הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 16
בריס דיג’יי פנקייק – סיפורים
תפילות לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
תפילות להחלמת הפצועים.
קובץ סיפורים שמתאחדים לסיפור אחד, סיפור על מערב וירג’יניה. סיפורים ראליסטים ומדויקים המצליחים להעביר לקורא את חווית הדמויות וחווית המקום. הסיפורים המתארים את המקום ממחישים היטב את העיירות שבהם הם מתרחשים. זו אמריקה של עיירות חקלאיות עניות ונידחות, ללא עתיד ותקוה, עיירות של חוואים גבריים, שבסוף היום מבלים בפאב, שותים. סיפורים על אנשים מחוספסים חיצונית, אך שבירים מבפנים. דמויות שנראו לי אבודות. ״ אני מסתכל סביב. כל האנשים האלה באו הנה מהדירות העלובות שלהם, כי אין להם מסיבות ללכת אליהן״
דמויות שחיות בבדידות שמובילה לייאוש וייאוש שמוביל לאלימות.
״אני יודע שהם לא יכולים לברוח או להיחלץ בשתייה או למות כדי להיפטר מהכל״
בראייה מפוקחת, סופר ראליסטית מספר בריס פנקייק את סיפורים של אנשים, מה שהיו או מה שיהיו, סיפורים על על פרידה, על בדידות, על מוות, סיפורים שאין בהם פואנטה, הם מסתיימים באיזה שהוא ריק. לאורך הקריאה תהיתי, מי קבע שצריכה להיות פואנטה בפיסקת הסיום? הסיפורים מטרתם להראות הווי חיים של אנשים קשי יום במקומות עניים ללא תקוה. אחד הגיבורים חש בבדידות, חוסר תקוה ואם יש תקוה אזי הוא מנסה להיאחז במשהו לא מציאותי, אולי יצליח להרוויח כסף מהאדמה כאן מהמכרה. ברור לו שהוא לא יצליח.
הכתיבה של בריס דיג’יי פנקיק היא כתיבה מהודקת וראליסטית. תאור הטבע אומנם מינימליסטי, אך בעל עוצמה. ״יש קרקעית רחבה, ועל הגבעות משני הצדדים מתחשלים עננים מהבהבים שהשמש לא יכולה לפזר.״
בסיפורים יש הרבה עצב וכאב, עצב על הדמות ושל הדמות על הידיעה שחייהם חסרי תקוה. הם חיים ללא אהבה וללא קשר. בסיפור “חדר לנצח” פוגש הגיבור נערה אולי ילדה צעירה העוסקת בזנות, הוא מנסה לשכנע אותה להפסיק לעבוד ואף משמש בתפקיד המושיע, מבטיח לה עזרה. הנערה יודעת שחייה הם ללא עתיד ומסרבת.
הסיפורים כתובים היטב, מדויקים, תיאורי הטבע ממשיים והדמויות מציאותיות. ובכל זאת היה לי קשה להתרגש מהסיפורים, אולי כי המצב מסביב אינו מאפשר להזדהות עם דמויות אמריקאיות, אולי כי הסיפורים כתובים באיפוק רגשי. ובכל זאת הסיפורים מצוינים. הכתיבה משובחת וכל מה שנותר לי הוא להצטער על סופר שסיפוריו נקטעו.
תרגום הסיפורים על ידי ארז וולק משובח ומדויק.
בריס פנקייק נולד במערב וירג’יניה, הוא פרסם 12 סיפורים בימי חיו ובגיל 26 התאבד בירייה. מותו קטע קריירה מצליחה.
בריס דיג’יי פנקייק, סיפורים
מאנגלית: ארז וולק
הוצאת עם עובד, 2024
כל הדרכים מובילות לרומא – שרה אדמס
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והנעדרים.
החלמה מהירה לפצועים.
המלצה קצרה על ספר קליל וכיפי שוודאי אשכח בעוד כמה ימים, ובכל זאת גרם לי לעונג תוך כדי קריאתו.
בימי נעורי, כמו כל נערה מתבגרת, קראתי ספרים רומנטיים, העלילה השבלונית לא הפריעה לי, והסיום הידוע תמיד שמח אותי, כי נתן לי תקוה שהכל מסתדר בסיומו של דבר, כמו שאבי תמיד נהג להגיד לי ולהרגיע אותי.
מה צריך בימים אלו? אם לא סיום טוב, אהבה שמנצחת וזוג אוהבים שחי באושר עד היום.
אמיליה ריי רוז היא זמרת מפורסמת שעומדת לפני סיבוב מסע הופעות. כשהיתה תלמידת תיכון העלתה סרטון ליוטיוב, כשהיא שרה ומנגנת בפסנתר, שיר שכתבה ומאז היא מפורסמת.
בפתיחת הרומן לאחר שלושה חודשי חזרות אינטנסיביום, באמצע נסיעה לילית מוצאת עצמה ריי בהתקף חרדה מפני מסע ההופעות העתידי שלה. כל מה שהיא רוצה הוא לברוח. היא חיפשה בגוגל את המקום הכי קרוב שקוראים לו רומא, כי לשם נוסעת אודרי הפבורן בסרטה “חופשה ברומא”. ריי מעריצה את אודרי הפבורן וסרטיה מנחמים אותה בימי מצוקה. רומא הקרובה שהיא מצאה נמצאת במדינת קנטקי שבארה”ב.
במהלך הנסיעה מכוניתה שובקת חיים ונעצרת בצידי הדרך בחושך. ריי מחליטה לחכות לבוקר כדי להיחלץ, אלא שאז נשמעת נקישה על שמשת החלון. ברור לנו שגבר שמופיע באמצע החושך והוא גם חתיך יהיה האקדח בהמשך.
לא, זה לא קורה כל כך מהר, המפגש הראשוני ביניהם היה לי הפתעה בשנינות שלו ובניסיונות ההתקרבות.
כן, ריי יודעת בדיוק את מה שעולה במחשבותיי, שהיא יכולה להזמין מונית, לשכור אוטו לעוף במהירות מהעיירה הנמה הזו. אבל לא. הרי צריך סיבוך והתרה כמו בכל סיפור טוב, והיא מעדיפה עכשיו להתרחק מחייה, לעשות חושבים על מי שהיתה.
ריי נשארת בביתו של נואה עד שהמכונית תתוקן. נואה, בן 32 גר בעיירה שנולד בה, הוא מנהל את הקונדיטוריה שסבתו הורישה לו. וכמו כל הגיבורים הרומנטיים הוא גבוה, עיניו בעלות צבע ירוק עז צלולות וכמעט על טבעיות בעוצמת מבטן.״כשמסתכלים על העיניים האלה יחד עם הלסת והקמט בין הגבות, התוצאה מערערת.״
פתאום באמצע החיים ובאמצע העיירה ריי מגלה שהיא מה שהיא שכחה להיות, אשה רגילה, ללא מעריצים שיעשו עבורה הכל, כאן היא הופכת להיות כאחת האדם. היא צריכה להסתדר לבד ללא סלולרי בעיירה מנומנמת. הרבה זמן שלא עשתה משהו בעצמה.
