מים קרים, אברהם אלטמן

לא פשוט להוציא ספר בתקופה זו. נדרש אומץ רב, אורך רוח ואפילו מים קרים. קובץ הסיפורים הססגוני הפתיע וחייך אותי. באחד הסיפורים מצאתי משפט אולי נבואי, אולי היה כתובת על הקיר שמתאים לימנו.

 “מים קרים”  הוא כמו קופסת סוכריות צבעוניות מכל הסוגים הגדלים והמינים. ואני כמו ילדה קטנה חמדנית  פעורת פה רציתי לבלוע את כולם יחד, ככה להכניס לפה ולתת לכל הטעמים להתערבב. אחרי קריאה במספר סיפורים, הקצבתי לעצמי סיפור ליום למה? כי כל סיפור הוא עולם מלא ובעיקר כי, לא רציתי לסיים את הקריאה שלהם. ברור שלא עמדתי בהבטחתי והמשכתי והמשכתי עד לסיום הספר.

ממליצה לכם, לא להיות חמדנים כמוני.

“מים קרים” הוא קובץ סיפורים ססגוני ומפתיע. הוא מעין מראה לחברה שלנו. יש בו מגוון רחב של נושאים וכולם יחד מהווים תמונת עבר והווה של מדינתנו. רצף היסטורי מאז קום המדינה עם גיבורים אומללים, שבאו משם היישר לקיבוץ, עד לימנו אנו.

הסיפורים כל כך מגוונים, כמו שאמרתי, חנות ממתקים צבעוניים. קשה להאמין שסופר אחד כתב את כל הסיפורים ובדה כל כך הרבה עלילות מיוחדות. אברהם אלטמן משמש כמו עין משוטטת שבוחנת את מבנה ומהות החברה הישראלית, מאומה לא נסתר מעיניו, הוא מעלה נושאים מגוונים כמו יתמות, בגידה, גילויי סוד, מפגשי מחזור, הצלחה, כישלון וכל זה בכתיבה בוטחת מיומנת ומשכנעת. לכל דמות קול ייחודי משלה, הוא כמו להטוטן, או קוסם, או זיקית שמחליף ומשנה את פני הגיבורים, בסיפור אחד הוא אשה שנוסעת לטיול מאורגן למרוקו, כותבת מכתב פנייה לבעל המת, במהלך הטיול מתגלה לה סוד, שהופך את מעיה.

בסיפור אחר “אוצר” מתואר יום אחד בחייו של  יניב, תלמיד בית ספר. יום שכנראה דומה לכל ימי השנה. יניב  חולם על המכה, שיביא אביו בזכייה בטופס ההגרלה, ואז יקנו בית יפה עם חצר וגינה. עד אז הוא גר לו בגומחה בבית שאירגן לו אותה כמו חדר.

הסיפור “אבא” קרע לי את הלב.

בסיפור “תנין” הגיבור הוא איש  של הרגלים, שאומר ” ״צריך כל הזמן לשנות, כל הזמן להפתיע, לא להיכנס לשאננות, ברגע שלא תהיה על המשמר, בום! תופסים אותך ומשעבדים.”  קראתי את המשפט מספר פעמים ולא האמנתי שהוא נכתב לפני השבעה באוקטובר, כאילו ניבא לנו. אלטמן מגלה חוש הומור והופך את הגיבור, מלא אמין לאמין ואת המספר למי שחשד בכשרים. אהבתי את השנינות וחוש ההומור של הסיפור.

בסיפור “תמר” חייכתי למקרא האמונות הטפלות בנושא הבאת ילדים ובעיקר זכרים, תשכבי על צד ימין, על צד שמאל,תעשי כך ו….

הסיפור שעל שמו נקרא הספר “מים קרים”  הוא האחרון בקובץ, עבורו תצטרכו מים.

ברובם סיפורים קטנים על אנשים רגילים כמונו, ובכולם יש סוד וגילויו, ניגודים בין הדמויות ״תראה איפה אני ואיפה אתה״, אומר חבר הילדות לגיבור, בסיפור “במרכז המסחרי”, ובהמשך מתגלה הסוד למה כל אחד במקום אחר.

אלטמן כתב על כל מקום או נקודת ישוב בארץ, קיבוץ ועזיבת הקיבוץ, ערים מרכזיות וערים בפריפריה, ובכתיבתו הוא  מצייר את  נבכי נפש של דמויות רבות מכל קשת האוכלוסייה. פסיפס אנושי, רב תרבותי המציג בפנינו אותנו.

הסיפורים מסופרים בשלל קולות, מספר בגוף ראשון, מספר גבר, או אשה, מספר בגוף שלישי, הסופר כמספר עד או כמשתף את הקורא בחוויות ובמפגשים שלו על הדמויות.

כל אחד מהסיפורים יכול בהינף מילים, להפוך לרומן עם עלילה מפותלת ודמויות נוספות.  הצטערתי להיפרד מדמויות של סיפור אחד ולעבור לדמויות אחרות, רציתי מהן עוד קצת. רציתי לדעת מה עלה בגורלן.

