שנה טובה ומבורכת, שנת תשפ”ד

שנה מורכבת ,מאתגרת ומלאת שינויים עברה עלינו. מקוה שכל אחד מצא נחמה,כמוני, בקריאת הספרים.

מאחלת לכולנו שנה טובה ,מלאת עיניין בספרות,שנמצא זמן לקרוא ספרים, שנתלבט רק בין בחירת הספרים, נתחבט עם עצמנו והסביבה האם הספר היה טוב, מעניין, מרתק.

אני מאחלת לכם שנה טובה, שנת אושר, הנאה, נחת,שנה מלאת עניין וסקרנות.כמו בכל שנה אני מודה לכם, קוראי הנאמנים, על הקריאה שלכם בבלוג, על התגובות החמות שמציפות את ליבי.

לפניכם חמישה ספרים מומלצים לקריאה. הם אינם מדורגים, אלא מופיעים לפי סדר הקריאה שלי.

לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי עליו בבלוג.

שנה טובה.

 

גופת גבר לא מזוהה, יובל שמעוני, הוצאת עם עובד.

לילי לא כלה,דורון שנער, הוצאת כנרת זמורה., 

אל תקרא לי אום כולתום, יוכי שלח, הוצאת עם עובד

נדודים, אולגה טוקרצ’וק, הוצאת אחוזת בית.

טרילוגיית קופנהגן, טובֶה דיטלבסן, הוצאת עם עובד

 המלצות נוספות  לספרי מקור  ממולצים שיצאו השנה לאור, ניתן לקרוא כאן.  המלצות לשבוע הספר תשמ”ג

תקוה, אמא של זמירה, גיבורת הספר אומרת כמעט בכל משפט “יא ראב.” לאורך הקריאה שמעתי את עצמי ממלמלת “יא ראב” מספר רב של פעמים. “יא ראבי איזה ספר, יא ראב זה היה בדיוק כך.” התחלתי את הספר בטיסה וכל מה שרציתי בהמשך היה לגנוב דקות קריאה. למה? הספר ריתק אותי, החזיר אותי במנהרת הזמן אל ילדותי כילדה בת עשר ממרכז חולון. החזיר אותי לימים שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים.

היו אלו ימים של מריטת עצבים, שקי חול נערמו בכניסה לבתים ובמקלטים, לא בכל הבתים היה מקלט. מקלטי הבתים הוכנו למלחמה, מזרונים ספסלים ג’ריקנים של מים הונחו לאורך הקיר,  חלונות הבתים הודבקו בניר דבק ובבריסטולים שחורים, מנורות המכוניות ופנסי הרחוב נצבעו בכחול כהה. האפלה קראו לזה. לנו הילדים הוצמד פתק שבו נכתב שמנו וכתובתנו, לא יודעת מה עלה בראשן של האימהות, פחדו שניפול בשבי. ישבנו בחושך ושרנו “ירושלים של זהב” המלחמה פרצה ומיד הסתיימה. לא הספקנו להינות מתשומת הלב ומאין בית הספר וכבר הכל נגמר..

זו היתה חולון של זיכרונותי. חולון של הפילבוקס ,שכונת תל גיבורים, המשטרה ברחוב אילת, קולנוע רינה וקפה סבוי.

עלילת הספר נפתחת יום אחד לפני פרוץ המלחמה, בתחנת המשטרה בעיר  המתח גואה כפליים, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, רצח שני תוך חודש וכולם אומרים שחולון הפכה לשיקגו.

זמירה, גיבורת הספר  גדלה בשכונת תל גיבורים, היא עברה קורס בבית ספר לשוטרים והפכה להיות פקידה במחלקת החקירות בתחנה. זמירה ומירי  חברות בלב ובנפש, שתיהן הגיעו מהמעברה לשיכון דלת מול דלת, ונקראו יחד זמירי, כי לא נפרדו אחת מחברתה. כמה ימים לפני המלחמה נישאה מירי לרפול, רכז המודיעין של המשטרה, שידיו אינן נקיות. עכשיו רפול  נעלם. זמירה שרצתה להיות חוקרת ובמקום זאת היא פקידה שמתייקת, רושמת פרוטוקולים ומכינה קפה לוקחת על עצמה ללא ידיעת האחראים לחקור לאן נעלם רפול. כיוון שהימים הם ימי מלחמה ויש מחסור בכוח אדם היא מגששת, שומעת, פוקחת אזנים ולומדת את החומר. זמירה חושדת שמירי מסתירה ממנה. אבל גם לזמירה יש סודות שהיא אינה מגלה אותם ואינה מוכנה להתמודד איתם.

זמירה, אביה כינה אותה זמירה על שם אום כולתום הזמרת הכי גדולה בעולם שאמה מעריצה ושמועת כל היום. בילדותה קראו לה ילדי השכונה אום כולתום. עכשיו היא אינה מרשה לזומר, מפקד המשטרה לקרוא לה כך.  ״אני זמירה ונשארתי זמירה, אז אל תקרא לי אום כולתום, כי אתה לא יודע עליי שום דבר. שום דבר״.  לזמירה סודות רבים שהיא אינה מגלה לאף אחד, אבל לאט לאט הסודות נפערים.

הרומן פותח בחקירת היעלמותו של רפול, ברצח, בחשדות, אבל זהו אינו רומן מתח, למרות שהוא בנוי כעלילת מתח. הרצון לגלות מה הסיבה להיעלמותו של רפול לא היה מה שריתק אותי להמשך הקריאה. הופנטתי מבניית העלילה המקבילה, עלילה של חקירת הרצח ועלילת החקירה האישית של מירי וזמירה במקביל. שתיהן מתמודדות מול עצמן ומול הסיבות להווה של חייהן.

המספר, מספר דרך עיניה של זמירה בשפתה שלה את האירועים, זו שפה מהימנה, אמיתית, קולחת.  משפטים מתחברים ונארגים זה בזה. יוכי שלח מספרת את הסיפור דרך עיניהם של הדמויות, היא מצליחה להתאים לכל דמות את משלב הלשון המתאימה לה ובכך יוצרת מהימנות.

שיריה של אום כולתום המשובצים בספר הם כמו המקהלה היוונית בטרגדיה. הבחירה בציטוטים שמספרים את כאבה של זמירה ואת כאבה של האם מזכירים את הסברי המקהלה למה שהיה ונותנים את התקוה לעתיד.

זה אינו רק סיפור על העלמות ופתרון, זהו סיפור אנושי על חברות ושכנות בשכונה פחות טובה בחולון. שכנים שקובצו כעולים מכל קצווי העולם חולקים את ימיהם דלת מול דלת, מרפסת שצופה למרפסת השכנים. סיפור על מסירות וכאב, על מגדר של תקופה. תקופה של “פרחים בקנה ובנות בצריח.” תקופה שבה נשים היו פקידות ולא חוקרות למרות שעברו את אותו הקורס. “העולם כבר התהפך. גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירות? כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר.״  תקופה שבה נשים לא שלטו בגופן ונכנסנו להריון לא רצוי.  ויש שמועות על גלולות למניעת הריון, בספר אפילו יש שימוש, למרות שאיני בטוחה שבשנת 1967 היו גלולות בארץ.

סיפור אנושי וחם  על מסירות וחברות אמיצה, בין הנשים, בין מירי וזמירה ובין השכנות שדואגות אחת לשנייה, מבינות לב ללב. וכל זה על רקע מלחמת ששת הימים, המלחמה הקצרה ביותר ששינתה את המדינה.

כמו שציינתי המניע להעלמות של רפול אינו החלק הארי של העלילה, “המזל שלנו שכל זה קרה בדיוק על המלחמה והראש של כולם עכשיו בעננים, אז בוא נסגור. יאללה, בואו נסגור את הפרוטוקול״. לב ליבו של הספר הוא האנושיות שבו, הרצון להגיע לאמת הפנימית של כל דמות, הכוח להתעמת עם השדים האישיים שלך. היכולות לסלוח ולחמול.

ספר מעולה, חכם, מדויק. אי אפשר להניח אותו, אפילו בטיול בחו”ל.