הימים בעיירה ובביתו של נואה עוברים במתח ותשוקה מוסתרת אצל ריי ונואה. מתקרבים, מתרחקים. ובינתיים בעיירה הנמה הזו, שבה הכל מתנהל לאט וכולם יודעים על כולם ריי חוזרת להיות מי שהיתה. היא מוצאת את עצמה צוחקת, נהנית משתייה בפאב ללא שומרי ראש ומעריצים. היא מוקפת בחום משפחתי על ידי אחיותיו של נואה.
כאן בעיירה היא מצליחה לשחרר רגשות ולהיות מי שהיא בלי לפחד מהשלכות.
הרומן מוצף בסיבוכים כיאה לכל דרמה רומנטית, אך סיבוכים קטנים, משהו כמו אבנים קטנות, הקורא מזהה שהן אינו משמעותיות כי הכל מכוון לסיום האגדה של חיים באושר עד היום.
כמו שציינתי, זה אינו ספר מאתגר מחשבתי, אומנם יש בספר קלישאות אך הן נאמרות בחן וטון נעים. רומן שמילא לי את השבת שעברה בהנאה, איך אומרים במילה הנדושה כיום, אסקפיזים.
אני תמיד מחפשת משהו מעבר לנראה, רעיון שנמצא מתחת לשורות. הסופרת כתבה אומנם רומן קליל, אבל המסר ברור, יש ביקורת על עולם הרייטינג, הפרסום, המפורסמים שמאבדים את רגעי ההנאה הספונטניים עבור החשיפה התקשורתית. יש כאן מסר של תהינו מהפשטות, מהדברים הפשוטים של החיים. מהיומיום ממה שעושים בני אדם שאינם מפורסמים ומעל לכל, המשפחה היא המקום המחבק והמנחם.
קחו כמה שעות של כיף, ספל שתייה חם ותשקעו בספר ובעיירה שגם אני הייתי רוצה להיות בה.
כל הדרכים מובילות לרומא, שרה אדמס
תרגום: ניצן לפידות
הוצאה: ידיעות ספרים, 2023
צילום העטיפה מאתר דני ספרים.
נשמת הפרחים, ספר שיריה העדינים והרגישים של קנקו מיסוזו
נִשְׁמַת הַפְּרָחִים, קָנֵקוֹ מִיסוּזוּ
אני אוהבת שירה, אוהבת לקרוא שירים ביני לבין עצמי, מעין התקדשות מסוימת. אני מחפשת בשירים את הרגשות שלי שהמשורר זהה וכתב לי שיר עליהם.
ככה באמצע כאב הלב והעננים שסביבנו הפציע לו ספר השירים “נשמת הפרחים.” רק מלהביט בכריכה העדינה ובשם המרגש התאהבתי בו. רכשתי מיד בדיגיטלי והבנתי שעשיתי את טעות חיי. זה ספר שצריך להרגיש בידיים, ללטף את האותיות ולחבק את המילים. כי זה בדיוק מה שהוא עושה, מחבק את הנשמה ומושיט פרחים לנחמה. מהרתי מיד לרכוש ספרים מודפסים לי ולחבריי כמתנה.
והספר תוכו כברו עדין, יפיפה, רגיש עד דמעות. שירים מרחיבי לב ונפש.
ב 2011 הכתה רעידת אדמה את יפן, שהביאה לאחריה צונמי הרסני. העם החבול היה זקוק לנחמה וזו הופיעה באמצעות שיריה האבודים של משוררת לא ידועה מראשית המאה הקודמת.
גם אנחנו כמו יפן מחפשים בימים אלו נחמה. הוצאת תשע נשמות תרגמה ופרסמה את ספר השירים המינימליסטי והענקי הזה.
שירים שמלטפים את הלב ומעניקים לקורא תקוה. נותנים לו קרני זוהר חמימות.
כל מה שאגיד על השירים הוא חיוור לעומת הקריאה המפעימה והמרגשת.
שיריה של קנקו מיסוזו כתובים בפשטות ומציירים את יופי העולם במילים יומיומית. היא מצליחה להעביר לנו את הרגעים הקטנים של ההנאות הקטנות מהטבע. יש בה חמלה רבה לכל רגע בקיום. ומעל לכל יש בה אהבה ואמונה בטבע ובמחזוריותו. היא חשה בנשמה של פרט שקיים בטבע. היא כותבת על כל היופי שבטבע, על כוכבים בלתי נראים, אך הם שם. על האור, על העיניים, על הסתו, על הבוץ, האדמה, השלג, על הקשר בינה לבין אמה כשהלב הוא מטאפורה. היא משתמשת באגדת המלך שאהב זהב ובכל מה שנגע הפך לזהב, פרט לשמים. בתקוה הוא לא יכול לגעת ולקחת אותה מהאנשים.
“הַמֶּלֶךְ שָׁלַח אֶת יָדָיו כֹּה וָכֹה,
עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָפַךְ לְזָהָב.
אֲבָל, אֲבָל…
בְּכָל הַזְּמַן הַזֶּה
הַשָּׁמַיִם נוֹתְרוּ כְּחֻלִּים.”
כל שיר שקראתי הוכתי בתדהמה, כי נדמה היה לי שהוא נכתב בשבילנו, נכתב כדי להעביר לנו מסר שגם אם הכל שחור יבוא הרגע שבו נראה את האור.
הבוקר והלילה
מֵאֵיפֹה מַגִּיעַ הַבֹּקֶר?
מֵצִיץ מֵהָהָר
בַּמִּזְרָח,
הוּא דּוֹהֵר בִּמְהִירוּת בַּשָּׁמַיִם
וְיוֹרֵד בְּשֶׁקֶט
אֶל הָעִיר.
הוּא לֹא יָעֵז לְהִמָּזֵג
בְּצֵל הָעֵץ אוֹ לְחַלְחֵל מִתַּחַת
לָרִצְפָּה
עַד שֶׁשֶּׁמֶשׁ הַבֹּקֶר תַּעֲלֶה.
מֵאֵיפֹה מַגִּיעַ הַלַּיְלָה?
מִתַּחַת לָרִצְפָּה
מִצֵּל הָעֵץ,
הוּא מִתְנַשֵּׂא בֵּין מַרְזְבִים
פִּתְאוֹם.
הוּא לֹא יַכְתִּים
אֶת פַּאֲתֵי הָעֲנָנִים
גַּם אִם הַשְּׁקִיעָה תֵּעָלֵם.”
כוכבים ושן הארי
בְּמַעֲמַקֵּי שָׁמַיִם תְּכֻלִּים,
כְּמוֹ חַלּוּקֵי נַחַל בַּיָּם,
שְׁקוּעִים, עַד בּוֹא הַחֲשֵׁכָה,
הַכּוֹכָבִים,
בִּלְתִּי נִרְאִים לְאוֹר הַיּוֹם.
עַל אַף שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתָם, הֵם שָׁם.
אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִרְאִים, נִמְצָאִים שָׁם.
שִׁנֵּי־אֲרִי קְמֵלִים, עֵירֻמִּים־מִכְּבָר מֵעֲלֵי כּוֹתֶרֶת,
חֲבוּיִים בֵּין סִדְקֵי אֲרִיחִים,
מְחַכִּים בִּדְמָמָה לְבוֹאוֹ שֶׁל הָאָבִיב,
וְשָׁרְשֵׁיהֶם הָאֵיתָנִים אֵינָם נִרְאִים לָעַיִן.
עַל אַף שֶׁלֹּא רוֹאִים אוֹתָם, הֵם שָׁם.
אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִרְאִים, נִמְצָאִים שָׁם.
השירים בספר עדינים ועוצמתיים, אוקסימון יפיפה להגדרת השירים. הם נכנסים ללב בעדינות ומתיישבים להם שם במלוא העוז והכוח ואינם מוכנים לצאת ממנו.
התרגום של קימורה אקיקו ואוריאל קון מופלא, אין דבר יותר קשה מתרגום שירה. ושניהם הצליחו להעביר את הרגישות כחוויה ייחודית. בספר משובצים איורים עדינים כמיטב המסורת היפנית של לירן שפירו המחוננת.
שירים עדינים מלאים ברגש ומוצפים באור של משוררת שבגיל 20 התפרסמה, זה לא עניין של מה בכך ביפן של ראשית המאה ה-20. התחתנה בשידוך אומלל עם בעל שדיכא אותה ואת נפש המשוררת שבה. ולאחר שהתגרשה ביקש משמורת על בתם, קנקו לא יכלה לשאת זאת והתאבדה.
ידיים רבות עמלו על הספר והצליחו להביאו לאור, או יותר נכון להביא לנו אור. תודה לאוריאל קון שעמל רבות ובמהירות לתרגם ולהביא את הספר לעינינו וידנו.
אם יש את נפשכם להתנחם, להתכרבל בתקוה רוצו לקרוא את ספר השירים העדין והנפלא הזה.
ואם אתם רוכשים קנו כמה לכם וליקירכם, הם יודו לכם. (לא אין לי מניות ולא אחוזים, רק רצון לשמח אתכם.)
נִשְׁמַת הַפְּרָחִים, קָנֵקוֹ מִיסוּזוּ
מיפנית, קימורה אקיקו ואוריאל קון
הדפסים ועיצוב העטיפה, לירן שפירו
הוצאת תשע נשמות, 2023
אופי ספרו היחודי של פ’ בורדוייק
אופי,רומן על אב ובן, של פ’ בורדוייק הוא רומן חניכות מיוחד במינו.
סיימתי לקרוא את הספר לפני שבוע ועדיין איני מוצאת מילים לתאר את חווית הקריאה שלי בו. במהלך הקריאה בספר “אופי” חיפשתי מה הסוד שלו שהילך עלי קסם בקריאה. ספר מיוחד, אחר, כתיבה מינימליסטית, מהפנטת שגורם לקורא להיות מקורקע ומרותק.
ספר יחודי וחד פעמי על שלושה אנשים בעלי אופי עקשן . אופיו של כל אחד מנווט אותו לכיוון אחר ובחירות של החיים.
הולנד שלאחר מלחמת העולם הראשונה מתוארת בספר כמדינה, שיש בה גם עוני, אנשים חייבים כסף לנושים, עובדים קשה למחייתם.
יאקובה קָטָדרֵפֶה, הנקראת יובה, עוזבת את ביתו של מעבידה דרפרהפן, מוציא לפעול, כשהיא בהריון ממנו.
בלידה האחיות אומרות לה, שהאב חייב במזונות, והיא עונה “לילד לעולם לא יהיה אבא.” אומנם, לא יהיה לו אבא, שיגדל ויטפח אותו, שיתמוך בו כלכלית, אך יהיה לו אבא, שיתמודד מולו וינסה להכניע אותו.
היא אינה מעוניינת בו ובכספו. לאחר הלידה היא מסרבת להינשא לו, את כל ההמחאות, שהוא שולח לה היא מחזירה, וכותבת שהן תסורבנה. יובה היתה אמא טובה, קפדנית ונוקשה. הקפידה לשלם שכר דירה. בשכונה העלובה העריכה אותה ולא פגעו בה. יאקוב, בנה, למד ממנה לשמור על עצמו. הוא סיים לימודיו עד בית הספר היסודי והמשיך ללמוד בעצמו. למד גרמנית בעזרת המילון, עד לאות ט’, כי שאר הכרכים לא היו ברשותו. הוא מנסה את מזלו ופותח חנות לא בעירו, הוא נכשל ומוכרז כפושט רגל. אביו מגיע לביתו, האם והוא מזהים אחד את השנייה. אמו אינה עוזרת לו כעת ובכל פעם לאחר מכן. “תסתדר” היא אומרת לו. והוא מצליח בכל פעם לעמוד שוב על רגליו.
כשרואה את בנין המשרדים שבו עובד אביו, וכשהוא יושב בחדר ההמתנה הוא מתאווה להיות חלק. הוא נשבע שיבוא יום והוא יעבוד במשרדים האלו. מכאן הוא כולו נחוש להצליח, לומד בעצמו, ניגש לבחינות. מתנתק מאמו, חי בצימצום ובסגפנות. “והייתה לי, כשעמדתי שם לפני הבניין, הייתה לי תחושה ששם נמצא העתיד שלי. שם, בבניין ההוא, שם הוא מחכה לי. ודאי שלא ידעתי את זה, ובכל זאת חשתי כך.”
האב שצופה בו ויודע את זהותו, מלווה לו כסף ללא ידיעתו על מנת לפרוע את חוב פשיטת הרגל. וברגע אחד, מאוחר יותר הוא דורש את החוב שהיה קטנטן ובינתיים תפח, וכך שוב מוצא עצמו קטדרפה ללא כסף וחובות.
אך הוא אינו מוותר. הוא ירש מאמו את החריצות וחוסר הרצון להיות תלוי באחרים. הוא רצה להתקדם, חרף ולמרות פשיטת הרגל.
בחדר ההמתנה הוא מבין שזה אביו ומרגיש בעוצמתו, בפחד שהוא משרה על כל הסובבים אותו. את אותו הפחד הוא מטיל גם על בנו, אך בנו נחוש להילחם בו, הוא אינו מוותר ובאפיו העיקש והישר הוא יתעמת איתו ויצליח לשלם את חובו.
שלוש הדמויות המרכזיות שבספר, האם, האב והבן (השילוש הקדוש) הן בעלות אופי נוקשה, שכל אחת בדרכה שלה מתנהלת בעולם. האם בעלת גאווה, שאינה מוכנה לקבל אפילו את מה שמגיע לה, בוחרת לגדלו לבד בתקופה שבה אימהות יחדניות הועידו לילדם עוני וחרפה. היא עקשנית וקשוחה בחינוך בנה, כדי להכינו לחיים, “תסתדר” היתה מילת המפתח שלה.
אביו קשוח בחוקי עבודתו ואינו עושה איפה ואיפה אפילו לבנו.
הבן בעל אופי חזק בהתמודדותו עם החיים ורצונו לפלס לעצמו את נתיב חיו ולהצליח.
ומעל לכל הוא אופי החברה שבה הוא חי. חברה של עניים מול עשירים, חברה שבה מהדהדת התורה הקומוניסטית המאופיינת אצל חברו הטוב, יאן, מול החברה הקפיטליסטית.
הכתיבה היא כתיבה אינפורמטיבית של מספר יודע כל ויש בה אפילו דיווח. ולמרות זאת הכתיבה מרתקת ומסקרנת. כתיבה מצומצמת ברגשות, לא שהם אינם קיימים, הם נמצאים בכל שורה אבל מתחת לפני השטח.