נדמה שהספר מספר בקולות וצבעים רבים ואין בו קו אחיד, הקו המשותף לכל הסיפורים הוא היותם אמינים, ישראליים, כאלה שמתאימים  לארצנו הקטנטונות וגם אוניברסליים, אבל הקו המאחד בין הסיפורים הוא השפה הנהדרת של אברהם אלטמן. שפה תקנית, לפעמים גבוהה ולפעמים פחות בהתאם לגיבור. שפה שמחברת בין הדמויות.

מקוה שהבנתם שאני ממליצה בחום והנאה מרובה לקרוא את הסיפורים, כולם מתמסרים.

מים קרים, אברהם אלטמן

עורכת, רחלי דור רפפורט

הוצאת פרדס, 2023

ממליצה על ספרו הראשון של אברהם אלטמן, “קריסה”. מוזמנים לקרוא מה כתבתי עליו כאן

חולצות אדומות – ג’ון סקאלזי

כל מה שאני מתכוונת לומר לכם על הספר הוא ש- :

אני ממליצה בחום על הספר השנון והמיוחד הזה. ספר שהצחיק אותי, מה שאינו קל בימים אלו, והוא לא רק הצחיק אותי, אלא גם גרם לי לריכוז.

לצערי, על מנת למנוע ספוילרים לא אספר על העלילה, אולי בכמה מילים.

זהו ספר שנחשב למדע בדיוני, כן. אני יודעת שלא כולם אוהבים את הז’אנר הזה. גם אני לא במיוחד, פרט ליוצאים מהכלל. “חולצות אדומות” הוא  יוצא מהכלל. ואם אני קראתי ואהבתי, גם אתם תאהבו. למה? כי זו סאטירה  וביקורת על  סדרות הטלוויזיה, על עולם הקולנוע, על התסריטים, על ז’אנר המדע הבדיוני ששבוי בעצמו.  הוא כתוב בחן וקסם עם הומור שנון וחכם.

אנדרו דאהל מגיע לספינת החלל אינרפיד, הוא חיכה זמן רב להגיע לספינה וקיווה לקידום משמעותי. מיד עם הגעתו הוא מתבונן סביבו בנסיון ללמוד על הספינה ולהפתעתו הוא מגלה, שכל החילים הפשוטים מסתתרים ומתחבאים בעיקר מהקפטן, ואלו שאינם מסתתרים מתים כמו זבובים.

למה? כי המונח “חולצה אדומות”  (אנגלית: Redshirt) הוא כינוי האופייני לדמות בדיונית בסדרות מדע בדיוני שייעודה היחיד הוא מוות מהיר ואלים זמן קצר לאחר הצגתה. לובשי החולצות הם כלי עלילתי שנועד להמחיש את הסכנות הרבות שבפניהן עומדות הדמויות הראשיות מבלי להורגן. מקור המושג בסדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים”: קציני האבטחה לבשו חולצות אדומות ובדרך כלל נהרגו בנסיבות אלה.(ויקיפדיה)

“החולצה האדומה”, אמר אבנט. “את יודעת, במסע בין כוכבים המקורי תמיד היה להם את קירק, בונז וספוק, ואיזה בחור מסכן בחולצה אדומה שהושמד לפני הפסקת הפרסומות הראשונה. מוסר ההשכל הוא לעולם לא ללבוש חולצה אדומה או לצאת למשימות מחקר כשאתה הבן אדם היחיד שהשם שלו לא מופיע בכתוביות הפתיחה”.

כולם הבינו זאת ולכן הם נמנעים מלשהות בקרבת אותם אנשים. הם ניסו להסביר ולהגיד אפילו פנו לעיתונות  אבל אף אחד לא הקשיב להם.

“כי מישהו מאיתנו צריך למות”, אמר קאסאוויי. “ככה זה במשלחות המחקר. אם ק׳אינג עומד בראש המשלחת, מישהו ימות. מישהו תמיד מת. אבל אם מישהו ימות, אז האחרים מוגנים. ככה זה עובד”.

כשדאל מגיע לספינת החלל העניינים משתבשים. איך, ולמה, והפתרונות, על כך בספר.

ג’ון סקאלזי יוצר מצבים אירוניים ובלתי הגיוניים, עם ניבים ושיבושם מה שגורם למשפטים מצחיקים. הוא כותב בחוכמה מתוך אהבתו לז’אנר מדע בדיוני, ולדמויות המשמשות תפקידם בסרטים ובספרות. הוא אפילו מכתיב לקורא כיצד לקרוא חלק מהדיאלוגים באמצעות מילים הכתובות בהטייה ואותן צריך לקרוא בהדגשה.