אל תקרא לי אום כולתום, יוכי שלח

עורך, יובל שמעוני

הוצאת עם עובד, 2023

אוי לילי לילי, לא רק את הדמויות של הספר כבשת, אלא גם אותי הצלחת  להפנט. ניסיתי להבין מה יש בך שכל כך הוקסמתי ממך.

אביו של ניצן,  שאותו לא ראה מעולם, הוריש לו בצוואתו יומן, שכתב כל חיו וביקש ממנו לעבדו לספר ולהוציאו לאור, לפני יום הולדתו השבעים, שיחול לאחר מותו. סבתו אומרת “דווקא כשהוא מת הוא חוזר אלינו עם הצרות שלו.”

 פתיחה מסקרנת שכזו לא נתנה לי להניח את הספר, יצר המציצנות השתלט עלי, רציתי לדעת מה כתוב ביומן, מדוע ניצן לא זכה לראות את אביו ולו פעם אחת, למה האם מתנכרת לאב. גמעתי את הספר ביומיים.

ניצן  בן שלושים פלוס, רווק, בתול, גר עם אמו, סבו וסבתו בתל אביב, עובד בחנות טבע ומשלים לימודי הנדסת חשמל. ניצן בחור מופנם ובישן שממעט לצאת מעצמו ומהדירה.

נוח אביו של ניצן מרצה בפקולטה למשפטים, אמו נמלטה מאביו,כשהיתה בהריון עם ניצן ולא פגשה אותו יותר. סרבה לקבל ממנו כסף. הסתגרה בחדרה בבית הוריה וכמעט ולא יצאה מחדרה. אביו היה מאהבן של נשים רבות, או כמו שניצן מספר, התגלגל ממיטה למיטה. הוא נישא פעמיים לאחר גירושיו מאמו של ניצן. כל הנשים של האב המופיעות בספר נקראות על שם הפרח שושנה. ורד, אמו. שושנה אשתו. רוזי, אשה נוספת. רוז באום, עורכת הדין ורוזלין. סוזי שושנה ורוז הזכירו לי את המכשפות של “מקבת.” הנשים של אביו, כולן עם אותו השם,  אולי כי כולן סמל לאשה אחת.

הצוואה של אביו היתה לפרסם את היומן שלו. הוא לא הוריש לו ממון, רכוש, “רק עול”, כך טוען ניצן. ניצן מעלעל ביומן, הוא אינו קורא אותו בעיון, אלא עורך רשימות של שמות ומספר הפעמים שהם חוזרים ביומן. הוא שולח לכמה הוצאות לאור, ובזה חושב שסיים את חובתו לאביו שלא הכיר. אלא שהשם לילי החותם את היומן של אביו מסקרן אותו, הוא מרגיש שעליו לפגוש אותה, אבל איך יתראו אם אין בידיו לא שם משפחה, לא כתובת. ההחלטה לפגוש אותה מניעה אותו קדימה. הוא יוצא יותר מביתו מתחיל להתעניין בעולם החיצוני.

כיוון שיש בספר תפניות בעלילה, גילויים חדשים ומרעישים מה שיוצר מתח, איני יכולה לספר פרטים נוספים על מנת לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם. אני רק יכולה לגלות לכם שהעניינים מסתבכים, הנשים של נוח, אביו, חוששת ממה שכתוב עליהן ביומן, אביו מטיל עליו משימה, לא רק לפרסם את היומן, אלא משימה נפשית מורכבת.

הספר כתוב במספר קולות, ניצן המספר את סיפורו בגוף ראשון וקטעי היומן של אביו הכתובים כיומן בגוף ראשון. הדמויות מאופיינות כל אחת באופן שונה. דורון שנער מצליח להעביר את הדמויות באופן אמין, כל אחת מהדמויות  המספרות את עצמן מדברת בקול ובסגנון המאופיין לה. פרקי הרומן מלאים בהפתעות ומתח עם הרבה סודות ושלדים עם פחד שהסודות יצאו מהארון.

כקוראת הרגשתי כמו בספר מתח, מה יקרה בעתיד. האם היומן יתפרסם, מה יקרה לאימו במהלך האירועים. האם ניצן יפגוש את לילי ולמה לילי היא לא כלה. המון שאלות.

דורון שנער הוא סופר פורה ומרתק. הספרים שלו שונים אחד מהשני, בכולם נושא החיפוש אחר האהבה הוא המוקד, אך אופן הכתיבה שונה. בכל ספר הוא בורא עלילה אחרת במקום אחר. צורת דיבור הגיבורים, העלילה והרעיונות שונים אצלו בכל ספר. בעיניי זו גדולה של יוצר שאינו מייצר את אותו הספר, אלא מחדש ומפתיע. הכתיבה של שנער נהדרת העושר הלשוני שלו יוצרים חווית קריאה.

יש בספר קריצה ארספואטית.  היומן הוא כמו הספר  האם הוא אמיתי? בדוי? לאחר שנשלח להוצאות האם יזכה לפירסום. האם הקהל יאהב? האם ייעלם?

ניצן שעד היום היה כמו ניצן, בחור סגור ומופנם, פוחד מעצמו וחי מוקף בהגנת סבו סבתו אמו עובר תהליך של התפתחות והתבגרות ומניצן הוא מבשיל לפרח. זהו אינו רק ספר של תהליך התבגרות, זהו ספר על משמעות המשפחה הגרעינית, על כאב ופגיעה באהבה, על אמון, על חיפוש אחר האושר, ושאלת השאלות האם אדם יכול לכוון את גורלו או גורל האנשים שסביבו. מהי האמת ואיך מספרים אותה ואם מספרים.

ולא דיברנו על לילי. לילי פורצת לחיו ומשנה  מהלכים. לא רק הדמויות התאהבו בה, אלא גם אני,היא מקסימה, יפה, רעננה, פיקחית, יודעת לנהל עניינים עם “ראש על הכתפיים” כנה ורוצה רק לעשות טוב ולתת לצדק לנצח.

מספיק סיבות טובות כדי לקרוא את הרומן ליהנות ממנו ולהתאהב בלילי.

קחו הפסקה מהכל, פנו לכם זמן בימים אלו של ראשית הסתו, ותתענגו על ספר חכם ושנון עם תפניות בעלילה שעוצרות נשימה.

לילי לא כלה, דורון שנער

עורכת, תמר ביאליק

הוצאת כנרת זמורה, 2023

הרועה הטוב הוא ספר מהפנט שטובל בחום אנושי.

אני אוהבת ספרות איסלנדית, אני אוהבת גם את איסלנד המדינה והארץ ואני אוהבת את התרגומים של  משה ארלנדור אוקון. קראתי שני ספרים “צִלו של בּלדור” מאת שון , “שחפים בסופה” מאת  אינר קאורסון. בתרגומו ונשבתי באוצר המילים ובדיוקן.

 והנה הגיע אלי ספר שתורגם זה עתה על ידיו של משה ארלנדור אוקון. השילוש המובטח חשבתי לעצמי. ובכוונה אני משתמשת בביטוי השילוש, על כך בהמשך.

הספרים האיסלנדים שקראתי השרו עלי ערפל, ערפל מיסתורי וערפל של ענן וגשם, כזו היא איסלנד גם בקיץ. הכתיבה מאופקת, מסתירה ומגלה. מסקרנת ומפתיעה. מצומצמת ורחבה.

הנובלה “הרועה הטוב” קטנה ומצומצמת, אך מכילה עולם ומולאו. מכילה עולם חיצוני ועולם פנימי של הגיבור. תיאורי טבע מהפנטים ומוחשיים.

התקופה היא תחילת החודש של חג המולד, כולם מתכוננים לחג, כל אחד בדרכו שלו. בנדיקט בן 54 יוצא למסעו כמו בכל שנה במשך 27 שנים. הוא יוצא לאסוף כבשים תועות ולהחזירן אל בעליהם לפני הכפור הגדול. לפני שיקפאו במרחבי השלג. בנדיקט יוצא עם כלבו הפזיז לאו, שנקרא על שם האפיפיור ועם האיל הרציני, צור. המספר מכנה אותם השילוש.

בנדיקט רואה במסעו שליחות. למרות החששות שלו ממזג האוויר, מהסופה המתקרבת הוא ממשיך, אינו נכנע ואינו מוותר. הוא מבין שזו תכלית קיומו. 

