תפילות לשובם של החטופים והחיילים והמפונים בשלום לבתיהם.

החלמה לפצועים, ותנחומים למשפחות השכולות.

המפצחות – מעין רוגל, נילי אסיא

איני מאזינה לספרים קוליים. כילדה הקשבתי לפינת הילד, תוכנית הבידור היחידה שהיתה לנו. בערבי חמישי כולם חיכו לתוכנית המתח “פול טמפל” וכשהגיעה השעה, אני כבר נרדמתי. כיום, הפרעת קשב, שהתגברה עם הגיל מונעת ממני את היכולת להאזין ברצף לספר קולי, שלא לדבר על פודקאסטים.

חברה טובה שלי  שמאזינה לספרים קוליים המליצה לי בחום ושכנעה אותי לנסות. שני המשפטים הראשונים של הפודקאסט ריתקו אותי, למרות ההפרעה, הצלחתי להאזין לספר. איך? פתרון ותשובה בסיום.

המפצחות הוא פודקאסט המחולק לפרקים ובשלמותו הוא ספר קולי. הבנתם נכון, זה אינו פודקאסט  במסגרת הרגילה, זהו ספר הנשמע כמו פודקאסט. רעיון מיוחד ושונה.

דפנה שחק היא עורכת דין במשרד גדול שחולמת להיות בלש. מירי נחום היא סגן ניצב בדימוס. שתיהן נפגשות באולפן הקלטות כדי להקליט פודקאסט על “הרצח המשולש”. רצח  משנות השישים שלא פוענח עד היום. פרשה של שלושה מקרי רצח שלא פוענחו על ידי המשטרה, לא היה קשר בין שלושת הנרצחים, אבל נסיבות הרצח וכלי הרצח, עוזי, היו זהים, לכן היתה סברה שיש קשר בין הקורבנות.

מירי מנוסה בחקירות ומעלה השערות, היא מנווטת את דפנה החדשה בתחום אל התשובות לשאלות שהיא מעלה. לרגע היה נדמה לי, שמירי היא מרצה בבית ספר לבלשים ומלמדת איך למצוא רוצח, או איך לפענח רצח.

דפנה היא הצעירה מבין שתיהן והיא מלקטת מידע ממירי שמנסה ללמד אותה. לדפנה יש מחזר חדש, היא מתלהבת, מאוהבת, מירי עוקבת אחר האירועים של הזוג ומנסה לפענח את מערכת היחסים הטרייה כאילו היתה אירוע רצח. מירי מאוד חשדנית, דפנה מטשטשת. דולב אומר שאינה תמימה, אלא מאוהבת.

החיים האישיים האינטימיים של דפנה מסקרנים ויש תחושה שאנחנו בוחנים אותם כמו בלש.

ביחד הן מעלות השערות בנוגע לרצח המשולש, שואלות שאלות, יוצאות לחקור ולבדוק מסמכים. הן מגלות פרטים, הן מנסות לבדוק האם זו נקמה, או טעות. מי ידע במדויק את כל הפרטים על הנרצחים.

זה סיפור מורכב שיש בו רב הנסתר על הגלוי. כמו משחק שח של עשרה שחקנים.

כיוון שזה פודקאסט שהוא תסכית מתח או תסכית מתח כמו פודקאסט לא אספר מה המסקנות שלהן ולאן הובילה אותן החקירה ומה המסקנה.

בנוסף למירי יש עוד אנשים השייכים לחקירה, דולב אזולאי הטכנאי, המשמש בתפקיד המקהלה היוונית, שואל, חוקר, לפעמים לא מגיב.

אותי לא עניין מי רצח ולמה, אלא דרך הפיענוח והפיצוח. אם מישהו מתכנן לכתוב ספר או לחקור פרשת רצח זה הפודקאסט,

האם יש לנו פתרון?

תצטרכו להאזין לספר הקולי המרתק הזה.

איך הצלחתי להאזין? הקריינות מאוד מושכת ומעולה, מירי ודפנה משכנעות את המאזין שהן באמת חוקרות. במהלך האזנה סרגתי, מה שגרם לי לריכוז, כך שיצאתי נשכרת בגופייה ובקרדיגן.