הספר נע בן זמנים ובין מציאות לדמיון ובדייה. בין אמיתי לסדרות טלוויזיה, ובזה יופיו. יש בו ביקורת על סרטי וסדרות הטלוויזיה מדע בדיוני ואירוניה, בעיקר על הסידרה “מסע בין כוכבים”.

זהו מסע בזמן ובין סדרות. לשאלה האם ניתן לשנות את העבר? התשובה היא כן. בסדרות טלוויזיה זה אפשרי.

נהניתי, צחקתי ודמיינתי לעצמי הלואי שההווה  שלנו הוא  סידרה והגיבורים יכולים לשנות בו את העלילה.

ג’ון מייקל סקאלזי השני הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי, וכיהן בעבר כנשיא אגודת סופרי המדע הבדיוני והפנטסיה של אמריקה. נודע בעיקר בזכות סדרת ספרי “מלחמת האדם הזקן”. הוא בעל בלוג מאוד פופולרי ונחשב. סופר חכם שיודע מה הוא עושה ועל מה הוא כותב ובעיקר איך הוא כותב.

יתכן ואנשים, שהם יותר רציניים ממני בשטח המדע הבדיוני יאמרו, שהספר הוא קליל בהשוואה לספרים אחרים מאותו הז’אנר, וכנראה שהם צודקים. אבל, אני אהבתי, נהניתי וממליצה לכם לנסות.

ומילת תודה ל “עברית“ שהעניקו את הספר ועוד אחרים וטובים בתקופה הראשונה של המלחמה כמתנה. תבורכו על כך שחייכתם ונתתם לי  רגעי שפיות.

מאחלת לנו ימים טובים והלוואי כמו בסדרות ובסרטים הסוף יהיה טוב.

חולצות אדומות, ג’ון סקאלזי

מאנגלית, צפריר גרוסמן

הוצאת אופוס,2015

בוקר וערב – יון פוסה

“בוקר וערב” הוא סיפור על מחזור החיים שבו כל אחד יימצא את עצמו.

את הספר קראתי לפני שנתיים וכתיבת סקירה נשכחה ממני. כשפורסם שמו של יון פוסה   כזוכה בפרס נובל לספרות החלטתי לקרוא בו שוב ולהמליץ עליו. ואז הגיע השבעה באוקטובר הנורא. לא הייתי מסוגלת להתרכז או לקרוא ודווקא הספר הזה קרקע אותי לדפיו, זכרתי שהוא איטי, חכם  ונקרא במשורה. זו הסיבה ששוב נטלתי אותו לידיי והתענגתי על כל מילה.

ספר שהזכיר לי, רעיונית את “סטונר” המופלא. כותרת הספר מקפלת את תוכנו. העלילה מתחילה בבוקר ומסתיימת בערב במובן המטאפורי ולא רק במובן הפיסי וההגדרתי של המילון.

“בוקר וערב” כל כך פיוטי ועדין, ספר ששם את האדם הפשוט היומיומי שיכול להיות כל אחד מאיתנו במרכז היקום והקיום.

הפרק הראשון מתאר את לידתו של יהונס, גיבור הספר, דרך עיניו של אוֹלִי, אביו של יהונס. לידה רגילה כמו שהתנהלה בימים עברו, אם ומיילדת והאב שממתין. בזמן הלידה חושב אוֹלִי על מהלך החיים. ברגע שהתינוק מופרד ממרתה, אשתו, הוא יהיה לבד כל החיים, ובבוא יומו הוא יתפורר ויהיה ללא כלום ויחזור למקום שממנו בא, מכלום לכלום, זה מהלך החיים. בוקר וערב.

“אבל יש משהו אמר מֵעֵבֶר אבל, מהו?” תוהה  אוֹלִי

החלק השני מסופר על ידי המספר דרך עיניו של  יוהנס, שמספר על מה שמֵעֵבֶר, על החיים. יוהנס מבוגר ומזמן אינו יוצא לדוג. זהו סיפור עדין על מהלך חיים של אדם דייג. יוהנס דייג כמו אביו וכמו סבו. כל עולמו הוא הדייג והסירה שלו. בין עבר להווה בין ערות לחלום בין מציאות להזיה מספר יוהנס על חייו המצומצמים והמלאים, על אהבתו לאשתו, על בתו על חברו, על מחשבותיו.

יוהנס מבוגר, הוא כבר בא בימים והחל לקבל קצבת זקנה ״ בכל בוקר הוא חושב אותו הדבר״ מה הוא עוד יכול לחשוב, או לעשות.

באותו הבוקר מתגלים פרטים עליו ועל חיו, וכל זאת תוך כדי תיאור  פעילות שעושה, אוכל שותה ממלא קומקום מים. נזכר בעברו. עכשיו הבקרים האלה שוממים ועצובים. מחשבותיו מתערפלות ולא ברור אם הן בהווה או בעבר, אולי הוא מדמיין, לרגע תוהה אם הכל בדמיונו.

ואז מגיעה ההבנה שיותר לא ייראה את כל מה שסביבו והמראות יישארו בתוכו.