וכך שלושתם יוצאים לדרך. שם הנובלה “הרועה הטוב” מיד מרמז על האלגוריה הדתית. ביהדות הרועה הוא האל “ה’ רועי לא אחסר” ובנצרות הרועה הוא ישו והכבשים הם העם. לכן טרם קריאת העלילה הקורא מבחין שזהו ספר בעל רעיון דתי. אבל לא רק.

זוהי נובלה  בעלת מסרים אוניברסליים, הטבע ויופי הבריאה המפעימים את האדם המתבונן בהם, נובלה על גלגל החיים, על נדיבות הלב והאמונה לא רק באל, אלא בכוחו ואמונתו  של האדם.

המסע של בנדיקט הוא אינו רק מסע פיסי לאסוף את הכבשים, זהו מסע אישי פנימי שלו. בנדיקט פוגש באנשים , חלקם מוכרים לו ממסעותיו בעבר, חלקם חדשים, יש ביניהם מבוגרים וצעירים. בנדיקט מעמיד את הזולת לפניו. בנדיקט מצטייר כאדם אנושי ורגיש. למרות שהוא יודע שהושטת העזרה שלו לאנשים שפגש בדרך תעכב אותו מהמטלה שלו הוא מוכן להושיט יד. למרות שהוא מכיר את תכונתו שהוא מושיט עזרה, למרות שאשת החוואי מבקשת ממנו לא להתפתות לעזור לאחרים, כי הוא יבזבז זמן שלא יחזור אליו. הוא אינו נכנע ועוזר לכל מי שמבקש את עזרתו.

הוא דואג לחיות שלו  ולצרכיהן לפני צרכיו שלו. ומתייחס אליהן כמו לאנשים. “עכשיו אתה מסודר, איש יקר” אומר לאיל שלו. בכלל, הקשר שלו לחיות מפעים.

הנובלה מתחילה כבעלת סממנים נוצרים, אך בהמשכה הופכת לאוניברסלית, משמעות האדם ותפקידו בעולם.  יופיה של הנובלה הם תיאורי הנוף ומאבק האדם בטבע ובגורלו. תיאורי הנוף מועברים דרך עיניו המתפעלות של בנדיקט. בעמדו במסעו מתפעל בנדיקט מול הנוף ויופי הבריאה הוא מרגיש ריקנות. תיאורי הנוף של השלג והכפור מנוגדים לחום האנושי של בנדיקט.

“קדוּשה לבנה לאין קץ הקיפה את עמודי העשן שהיתמרו מאותן חוות בודדות  הקבורות למחצה בשלג. שלווה שכאילו בקעה מתוך הבוהק המסנוור, שהופר רק על ידי עיגולי המכתשים הכהים.

לאורך ההיסטוריה עומד האדם נפעם מול עוצמת הטבע. מנסה לרסן אותו וללמוד אותו לצרכיו שלו. הספר מדגיש בעוצמה רבה את האדם מול הטבע, את חוסר האונים שלו מול גדולתו. “בטרם אור ראשון. בעומדו שם חש מעין ריקנות, אובדן שלא היה אפשר להגדיר ולא לפרש, כיסופים משונים ומצמיתים. האם מקורם בעזיבתו את האזור המיושב?”

“אולם בדעתה של הסערה דווקא לא היה לוותר, היא לא התחשבה בבנדיקט, במשאלותיו או ברגשותיו. כמה מפתיע שהיא יכולה להמשיך וליילל כך יום שלם.”

הנובלה המצומצמת והעדינה הזו מלווה ניגודים, מה שמשקף את אופיו של האדם ובעיקר את בנדיקט עצמו. תיאורי הטבע הנפלאים מצויירים על ידי גונר גונרסון הבן, בנו של הסופר גונר גונרסון  ציורים בשחור לבן המדגישים את האור והחושך המטאפורי והפיסי של איסלנד. ציורים שבעזרת מספר קווים לכמה כיוונים על הדף, מצליחים להמחיש את האווירה.

התרגום הקפדני המדויק והעשיר של משה ארלנדור מצליח להעביר לנו את האווירה של האי המעורפל והמסתורי.

אחרית הדבר של המתרגם מוסיפה אור על מסעו ואישיותו של בנדיקט ועל הסופר גונרסון, שהפך לסופר קלאסי וספרו “הרועה הטוב” לדברי משה ארלנדור אוקון מוקרא ברדיו בכל חג מולד. הנובלה הזכירה לי מעט מתיאורי הטבע וקטנות האדם מול הטבע בספר “צילו של בלדור” מאת שון.

לאורך מסעו מרגיש בנדיקט שמשהו עומד להתרחש, גם אני חששתי. עלו בי מחשבות רבות, אפילו מחשבות אימה תוך כדי קריאה. מה שהוסיף לי מימד לסקרנות הקריאה בנובלה.

לא אשתף אתכם בפחדי ולא אגלה מה קרה בסיום מסעו של בנדיקט.

על זה תקראו בנובלה המהפנטת. נובלה קטנה פיוטית ואנושית, שבסיומה יעלו במוחכם מחשבות ושאלות על קיום האדם, משמעות חיו והטבע שבו הוא חי.

ממליצה מאוד.

הרועה הטוב, גונר גונרסון

מאיסלנדית, משה ארלנדור

איורים, גונר גונרסון הבן.

הוצאת כרמל, 2023

צילום העטיפה מאתר הוצאת כרמל

סקירה על ספרים נוספים בתרגומו של משה ארלנדור

צילו של בלדור, שון

שחפים בסופה, אינר קאורסון

רומן טרגי מרגש וקורע לב.

ספר שבוחן את אופיה השמרני של קהילה קטנה ואת הדעות הקדומות שקיימות בין אנשיה. בוחן גם כיצד מתמודדים אנשים המעורבים באסון.בודק את מי שנמצא אשם כיצד הוא חי עם אשמת האסון שנגרם בגללו, ואיך חיים בחברה שמרנית שמציצה אל חייך.

 השנה היא 1987 שנה משמעותית  ואיני רוצה לציין מדוע על מנת לא לגלות. הספר נפתח בהכנות קדחתניות לחתונת שני צעירים בעיירה קטנה ליד קרוק באירלנד. תאונת דרכים קטלנית שבה נהרגים שלושה צעירים וביניהם החתן והכלה. תאונה  שקוטעת את השמחה.

קונור הייז הנהג נפגע קלות וחי עם רגשות אשמה. חייו שלו נהרסו ואף חייהם של בני משפחתו. העיירה הקטנה אינה סולחת לקונור. קונור נאלץ לעזוב את העיירה ובמשך שנים הוא נודד לליברפול, לונדון ולבסוף ניו יורק. הוא מתנתק ממשפחתו במודע ועבורם הוא נעדר.

בעיירה נותרים בני משפחת המעורבים בתאונה ומתמודדים עם האבל. אבל הסבל הוא גם של אלו שנותרו בחיים ושל מי שנמצא אשם בתאונה. הספר בוחן את ההתמודדות של מי שניצל ושרד, כיצד הוא ממשיך את חיו.

קונר אינו מראה סימן חיים ועבור אמו הוא כאילו נעדר. הוא בעיניה כמו חבריו שנהרגו בתאונה. היא תוהה עם עצמה, אולי עדיף לדעת שהילד באמת איננו, מת. מאשר לחיות בציפייה שיחזור.

הרומן עוקב אחר חי של קונור וההתמודדות שלו עם עצמו ואישיותו. קונור מצליח לברוא לעצמו ביוגרפיה חדשה ותוהה האם יוכל לשוב אל ביתו כקונר החדש.  “לא, אסור לו. אם יגיד את האמת, הוא יחיה אותה מחדש והכול יחזור להיות אמיתי. כדי שהלילה הזה יימשך היה עליו לדבוק בסיפור שלו. האפשרות היחידה לאושר הייתה התחלה מחדש, ופירושה לעזוב הכול, בעיקר את האמת, מאחוריו.”

כמו כן העלילה  עוקבת אחר אחותו אלן. אחר עול הסבל שהיא נושאת על כתפיה בעקבות התאונה. אלן שנשארה בעיירה מנסה למצוא את מקומה לא כאחותו של הנהג האשם. היא מרגישה שנעשה לה עוול. אחיה הוא זה שפגע ולמה היא צריכה לסבול. ברגעי הקשים של חייה היא מקנאה באחיה שנעלם וחי את חיו. אלן מופתעת כאשר בנו של רופא העיירה מציע לה לצאת איתו. אלן עוברת תהליך של התבגרות.