יש לי עתיד בהאזנה וגם למלתחה ולארון הבגדים שלי.

ממליצה בחום רב.

המפצחות, מעין רוגל ונילי אסיא

הוצאה: יצירה עברית, 2024

קריינות: עדי דרורי, טלי קרק, דולב אזולאי.

יורם יוספסברג, ג’וני רוזנבלום, אלעזר קטן, שירי גדני, אלמוג הירש, גיא בן נון, אבי דוידוביץ’, נועה נובק, פולינה יפית.

תפילה לשובם  בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

בִּמקום פרידה, זיו יונתן

את הספר קראתי לפני כמה חודשים, פגישה עם זיו יונתן בשבוע הספר, השאירה עלי רושם וחזרתי לקריאה מחודשת.

ספר פיוטי עדין רגיש ויפה כל כך עד כאב בעיצובו.

ספר שאי אפשר להישאר אדישים לאחר שמסיימים לקרוא אותו.

ספר נוגע כמעט בכל מילימטר של העור והרגש.

זיו יונתן, אמן ואיש רדיו לשעבר, מקבל מאביו, נתן יונתן, עשרה ספרים עם הקדשה. ברובם מופיע תאריך ובחלק לא.

זיו יונתן יוצא למסע התבגרות כדי לחפש את אביו. לא קל להיות הבן של נתן יונתן. משורר שהיה לאגדה. כולנו גדלנו על שיריו ושרנו אותם, הדור שלי כאב את מות בנו ליאור במלחמת יום כיפור. וכמעט תמיד התחבר נתן יונתן לשכול, לכאב מות החיילים.

עשרה ספרים עם הקדשה משאיר נתן יונתן לבנו, ירושה רוחנית וערכית, ירושה עם תובנה. בהקדשה הוא מסביר מדוע בחר בספר. זיו יוצא למסע,  הוא קורא את ההקדשות ועונה לאביו. עכשיו אביו ממשיך לדבר אליו מתוך החושך. האב והבן לא דיברו רבות ועכשיו  דרך הספרים הוא חוזר למצוא את אביו. ב”מובי דיק” הוא מוצא את הישמעאל שבאביו. ההערות של האב בספרו של וולף הם פרורי הדרך לפגישה המחודשת עם אביו, דרכם הוא מגלה את עצמו ומגלה את האב.

חלק מהספרים שניתנו לזיו קראתי, והסתקרנתי לדעת מדוע הוריש נתן יונתן דווקא אותם לבנו. כאילו חזרתי ברוחי לשוב לקרוא אותם דרך עיניים חדשות, עיני נתן יונתן האב ועיני הבן.

 “מובי דיק” הוא הראשון. זהו מאבק של האדם בניסיון להישאר נאמן לזרם, כך מגדיר אותו זיו. הוא ממשיך בספרו של וולף “על הזמן והנהר” (ספר בלתי ניתן להשגה) הוא מצווה עליו לקרוא אותו במידה ולא קרא, ואם כן שיחזור ויקרא. זיו יוצא לחפש את אביו בספר. “הזקן והים” הוא המשכו של מובי דיק “האדם אולי נידון לכישלון, אבל לא לתבוסה.” משפט מכונן כשהמילה תבוסה מודגשת. “אני מתרגם אותך עכשיו מזיכרון לגוף. הלוך וחזור נשלחת החכה שלי אל העומקים שלנו.”

המסע בין הספרים הוא למעשה מסע בין נשמות האב והבן, מסע של התבגרות. לאט לאט פורם זיו יונתן את מערכת היחסים, את המחשבות על האב, ובעיקר את ענני החושך כבדי המשקל של מות ליאור. זיו היה מאוד קשור לאחיו, גם הוא התאבל עליו, אבל מול ולצד ההורים שהתפרקו הוא לא יכול היה לתת מקום לצער שלו. הכאב של האב תפס את כל המקום. יש נימה של האשמה על ניכוס ליאור הבן ל”בנו של נתן יונתן” וכפי שקרא לו ליאור בני. זיו מעיז לומר לו שהפך את ליאור למיתוס. “אבל ליאור היה “בנך” בלבד. ולא האח היחיד שלי.” בעוד ליאור היה האח האהוב שהגן וגידל אותו.