בורדוייק בונה את הדמויות ומאפשר לקורא לראות את דמות מול עיניו ובעיקר את אופין, שכן זהו שם הספר. הוא מתאר שלוש דמויות קשוחות כסלע, או עשוית מברזל. כל אחת מנצלת את אופיה הקשוח למטרותיה. האב מנצל את כוחו כאילו היה מלך. האם מנצלת את עצמאותה וכוחה, כדי לא להיות תלויה בגבר, בעל. היא אף לועגת לכל הנשים. וקטדרפה מנצל את אופיו לבנות את אישיותה החזקה. את היושר הוא יורש מאביו, אומנם אביו ישר כפייתי של החוק ונטול רגשות.
הכתיבה הסגפנית, הרזה, אינה גורעת, להפך היא יוצרת מתח אצל הקורא, היא מצליחה לתאר את הנוקשות של הדמויות ובעיקר את המתח במאבק בין האב לבן.
כשקטדרפה עומד מול אביו ומבקש באומץ הלוואה על מנת לסיים את לימודיו לבחינות הבגרות, האב מתבונן בו וחושב עד כמה בעל אופי חזק הוא.
“״כן, אני רוצה להתמודד איתך. אם תיתן לי את ההזדמנות, אני רוצה לעמוד מולך.״ אומר לו
והאב עונה לו ״תזכור שאם היום אלווה לך כסף, מחר אוכל לשבור לך את המפרקת. אני מלווה רק בתנאים האלה, ואם אתה חותם, אתה קושר את עצמך לגרדום.”
אישית היה לי קשה לסבול את דמותו של האב שהיה בעיני רשע מרושע ונבל, שמחפש רק דרכים ערמומיות ואפילו לא חוקיות, כדי לפגוע באחר על מנת להרגיש עליונות. “לכל מקום שהלך, נשא עליו את הסרט הכתום והמדליון עם סמל הממלכה, הוא גילם את הדבר האימתני ביותר של החברה, את החוק. החוק נשאר סתום, אבל כולם מרכינים ראש בפניו.” לעומת זאת דמות האם, שגם היא נוקשה הצליחה לגרום לי לאהדה. בקשיחות היא מצליחה להוביל את בנה לעצמאות ולהבנת אישיותו. על קטדרפה עצמו, שכל חייו הקדיש לקידום מעמדו ריחמתי. האהבה שבה זכה נמוגה והתאיידה. אבל כמו כל גיבור ברומן חניכות המסע שהוא עובר יהפוך אותו לשלם יותר.
התרגום של רן הכהן משובח, כיוון שהוא מצליח להעביר את תיאורי התקופה ורוח הכתיבה המיוחדת של בורדוייק.
“אופי” הוא ספר מרתק ומהפנט בכתיבתו, יש בו מתח שגורם לקורא מנעד של רגשות, מכעס עד חמלה ועצבות.
הספר מצטרף לשורת ספרים משובחים שקראתי. בספרית הפועלים הגדירו אותו “חד פעמי” אני מצטרפת בחום להגדרה זו. הוא חד פעמי, אך אינו חד קריאה, יש בכוונתי לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו.
למרות סגנון הכתיבה המיוחד שלו, אני ממליצה לכם לרוץ לקרוא אותו. זה האסקפיזם של ימנו. אין בו כלום ממה שסביבנו.
הבנתם נכון, המלצה חמה חמה.
אופי,רומן על אב ובן, פ’ בורדוייק
מהולנדית, רן הכוהן
ספרית הפועלים 2023
הלוואי היתה לי קונכיה – דפנה שן
מי ייתן תפילה להשבת החיילים, החטופים והמפונים במהרה.
ספר שירים אישי מרגש. ספר יפיפה במילותיו וצילומיו המרהיבים.
הספר הגיע אלי לראש השנה. קראתי, נפעמתי, אהבתי, אלא שהיום הארור שהגיע, נטל ממני את כל מילות היופי על הספר הנפלא הזה.
ספר השירים “הלוואי היתה לי קונכייה” מצטרף לאחיו, “בצד הלא נכון של הלילה” שני אחים משובחים ומיוחדים.
ספר שירים כל כך בשל שמצליח לגעת, חודר אל מתחת לעור עד ללב, שם הוא מתיישב וחוזר אל העיניים הדומעות.
דפנה משוררת עכשווית בעלת קול ייחודי אישי. היא מצליחה להעביר את החוויות הפרטיות שלה באמצעות מילים מצוירות ובאמצעות מלוא החושים.
השיר הפותח נקרא “אודיסיאה” זהו מסע אישי פנימי שלה אל עצמה ועל עצמה.
שיריה של דפנה הם אישיים ואוניברסליים, כל אחד מוצא את עצמו בין המילים והרגשות ובזה יופיו וכוחו של הספר. בספרה זה פונה דפנה יותר לעצמה ולמהות האישית שלה. כמו שם הספר היא מתכנסת ומשתבללת. יש שירים שבהם היא פונה לעצמה ויש שירים שהיא מרחיקה עצמה והפנייה לעצמה הופכת את השיר להכללה, שיר לכול מי שקורא אותה.
בעזרת מילים שנבררו כמו פניני הים, דולה דפנה ויוצרת צירופים מיוחדים. “הלילה ענד תכשיטיו.” “בדל ירח נבוך וכוכב.” תיאורי היומיום שאנחנו לא מתפנים להביט בהם הופכים לניצוצות יופי תחת העט של דפנה.
אהבתי את המסר של השירים, שירים על קו התפר, אין שחור או לבן, יש גוונים, יש משחק של גבולות בין אור לחושך, בין תקוה אולי ליאוש. ״ בין מעקה למועקה מפריד קו דק מאוד.״
בשיריה היא מעלה לעצמה שאלות פילוסופיות על פניו מתפקדת כמו כולנו, אבל מוצפת שאלות קיומיות “ממתינה לתשובותי״
הטבע משמש תפקיד חשוב בשיריה וגם בחיי היומיום שלה. דפנה נולדה בקיבוץ רמת יוחנן, הקיבוץ צרוב בדמה גם אם היא מנסה להרחיקו. כיום היא גרה ביישובי גדרות בנוף של שלווה בין מטע של עצי רימונים אדומים. הטבע בשיריה הוא מטונימי לתחושות ״ השמש כאן שוקעת…גם כשליבי חשוך״
אבל הפסטורלי נראה שביר, כי משהו יכול לקרות ולהפר את האיזון והיופי. ״פתאום ציפור, בשלוותם של היודעים לעוף.״
השירים של דפנה בייחוד הקצרים מלאים ברגשות שירים קצרצרים ומלאים. במעט מילים היא מכילה עולם שלם. לדוגמה
״כמו שזה נראה כרגע
לא קל למצוא מילים. פשוט אצייר
שני קווים
מקבילים.״
אהבתי את השיר “למה נבהלת כל כך”, מרגישה שנכתב עלי. “למה נבהלת כל כך מכך שלא עשית היום דבר. לא אמרת, לא סידרת, לא יצרת….”
כל שיר באסופה הוא עדין ומתאר את שברירות הרגע, את החשש מנפילה מהתנפצות, אבל עם החשש יש תמיד ידיעה ש “מצולות היום אולי הן הרקיע של מחר. כדאי לך לגדל כנפיים.”
דפנה מפלרטטת עם המילים והמילים הנרדפות, פורמת משמעות ואורגת משמעות חדשה, לא רק עם המילים היא מפלרטטת אלא גם עם המצלמה. דפנה היא צלמת מחוננת ומוכשרת, גם בצילומיה היא מצליחה לתפוס את הרגע השברירי של החיים. הספר מלווה בצילומים ייחודיים ורגישים של דפנה.