הרומן “סוף מעגל” הוא בעל משמעות כפולה. האחת, סגירת מעגל, מה ייקרה כשקונור יחזור לביתו לאחר שנים של נדודים וזהות אחרת. והשנייה המעגל הוא המקום שבו ארעה התאונה.

“מעגל התנועה של ברי. הוא לא הצליח להתגבר על תחושת האכזבה. המקום היה קטן בהרבה משזכר. מעגל הדשא במרכז, ממש חלקה קטנה, ושלטים באדום ולבן של המוסך שמאחוריו, גדולים וזוהרים. הוא האט וניסה לראות את המקום שבו המכונית פרצה לתוך השיחים. הוא תהה אם יש אנדרטה או צלב או שלט כלשהו, אבל לא מצא דבר. המקום היה זירת אסון, חורבנם של חיים רבים כל כך, האם הוא לא היה אמור להיראות משמעותי יותר? מכוניות אדישות לתולדותיו המזוויעות של המקום נסעו הלאה. קונור חשב שזו גסות רוח, מעין זלזול. נכון, ”

התחלתי את הקריאה בספר לפני כמה שבועות ונטשתי. חברה המליצה לי להמשיך והמשכתי, נשבתי בעלילה ובסבל של הדמויות. נקודת המבט של המספר נעה ועוברת בין הדמויות, ויש הרבה דמויות, מה שהקשה עלי בתחילת הקריאה. התנודה בין הדמויות  יוצרת תחושה של אמינות. העלילה מושכת לקריאה, יש הרבה סודות מה שמוסיף למתח. אבל אותי כקוראת לא תמיד מעניין המה, אלא האיך. ולצערי האיך לא משך אותי ודעתי על הספר לא השתנתה גם כשסיימתי את הקריאה הכואבת. הסיפור כולו מסופר כהגדה. הסופר אינו סומך על הקורא ואומר את דעתו על התנהלות הגיבורים, הוא כמעט ואינו מתאר את התנהלות הדמויות כך שהקורא יבין מה גרם להם להתנהג כך.

אני אישית אוהבת לראות מול עיניי את הדמויות ודרך פעולתן להבין אותם. ולא שהמספר יאמר לי. לדוגמה, “לא, אסור לו. אם יגיד את האמת, הוא יחיה אותה מחדש והכול יחזור להיות אמיתי. כדי שהלילה הזה יימשך היה עליו לדבוק בסיפור שלו. האפשרות היחידה לאושר הייתה התחלה מחדש, ופירושה לעזוב הכול, בעיקר את האמת, מאחוריו.” והספר גדוש בדוגמאות שכאלה.

למרות זאת, מהרגע שחזרתי לקרוא סיימתי את הקריאה ביום אחד. העלילה כואבת ואף קורעת לב. ואיני מספרת אותה בכוונה על מנת להשאיר אתכם במתח ובגילוי הסודות של העיירה ואנשיה.

סוף מעגל, גרהם נורטון

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת אריה ניר 2023

“נדודים” הוא אחד הספרים המענינים והמיוחדים שקראתי לאחרונה. ספר ששם במרכז את משמעות הבית הקבוע מול הנדודים בתנועה.

אנחנו חיים בתקופה של תנודה מתמדת. צעירים עוברים ממדינה למדינה ועובדים ממקומות שונים בעולם, אין להם מחויבות למקום אחד. אחרים נודדים על מנת לתור אחר העולם ולגלות מקומות חדשים, אירופה עד לפני כמה שנים נשטפה על ידי פליטים שנדדו וממשיכים לנדוד

אולגה טוקרצ’וק כתבה ספר על נדודים. על התיירות בהווה שהיא מעין דחף ישן ובסיסי אצל האדם. זה אינו ספר עם דמות מרכזית, דמויות משנה ועלילה. זהו ספר שבו טוקרצ’וק בוחנת בעין ביקורתית וחכמה את האנשים שנעים ממקום למקום כולל אותה עצמה.

בפתיחת הספר היא מתארת את המסע הראשון שלה, פעוטה שיצאה ברגל אל השדות ואיש לא הבחין שנעלמה. היא היתה קטנה והעולם שנגלה לה היה ענק, בייחוד הנהר שנראה לה עצמאי זורם כרצונו ללא התערבות, אז כשעמדה מולו הבינה שלמרות הסכנות עדיף תמיד דבר שנמצא בתנועה על פני מה שנמצא במנוחה, שהשינוי אצילי מהקיבעון, ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ומה שנמצא בתנועה יתקיים לנצח

הוריה לא היו אנשים יושבי קבע. תמיד נעו ממקום לנקום. מהם היא מבינה שבה חסר הגן של השורש, אינה מסוגלת לשהות במקום אחד. במהלך חייה היא עבדה במקומות מזדמנים, מלצרית חדרנית, אומנת, מכרה ספרים, כרטיסים.

בבגרותה היא למדה פסיכולוגיה, אבל לא נשארה במקצוע זמן רב, באחת הנסיעות התחילה לכתוב ספר, לימדה את עצמה לכתוב ברכבות בבתי מלון, ובחדרי המתנה, על מגשים מתקפלים.

שם הספר במקור הוא BIEGUNI מחיפוש ברשת הבנתי שכותרת הספר מתייחסת לשמה של כת רוסית מהמאה השמונה-עשרה, שחבריה האמינו שהעולם הוא מעשה ידיו של השטן, וכאשר אנו עוצרים, לשטן יש את הגישה הטובה ביותר אלינו. כדי לברוח מהשטן, עלינו לזוז כל הזמן. טוקרצ’וק כותבת, כי היא פגשה    BIEGUNI   בני זמננו שנוסעים ברכבת התחתית של מוסקבה ברציפות

בפרקים קצרים, בתיאורים ארוכים של פגישות עם אנשים, בהגיגי מחשבות מתארת טוקרצ’וק את חוויות המפגשים שלה עם העולם החיצוני ועם האנשים הרבים והמגוונים שפגשה. היא מתארת את ערכות הנסיעה, את הפרטים המוקטנים במזוודה, כולנו חווים כיום את ניסיון ניצול הגרמים המועטים שניתנים לנו בעליה למטוס.

יש לה מפה פרטית משלה, אם מישהו לא מצא חן בעיניה היא מוחקת אותו מהמפה וכך מעלימה ערים ומחוזות שלמים שלא חיבקו אותה במסעה.

את ויקיפדיה היא מכנה פרויקט הידע ההוגן ביותר של בני האדם. מזכיר לנו שכל מידע שיש לנו מהעולם בא מהראש שלנו, כמו אתנה שבקעה מראשו של זאוס.

והיא כמו אודיסאוס נעה בעולם הרחב ולומדת עליו. לטענתה אודיסאוס כלל לא רצה לשוב לביתו, אלא להמשיך לנדוד, אישית אני מבינה אותו, מי רוצה מחויבות? כמותו היא פוגשת בשלל אנשים, בדמויות מגוונות. היא פוגשת נשים עטויות שחורים שרק עינהן מביטות בסביבה. כמו הקיקלופים של האודיסאה. פוגשת אנשים שמעבירים דעות על אנשי העולם ” הכי גרועים הם האמריקאים, כי לרובם עודף משקל.” מספר לה מגדל חמורים.

היא מאזינה לשיחות של אנשים. ההמתנה בלובי המלון נדמית לה כמו שהות בבית קפה. היא עוקבת אחר מי שמגיע להתארח ומי שעוזב.