זיו מדבר בגילוי ובכנות, היו משפטים שכיווצו לי את הלב ומה שרציתי הוא לחבק אותו.

“במקום פרידה” הוא שמו של שיר מפורסם אותו ביצעה להקת צוות הווי חיל האוויר. זיו משתמש בספרים ובהקדשות במקום פרידה מאביו, ובסיום הקריאה החוזרת, שאלתי את עצמי האם נפרד  מאביו? אשתו של זיו עשתה בחוכמה כשביקשה מנתן יונתן שייתן לבנו עשרה ספרים עם הקדשה כמתנה. זיו יימצא את אביו בהם תמיד, לעולם הוא לא יעלם לו או ייפרד ממנו.

הספר כל כך נוגע ופיוטי. זיו יונתן כתוב בדיוק כמו שמדבר, בחוכמה, בעדינות במילים מיוחדות וצבעוניות שמהפנטות את השומע ואת הקורא. צירופי המילים שלו מלטפים ופוצעים “איך נטעת אבא, ערוגות של תוגה.”

 אחד הספרים המרגשים שקראתי שיש בהם מערכות יחסים בין אב לבן. מעבר להיותו ספר פיוטי ופילוסופי שמעלה אצל הקורא מחשבות,  זהו ספר יפיפה המעוצב בטוב טעם. כל שער של ספר צויר בכישרון רב בידי האמן יוג’ין לימאי. ציוריים שנכנסים לנשמה. לכל ספר מוצמדת ההקדשה המרגשת של נתן יותן לבנו.

קראתי את הספר פעמיים והקריאה השנייה ריגשה אותי עד בכי.

זה הספר שהייתי רוצה לכתוב להורי. גם אני הייתי רוצה לקבל מהורי סימני דרך. הורי נפטרו כשהייתי צעירה, ואפילו מאוד צעירה. בשנים שלאחר מותם הייתי עסוקה בי ובמשפחתי הצעירה. לאחר שנים חיפשתי אותם, תחילה בתמונות ואחרי כן בפיסות נייר שכתבו, כמה שמחתי למצוא משפט סתום שכתב אבי, או מכתב שאמי כתבה לי בתקופת שרותי הצבאי, כאילו באחת הם קמו מול עיניי ואפילו חיבקו אותי.

תודה לך זיו על פגישה בשבוע הספר שהובילה אותי לקריאה מחודשת בעיניים אחרות. קריאה שבה חיפשתי את עצמי בין השורות, חיפשתי את הורי. כל זאת בעקבות כמה מילים שאמרת לי והן מתוך הספר. “באחת השיחות שהקלטנו לגלי צה”ל, ישבנו זה מול זה בתמונת ראי: רגל על רגל ויד שמאל על ברך ימין. פתאום אני מבחין בדמיון התנוחות שלנו, וזורק את הרגל במהירות לצד השני. פרצת בצחוק, כי תפסת את ניסיון ההימלטות שלי, ואמרת: “אתה פוחד להיות דומה לי…” הודיתי באשמה בהנהון ראש, נבוך.” משפט ששלח אותי לחפש את הורי אצלי.

ספר מיוחד ואחר. ספר שמעלה מחשבות רבות על מערכת יחסים בין אב לבן. ספר הכי אישי שקראתי.

פנו לכם זמן ומקום בלב וקראו אותו.

לא תצטערו.

בִּמקום פרידה, זיו יונתן

עורך: גדעון טיקוצקי

ציור העטיפה והשערים בספר: יוג’ין לימאי

ספרית הפועלים, 2023

מייחלת לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.

החלמה לפצועים וחיבו תנחומים למשפחות השכולות.

יקירי המנוול – דפנט

אני אוהבת את הכתיבה של דפנט. כתיבה בועטת נוקבת ישירה ואינה מתייפייפת.

ב”יקירי המנוול”  כמו בספרה “סיפורו של ורנון סובוטקס” היא משיכה לומר  את כל מה שהיא חושבת, על גברים, נשים, כסף, מעמד, חברה ויש לה הרבה מה לומר.