העריכה של טל ניצן נהדרת, טל ניצן, משוררת, סופרת, מתרגמת אהובה עלי מאוד. היא ערכה את השירים ביד הרגישה והייחודית שלה.
ספר משובח.
אהבתי מאוד את השיר החותם את הספר. שיר שמחזיר אותנו לשיר הפותח “אודיסיאה” ובכך יוצר מחזוריות אינסופית של היקום.
צילומיה של דפנה כל כך פיוטיים שתמיד מצליחים לגרום לי להשראה. הפעם שרבטתי את קרקעית הים.
תודה לך דפנה יקרה שנתת לי מקום להשתבלל איתך בקונכייה.
הלוואי היתה לי קונכיה, דפנה שן
עריכה, טל ניצן.
צילומים, דפנה שן.
קתרזיס ספרים, 2023
סיכום הספרים המתורגמים שקראתי בשנת 2023
איך מסכמים את השנה?
במילה אחת אסכם את השנה האזרחית 2023 – לכי.
זו היתה שנה אחרת, לא קלה, מורכבת בלשון המעטה ובעיקר מאתגרת. שנה של מחאות, שסע, מחלוקות וסיומה היה בשבעה באוקטובר. לא אוסיף במילים שכולנו יודעים.
שנת 2023 אני משחררת אותך מאיתנו, לכי לדרכך.
בואי בשלום שנת 2024 הביאי איתך רוגע, אחווה, שלוה, אחדות ופריחה.
מאחלת לנו שהשנה הבאה עלינו תהיה טובה ומיטיבה, שהחטופים, החיילים, והמפונים ישובו בשלום. שמדינתניו תדע ימים של רוגע ואחדות, כי “אין לנו ארץ אחרת.”
גם השנה, לאה גולדברג
כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא
וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר.
כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת,
מַלְבִּין הֶחָצָב וּמַזְהִיב הֶהָדָר.
כָּל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב
לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחֲוָה וְשִׂנְאָה.
יֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק טוֹב – גַּם הַשָּׁנָה.
בחודשים האחרונים חשבתי שהקריאה תהיה לי למפלט, לצערי לא. קראתי את אותו מספר הספרים שאני רגילה לקרוא. ובכל זאת עדיין הספרים נשארו עבורי מקום לנחמה, בריחה.
שוב, כמו בכל הזדמנות אני מודה לכם קוראי הבלוג על קריאתכם אותי, על החום והאהדה שאתם מרעיפים עלי.
תודה.
קשה לבחור מתוך השפע את הספרים המועדפים עלי.
כיוון שזהו סיכום שנה לועזית לפניכם רשימת הספרים המתורגמים הטובים שקראתי.
כמו תמיד, רשימת ההמלצות אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.
לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.
המטבח האנגלי של מיס אלייזה, אנאבל אבס
מאה השנים של לני ומרגו, מריאן קרונין
פינלי דונובן מחסלת, אל קוזימנו
אישה בים, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס
טרילוגיית קופנהגן, טובֶה דיטלבסן
החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו, דומניקו סטרנונה
יצורים נבונים להפליא, שלבי ון פלט
אופי,פרדיננד בורדוייק אופי, הסקירה שלי על הספר
ארמון הנייר – מירנדה קאולי הלר
כולי תפילה לשובם במהרה של החטופים, החיילים והמפונים בשלום.
“.השקרים מתחילים בגיל צעיר. אבל גם החלומות והתקוות והסיפורים”
הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. נשמע נהדר, אז למה הם לא ביחד?
סוד ושקר מפריד בין זוג האוהבים. זהו הסיבוך של החיים שאינם אגדת “חיים באושר עד היום הזה.”
הסיפור מתרחש בהווה, יום אחד, 24 שעות בחייה של אלינור. היום מתואר לפי שעות היום ומתקדם, ההווה חוזר לעבר ומחולק לפי שנים בסדר ליניארי.
אלינור המכונה אֶל מספרת את סיפור האהבה שלה לג’ונאס ואת סיפורה של משפחתה. זוהי סאגה מסועפת שמעמידה במרכזה את השאלה, האם הבחירות שלנו הן הנכונות, ומה היה קורה אילו היינו בוחרים באפשרות אחרת.
הסיפור מתרחש בקייפ קוד בין שפת האגם, לאוקינוס, מקום משופע בנוף פסוטרלי ופראי. מקום שאליו חוזרת המשפחה שנה אחר שנה. סבה של אֶל בנה את המחנה על רצועת החוף, בכוונתו היתה להשכיר את הבקתות בקיץ. מבחוץ הבקתות נראו חסונות, אבל הקירות הפנימיים בגלל מחסור בכסף נבנו מקרטון זול ושימושי, לכן הוא נקרא ארמון הנייר. בכל שנה נראה שהבקתות עוד רגע יתפרקו. השם הוא מטונימיה לאלינור, מבחוץ היא חזקה ובפנימיות שלה היא רגישה.
אֶל מספרת את סיפורה בגוף ראשון, היא מתחילה את סיפורה מסבתה ואמה, נשים שנישאו והתגרשו. סבתה התגרשה שלוש פעמים, אמה הגרושה אינה סובלת את הנשים, שמאפשרות לגברים להתעלל בן. ” במשפחה של אמא, גירושים הם סתם מילה בת שבע אותיות — אותיות שאפשר להחליף בקלות במשעמם לי או בחוסר מזל.” אֶל מתארת את חייה מגיל צעיר עד לנקודת הפתיחה של הרומן שבו היא בת חמישים, נשואה ואמא לשלושה. אֶל מתעוררת בבוקר לאחר לילה סוער שבו בילתה עם ג’ונאס אהוב נעוריה, גם הוא נשוי. אהבתם לא מומשה ובטח שלא קיום יחסים. אל וג’ונאס הכירו במחנה “ארמון הנייר” היא היתה נערה והוא צעיר ממנה. הם הופכים לחברים קרובים, ג’ונאס אוהב אותה עד כלות, אלא שסוד מפריד בינהם. אירוע טראומטי שילווה את שניהם יאחד אותם וגם יפריד בינהם.
“אבל זה מה שאנחנו עושים כבר שנים. אנחנו גוררים את העבר מאחורינו כמו משקולת — עדיין קשורה אבל רחוקה מספיק כדי שלא נצטרך לראות אותה, לא נצטרך להכיר בגלוי במי שהיינו פעם.”
אֶל וג’ונאס נפרדים בגיל צעיר, הוא נעלם מחייה, אך לא מחלומותיה והיא אינה מוצאת את עצמה בעולם. היא נודדת עד לונדון ומכירה את פיטר הגבר המושלם מידי (אם תמצאו אותו, גלו לי). הם נישאים. אֶל סוחבת על גבה את הסוד שבעקבותיו מקבלת החלטות. לו היתה משתפת את האנשים הקרובים אליה, אולי חייה היו אחרים.
“אני חושבת על ההחלטות שקיבלתי — אלה שכל חיי הסתתרתי מהן. ההחלטה של ג’ונאס ושלי ביום הסוער ההוא. ההחלטה שלי להסתיר את הסוד מאמא. אילו היה לי אומץ לגלות לה — לתת לחיים שלה לקרוס ולא לשלי.”