הכתיבה של יון פוסה סגפנית ומצומצמת אך, בין המילים מלאה בהתרחשויות. החיים “הלכאורה” אפורים מרגשים את הגיבור. תיאורי פעולותיו יוצר תחושה שהקורא רואה את הגיבור מול עיניו. במעט מילים, בשפה פשוטה כמעט יומיומית, בהעדר פעמים רבות סימני פיסוק   יוצר יון פוסה מחשבה פילוסופית על החיים. מחשבות על מה בין הבוקר והערב של החיים. ולא שלא קראנו על מחשבות ומשמעות החיים ומהו המוות, אלא שיון פוסה מצליח להפוך את היומיום לפואטי, פיוטי ומטאפורי.

מחשבותיו של האב אוֹלִי מהדהדות את האמונה הנוצרית, יוהנס וסירתו מתכתב עם ה”הקומדיה האלוהית” ולי הספר הזכיר ספרים נוספים משובחים כמו, “סטונר”, “הציפורים”, “חיים שלמים”.

מה שריתק אותי בקריאה, ואפילו בקריאה שנייה הוא בילבול בין מציאות ,חלומות ודמיון שמתערבלים במוחו של יוהנס.

 מה אמיתי מה מציאותי ומה היה או מה בהווה. את זה הקורא מנסה לבדוק.

ספר מהרהר ומלא ברגשות שהדהד בי. סיפור על היום והלילה ומה שבינהם.  שמחתי לקרוא אותו בשנית.

ממליצה מאוד.

בוקר וערב, יון פוסה

מנורווגית, דנה כספי

ספרית הפועלים,2021

סוד הקמע מדמשק – רינת גל

ספר מרתק שקריאתו נקטעה. התחלתי לקרוא בחול המועד סוכות ורק בשבוע האחרון המשכתי. לא כי הספר  לא עניין אותי, להפך הוא סוחף ומרתק ומרגש. אלא בגלל הנסיבות הנוראיות של אותה שבת שחורה. כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי כמה סמליות יש בקריאה הזו של הספר.

לכל אחד יש סיפור שעליו לספר, כולנו אומרים יום אחד אכתוב את הרפתקאותי, אך סיפור כמו שמסופר בספר “סוד הקמע מדמשק” לא קראתי ולא שמעתי.

הסיפור סיפור אמיתי, הסופרת היא נינה למשפחה שעליה היא מספרת. הסיפור חיכה כמעט עשרים שנה שיסופר.

רותי גאון אחותה של רינת גל חזרה מירח דבש וטיול בארגנטינה ובידה  דפים דהויים הכתובים בספרדית שנמסרו לה על ידידי דודתה, אחות אביהן. הדפים נשכחו משתי האחיות אך דרכן של דפים סודיים הוא להתגלות. רינת מצאה את הדפים שנשכחו, קראה, נדהמה ויצאה לחקור את משפחתה. התוצאה היא סיפור משפחה סוחף.

זהו סיפור חוצה גבולות, סיפור מרתק ומסקרן אפוף צבעים וריחות, מסתורין וסודות. סיפור שנע בין מדינות יבשות ודמויות רבגוניות כשהמאחד ביניהם הוא סוד.

״ סודות מסוכנים הם האבנים הכי כבדות שסוחב ליבנו״

 מואיז,  בן דודו וגיסו של הרב הנערץ יהודה נואה גאון הדור נעלם. מואיז יצא לקזבלנקה,  כדי להעביר קמע לרב טולדנו.מואיז נעלם בדרך.  ביולי 1919ארבעה שליחים יוצאים למסע על מנת למצוא את מואיז. ארבעה שליחים לארבע קצוות תבל, מנשה יוצא מדמשק  לרומא למשפחת רומאנו, שמואל לאיסטנבול, אפרים למרסאי, יצחק לקהיר. הארבעה קיבלו משימה למצוא את מואיז ולהחזיר את הקמע. עליהם לשוב בעוד חצי שנה.

אם המשפחה, ריינה, אמו של מואיז חוששת שלבנה נודע סוד ולכן בחר להסתלק.

העלילה עוקבת אחר הארבעה שיצאו לחפשו. הקמע ושאר הקמעות הופכים להיות דמות ונושא בעלילה. ארבעת נושאי הקמעות מחפשים אחר מואיז. בכל מקום שמגיע השליח הוא נפגש עם רואה עתידות שמדברת עם המתים. מגדות עתידות שמספרת פרטים על מואיז, כל אחד מהשליחים נחשף לפרטים נוספים.

״איך פיסת מידע מהעבר בכוחה למוטט חיים שלמים במיוחד אם נארגו מפיסות בודדות של אמת, שזורות ביריעה רחבה של מרקם שקרי״

ומה קורה בבית, מאחור? המשפחה מטלטלת בין ודאות לחוסר ודאות, חיי הביטחון שהיו להם התערערו.