זהו רומן התכתבות, מכתבים במייל ופרסומים בבלוג אינטרנטי.

אוסקר, סופר מפורסם, מעלה באינסטגרם פוסט פוגעני שבו מביע את דעתו על רבקה, שחקנית מפורסמת כבת חמישים. “האשה הנערצת הזו שהעניקה לנערים רבים את  העונג הקסום של הפיתוח הנשי, היום היא צפרדע קמוטה.”

רבקה אינה נשארת חייבת ועונה לו. אוסקר מוחק את הפוסט, היא מצידה כותבת לו “שתמות.”

החלפת המכתבים נעשית בתקופת המי טו, זוכרים? זה נראה כל כך מזמן, רחוק.

מכאן מתחילה החלפת מכתבים ביניהם, שתימשך כשנתיים מבלי שהם ייפגשו. אנחנו לומדים על כל אחד מהם. היא היתה חברה של אחותו, הוא היה האח הקטן והמציק שהיה מאוהב בה. רבקה מתארת את נקודת המבט הנשית שממנה צמחה,” אמרו לי שהדבר הכי יפה הוא למות למען האהבה. אין גורל טראגי מזה לאשה.”

 אוסקר מגלה לה על חולשותיו, על היותו מכור לסמים, אלכוהול, רבקה מעודדת אותו, מדובבת אותו להיפתח ואוסקר, שחשב את עצמו כחצי אל מגלה בפניה את חולשותיו.

בזמן החלפת המיילים ביניהם מעלה זואה, בעלת בלוג מפורסם על מהות הפמיניזם, בלוג עם עוקבים רבים פוסט נגד אוסקר. בפוסט היא מאשימה אותו בניצול מיני. היא היתה יחצנית בהוצאת הספרים שבה הוצאו ספריו של אוסקר. הוא הטריד אותה עד כדי סיוט. חייה הפכו לסבל והיא מרגישה שהוא הרס את חייה. ועל כך כותבת לו רבקה באחד המיילים  “תחשוב לבד…למשל על זה שניצלת את עמדת הכוח הבלתי מעורערת שלך כסופר אופנתי כדי להתעלל בעובדת…תגיע  למסקנה שנשים אמורות לקום בבוקר וללכת לעבודה בלי לרעוד מםחד שמא.”

אוסקר מספר לרבקה את הצד שלו, ברור לנו שהוא  מצטדק, שלא כך היה ומה הוא עשה בסך הכל?  מאז שאנשים מעלים סרטונים לרשת, הוא מקפיד ולא אומר דברים פוגעניים, שלא לדבר על נגיעות.

במהלך ההתכתבויות עם רבקה אוסקר עובר שינוי. המכתבים הם מעין מסע אישי שלו, הבנה מה הוא עולל לעולם ולנשים סביבו כולל אשתו לשעבר ובתו.

רבקה משמשת מעין חונך לאוסקר, היא מובילה אותו להבנות. היא  גם בתפקיד השופט. מאוד רציונלית, מפוקחת, רואה את שני הצדדים. היא עושה לו שיקוף נכון כיצד החברה רואה אותו. הוא מקרה סוציאלי עבורם, עושה בושות. רבקה מדברת על הכל, על החברה, על האלימות, על הצבא.

בתחילת הרומן יש דמות נוספת מואנשת והיא האינטרנט והרשת החברתית. בתחילה מוקצנות התכונות השליליות של הרשתות החברתיות. הכוח שיש בהן לפגוע ולהרוס. היכולת של ההמונים בעזרת  הרשתות להוביל לשינוי ומהפכה כמו המי טו. אפשרויות העלאת נושאים לתודעה.

אם בתחילה הוצגו הרשתות כשלילות בהמשך מוצג החיוב שבהן. במהלך ההתכתבות פורצת מחלת הקורונה, היה משעשע לקרוא איך המחלה התפשטה כיצד פחדו ממנה, בייחוד בצרפת שסבלה מאלפי מתים. התיאורים של שדות תעופה סגורים, פריס ריקה ומסכות, היה כל כך חי.