שנה אחר שנה הם חוזרים לארמון הנייר “כמו יונת דואר נאמנה.” ג’ונאס גם הוא מגיע ומשתלב בחיי המשפחה כחבר טוב.
האם אל וג’ונאס יממשו את אהבתם אחרי אותו הלילה? הסופרת בנתה בדרך חכמה ומתוחכמת את העלילה. היא שזרה זמנים שונים באופן ליניארי ובאופן מופרד. הקורא צריך להיות מאוד מרוכז כדי לעקוב מתי מתרחשת העלילה. ההתחלה והסיום הם כמו מעגל ויש נקודות מפגש בין הזמנים מה שמשאיר אצל הקורא סיום פתוח במובן של יהיה או לא יהיה?
התחלתי לקרוא את הספר, התחלה היתה קשה לי, יותר מידי הטרדות מיניות והתעללויות. חשבתי לוותר, מזל שיש חברים, במקרה הזה חברה טובה, לי-את הלר (שם משפחתה זהה לשם הסופרת, אך אין ביניהן קשר, פרט לזה ששתיהן מוכשרות בעולם הקולנוע.) שטעמנו זהה, ואני סומכת עליה בעיניים עצומות ואוזניים פקוחות. היא המליצה לי להמשיך וכך עשיתי, המשכתי ולא הפסקתי.
“ארמון הנייר” הוא ספר סוחף על בחירות, על פחדים, על ויתורים, על החמצות. יש בו תיאורי טבע נפלאים המשתלבים באישיותם של הדמויות. יכולת התיאור של מירנדה קאולי הוא מופלא, היא מציירת את המקומות, את הפרטים הקטנים שמרכיבים את השלם לכלל תמונה צבעונית ומוחשית.
למרות כמה חולשות בעלילה ובהבנת הדמויות,הספר קריא ואי אפשר להניח אותו. וזו נקודה חשובה בימים אלו.
אזהרה, יש בספר תיאורי אלימות והתעללות מינית.
מבין כל הדמויות אהבתי את פיטר המושלם, ובעיקר את השיחות בינו לבין אמה של אֶל שהפיגו את המתח במחנה.
“ארמון הנייר” הוא ספר הביכורים של מירנדה קאולי הלר, לשעבר סגנית נשיא וראש מחלקת הדרמה ב- HBO אשר תחת ניהולה הופקו הסדרות. “הסופרנוס”, “הסמויה”, “עמוק באדמה”. מקצועה זה מאוד ניכר בספר, היא מקדישה רבות לשיחות שלא תמיד היו חשובות או שקידמו את העלילה.
ארמון הנייר, מירנדה קאולי הלר
מאנגלית, טל ארצי
הוצאת תכלת, 2023
סיפורה של משפחה טובה – רוזה ונטרלה
סיפורה של משפחה טובה – רוזה ונטרלה
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
לפני זמן קצר יצא הספר לאור בעברית. מיד חשקתי בו ורציתי אותו כאן ועכשיו. מי שאוהב ספרים כמוני מכיר את התחושה, לא משנה שיש לי 150 ספרים ממתינים באייפד ועוד מספר זהה על המדף. הייתי חייבת את הספר הזה לקריאה בשבת. וכך מצאתי את עצמי ביום שישי מתרוצצת מחנות לחנות. רשת אחת “ברוגז” עם שוקן בשנייה לא היה, חיפשתי עד שמצאתי.
מה שמשך אותי לקריאה היתה העטיפה של הספר. ציור נפלא, (חבל שלא ציינו את שם הצייר) לפי תמונה של אנדרי נקראסוב. אם מתבוננים בכריכה ניתן לראות את משיכות המכחול העוצמתיות.
השם “סיפורה של משפחה טובה” מסגיר שיהיה כאן סיפור, ורומז שהמשפחה טובה כנראה בדרכה שלה. סיפור על משפחות טובות הוא משעמם.
מעבר לסיפור המשפחה זהו סיפור על גורל והאם ניתן לשנות אותו. האם האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
מאריה גיבורת הספר נוטלת על עצמה תפקיד לספר את סיפור משפחתה, סיפור השכונה וסיפור העיר, שבה נולדה וגרה. זהו סיפור עצוב. הסיפור מסופר דרך עיניה של מאריה מגיל צעיר עד בגרותה, והעיניים שלה רואות הכל, את העוני, את האהבה, את הפשע, את החמלה.
מאריה נולדה בבארי, עיר בדרום־מזרח איטליה על שפת הים האדריאטי, במחוז פולייה, כשהים מלווה אותה.” כשהים משמיע את שאון השטן, האדמה מתקוממת. אמרה סבתא אנטונייה.” ואכן הים הוא דמות נוכחת בסיפורה של המשפחה, הים מביא פרנסה, הים מקרב ומרחיק, הים הוא תקוה וגם אסון.
זהו סיפור התבגרות של נערה השונה מאנשי השכונה. נערה שרוצה להיות אחרת. סופיה לורן היא דמות מודל לחיקוי לא רק בזכות יופייה, אלא בזכות אופייה ואישיותה והנשים החזקות שהיא מגלמת.
מאריה שחומה, פראית בעלת התנהלות זועפת ומחוצפת, שירשה מאביה. סבתה מכנה אותה מָאלָאקַרנֶה, זרע מקולל. סבתה אומרת לה ש”הכינוי אינו רע, את צריכה לשלוף אותו כשצריך, הכוח הזה ישמש אותך כשצריך”. ואכן כך. היא משתמשת בו, כשהיא נפגעת או נלחמת על צדקתה. אביה מחנך אותה לשמור על עצמה “תמיד תסתערי ראשונה ותתקפי כמו שניים.”
מאריה נולדה אל העוני והבורות, אביה, דייג, בן דייג, גבר נאה הנקרא בפי אנשי השכונה טוני קרטיס, איש קשוח ופטריארכלי שבני משפחתו פוחדים ממנו. אמה, אשה כנועה הפוחדת מבעלה ומנסה לעזור בפרנסת המשפחה. למריה שני אחים גדולים שונים אחד מהשני. שלושתם ישנים באותה המיטה.
כמי שגדלה אל תוך עולם העוני והפשע של השכונה היא כמו פרח בר המנסה לשנות את מסלולה. היא דעתנית, עקשנית בעלת תכונות פמיניסטיות. היא אינה מעוניינת להינשא ואינה רוצה להיות תלויה באיש, כמו אמה וכל הנשים שסביבה. מגיל צעיר היא תוקפת את חבריה מילולית ופיסית. בבית הספר היא מתגלה כתלמידה מבריקה מוכשרת בכתיבת חיבורים וטובה באיטלקית למרות ששמעה סביבה דיאלקט.
וכמו בכל סיפור התבגרות יש גם אהבה, אהבה של רומיאו ויוליה.
הספר מחולק לפרקים, אבל לטעמי הוא בעל שני חלקים. החלק הראשון מתאר את ילדותה של מאריה. מאריה מכניסה אותנו אל השכונה שלה, מתארת את הרחובות והבתים בדיוק מפליא. היא מכניסה אותנו לביתה. תיאורי הנוף, תיאורי הטבע והשכונה נפלאים, כמו ציור של צייר מיומן, שיודע מה עליו להבליט ואת מה לטשטש. אבל משהו בחלק הזה לא עבד, אולי בגלל הדיבור האינפורמטיבי, אולי כי קראתי כבר סיפורים על ילד פרח בר שנולד במקום שאינו מיטיב עימו. מה שכבש אותי בחלק הראשון היו תאורי הנוף, השכונה, הבית ולכן המשכתי.