ריינה מעולם לא סיפרה על ילדותה ועכשיו לאט לאט נפרמים חוטי העבר ומאיימים. סוד נורא שמאיים על המשפחה. ריינה  יוצאת לפגוש איש מסתורי. בילדותה הוכרחה ללמוד לחשים מפי סבתה  שברכה אותה שתוכל להשפיע על העולם סביבה היא תשמור על כולם בעזרת שיקויים ודבקות בשם. המפגש המסתורי גורלי עבור ריינה.

באיסטנבול מגדת עתידות מגלה שקללה איומה רובצת עליהם, אימו של מואיז נושאת חטא גדול והטילה עליהם וצאצאיהם קללה.

עם מידע שכזה הקורא גם הוא יוצא למסע. הקורא סקרן לדעת מה עלה בגורלו של מואיז ומהו הסוד הנורא שמטיל קללה על המשפחה. הסקרנות הנוספת היא האם הקמע יחזור בחזרה. המסע שעוברים השליחים והגיבורים הוא מסע מטלטל נפשית ותלאות פיזיות רבות. המפגשים בין העולם היהודי לעולם המוסלמי משאירים את הקורא חסר אוויר.

העלילה מרתקת ומושכת לקריאה לא רק כי רוצים לדעת מה עלה בגורלו של מואיז ומהו הסוד ואיך יתגלה, אלא גם בזכות הידיעה שזהו סיפור אמיתי, בסיום הספר מציגה רינת פרק מהיומן שכתבה סבתה בבואנוס איירס שבו היא מביעה תקוה לכתוב את סיפורם המופלא. שרה נואה לא הספיקה, אך נכדתה רינת קיימה את הבטחתה.

העלילה רבת משתתפים ואירועים נארגת כמו שמיכת טלאים צבעונית מלאת כל החושים, עלילה סוחפת  מיסתורית ומיסטית, שמעלה שאלות רבות האם הגורל מוכתב וידוע מראש?  אנשים שהיו משוכנעים שייעודם אחד מתבדים, הבטחות לנישואים מופרות ומומרות באחרות. זוהרה מגדת העתידות מייצגת את הגורל המוכתב המנבא עתיד שונה לשמואל מזה שתכנן.

מסתוריות ופחד מהלא נודע כשמעל לכל אמונה באל, אמונה בכך שאין מקריות וכל מה שקורה יש לו סיבה.

סיפור שנסוב בעיקר על הצלה ושמירת העם היהודי.

“סוד הקמע מדמשק” הוא יצירה נפלאה החוצה גבולות, שנים, ומגוון דמויות שלוקחת את  את הקורא במסע לזמן אחר עד לימנו אלו.

סוד הקמע מדמשק, רינת גל

עורכת, נחמי קרמר

הוצאת ניב,2023

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

ספר רב גוני, אנושי, חכם ובעל רבדים רבים.

איני מאוהדי הסופר דומניקו סטרנונה. הבעתי עמדתי בסקירות שלי על ספריו, “שרוכים” ו”שבועת אמונים.”

ספרו “החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו”  הוא החשוב והטוב ביותר שקראתי משלו. התחושה שלי היא שסוף סוף דומניקו סטרנונה אמר את דעותיו בנושא ספרות, פילוסופיה חיים ומוות ולא פיזר אותן טיפין טפין בספריו, כמו שעשה עד עתה.

למה אהבתי? בזכות קולו של הסופר. העלילה בספר  מאוד מצומצמת ופשוטה. מה שיש בספר הוא קולו הפנימי של הסופר ודעותיו על הקיום, על המוות כנוכח ותופס מקום נכבד אצל הגיבור. כבר משם הספר ניתן להסיק שהמוות הוא אנושי, הוא לא רק שם עצם, החיים הופכים להיות אנושים ובני תמותה. שם הספר המשונה והארוך מקפל בתוכו את נושא הספר ואין מתאים ממנו.

מימי, גיבור הספר מספר את סיפורו כשהוא מבוגר. ההווה והעבר נשזרים בחייו. סבתו שמייצגת את העבר היא הדמות שהשפיעה עליו ביותר, היא זו שפותחת בפניו את הדלת למכסה האבן של בור המוות. כבר מגיל צעיר המוות מעסיק אותו ומציף את מחשבותיו. הוא שבוי בסיפורו של אורפאוס היורד לשאול להחזיר את אהובתו, אורידיקה. מימי מאוהב בסתר בעמנואלה, ילדה שגרה מול חלונו. כשראה אותה מקרוב בפעם הראשונה הוא נפעם, שערה השחור עורה השזוף ושיניה הצחות והבהירות הפנטו אותו, ילדה שמהווה עבורו מודל לשלמות. המרפסת שלה ססגונית בניגוד למרפסת ביתו, משפחתה מתיחסת אליה בחיבה, היא ואמה מדברות בשפה עשירה באיטלקית ולא בדיאלקט. מידי פעם היא רוקדת על המעקה והוא שאהבה ומוות נראו בעיניו כצרוף כבול מפחד. הריקוד שלה על המעקה מבהיל אותו, כי הוא מעין מחול המוות, מצד אחד חשש שתיפול ותמות, מצד שני זו היתה עבורו הזדמנות להחזירה מעולם המתים.