אם קודם האינטרנט והרשת החברתית היו בעלות השפעות שלילות והרות  אסון, הרי שבסגר התגלו כמצילות מהבדידות “הסגר מעניק שאר רוח ליוצרי הפלטפורמות”.  אפשר לתקשר, להיפגש, אומנם בחלונות.

אבל הטכנולוגיה גם גורמת לתיסכול אצל הדור המבוגר מול הדור הצעיר, המבוגר מרגיש שהדירו אותו.

ההתכתבות ביניהם שהחלה כזריקת בוץ, רפש ואלימות מילולית משנה בהדרגה את אופייה והופכת לחברות והתבגרות, שניהם מתפקחים. לטעמי וזה הפגם של הספר בעיניי, המעבר לחברות אנושית וחומלת היה מהיר מדי, לא שרציתי שימשיכו באלימות, אלא שציפתי מדפנט שתמשוך עוד קצת את ההתרסה, את הבעיטות.

דפנט מעיזה לגעת באופן מוצלח ומשכנע בנושאים רבים בעולמנו ובעיקר במה שמעוללת טכנולוגית המקלדת והרשתות החברתיות.

השפה של דפנט ישירה, חכמה, כנה ומציאותית. היא יודעת על מה היא כותבת והיא מבינה כיצד העולם צריך להראות.

“יקירי המנוול” הוא רומן בעל מספר קולות, כל אחת מהדמוית מדברת בקולה ומעלה את המחשבות האישיות. הדמויות מספרות בכנות על משפחה, זוגיות, מיניות, קיום יחסים, כסף, קפיטליזם, מגדר.

יקירי המנוול, דפנט

מצרפתית: רמה איילון

עורכת הסדרה: ארנית כהן-ברק

הוצאת: מודן 2024

לא שוכחים את החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים, חיבוק למשפחות השכולות.

בלה, יענקלה ואוריין הגיעו אלי לסלון כמעט לארבע שעות

“מי אם לא האומנות שתשכיח אותנו מהצרות, זו תפקידה” במשפט מנחם שכזה סיימה אוריין את מפגשה עם חברות מועדון הקריאה בביתי.

ואכן, במשך שעתיים שלמות שכחנו מה-כל. לא זכרנו שיש חוץ בכלל.

זה היה מפגש מפעים, מנחם ומצחיק, שסיכם את השנה.

אוריין, יפה מבחוץ ויפה מבפנים סיפרה לנו, איך התחילה לכתוב, כשהיא בכלל לא התכוונה. סיפרה שנולדה בקיבוץ שריד והיתה שכנה של נתן יונתן. לאחר שירותה הצבאי עזבה את הקיבוץ. לפני למעלה מעשרים שנה נסעה לדאלס לרילוקיישן, שנים שהתארכו. כך מצאה עצמה ללא עבודה והמצפון הקיבוצי לא הרפה, היא כל הזמן התייסרה, מה יגידו בוועדת העבודה על כך שאינה עובדת.

ההחלטה ללמוד היסטוריה אמריקאית קיבצה אותה עם עוד 25 נשים מכל העולם. בסבב ההרצאות כל אחת סיפרה סיפור, אוריאן החליטה לספר על הקיבוץ והלינה המשותפת. בחורה צעירה שישבה מולה בקהל שאלה בזעזוע ” הממשלה שלכם ידעה מזה?”

מכאן הדרך למחקר, שהיא לא כל כך רצתה לעשות על הלינה המשפחתית, היתה סלולה. אוריאן סיפרה על הנשים שתיחקרה, על הבנות של הלינה המשפחתית ועל שומרת הלילה.

הספר שחוקים נולד מסיפורי חברות על זוגיות, אוריין העלתה פוסטים בפייסבוק שגרפו קהל. אותנו היא שעשעה בסיפורים שעומדים מאחורי סיפורי הזוגיות. “כן, כולם חיים יחד ובאושר.” חייכה אותנו בתשובה לשאלה “מה עם הזוגות?”

הסיפור של יענק’לה ובלה בספר “שחוקים” הוביל אותה לכתוב את “משהו קורה לבלה”.  אחד הספרים הרגישים שנכתבו על מחלת השיכחה והתמקדה לא רק בחולה, אלא גם באנשים שסביבו. לשמוע את אוריין מספרת אפיזודות מהמחקר של על אנשים דמנטים היה מצחיק. “מה שלמדתי מהראיונות הוא, שצריך לזרום עם החולה.”

