד. חוק ההפלות עדיין לא עבר, אלא רק בשנת 1975
הסיפור מסופר על ידי מספר שקולו מאוד נוכח. הוא מכיר ויודע את הדמויות ודעתו נמסרת בין השורות והאותיות. ״קודם כל חשוב לדעת ש…״ לטעמי זה הפגם המרכזי של הרומן. אורלי ואלון יודעת לספר סיפור ולבנות עלילה מרתקת. אך ההצמדות שלה לעובדות ולסיפור דרך אמירה והגדה פוגם, היא יכלה לתת לדמויות לומר את דבריהן בעזרת מחשבות שקטות, בעזרת הראיה והקורא יוכל להשלים פערים.
למרות שהספר אינו חף מפגמים ספרותיים שווה לקרוא אותו בשביל הדמויות שבו, ובעיקר בשביל הפרק האחרון המרגש.
״ חמוד שלי, לא בוחרים את ההפתעות בחיים. צריך להסתדר איתן ולרוב זה לטובה״
״קוראים לזה אמונה סבתא?״
״ לא. קוראים לזה החיים.״
קראתי את הספר בכמה שעות שהצליחו להשכיח ממני את הכל וכולי תקוה שיגיע לנו סיכוי קטן לאושר.
סיכוי קטן לאושר, אורלי ואלון
מצרפתית, דורית דליות
הוצאת כנרת, זמורה, 2023
הדוב, ספרו החדש של אסף שור
אני לא מפסידה אף ספר של אסף שור, קראתי את כל ספריו שהם מגוונים ומיוחדים. ותמיד אני מצפה לספר נוסף משלו. “הדוב” ספרו החדש והאחרון של אסף שור הפתיע אותי.
אלקיים קם בבוקר אל עולם שלאחר המלחמה, עולם חדש לו. אין מוצרי מזון, רחובות הרוסים, אנשים מפחדים ומתחבאים. על החנות השתלט מישהו שמוכר חבילות גנובות מהדואר. הקבלן העשיר בנה לו אוהל ברחוב. אלקיים מרגיש חוסר אונים, אבל יודע שעליו להיות חזק למען בנו הקטן ואשתו שאיבדה את כוחות הנפש שלה והיא בחדר השני.
היתה מלחמה, אלקיים רוצה לשכוח את מראות האימים, עולם של כאוס, פחד. קודם היה עולם אחר, העולם הקודם שבו התקיימו מת, והם? האנשים שנותרו אינם שייכים, אין כבר שייכות של קבוצות שניתן לזהות לפי הבגדים, דתיים, חילונים. כולם ניצולים של אותה מלחמה שחיים בחוסר ודאות לעתידים.
אל אלקיים מצטרפות דמויות נוספות. בכל פרק נוספות דמויות כאילו עולות על רכבת וכל אחת מוסיפה פרטים על המלחמה, על הכאוס העכשווי ובעיקר על התחושות שלהם נוכח המצב החדש. דרך עיני הדמויות לומדים להבין מה קרה, כל דמות מוסיפה עוד פרט.
מה קורה ברחוב? ילדים משחקים, אנשים נעים ומחפשים. כולם מנסים להתרגל למצב החדש. ובין האנשים מופיע דוב. דוב פצוע. הדוב שמופיע בסיפור בהבלחות קצרות אינו הדוב החמוד של הסיפורים, או פו הדוב שעליו גדלנו הוא אינו בובת צעצוע שבסיום הספר הילד מחבק. זהו דוב שמפחיד את מי שרואה אותו, הוא מאיים עליו בנוף העירוני שנהרס וכעת הוא כאוס אחד גדול.
הוא אומנם מאיים. למרות גודלו והאיום שלו הוא מתגלה כחיה עדינה, רהב ומתי מוצאים את הדוב הפצוע ומטפלים בו. מתי מדברת אליו כמו אל אדם. הם אפילו הלכו למרכז הסיוע ואמרו שיש להם תינוק, והם מאכילים אותו בכפית מתחננים ומדברים אליו שיאכל.
הדוב מסמל ומייצג את עולם הטבע, פוגש באנשים, הם נרתעים ממנו, אבל כשהם מגלים שהוא פצוע הם נרתמים לטפל בו ולהאכיל אותו. ערבה, אחת הדמויות, שפחדה וחששה, עמדה מול הדוב ושלווה התיישבה עליה.
מי שכבש אותי הוא הילד, בנם של אלקיים ואלונה. הילד מתגלה כבעל יכולות להחזיר למבוגרים את המסגרת והסדר שהיו רגילים להם. הוא זה שאומר לאביו מה לעשות, משמש עבורו מעין שעון מעורר, בבוקר אומר לו שיכינו עוגה ובערב מבקש שישכיבו אותו לישון. הוא מסמל את העתיד, את התקוה.