וכמו בכל הסיפורים הרומנטיים של ספרות האבירים יש נער נוסף המאוהב בילדה, ללו, היריב שלו, נער מוכשר בלימודים, בעל ביטחון עצמי ומנוגד באופיו לגיבור. מימי מרגיש מאוים “אז אסור לך לדבר איתה יותר. אחרת אני אקח את מקל ההליכה של סבא שלי, עם החרב בפנים, ואני אהרוג אותך.” כדי לזכות באהדתה, מימי  מקיים מבחני אומץ, כמו בתקופות קדומות של ההיסטוריה, וכמו בספרות האבירים. הוא רצה שתאהב אותו כמו שסבתו אוהבת אותו.

סבתו אהבה אותו אהבת נפש, מרחבי חייה היו המטבח, הכיור, הכיריים, השולחן, החלון. מעולם לא פיקפקה בו, תמיד האמינה ביעודו, ובעתידו הזוהר. האהבה שלה אליו היתה טהורה ופשוטה. היא תמיד גוננה עליו, מצד אחד מספרת לו על  בור המתים והעולם הבא, אך בהמשך אומרת לו “אסור שילדים ידעו משהו על המוות, אם אתה יודע על המוות לא תגדל יותר.”

הספר ” החיים בני התמותה ובני האלמות של הילדה ממילאנו” אינו רק ספר על אהבה ומוות, זהו ספר על ילדות, התבגרות והבחירות של הגיבור.

אהבה ומוות שזורים בהתבגרותו של הגיבור, אך לא רק אהבה ומוות. הספרות והמילה הכתובה השפיעו על חיו וניווטו אותו. סיפורי המיתולוגיה ששמע מסבתו, ספרות האבירים הם שהציתו את דמיונו והיוו עבורו אור. את הדיאלקט הנפוליטני הוא מחליף באיטלקית ולומד בלשנות באוניברסיטה.

“הנפוליטנית, שקלטתי ודיברתי מאז הולדתי, המשיכה לחתור תחת האיטלקית שלמדתי בעיקר מקריאה, נפטרתי משפתי הראשונה, רכשתי לי שפה כמו זאת שבספרים, זאת הייתה מלחמה קטנה שעדיין נמשכה, כאילו פקדתי על עצמי — לא ברור מתי — ללכת לכבוש”

באוניברסיטה הוא מגלה את ייעודו – הכתיבה. זהו ספר ארספואטי. “מסיבות מסתוריות נראה לי שהכתיבה היא הדבר היחיד שאוכל להשאיר לאחר מותי, בלי להרגיש שחייתי לשווא. ביטאתי בשירים ובסיפורים קטנים בעיקר את הצורך לפרוש לפני שהכישלונות והאכזבות יובילו להידרדרות הבלתי נמנעת.” הכתיבה בעיניו היא אלמותית.

ללו נעלם מחייו וחוזר וגם עמנואלה הילדה נעלמת לו. לא אפרט באילו נסיבות,  אך השפעתה עליו רבה, היא זו שמניעה אותו, היא גורמת לו ללמוד איטלקית בשפה גבוהה. היא זו שמהווה עבורו את אידאל האהבה. אהבה רומנטית נצחית, אהבת ילדות  שקיימת באגדות ולא במציאות.

דומניקו סטרנונה הצליח לכבוש את ליבי במחשבות שלו על אהבה ומוות. לימוד ורצון להצליח, השפעות החיים האישיים על הכתיבה. דמותה של הסבתא ריתקה, היכולת שלה לבטא את אהבתה לנכדה, להאמין בו ובכוחו למרות שהיא כמו לכלוכית, כל היום במטבח ואיש מבני הבית אינו מתייחס אליה, האב אף מתעמר בה ולועג לה. היא זו שמספרת למימי סיפורים, משלים, מלמדת אותו על החיים והמוות.לדעתי מגיע לה ספר משלה.

לא רק המוות הוא דמות בסיפור, אלא גם נאפולי הופכת להיות נוכחת כדמות ביצירה, תיאורי הרחובות, העיר, השכונה, האנשים והילדים מאוד מוחשיים.

התרגום המשובח של שירלי פינצי לב מצליח להעביר לקורא את הבדלי השפה האיטלקית הגבוהה לשפת הניב הנפוליטני, הדיאלקט. שירלי פינצי לב מצליחה להסביר באחרית דבר בסיום הספר את מלאכת התרגום של הניב הנפוליטני. סוף סוף הצלחתי להבין את הבדלי הניבים, והסבריה גרמו לי להשלמת הבנה בין הדיאלקט והשפה האיטלקית שהיו מרכזיים בסדרת “החברה הגאונה”.