אוריין היא מספרת סיפורים אמיתית, בשפה מיוחדת וקולחת לקחה אותנו אל מעבר לעננים, לימדה אותנו על חמלה, הראתה את המציאות כמו שהיא וצבעה אותה קצת בורוד.

רותקנו במשך שעתיים לדבריה של אוריין, למדנו ממנה על הקיבוץ, על דאלס, על זוגיות והאפיזודות שבהן, על בחירות ספרותיות.

לא יכולנו להזמין בוקר נפלא שכזה כמסכם את שנת הפעילות של המועדונים וחותם שנה מורכבת. לא יכולנו לבקש בוקר מיוחד שכזה בימים של שבוע הספר.

תודה לך אוריין על מפגש מרתק, מעניין, מחכים ובעיקר משכיח.

תודה לך על בוקר מלא בתקוה לטוב, בוקר שבו נתרמנו ממך ומהאומנות כולה.

מחכים לספרך הבא.

תודות לחברותי לי-את ורתם על הצילומים.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של אוריין

ארבע שעות ביום

משהו קורה לבלה

תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.

איפה את בקיץ – נטע חוטר

כריכת הספר היא “יש תוכו כברו.” ארטיק מצופה שוקולד מתוק. ספר שמצליח לקרר את ימי הקיץ, להמתיק את התקופה ולתת תקוה בחלקת האלוהים הקטנה של הקורא.

 זוהרה גיבורת הרומן שאינה מצטיירת בעיני עצמה כזוהרת, גרושה בת ארבעים זוהרה עובדת כמוכרת בחנות לספרי ילדים ונוער אפרורית מאובקת וכמעט נטושה. החנות מטונימיה לזוהרה, גם היא מרגישה מיושנת,אפרורית,נטושה. זוהרה גרושה מאריאל, שניהם נמצאים במאבק משמורת  על הכלב עמי, מאבק לא מי ייקח, אלא מי לא ייקח. ההשקעה היחידה של זוהרה היא בהכנת כריכים מורכבים וטעימים.

את זוהרה עוטפות חברות, יערה שהיא סוג של המבוגר האחראי שמנחה אותה, מלמד אותה על עצמה ומחליט בשבילה. ליהי השכנה, שגרה עד לא מזמן עם בת זוג ונפרדה ממנה. שרונה, השכנה, רוצה להתגרש, אבל מנסה להיכנס להריון. היא רבה עם השכן ריב שהמשיך לנקמניות קטנות. אל החברות מצטרפת אנה, ילדה בת 12 שבמקום ללכת לקייטנה, היא יושבת בחנות הספרים, קוראת ספרים, מקשיבה לשיחות החברות ולפעמים נותנת עצות. אנה עומדת לעבור לגור בערד העיר של סבתה. אמה ללי תצטרף לחבורת הנשים בהמשך.

זה ספר שכולו נשים, לא שאין גברים, אבל הם נמצאים ברקע.  והמצחיק הוא שהמחבר את הנשים בעלילה הוא גופת גבר. זה אינו ספר מתח, זה  ספר על חברויות, מערכות יחסים עם חברים, בני זוג, ובעיקר עם האני האישי של הדמויות. כל אחד רוצה שירצו אותו. במהלך העלילה מגיעות הדמויות לתובנה, לכן כל אחת מהן עוברת סוג של מסע התבגרות.

יש שכן בקומת הקרקע, שאף אחד מהדיירים בהווה או בעבר סבל אותו, להפך כולם סבלו ממנו.גבר בן 48 שרשום כבן 44 באתר ההכרויות. הן קוראות לו פסיכופט, לכל אחת היתה התקלות איתו.

ועכשיו בימי ראשית הקיץ צחנה עולה מדירתו.  “מתאים לו לדפוק אותנו גם כשהוא לא נמצא.” הן אומרות כשהסירחון עולה מדירתו ואינו מניח להן. הריח הרע הוא סמל שעולה ומבעבע מבין הדפים. סמל לרוע, לחוסר אהבה.