הספר גדוש במחשבות, פגישות עם אנשים העלאת מחשבות ותיאורים מהעבר. אין לו רצף כרונולוגי, או סדר הגיוני. אין בו עלילה, סיבוך והתרה. ניתן לקרוא בו ללא סדר, לדלג על מה שאינו מושך לקריאה, להתעמק ברעיונות פילוסופים, להתעכב על דוגמאות חדשות. לחזור לסיפורים שקראנו. זהו ספר בדיוק כמו הדוגמה שאותה מיטיבה לתאר  הסופרת כשהיא מספרת על איש אחד עדין ובישן, שסיפר לה, כי הוא לוקח איתו לכל בית מלון את ספרו של אמיל צ׳וראן ובכל פעם כשהוא מתעורר הוא פותח אותו בעמוד אקראי ומוצא  את העיקרון שעל פיו יפעל במהלך היום. (אני עושה זאת עם הספר “השמים שבתוכי”) כך גם הספר “נדודים”, ניתן לפתוח אותו בכל עמוד ולהתענג על הרעיון, על הכתיבה והמחשבות. כי המחשבות שלה חכמות, הכתיבה סוחפת וחכמה. תיאורי הנוודות של הסופרת נותנים תחושה של חוסר בדידות וראיית עולם באופן שונה

אנחנו מרגישים כמו הסופרת שנודדת ומגלה עולמות אחרים, או כמו האנשים שפוגשים אותה.

למרות חוסר העלילה הספר אינו אינפורמטיבי. להפך הכתיבה שלה רעננה והומוריסטית. את הביקורת האישית שלה היא מעבירה בחן ובהומור.

אולגה טוקרצ’וק היא סופרת, פעילה חברתית, ופילוסופית בעלת ראיית עולם רחבה, היא אינה מגבילה עצמה רק לעלילות הספרים ודמויות. בספריה היא מעבירה לקורא מסר חברתי, המסר המרכזי בספר הוא הנדידה, המעבר ממקום למקום מזמן הווה לעבר. כל עוד האדם נע ממקום למקום במחשבותיו ועל גבי הגלובוס הוא יישאר נצחי. מי שמקובע ונאחז במה שיש לו לא יוכל להתקדם. להפך הוא יתנוון ויתפרק.

הציור שעל העטיפה הוא פרט מתוך “חדר פלאות ואומנות” של פרנס פרנקן הצעיר. חדר פלאות בתקופת הרנסאנס היה אוסף אנציקלופדי של חפצים ללא קיטלוג ברור, בתקופה בה גבולות הקטגוריות של עולמות התוכן טרם הובררו. על פי טרמינולוגיה בת-ימינו, החפצים בחדרי הפלאות כללו פריטים מעולם הטבע (לרבות זיופים), הגאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכאולוגיה, שרידי קדושים דתיים והיסטוריים, עבודות אמנות ועתיקות. (מתוך ויקיפדיה.)

מי שמחפש סיפור עלילה לא יימצא אותו בספר. אבל הוא יגלה סיפורים אנושיים על אנשים.  זהו ספר שהוא כיף הנאה וחיוך. תענוג לטייל ולנדוד עם אולגה טוקרצ’וק בתוך המחשבות שלה והדעות.

בטוח שלא אזכור את כל פרטי המסע והנדודים שחוותה, את אותם רשמים שהותירו חותם בנפש הסופרת שלה, אבל די יהיה באזכור שם הספר כדי שאעלה חיוך והבטן שלי תתמוסס לה בעונג בזיכרון חווית הקריאה.

מומלץ מאוד.

נדודים, אולגה טוקרצ’וק

מפולנית, מרים בורנשטיין

הוצאת אחוזת בית,2023

נטליה גינצבורג היא אחת הסופרות המועדפות עלי ולא רק בזכות כתיבתה וספריה המגוונים אלא גם בזכות דעותיה והשמעת דעותיה באומץ בפומביי.

“סרנה קרוז” הוא ספרה האחרון. זה אינו ספר עלילתי, זה אינו ספר מסה. אלו הן מחשבות של סופרת בעלת חמלה והגיון בריא. מחשבות שהעלתה על הכתב בעקבות אירוע שהסעיר את איטליה.

״ הדבר שאני כותבת איני מסה על אימוץ, וגם איני מנסה כלל להידמות לה. הוא רק שורת הערות על דברים שונים שעלו בראשי בעניין סרנה קרוז.״

פרשת סרנה קרוז הסעירה את איטליה בשנת 1989 ואף גרמה לקרע בעם.

פרנצ’סקו ואשתו, ההורים המאמצים של סרנה  גידלו אותה במשך למעלה משנה. הילדה הקטנה שהגיעה מהפיליפינים היתה תינוקת חרדתית בעלת סיוטים בלילות והרגלים מוזרים. במשך תקופה ארוכה הם גילו כלפיה חום וסרנה נתנה בהם אמון. הם היו משפחה מאושרת שגרה בבית קטן ברחוב שקט. אידיליה. עד שלבית המשפט לקטינים נודע על קיומה של הילדה, שהגיעה מחו”ל ועדין לא החל שום תהליך של אימוץ. האב טען שהילדה היא בתו מיחסים עם פיליפינית.

בית המשפט פוסק שיש להעביר את הילדה, כי אין מסמך אבהות. אומנם הם מודעים לכך שהילדה תסבול, אבל החוק מעל לכל. כיוון שהאב לא הודיע ודיווח על הילדה, אלא שיקר שהיא ביתו הוא אינו רשאי לאמץ אותה כחוק.

אם תשאלו מדוע לא ערכו בדיקת אבהות, התשובה היא כמו שעורך הדין טען, שאין לדרוש  בדיקת דם שכן שני הוריה הטבעיים מכירים בילדה.

במשך קיץ אחד ארוך התנהל המשפט שחילק את העם לשניים. חוק או צדק?

נטליה גינצבורג מוצאת את עצמה בתוך העימות. היא כותבת על כך בעיתון וזוכה לקיטונות לועגים מצד הקוראים. נטליה גינצבורג עומדת לצד ההורים שהקריבו עצמם, לימדו וחינכו את סרנה, נטעו בה אמון ותקוה, והנה עכשיו הכל נלקח ממנה.

 לפתע היא מוצאת עצמה מסכימה עם אנשים שלא ציפתה להסכים איתם ולהפך. לה אישית היתה תחושה של עשיית עוול לילדה, ילדה שהוקרבה על מזבח החוק היבש. גינצבורג פתאום מוצאת עצמה במחלוקת עם אנשים שהיא מעריכה.

נטליה גינצבורג מביאה בפני הקורא שתי גירסאות, האחת, גרסתו של האב והשנייה של בית המשפט והעיתונות, גרסה שבה משלבת נטליה גינצבורג את דעתה על המקרה הפרטי הזה ועל עוולות אחרות של המשפט והחוק.

נטליה מביעה עמדה ודעה, כמו מדוע לא  הכניסו אותו לכלא. או דעותיה על כך שבית המשפט טען שזו הונאה, והיא מעלה טענות מדוע זו אינה הונאה. כי האב פעל למען טובת הילדה.

היא מעלה שאלות פילוסופיות חברתיות, האם זה משנה אם פרנצ’סקו הוא האב האמיתי ? הרי טובת הילדה לפני הכל. מעבירה ביקורת נוקבת על המדינה וטוענת שהאזרחים הם חלק ממנה וזכותם לקבל עזרה מהמדינה כשהם בצרות, זו החובה של המדינה.

מעלה שאלות נוספות כמו, מדוע מדינה אינה מתירה להורים יחידנים לאמץ.מביאה דוגמאות של עוולות שנעשו לילדים.

הכתיבה של גינצבורג היא שקולה ומדודה. בכתיבה עניינית ולא מתפיפת היא מביעה את עמדתה שלה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים. הצדק עבור הילדה הוא מעל לחוק. נטליה גינצבורג ידועה ברגישותה לחלש. תמיד היא לצידו של החלש. המחשבות של גינצבורג על העוול שנעשה לילדה קורעות לב. הקורא מזדהה עם האירוע ועם נטליה גינצבורג, אינו מבין ואף אינו מקבל את טענת בית המשפט.

הקריאה בספר הזכירה לי את פרשת קרולין ברונה שהסעירה את מדינתנו. כולנו עקבנו בדריכות אחר ההתפתחויות כאבנו את כאב ההורים המאמצים שנאלצו להחזיר את הילדה וידענו שהיא לא תגדל בתנאים הטובים שהעניקו לה הוריה המאמצים, אבל הבנו שהחוק והאם האמיתית מעל לכל. אלא שכאן הסיפור שונה, אף אחד לא דרש את סרנה. בית המשפט אף הוא ידע שהיא גדלה בתנאים טובים, אבל בית המשפט התעקש על החוק היבש.