החלק השני סוער יותר, הצליח להגביה את העלילה וליצור מתח. סיום הספר אינו ברור והשאיר לי טעם לא טוב. “בשנים שיחלפו אעריך את האירועים שאירעו בחיי באותה תקופה כדבר מה הכרחי, עד ששכנעתי את עצמי שדבר לא קרה במקרה. אלא הכל היה חלק מן הגורל שתוכנן מיום לידתי.” זוהי האמונה של אנשי המקום, יש גורל והוא בלתי נמנע, כמו שאומרת המכשפה של הכפר “כשמשהו עומד להשתבש אין שום דבר שיכול למנוע את זה.”
קראתי את הספר ביום אחד, החלק הראשון אכזב אותי ולא עמד בציפיית מירוץ הרכישה. החלק השני יותר ריתק אותי. הסיום שאינו ברור הפריע לי, ציפיתי לדעת עליה בהווה הסיפורי, שכן היא מספרת את סיפורה מנקודת מבט רטרטספקטיבית. מאריה בחרה לסיים את סיפורה בנקודת ההתבגרות ולהשאיר את הקורא עם סיום פתוח.
על גב הכריכה כתוב “נהדר לאוהבי הסדרה הנפוליטנית.” אי אפשר להשוות בין שני הספרים, לטעמי הסדרה הנפוליטנית טובה בהרבה מהספר. בספר הרבה נקודות דמיון בינהם, מה שקצת הכעיס אותי.
ספר קולח, קריא, ממליצה בהסתייגות.
סיפורה של משפחה טובה, רוזה ונטרלה
מאיטלקית, אספיר בלה מילמן
הוצאת שוקן, 2023
תמונתו של הצלם אנדרינקראסוב
רביעיית מיתרים, יצירה מוסיקלית ספרותית של אנה אנקוויסט
רביעיית מיתרים, אנה אנקוויסט
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
לפני שנים ישבו להם חברי רביעיית מיתרים בכניסה לגן העיר וניגנו יצירות קלאסיות. הנגינה שלהם היתה מושלמת, מתואמת. בכל פעם שחלפתי על פניהם הרהרתי לעצמי ,ודאי הם מתכוננים לחזרה לקונצרט, הם היו פשוט מושלמים. הם היו שקועים בפריטה על המיתרים כאילו אין עולם מסביב. אותי זה תמיד היפנט.
“הספר רביעיית” מיתרים הזכיר לי אותם בחיוך.
אנה אנקוויסט טווה בעזרת מוסיקה פנימית עלילה שהיא יצירת מופת (שם של ספר שלה). ארבעה חברים נגני מיתר חובבים מתכנסים לנגן, לפעמים להנאתם לפעמים כחזרה לאיזו הזמנה שקיבלו.
קרוליין נשואה ליוכם, שניהם איבדו את ילדיהם בתאונת אוטובוס של בית הספר. קרולין פרשה מהמוסיקה בגלל ההבנה, שאין בה פרנסה ולמדה רפואה. היא רצתה ביטחון, כסף, משפחה, רצתה לעשות משהו שיביא תועלת, שיכירו לה תודה על כך.ועדיין המוסיקה בשבילה היא הכל, משהו שאי אפשר בלעדיו. כיום היא רופאת משפחה במרפאה ואינה מרוכזת או מסוגלת למלא את תפקידה. היא מרגישה רגשות אשמה על מות ילדיה ואינה מוכנה לוותר עליהם, כי היא זקוקה לאבל.
יוכם, נשוי לקרולין הוא מתקן ובונה כינורות, העבודה היא זו שמחזיקה אותו, לולא הכינורות והוויולות החולות שמובאים אליו להבריא היה אבוד. מנהל איתם יחסים אנושיים, מדבר, ממלמל אליהם. קשה לו עם השינויים בעולם “היום הכל משתנה וגורם לך להיות זקן מוקדם יותר.”
הוא היה רוצה לשקם אותו, את קרולין ואת נישואיהם, ומציע לה להצטרף לקבוצת תמיכה. היא מצידה מבטלת את הרעיון, כי האבל שלה הוא פרטי.
הלן אחות במקצועה ועובדת במרפאה עם קרולין, הן חברות. הלן נשואה, אמא לשלושה בנים, שמנה, לא נוח לה עם זה. היא לא היתה יודעת מה לעשות אם היתה כינור ראשון, אבל היא יודעת להרגיש במדויק את כוונתו ולתמוך בו. כזו היא לאורך כל העלילה. תומכת, מכילה, בעלת חמלה ועוזרת. היא משתתפת בסדנת כתיבת מכתבים לאסירים.
הוחו, גר בסירה שבה הם מתאמנים. גרוש ואב לבת קטנה. מנהל מה שהיה בית המוסיקה והיום הפך למרכז. הבניין כנראה יימכר, והוא יפוטר. עכשיו הוא חושב מחשבות קיומיות, מה יהיה על העולם, החברה מה ייקרה לבתו בעוד 15 שנה בעולם מאיים, חסר רחמים, אלימות.
מחוץ לרביעייה ושייך להם הוא המורה הקשיש, פן-אלסט, שהולך ומזדקן ונאחז במוסיקה. הוא עדיין מעביר שעורי נגינה לקרוליין.
יחד הם מהווים הרכב מוזיקאלי בעל מוסיקה פנימית ייחודית.
את מפגשי הנגינה שלהם הם עורכים בסירת המגורים של הוחו, ובסירה נדחסים לא רק נגני המיתרים והחברות ביניהם, אלא כל העולם החיצוני, צער, כאב, בירוקרטיה, פשע, ביקורת חברתית, פוליטיקה מהגרים.
והעלילה כמו אות ואות תו ותו מצטרפת למוסיקה שהולכת ומתעצמת עד לפרק הסיום. ממשפט הפתיחה ועד לסיום הייתי דרוכה, צרפתי כל פרט כדי לנסות לנבא את הסיום, כי הרי על גב העטיפה כתוב שזה מעין מותחן.
זה לא מותחן, יש בו מתח. לאורך העלילה מרחף איום, מרחפת פצצה דוממת שעוד רגע תתפוצץ, והפצצה אכן מגיעה.
אנה אנקוויסט אינה מספרת רק עלילה היא נוגעת בנפשם של הדמויות כל אחד ורגישותו. הזוגיות של קרולין ויוכם נגעה ללבי, המתח האשמה המצוקה שהם חווים כזוג לאחר אובדן ילדיהם קרע אותי. הלן שרוצה להיות בסדר עם כולם ולדאוג לרווחת האחר תמיד, הוחו שמחפש את עצמו. והמורה המזדקן החושש לעצמו בעולם מנוכר שסביבו. אנה אנקוויסט גם מספרת את עצמה,היא למדה נגינה ונשואה לצ’לן, למדה פסיכולוגיה. אנה ובעלה איבדו את בתם בתאונת דרכים.