ספר פיוטי ועדין עשיר ברגש ומחשבות על החיים ומה משאיר האדם אחריו. על משמעות הספרות בחיינו.

“אנחנו מעבירים מחצית מחיינו בחקר שרידי בני תמותה אחרים ואת המחצית השנייה בייצור השרידים שלנו.”

ממליצה מאוד.

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת, כתר, 2023

יומה של מיס פטיגרו –  וינפרד ווטסון

מבין כל האגדות האהובה עלי ביותר היא אגדת  סינדרלה. עד היום אני חולמת על נסיכה יפיפיה המסתחררת ברחבת ריקודים בארמון מפואר ועדיף פריסאי.

“יומה של מיס פטיגרו” הוא אגדת סינדרלה שיש בה היפוך מסוים.

מיס פטיגרו, אשה  שעברה מזמן את גיל הנעורים, ואינה מתאימה לדמות הנסיכה, להפך, היא  אשה בגיל העמידה אפרורית, לבושה מיושן וכולה חסרת ביטחון.  את חייה המשעממים והמשמימים  היא מפיגה בצפייה בסרטים רומנטיים.  הצפייה המרובה  הפכה אותה לבקיאה בהלכות לבושן והתנהגותן של נשים יפות הלבושות בטוב טעם.

בבוקר זה בחודש נובמבר האפרורי של לונדון היא מופנית לעבודה כאומנת אצל מיס לאפוס, רגע לפני כניסתה לדירה היא חושבת על כך שהיא עייפה מעבודתה ומחיים ותלות באנשים אחרים, מה גם שהיא משוכנעת שהיא אומנת גרועה, חרדתית, חסרת אונים ובעיקר אינה יודעת לעמוד על שלה.

עם תחושות ומחשבות עלובות על עצמה היא נכנסת לדירתה של מיס לאפוס, זמרת פאבים יפיפייה מלאת ביטחון ומאוהבת בגופה ובכמה גברים במקביל, בדיוק הפוך ממנה.

היום הזה והדירה ישנו את חייה ויוציאו ממנה את היכולות שהיו כבויות בה. מיס פטיגרו המבוגרת זו שרכשה את השכלתה בענייני נשים יפות מסרטים הופכת להיות מנטור של מיס לאפוס וחברותיה.

השעות הספורות בדירתה, גילויי החברה הגבוהה שאליה נחשפה אינם מבלבלים אותה. להפך היא נקשרת אל מיס לאפוס וחבריה ורוצה לדעת מה יעלה בגורלם בהמשך היום.

הם סוחפים אותה איתם. והיא, שמעולם לא חוותה פרפרים בבטן, אלא רק ידעה על קיומם, מתחילה לחוש ולהרגיש, היא לא רק טועמת מהיין וממשקאות אחרים, אלא טועמת את מנעמי החיים.

המפגש עם מיס לאופוס הופך עליה את כל סדרי עולמה, נורמות העבר משתנות מיס פטיגרו, האשה האפרורית המקובעת ושמרנית מגלה עולם חדש, מגלה את היכולת להשתחרר מנורמות, מגלה את חוכמת החיים שלה ואת מקומה בעולם. פתאום היא מקבלת תשומת לב, לא מתייחסים אליה כאל עובדת, אלא כאל אשה חכמה בעלת ניסיון וכחברה.

מיס פטיגרו עוברת מסע חניכות, נשף כניסה לחברה, אבל לא בגיל הנעורים אלא, בגיל מבוגר. פרקי הספר הם לפי שעות היממה, ככל שהתקדמו השעות הסתקרנתי לדעת מה יקרה בחצות. גם מיס פטיגרו תוהה  מה יעלה בסיום היום המושלם, יום של הרפתקה והתרגשות.

בנעורי, כמו כל חברותי קראתי רומנים רומנטיים, והרבה. הספר החזיר אותי לימים אופטימיים וחלומות נעורים, אל גיבורי ספרים שכולם מושלמים. ״בנוי לתלפיות, פנים מחוספסות, סנטר של מתאבק, מבט נוקב, ארשת נסערת. גבר כמו הרקולס. גבר כמו קלארק גייבל.”

הספר סחף אותי והסיט את מחשבותיי מהימים הקשים. בימים אלו בעלי קושי קריאה וריכוז שמחתי על הספר שהחזיר אותי לימי נעורי האופטימיים שבהם הסיום הטוב מרפד את הלב.

זו אגדת סינדרלה מודרנית עם היפוך מסוים, משרתת שפוגשת בנסיכה, אירועים שמקבילים לאגדת סינדרלה בהיפוך.

הספר פורסם בשנות השלושים, אני בספק אם הדור הצעיר של ימנו יתעניין בשבלונות וסטריאוטיפים של גברים ונשים. ובכל זאת בעיני “יומה של מיס פטיגרו” הוא סיפור קטן, אומנם, לא הכי אמין, אבל מצליח לגרום לאסקפיזם בייחוד בימים אלו, דמויות נקיות נטולות רוע עם אהבת החיים ואהבת הזולת. מה צריך יותר מזה? רק זמן ובעיקר ריכוז כדי להיסחף יחד עם מיס פטיגרו וחבריה החדשים לעולם קסום.