הכתיבה של שור היא מינימליסטית, הקורא צריך לעשות השלמות פערים בין השורות שהוא קורא. כתיבה מדויקת כל כך ורזה. כתיבה שעומדת בניגוד להתרחשויות של העולם המתואר. ודווקא בגלל הכתיבה המצומצמת הקורא מצליח להיכנס לתוך תיאורי העיר שלאחר המלחמה, לפחדים של האנשים ולמחשבות שלהם. ריבוי האנשים מצליח לתת לקורא קשת רחבה של מחשבות, פחדים, תקוה, השלמה. כל דמות משלימה ומוסיפה מידע לקורא.
יופיו של הספר הוא שאין תיאורים מדויקים של ההרס, אין תיאור פלסטי של האלימות, רק שרטוטי מילים כמו קו עדין של ציור והקורא משלים פערים במוחו. מתאר בעיני רוחו את מה שאולי קורה במציאות הבדיונית של אסף שור.
תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי, ‘למה את ממשיכה לקרוא על עולם שאיבד את המוכר לך, מספיק לך לראות את מה שיש מסביב.’ ובכל זאת רציתי לדעת מה יעלה בגורל האנשים בעולם הכאותי שברא אסף שור.
אמרתי בליבי, ‘אני מקוה שהסוף לפחות בספר יהיה מרגיע, מנחם, הרי בשביל זה קיימת הספרות’.
למרות הכאוס והמלחמה יש בספר עתיד ונחמה. יש תיאורי טבע עדינים ויפיפיים שנוגעים והמון המון חמלה.
זהו ספר בעל מחשבות פילוסופית, מה חשוב או לא חשוב בעולם, ערך החפצים, או האנשים?
״חייכנו מתוך שותפות, מתוך הוויה משותפת…לפעמים האמנו כולנו בשקר ולא איכפת לנו היה שזה שקר, כי האמונה המשותפת היא אמת בפני עצמה, והיא גדולה יותר ממושאיה.”
כן אני יודעת שתאמרו מי צריך לקרוא על חורבן ישראל בימים שאנחנו מרגישים שכל מה שהכרנו עומד להשתנות. אני מבינה, ובכל זאת מציעה לכם, לא לתת לספר לחמוק מכם. זהו ספר פיוטי ועדין, אמירה שהיא אוקסימורון לנושא הספר.
הדוב, אסף שור
עורך הספר, מוטי פוגל
הוצאת ספרית הפועלים, 2023
טרילוגיית קופנהגן, ספרה המשובח של טובה דיטלבסן
טרילוגיית קופנהגן של טובה דיטלבסן הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי לאחרונה.
בקול ייחודי וכואב פורשת טובֶה דיטלבסן בפני הקוראים את נפשה. מניחה אותה מדממת וכואבת על השולחן, כשהיא נותרת פגיעה ללא עור. טובֶה דיטלבסן, סופרת דנית מוערכת ומפורסמת, כתבה יצירות רבות במהלך חייה הסוערים והקצרים, מגוללת בפנינו את חייה העצובים ומלאי כאב נפשי.
ספרה “טרילוגיית קופנהגן” פורסם בשני חלקים בשנים שונות. ילדות, נערות, תלות. כמו סופרים מפורסמים, נטליה גינצבורג, גורקי (שני סופרים שחשבתי עליהם במהלך הקריאה.)היא כותבת מניין נחלה את כישרון הכתיבה.
בפרק הפתיחה המרתק פוגש הקורא את טובֶה הילדה הקטנה הנמלטת מהמציאות הקשה אל דמיונה ומחשבותיה. המילים המחשבות והדמיון הצילו אותה מיחסה של אמה אליה, מעליבות המשפחה, מהחיפוש אחר אהבת האם והוכחות לכך.
טובֶה כותבת שנולדה ב -14.12.1918 ואילו בויקיפדיה נכתב שהיא ילידת 12.1917 היא נולדה בדירת שני חדרים קטנה בוסטרברו קופנהגן. דירתם היתה בצד האחורי. אביה נולד מחוץ לנישואים ורצה להיות סופר. טובה השקטה והחכמה למדה לקרוא לפני בית הספר, וכשמנהלת בית הספר נוזפת באמה, שלימדה אותה טרם זמנה, מתכווצת האם בכיסא, וטובֶה מבינה עד כמה האם מרגישה מאוימת מהעולם החיצוני הלא בטוח. אולי אלו זרעים שינבטו לאחר מכן בחייה שלה. פחד וחרדה מהעולם החיצוני, חיפוש אחר אהבה והכרה שמתרכז בכתיבה.
עד חטיבת הביניים הרגישה שחיה בעולם מצומצם, הבית השכונה החברות. כשעלתה לחטיבה, העולם התחיל להתרחב. טובה קולטת את משמעות הילדות והשפעתה עליה.
״הילדות צרה וארוכה כמו ארון מתים ואי אפשר להשתחרר מנה בכוחות עצמך. אי אפשר להשתחרר מהילדות היא נדבקת אליך כמו ריח.״ נפשה המיוסרת מגלה באמצעות חתכים בגופה ומחשבות כואבות ומיוסרות על מוות. בגיל 12 כותבת, ״פעם הייתי צעירה ושמחה, הייתי כמו שושנה פתוחה, עכשיו אני זקנה ונשכחת.״
הקריאה בטרילוגיה היתה כמו כניסה וחדירה לעולם הפרטי והכואב של נפש מיוסרת. הערצתי לסופרים ואומנים גדולה, אבל כשאני קוראת על יוצרים רגישים, שסבלו אני מעדיפה להיות כאחת האדם. טובֶה מתארת בדיוק קפדני באמצעות מילים מצוירות וכואבות את עולמה הפנימי.