הנספח והחלק האחרון של הספר משמעותיים עבור הקורא. מנחם פרי מנתח את הספר ומביא אחרית דבר על סרנה קרוז.

תודה לשירלי פינצי לב המוכשרת  על התרגום הנפלא.

המחשבות בעקבות קריאת המחשבות של גינצבורג הביאו אותי לתהיות על מהות ומשמעות הצדק והחוק, מה לפני מה. האם החוק היבש הוא מעל לכל או שהצדק יכול לעיתים להסתנן אל החוק ולכופף אותו.

מומלץ מאוד, בזכות הכתיבה, התרגום, אחרית הדבר ובעיקר המחשבות של הקורא בעקבות הקריאה.

סרנה קרוז, נטליה גינצבורג

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023

מעולם לא הכרתי את דקלה שושקוביץ. מודה, אפילו לא שמעתי עליה, למרות שהיא נולדה בחולון, העיר שבה גדלתי. אני שמחה על ההכרות בינינו, כי זו הולכת להיות תחילתה של ידידות.

דקלה עובדת במשרד חקירות של סמי. סמי עזבה,  נסעה לחו”ל והשאירה אותה במשרד לבד, הלקוחות לא זרמו והיא מרגישה נטושה. ולא רק סמי עזבה אותה, אלא גם קופר בן זוגה, שאותו היא שלחה ממנה, כיוון שאינו מוכן להתחייב.

זה היום שהיא זקוקה למישהו נואשות. דקלה  מחליטה שעליה להציל את עצמה מדיכאון, היא הולכת למספרה לשנות את עצמה ואולי את מזלה. ואכן שנים עשר הימים הבאים יתהפכו עליה. במספרה היא משנה את תדמיתה ובסיום הטיפול  היא מוזמנת לחתונה שבסופה היא מוצאת עצמה אזוקה ומואשמת. במספרה היא פוגשת את משפחת מסילתי, אבי המשפחה עומד בראש עסקים רבים, רשת מכונים לשטיפה מכוניות “שטיפת קלרה”, חברת הובלות “הבחורים של קלרה” בתי קפה “הקפה של קלרה” וכרגע הוא מתמודד למפלגה. קלרה אם החתן,  מתעקשת שהיא תכבד אותם בנוכחותה.

נשמע מטורף? אולי.

במשך שנים עשר ימים עוברת דקלה מסע של גילויים ותהפוכות, מסע של אומץ אישי. ובעיקר מסע להבין מה קרה שם בסיום החתונה ומדוע דווקא היא מואשמת.

אלו היו שנים עשר ימים מטורפים שבכל יום התגלה פרט אחר והוביל את דקלה לעוד ועוד גילויים.

הספר מסווג כספר מתח. אני איני חסידה של ספרי מתח ועד היום לא קראתי ספר מתח משל אדיבה גפן. לעומת זאת את שני ספרי הפרוזה הנפלאים שלה “הצגה יומית”, “יש מקום” קראתי בשקיקה ואהבתי מאוד. זו הסיבה שהחלטתי לקרוא את ספרי המתח שלה. ואני שמחה על ההחלטה שלי.

אדיבה גפן כותבת נפלא, זו אינה קלישאה. הכתיבה שלה קולחת, אמינה, היא בוראת דמויות מציאותיות ואמינות שנכנסות ללב הקורא. זה מה שקרה לי עם דקלה. אדיבה גפן בוראת ואוהבת את הדמויות שלה. אהבה שמורגשת בכל משפט.

העלילה של הספר נבנית בקפידה. מה שריתק אותי היה  שבכל דף חיכיתי להתדרדרות או לגילויים חדשים בעלי תפנית. ניסיתי להיכנס לראש הסופרת ולהבין לאן תגיע הגיבורה או איך תסתבך ואיך הסיבוך יותר. ברור שלא הצלחתי כי לאדיבה גפן מוח יצירתי שאינו פועל לפי הכללים והשבלנות.

כשדקלה מנסה לברר מה קרה לה בסיום החתונה היא אומרת לעצמה “ניסיתי לחבר אחד ועוד אחד, אלא ששום דבר לא הסתדר. גרוע מזה, התבלבלתי.” כך גם קרה לי. בכל פרק חשבתי שאני יודעת את הפתרון עוד לפני דקלה, אבל לא. הסתבר לי שטעיתי.

אדיבה גפן אוהבת את הדמות של דקלה אבל היא גם אוהבת את העיר תל אביב שבו גרה דקלה וגם אדיבה גפן. אני אוהבת לטייל בעיר שלי בתוך הספרים. גפן, מביעה מחשבות על העיר תל אביב מכנה אותה “עיר מתפתחת כמו נערה מתבגרת”, אפילו מלמדת את הקורא על שם מי קרויה ספריית בית אריאלה. מסבירה לקורא על מתחם מגדלי יו מלמדת אותו על ניסים אלוני הצנוע שהרחוב הראשי במתחם היוקרתי קרוי על שמו.

אהבתי את הביקורת המחויכת שלה על העיר, על אין החניה בעיר, על מתחם התחנה ושרונה שנבנו בקפדנות מלוקקת ונעזבו ואילו רחוב בוגרשוב המכוער וסביבתו הם לב ליבה של העיר.

“ברחוב מנדלי, כצפוי, לא היתה חניה. גם לא ברחובות הסמוכים. גם לא במרוחקים יותר. תל אביב עיר בלי חניה. עמדתי אפוא בכניסה לחניון במנדלי פינת הירקון, והמתנתי שאחד מהרכבים שזכו לפיסת חניה יפנה לי מקום. שגשוגו של הרחוב הזה הוא עונש לדיירים, שמעתה מכתתים צמיגיהם בחיפוש נואש אחרי פיסת חניה. באחת ממערכות הבחירות של ראש עירנו, נזרקו לחלל האוויר הבטחות שלא לאפשר כניסת כלי רכב למרכז העיר הצפוף מדי. הבחירות הסתיימו וההבטחות נשכחו. כמו תמיד. דמוקרטיה היא שלטון הרוב שמאמין לדמגוגיות.”

דקלה העקשנית שאינה מניחה ומרפה לאירועים למרות שמבקשים ממנה לא לחקור, ממשיכה לבדוק את אותו אירוע אומלל, היא מסתבכת אבל יוצאת מכל סיבוך. וקופר? אותו אהוב שנשלח, נוכח לאורך כל העלילה.

האם לאחר פתרון התעלומה הם יפלו זה בזרועות זו?

כדי לדעת אתם צריכים לקרוא את “הבחורים של קלרה”.

אני מתכננת לקרוא את שאר העלילות של דקלה. התאהבתי בה.

הבחורים של קלרה, אדיבה גפן

עורכת, תמר ביאליק

כנרת, זמורה-ביתן,דביר, 2017

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אדיבה גפן.

הצגה יומית – אדיבה גפן 

יש מקום, ספרה הסוחף והמרתק של אדיבה גפן 

 

 

את הפוסט הזה אני מקדישה למחנך ולמורה שלי לספרות בתיכון, יוסף אורן. יוסף אורן הוא חוקר, מסאי,מבקר ספרות שכתב ופרסום עשרים ושניים כרכים בסדרה תולדות הסיפורת הישראלית, מאה ושבע עשרה מיצירותיו הועלו לפרויקט בן יהודה. במחקריו הרבים הוא עוסק בחקר הספרות העברית מדור הסופרים לפני קום המדינה ועד ימנו. זכה פעמיים בפרסי על יצירותיו.

יוסף אורן היה המורה שהשפיע עלי. לימד אותי את אהבת הספרות, אהבה למילה הכתובה. לימד אותי להתבונן ביצירה באופן ספרותי תוך כדי השוואה בין יצירות וסופרים.

בנוסף לאהבת הספרות הייתה בו אהבה לזולת. למדתי בתיכון נוקשה, יוסף אורן היה אחד המורים האנושיים והרגישים, קרן אור בין המורים הקשוחים.