כל דמות היא תו ביצירת רביעיית המיתרים, תו שנותן מכלול אנושי שלם, אך מעל לאנשים הפרטיים מותחת אנה אנקוויסט ביקורת חברתית על קפיטליזם, שינוי יעוד, בירוקרטיה מתמשכת, בעיית מהגרים והשתלבותם בחברה והפשע מרחף מעל. והכל כתוב כמו מוסיקה הרמונית מושלמת.
ממליצה.
רביעיית מיתרים, אנה אנקוויסט
מהולנדית, רן הכהן
הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023
הקוסם – ספרו רחב היריעה של קולם טויבין
הקוסם- קולם טויבין
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
את הספר “הקוסם” אני מכתירה מבחינתי כספר השנה. אחד הספרים המצוינים שקראתי, ספר שמחוויר את כל הספרים האחרים.
רובנו ואוהבי הקריאה כמוני מכירים את הביוגרפיה של תומאס מאן ואת יצירותיו הנפלאות, בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה דוקטור פאוסטוס, יוסף ואחיו. אז מה הייחוד של קריאת ביוגרפיה שנים אחרי שנפטר, ואחרי מאמרים רבים שקראנו על חיו?
התשובה במילה אחת – הכתיבה.
קולם טויבין קרא לספר “הקוסם”, כינוי שילדיו של תומס מאן הצמידו לו והוא דבק בו, אני אומרת, שקולם טויבין הוא הקוסם. 416 עמודים מהפנטים שאי אפשר להניח.
בכתיבה צבעונית, מדויקת ומפורטת קולם מפיח חיים בתקופה ודמויות. מצייר תקופה שדעכה, תקופה של תרבות, נימוסים, הקפדה על פרטים ומוסר.
קולם טויבין חקר ובדק את תולדות חיו של מאן ברמה קפדנית ודקדקנית, שגרמה לי לחווית קריאה מיוחדת. הרגשתי כבת משפחה, או בת לוויה שחייה עם הסופר. כמי שמעריצה סופרים ומשתוקקת לבלות במחיצתם, כדי לעקוב אחר התנהלותם ולהבין “מנין נחלו את שירתם”, הרגשתי בקריאה, שאני כמו זבוב על הקיר, שבוחן את התנהלותם ברמה יומיומית ומחשבתית.
תומאס מאן מגדולי הסופרים, שהעניק לנו ספרות נפלאה גדל בבית אריסטוקרטי ועשיר. אביו היה איש קפדן, סוחר אמיד וקונסול, אמו הגיעה ממשפחה אמידה וניהלה בית של תרבות, נגינה, קריאה.
אביו השמרן לא טיפח את נטיותיו האומנותיות, להפך הוא ציפה ממנו, שימשיך את דרכו במסחר. תומס לא נטה לעסקים, הסתיר מאביו את רצונו להיות סופר ומכל הסובבים אותו את נטייתו המינית. אחיו היינריך מודע לאחיו ומזהיר אותו שלא יסתתר תחת תחפושת. לאחר מות האב מאבדת המשפחה את נכסיה. האם מצליחה לסדר לו עבודה בחברת ביטוח ושם הוא כותב בסתר את סיפוריו. בהמשך תומס ואחיו הופכים לסופרים שהיריבות ביניהם אינה נסתרת. תומס מאן זכה בשנת 1929 בפרס נובל לספרות על ספרו “בית בודנברוק”, ספר בעל יסודות ביוגרפים של משפחתו.
תומס הופך לסופר מוערך ומפורסם בארצו ובאירופה. למרות נטיותיו המיניות הוא נושא לאשה את קטיה, בת למשפחה יהודית מתבוללת ונולדים להם שישה ילדים. ילדיו, אריקה מאן, קלאוס, גולו היו סופרים גם כן. בניגוד לאביו תומס מאן מטפח את כישוריהם האומנותיים.
כשהיטלר עולה לשלטון תומס כבר כתב יצירות מופת, “מוות בוונציה”, “הר הקסמים” ” יוסף ואחיו” הופך בין רגע תומאס מאן מסופר, שכולם רוצים להיות במחיצתו לסופר שנמנעים ממנו. בזמן עלייתו לשלטון של היטלר נמצא תומס מאן מחוץ למדינתו ואינו שב אליה. הוא חרד ליומנים שהקפיד לכתוב שנשארו בכספת מאחור, חרד שהגרמנים ישימו את ידם עליהם, ויגלו את מחשבותיו על נטיותיו המיניות.
קולם טויבין חושף את מקורות הכתיבה של תומאס מאן. תומאס מאן היה סופר קפדן בעל סדר יומי ומשמעת כתיבה יצירותיו נשענות על הביוגרפיה הפרטית שלו . “מוות בוונציה” נכתב כשנסע לוונציה. במהלך הנסיעה הוא חושב על סיפור שבו הגיבור יהיה בדמותו של מאלר, או היינריך או הוא עצמו. הוא נחשף ליופי ולתשוקה. תומס התלבט אם להפוך את מושא התשוקה לנערה צעירה ואז הבין שהוא יישאר במסגרת הטבעית והלא דרמטית והבין שעליו לכתוב על נער. מבט של גבר מזדקן על נער צעיר, שמועות על כולירה בנאפולי הביאו אותו לחשוב על מגפה בסיפורו.
טובין בחר לפתוח את הספר בסצנת מסיבה שהיא למעשה מקבילה לסצנת הפתיחה של “מוות בוונציה”.
“הר הקסמים” נכתב בעקבות שהותו בבית מרפא של אשתו ושלו. יצירת מופת על זמנית. שם הספר מתכתב עם כינויו של מאן, הקוסם.
“הקוסם” הוא רומן רחב יריעה המתאר תקופה דרך חיו ועיניו של גדול הסופרים. הקוסם הוא כינוי שנתנו לו ילדיו על כך שיש לו כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוחות רפאים. “אבא הוא קוסם” תואר שדבק בו. זהו רומן המשרטט באופן מדויק ומרתק את דמותו של סופר רב פעלים, שהכינוי הולם אותו בכמה רבדים. הוא קוסם של מילים, וקוסם של רגשות שמצליח להסתיר את נטייתו המינית, בדיוק כמו שאחיו אמר לו כשהיה צעיר.
למרות שהספר גדוש בפרטים רבים, לפעמים יתר על המידה, עדיין הוא ריתק אותי ולא יכולתי להניחו מהיד. הכתיבה המדויקת של טובין, הירידה לפרטי הרגשות הכניסה אותי אל מוחו של גדול הסופרים. תיאורי החברה, היחס לנשים והשינוי שחל במהלך המלחמה. יחסיו המיוחדים עם אשתו , למרות שידעה על נטיותיו המיניות, שלא מומשו בפועל היא העריכה אותו כאדם, כבן זוג, וכסופר. היתה ביניהם התאמה מושלמת, להתקנא. תיאור מערכות היחסים הסבוכות של תומס מאן עם ילדיו מגלה את אופיו. בנו הצעיר מגלה ביומני אביו את מה שהוא חושב עליו, מה מוביל אותו לשים קץ לחיו. במשפחתו של תומאס מאן יש היסטורית התאבדויות.
ביוגרפיה מציאותית הכתובה כסאגה משפחתית רחבת ירעה. סיפור אנושי של סופר ענק. שמחתי שיכולתי לחיות במחיצתו ימים ולראות את עולמו דרך עיניו, על מנת להבין מניין שאב את מקורותיו הספרותיים.
יצירת מופת מתגמלת קריאה.