היא יודעת שלא תוכל להמשיך ללמוד וילדותה עומדת להסתיים, כי היא תשלח לעבוד. ״העתיד הוא ענק מפלצתי וכבד משקל שבקרוב ייפול עלי וימחץ אותי״
כשהיטלר עולה לשלטון נקטעת ילדותה של טובֶה, אביה מפוטר, היא מוצאת עצמה מחוץ לבית הספר ומתחילה לעבוד. את כל נפשה היא מפנה לכתיבת שירים ולרצון לפרסם ספר שירים. ״גם אם לאיש מלבדי לא איכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי.״
יש בה את היכולת להעביר את התקופה הקשה של אירופה בין שתי המלחמות, הצבעים הקודרים שצובעים את האבטלה והעוני והמחסור. הפחד ממה שיהיה, וברקע הזה היא, טובה נערה צעירה שמחפשת את דרכה בעולם, מנסה לפלס את עצמה כמשוררת. שיריה הבוגרים אינם תואמים עלמה, העורכים מופתעים מגילה מול המחשבות של שיריה.
בחלק הנקרא “נערות” משאירה טובֶה את ילדותה שגם אם היתה עלובה בעינייה היא עדיין מעולה מול ימי הנעורים. היא מתחילה לעבוד. מרגישה כמו אדם שכוחותיו הגופניים נקנו למספר שעות במחיר מסוים. כל מה שיש בה מעבר, הוא חסר עניין. היא מוצאת מפלט בכתיבת שירים וכל משאלתה הוא חדר סגור עם שולחן שבו תוכל לכתוב והיא, ביישנית, אינה בטוחה בעצמה, אינה מאמינה ביכולות שלה, כל רצונה הוא לכתוב.
טובֶה דיטלבסן נולדה בדור ותקופה שבה הנשים תלויות בגברים, הוריה היו בדעה, שעליה ללמוד את מטלות הבית ולהינשא. וטובֶה נישאת, לא פעם אחת, אלא כמה פעמים ולגברים הלא נכונים. ״תמיד נדמה שנגזר עליי להיפרד מכל הגברים, לעמוד להביט על גביהם המתרחקים ולשמוע את צעדיהם הנבלעים בחשכה. רק לעיתים נדירות הם מסתובבים לנופף לי.״
הגבר הראשון שהיא נישאת לו מבוגר ממנה בשנים רבות וצעיר מאמה בשנים אחדות. היא אסירת תודה על שהסכים להתחתן איתה. וכך היא מתחתנת, מתגרשת, יולדת, נישאת שוב, עד שנופלת לזרועותיו של רופא הנותן לה סמי מרפא, שבזכותם היא מרגישה ריחוף, שיחרור ולאחר מכן תלות. את התקופה הזו היא מתארת כזמן שמפסיק להתקיים, זמן שבו אינה מצליחה לעקוב אחר עונות השנה, וילונות סגורים. דווקא בזמן זה הכתיבה בוערת בה, באצבעותיה, בדמה, בזמן שהיא כותבת היא מרגישה שמסך מגן המפריד ואוטם בינה ובין המציאות. זו הבריחה שלה.
איכותו של הספר הוא שנכתב בשלוש תקופות שונות, (ילדות, נערות, נכתב ב1967 , תלות נכתבה ב-1971) ומצליח לשמור על אותו סגנון כתיבה, עד כי נדמה ששלושת החלקים נכתבו בפעם אחת.
טובֶה מצליחה להעביר לקורא במילים מצוירות וכואבות את סבלה, את היותה חשופה לכאב. את העולם כשורט ופוגע. את התשוקה לכתוב ובעיקר את הסם כמרגיע ומנתק אותה מצרות העולם, מכנס אותה פנימה אל עצמה ואל כתיבתה. “המתיקות והאושר השמימי שהכרתי פעם מזמן חודרים לדמי”. כך היא מתארת את הסם שהיא לוקחת לאחר ניסיונות הגמילה.
הכתיבה של טובֶה מאוד יצירית, חכמה ושנונה. תרגומה של דנה כספי משובח ומצליח להעביר את המחשבות והתחושות של הסופרת.
זוהי אחת הביוגרפיות המצוינות שקראתי, הכתיבה הכנה והמדויקת מקרבת את הקורא לעולמה המיוסר של טובֶה ובעיקר לחמלה על נפשה, כעס על מי שדרדר אותה להתמכרות ועצב על מותה.
היא מסיימת את ספרה וכותבת “ניצלתי מהתמכרויות ארוכת השנים שלי, אבל עד יום מתעוררת בי הכמיה הישנה. כל עוד אני חיה היא לא תגווע לעולם.” משפט זה נכתב חמש שנים לפני שהיא מתה בהתאבדות ממנת יתר.
ממליצה מאוד מאוד.