השיעורים שלו נחרתו במוחי וצרובים בנשמתי. אני זוכרת אותו נכנס לכיתה נמרץ, תמיד מחייך, נע הלוך ושוב יודע את ההבדלים בין דימוי למטאפורה, נותן דוגמאות. כשלימדתי מהי מטאפורה, השתמשתי תמיד בדוגמה שהביא. הוא לימד אותנו לחשוב, להסיק מסקנות ולהתווכח. שיעורי החינוך, או שיעורי החברה כמו שנקראו אז, היו מלווים בוויכוחים ערניים בנוסח של בעד ונגד.

כשהפכתי למורה הוא זה שהיווה עבורי מודל לחיקוי. הוא היה הלפיד והאור שהנחו אותי איך ללמד, ואיך להיות מורה קשובה לתלמידים, על כך אני מודה לו.

עד היום אני בקשר איתו ואנחנו מחליפים דעות על הספרות העברית, לפעמים מסכימים לפעמים לא. אני ממשיכה  להתפעל בכל פעם מסגנון הכתיבה שלו, מהעברית המשובחת וממוחו החד והחריף.

ואחרי הסבר ארוך, למה דווקא את הפוסט הזה על הספר “גופת גבר לא מזוהה” אני מקדישה לו? כי יוסף אורן מעריך מאוד את יובל שמעוני, הוא רואה בו יוצר מאוד חשוב בספרות העברית העכשווית. הוא אפילו מגדיר את יצירותיו כיצירות מופת. אני מסכימה אישית.

ועכשיו דעתי על הרומן.

“גופת גבר לא מזוהה” הוא רומן ראליסטי פסיכולוגי המתאר מציאות ישראלית ומעלה כמה נקודות כואבות בחברה.

העלילה מתרחשת בפאב תל אביבי שאינו מרכזי או פופולרי. הבר הוא מקום אפל, חשוך שבו השתייה מהווה מפלט ושיכחה. חמש דמויות מרכזיות פורשות בפני הקורא את מחשבותיהן בדיוק מירבי. המספר שוטח בפנינו את כל המחשבות שעוברות להם בראש ללא סינון. הקורא יודע כל פרט מחייהם ומהתנהלותם ובעיקר מה הניע אותם להתנהג כך, ואת מה הם רוצים לשכוח.

רמי הוא הפותח את הרומן ואף המסיים אותו, הוא היחיד שמדבר בגוף ראשון. רמי הוא הומלס ונחשב לאלוף המשלוחים. רמי מצהיר שכמעט פעמיים לא היה פה. ונזכר שחיימון אמר עליו “אתה כולך טעות”. הוא נמלט לתל אביב מהמשטרה. אביו עזב את הבית כשהיה ילד ואמו גידלה אותו בכוחות עצמה. האלוהים עבורו הוא בורלם והוא מדבר אליו ועליו כאל חבר נאמן שמלווה אותו,

רמי מרגיש שקוף, הוא מוגבל  והומלס, אף אחד אינו זקוק לו יותר וכל רצונו הוא שיראו אותו. פעם היה אלוף המשלוחים והיום אף אחד אינו זקוק לשרותיו ואינו רוצה בו.

ליאת שולחן 4 היא סטודנטית העובדת בפאב כמלצרית ומנסה להתקבל למסעדה יוקרתית. היא גרה עם שחר ויחסיהם מורכבים, הם מרבים לריב וחוששת מפרידה. בשיחות שחר לא תמיד מבין מה שהיא אומרת, ״לא זה מה שאמרה, אבל זה מה ששמע״ מחשבותיה של ליאת מאוד מפורטות עד כדי הגזמה. היא מספרת על הביקור המתנשא של בעל הבית הרופא, שמעביר ביקורת על דרך הדירה. לליאת סוד מהעבר וגם לשחר סוד.

נדב שולחן 6 חשב של הוצאת ספרים קרוב לגיל 50, מרגיש שהפסיד את חלומותיו להיות בעל מקצוע מכובד. נדב מגיע לפאב תמיד ביום ראשון, כיוון  שאינו עמוס, נשוי פלוס שני ילדים בוגרים. הוא סובל מבעיות מעיים וחושש מאישפוז. אשתו חזרה ללימודים והיא מאושרת. מגיע לפאב בשביל לשכוח את מה שהשאיר בבית, כאן לרגע הוא מרגיש צעיר ולא האדם שגופו מתחיל להתפרק ואשתו סולדת ממנו ומרגישה שהעתיד איתו מאיים. מרגיש שכולו קורס, גופנית ונפשית.

מרוואן פליט מדארפור, עובד מטבח. מרוואן ברח מהכפר שבו אנסו את הנשים, כולל בת דודתו שהיתה בת עשר. הוא ובת דודתו היפה, מנואל, עברו תלאות במצרים כולל חוויות אלימות עד שהגיעו לכאן. כאן בישראל הוא דואג לבת דודתו, שכולם מאוהבים וחושקים בה. הוא מציג אותה כחותו. במטבח בין העבודות הוא נזכר במולדתו והותה אם עשה נכון כשברח.

רפיק עובד מטבח קורא לעצמו רפאל. רפיק גר בעיסאוויה וצופה אל בתי היהודים שבצד השני, הוא מאוהב במנואל, בתדודתו של מרוואן. רפיק חווה שנאה מצד היהודים.

מכל הדמויות הסתקרנתי מאוד לדמותו של רמי. 

הרומן הרב קולי הזה כתוב כמו מלאכת מחשבת. יובל שמעוני מצליח לתת לכל דמות קול אישי קול שמדייק את הדמות ומעביר לקורא את כל הרגשות והתחושות. הקורא לפעמים מרגיש מוצף מעומס הפרטים ומהתיאורים הרבים, אבל נמשך לדעת על מה חושבות הדמויות.

הקורא הוא דמות נוספת אנונימית היושבת באותו הפאב צופה באנשים ומקשיבה לכל הדמויות, לדמויות הראשיות שמדברות לעצמן באמצעות המחשבות ולדמויות שנמצאות בשולחנות האחרים ומדברות אחת לרעותה. יובל שמעוני מצליח לגרום לקורא להיות נוכח בפאב באמצעות טכניקה מיוחדת. בראש כל עמוד יש שורה שהיא השיחות הנאמרות בשולחנות האחרים. בניגוד לשיחות הפנימיות של הגיבורים שיושבי הפאב אינם שומעים, השיחות מסביב נשמעות לכל אוזן. שתי חברות שאחת מתלוננת על בן זוגה, נורית שכואבת את ניצול הבוס שלה, אמיר הרב”ט מספר לחברו הסמל על אהבתו. השיחות הן כמו רעשי רקע טבעיים שיש בכל פאב או בית קפה ובקלות יכלו להפוך לדמויות ראשיות כמו אלו של העלילה. אני קראתי את כל השורות ברצף לאחר שסיימתי את קריאת הרומן והתענגתי על הדיוק של המציאות.

יובל שמעוני הוא אמן התודעה האנושית, הוא מצליח לחדור אל נבכי הנפש של הדמויות, לתת לכל דמות ביטוי אישי משלה ולגרום לקורא סקרנות לגבי הדמות.

הרומן הרב קולי הזה הוא שיקוף אנושי של כולנו, שיקוף של החברה שיקוף של החרדות הפנימיות של כל אדם. שיקוף של אנשים שאינם נראים לנו כמו, מראוון הפליט ורפיק העובד הערבי. זהו רומן המכיל חלקים מהחברה הישראלית, מעלה ומציף את הבעיות של החברה יחסי עובד מעביד, יחסי מעביד מול פועלים ערבים, נערי שליחויות, יחסים בינאישיים, מעמדות חברתיים כמו הרופא המתנשא בעל הדירה מול ליאת ושחר, יחסי מעמד בצבא. מגוון הדמויות השונות מעורר את ההבנה שלכל אחד יש את הכאב והסבל שלו שבו הוא נמצא.

בגב הכריכה נכתב שהמשמרת הזו לא תסתיים כמו משמרת רגילה של יום ראשון. משפט שנוסף לכותרת הספר ויוצר מתח.  העלילה  מתנקזת לשיא בסיום הרומן. כל השיחות בראשי הדמויות והשיחות של יושבי הפאב נפסקות. איני מגלה מה הסיבה לשקט ומה קורה באותם רגעים. סיום הספר משאיר את הקורא עם מחשבות רבות זמן רב לאחר הקריאה.