 האם מיס פטיגרו תהפוך לנסיכה? מה יקרה באותו היום ובעיקר בשעת חצות?

יומה של מיס פטיגרו, וינפרד ווטסון

מאנגלית, אורטל אריכה

הקדמה, הנרייטה טווייקרוס-מרטין

איורים,מרי תומסון

הוצאת הכורסא, 2021

הקריאה עבורי היתה תמיד מפלט, נחמה, עידוד. תמיד קראתי. הימים האחרונים שבהם נפלו עלינו השמים והציפו את הלב עצב בלתי נגמר, הקריאה קשה לי. אני קוראת ואיני יודעת מה, אני מנסה להתרכז בכוח ואיני מצליחה.

כרוניקה של עלילה ידועה מראש. זה מה שחיפשתי בימים אלו, לא ספר מורכב, מאתגר. ספר שהמילים ייקראו מעצמן, שהעלילה תהיה ברורה ולא מפותלת ולא מעיקה.

חיפשתי בערמת הספרים שלי ספר, שאולי ינחם, אם יש נחמה, או אולי ירחיק אותי מהמסכים ומהפחדים. היד נפלה על “חנות הספרים האחרונה בלונדון”.

“חנות הספרים האחרונה בלונדון” הוא סיפור מתוק, סיפור אגדה.

גרייס בנט חלמה לגור בלונדון. ערב מלחמת העולם השנייה היא נאלצת לעזוב את הבית שבו גרה מינקות. אמה נפטרה והבית שייך לדודה, אשתו אילצה אותה לעזוב. מזכיר את האגדות והאימהות החורגות המרשעות? כן.

גרייס מגיעה ללונדון עם חברתה הטובה ויו לפני תחילת המלחמה כשהעיר בהכנות. מטרתה לעבוד חצי שנה כדי לקבל מכתב המלצה, כדי שתתקבל לעבודה בהרודס. גרייס מתלהבות להגיע להייד פארק ולראותו כמו שהיא וויו תארו לעצמן. כשהן מגיעות הן  ציפו לראותו מוצף בכיסאות נוח צבעוניים, במקום זאת היו בו תותחים, תזכורת למלחמה הקרבה.

גברת ותרפורד, חברתה הטובה של  אמה, שאצלה היא גרה מוצאת לה משרה אצל מר אוונס בעל חנות ספרים אפרורית ומאובקת.

גרייס לא קראה ספרים, היא רק זכרה כמה מאגדות האחים גרים ועכשיו היא נדרשת לנהל חנות מאובקת ושרויה באי סדר. מר אוונס נרגן ורוטן אינו מתפנה אליה והיא לאט לאט מתחילה לשנות את החנות. גריס בעדינות שלה ובחושי האסתטיקה הטבעיים מצליחה להפוך את החנות מחנות הנראית כמו ברווזון מכוער לברבור. לקוח אחד מצליח לגרום לה לקרוא, היא מתחילה לקרוא ספרים ונשבית בדפים ומוצאת בהם עניין ואתגר.

לאחר שצרפת נכבשת ולונדון מופצצת היא מתנדבת להיות  פקחית פשיטות אוויריות, שבהם היא  מובילה אזרחים למקלטים ובהמשך בהפצצות הקשות על לונדון היא עוברת בין הריסות הבתים ומחפשת ניצולים.

 לקראת סיום הרומן היא מוצאת את עצמה מקריאה ספרים לאחרים ומעניקה מאהבת הקריאה.

אכן, כל הסכרין של האגדות קיים ברומן הזה. יש אהבה, חברות, נאמנות, פחד ברגעי ההפצצות הגדולות על לונדון. מתח ויריבות בין חנויות, כאב ועצב אישי של הדמויות.

הרומן צפוי, קריא. הכתיבה אינה ספרותית ובכל זאת נשבתי בדמותה העדינה והתמימה של גרייס, ביכולתה למצוא אור בתוך השברים של חייה והשברים של סביבתה.

בטוחה שבימים רגילים לא הייתי ממשיכה לקרוא אותו. דווקא בגלל חוסר הריכוז יכולתי לקרוא אותו ולתת לעלילה להוביל אותי, למרות שידעתי את סופה.

“אם החנות לא תתקיים יותר,” אמרה גרייס ואימצה את ‘ג’יין אייר’ אל חזה, “זכרו שתמיד יהיו לנו ספרים, ולכן תמיד יהיו לנו אומץ ואופטימיות.”

מאחלת לכולנו ימים טובים.

חנות הספרים האחרונה בלונדון, מדלן מרטין

מאנגלית, דורית בריל-פולק

מודן, הוצאה לאור, 2022