יובל שמעוני מגיש לנו רומן ראליסטי איכותי, גדוש אומנם לטעמי אבל אינו מעיק.  רומן שבו המציאות האישית מתערבבת עם המציאות החיצונית. קראתי את הספר באיטיות, נתתי לכל דמות לספר את מחשבותיה. הרגשתי כאילו הן חברות שיושבות איתי על כוס בירה בפאב. כשסיימתי את הקריאה התעצבתי שיותר לא אפגש איתן.

לפני שבועיים שוחחתי עם מורי ורבי, יוסף אורן, והוא סיפר לי שייקח לו זמן לכתיבת המסה על הרומן הזה. כולי ציפייה.

“גופת גבר לא מזוהה” הוא רומן ראליסטי המתאר חלק מהוויה הישראלית. למרות אורכו הוא מתגמל בסיומו.

ספר שממשיכים לחשוב עליו לאחר סיום הקריאה.

ממליצה מאוד.

גופת גבר לא מזוהה, יובל שמעוני

עורכת, עירית לוריא

איור העטיפה, דוד פולונסקי

הוצאת עם עובד 2023

“המעוף המופלא” הוא סיפור אגדה של מציאות או מציאות של אגדה.

הספר חיכה לי זמן רב וכשהגיעה כעת זמנו, הופתעתי מהעיתוי של הקריאה. הקריאה בספר על מציאות שנצבעה בצבעים אגדתיים הביאה לי מעט נחמה בימים אלו.

ג’וליו גאמו, טייס המכונה “היתוש”, כיוון שהוא נוחת בכל מקום בשקט, יוצא בשנת 1935 לאתיופיה למשימה במטוסו הנקרא “ויטה נואובה”. הוא נשלח לאתיופיה על ידי ממשלתו של מוסוליני,  כדי לבקש מהקיסר את כניעתו. האיטלקים יכירו לקיסר טובה על כך בעת הכיבוש.

כשהוא נוחת במדינה, תפקידו הוא להעביר מכתבים וכך הוא חוצה את היבשת, ומגלה את כל פלאיה של מדינה פראית וצבעונית המציעה לו קסם. הוא פוגש באנשים מכובדים, מלך, קיסר. אנשי צבא, קולונל, קפטן, חיילים, אנשים פשוטים. הוא מוקסם מפשטות התנהגותם ומחוכמת החיים האנושית שלהם.

במפגש הראשון שלו עם הקפטן והתוכי המדבר שלו הוא חש עליונות כיוון שהוא טייס.

״אני אדם עם כנפיים ולא כבשה עצובה״ אומר, והתוכי של קפטן בבה מונדינו, עונה לו “אתה חושב שאתה מיוחד בגלל שאתה טס בשמים, אין לך נוצות וגם לא כנפיים, אתה רק חצי ציפור.” משפט שמעמיד אותו על ההבדלים בין  העולם המתועש לעולם הטבע הפשוט והצבעוני.

ג’וליו מעביר מכתבים ממקום למקום מגלה את יופיה הפראי והבתולי של המדינה. ג’ובנה ג’ורדנו מציירת במילים קסומות וצבעוניות את תיאורי הטבע, היא מפתה את הקורא ביופי המתפרץ של מדינה בתולית. התיאורים חושניים ומהפנטים עד כי הקורא שוכח שג’וליו הגיע במטוסו רגע לפני כיבוש אתיופיה על ידי מוסלני.

בחלק הראשון של הספר מתוארים המפגשים של ג’וליו עם הארץ הפראית כמפגשים קסומים ומהפנטים. האנשים מעבירים לו מסר לחיים באמצעות סיפורים ומשלים. הילידים אולי אינם משכילים, אבל יש להם חוכמת חיים וחוכמת הישרדות של ג’ונגל.  “אתה עדיין תמים, איש מעופף, תן לדימיונך להגביה עוף”  אומר לו המלך, כשהוא מנסה לתאר את המדינה ממנה בא. “זוהי ארץ של סלעים פראיים ונחשים, מה דחף אתכם להגיע עד לכאן והרצון להפוך לרכושכם, יש לכם ארץ נהדרת, מילנו פירנצה, כאן יש רק בתי בוץ.” לועג לו המלך.

התשובה לקורא ולג’וליו ברורה. השתלטות על מדינה באמצעות מלחמה. “המלחמה היא בתה של התשוקה.”

החלק השני הוא הקונפליקט בין היופי הפלאי של הטבע לאכזריות האדם. תיאור הפלישה של צבא איטליה לאתיופיה. “גייסות המשורינים שרטו את האדמה.”

למרות ש”המעוף המופלא” הוא ספר על כיבוש ומלחמה, על מפגש בין תרבויות שונות הוא אינו מעיק. כל זאת בזכות תיאורי הטבע של הסופרת שהם שיר הלל לטבע. “שפע של מראות, אצות שהעלו קצף. גם הימה הייתה ורודה בשקיעה ואחר כך צהובה וכחולה, כשירד עליה מסך הלילה….ציפורים שניצלו מגן עדן ושרו בלי להפסיק אף פעם.”

“הכל הפיץ שם את ניחוחו, אפילו הסלע או הלילה היו חגיגת ריחות מטורפת”

ארץ שכישפה אותו “ארץ שבה החיות מפריעות לאדם לישון, הזבובים הרעישו יותר מהפילים, האריות שרטו את האוויר.”

המפגש עם מגוון האנשים מלמד את ג’וליו על החיים האמיתיים, לא חיים מתועשים של בצע, כסף, שלטון. חיים שאותם מכנים הילידים עושר שאינו תורם. “אתה אדם עשיר ולפיכך אינך אדיב. כשאין לאדם דבר הוא אינו נקשר לדבר, כשיש לו הכל הוא נקשר להכל.”

המפגשים עם האנשים שמלמדים אותו באמצעות סיפורים הזכירו לי את אבי ז”ל שהיה תמיד מספר לי משלים על שלמה המלך החכם, על מלכים שהקשיבו לאזרחים. גם כאן שוזרת הסופרת סיפורים ומשלים שמטרתם להראות מצד אחד את פשטות אנשי המדינה ומצד שני את חוכמתם הטבעית.

המסר של הספר ברור, יש כאן ביקורת על האדם הלבן החש עליונות מול ילידים.ביקורת על מלחמות והתשלטות, ביקורת על תעשיית ברזל וכוחניות מול הטבע הפראי, ביקורת על ידע שנרכש מלימודים מול חוכמת החיים.

“כל מי שבורח חי וקיים

כל מה שעומד מלכת, חשוב כמת

האדם הוא הבעלים רק של מה שעומד מלכת

קנינו של האדם הוא הזמן שלו.”

“השלום הוא החלום של השוגים בחלומות, המלחמה היא ההיסטוריה של האדם.”

למרות הכאב של המלחמה, הספר הוא שיר הלל לטבע,לעולם,ליופי הבריאה. ג’ובנה מצליחה להעביר לקורא את הרגשות, את האהבה ליופי התשוקה לחיים בעזרת עירבוב בין מציאות לדמיון, בין עולם אמיתי לעולם האגדה.

ג’ובנה ג’ורדנו שמעה סיפורים מסבה שהיה טייס בצבא איטליה במלחמת העולם השנייה. בכל פעם כשדיבר על אתיופיה עיניו נצצו. ג’ובנה החליטה לנסוע ולחקור את אתיופיה והתאהבה במדינה.

במאי 2022 הוזמנה ג’ובנה על ידי אוריאל קון להשקת ספרה  בחנות של “תשע נשמות” וסיפרה על המסע המופלא שלה, על כתיבת הספר. בתום הראיון היא התישבה על כסא נמוך וציירה הקדשה אישית לכל מי שביקש ממנה חתימה. אני התפעלתי והופתעתי מהסבלנות, שהקדישה לכל אחד. התעניינה במי שעמד מולה, הביטה לו בעיניים וכתבה מליבה הקדשה מלווה בציור.

ספר פיוטי וקסום. ממליצה בחום.

 

המעוף המופלא, ג’ובנה ג’ורדנו

מאיטלקית, אלון אלטרס שהוסיף אחרית דבר

עורך, אוריאל קון

תשע נשמות, 2021

   

ג’ובנה מציירת הקדשה         הקדשתה של ג’ובנה