עד אמצע הספר הרגשתי כאילו אני נמצאת בתור לרכבת הרים בלונה פארק, וכשהיא הגיעה לא יכולתי לעצור. היא דהרה קדימה, למטה ולמעלה וטילטלה אותי.

אני אוהבת את הכתיבה של נטע חוטר, הדמויות שלה אמינות, לא מתייפייפות והן אינן דמויות של גיבורות, אלו נשים שכל אחת תזדהה איתן, הן יכולות להיות כל אשה שעוברת ברחוב, או השכנה ממול. יכולת תיאור הדמויות ואופיין יוצר אמינות אצל הקורא. השיחות של החברות הן שיחות אמיתיות, מצחיקות, שנונות, מלאות מנעד של רגשות, הן מייעצות אחת לשנייה עצות לחיים.

 נטע חוטר בונה את העלילה על משפטי תובנה מוכרים, “כמו אהבה עצמית היא המפתח,”  ומצליחה לא להפוך אותן לקלישאות. מצאתי את עצמי מסמנת משפטים מוכרים שחייכו אותי, או שהאירו לי לרגע משהו מהותי.

“בהייה היא הפסקת הסיגריה של הנפש.”

״ בסוף המים יורדים ומי שרוצה יכול לחזור הביתה.״ מגלה לה אנה את הסיום של  ספר המומינים

״ גירושים בלי ילדים זה עץ שנופל ביער,פתאום לא בטוח שבכלל היה פעם עץ.״

״אהבה לוקחים, מרימים מהריצפה ושמים בכיס, אהבה זאת לא חבילה מהדואר שאת לא זוכרת מה יש בה. זאת ציפור שמחכים לה עם משקפות כל הסתו, זאת ציפור שכולם מחפשים אם יש אהבה לוקחים.״

 ומשפט שחייך אותי הוא “ברוכה הבאה לחיים שלך.” אומרת לה תמרה הפסיכולוגית, משפט שהוא ספרה הקודם של נטע חוטר.

זוהרה תגלה את האור הפנימי שלה שהיה מוסתר, יערה תבין על חייה ותקבל אותם, שרונה תמצא את שחיפשה כל חייה ואנה ואמה יתחילו בדרך חדשה.

״הסוף צריך להיות טוב” אומרת אנה לזוהרה, “אחרת זה לא שווה כלום.״ בדיוק. כי זה מה שאנחנו זקוקים בימים אלו,  ציפייה ותקוה לסיום טוב.

“איפה את בקיץ” מעלה שאלה של מה המקום האישי של כל אחד, לא מקום פיסי אלא מקום רגשי של שייכות.

קחו את הספר, קנו ארטיק מצופה שוקולד, לכו לבריכה או לים ותתענגו על עלילה אחרת עם דמויות מצחיקות, אמיתיות שמחבקות את הלב.

איפה את בקיץ, נטע חוטר

עורכת:תרצה פלור

עריכה לשונית: מיכל גנזי

הוצאת: תכלת, 2024

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים, וחיבוק למשפחות השכולות.

סודו של הצורף, אליה ברסלו

ואוו, הספר הקטן הזה עם השם המסקרן לפת אותי והפתיע אותי.

אני אוהבת סודות וסתרים, העטיפה האדומה התשוקתית, אני אוהבת אדום נועז וייצרי, גרם לי להזיז הצידה את כל הספרים הרבים הממתינים.

“סודו של הצורף” הוא ספר מרגש ומתעתע, ספר חכם שהפך לי את כל הקשרים במוח, וגרם לי לחשוב הרבה.

ספר שהוא פנינה ספרותית, תכשיט מיוחד, הרי מדובר בצורף. זהו סיפור טראגי על אהבה מוחמצת המשתרע על פני כמה עשורים. אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי.

הגיבור, צורף החוזר לאחר 25 שנים  אל עיירת מולדתו על מנת לפגוש את אהבתו.

עכשיו  הוא כותב את זיכרונותיו, פתיחת זיכרונותיו הם ההבנה לסיפור המתעתע והחכם שלפנינו.

“חיסלתי שלוש סיגריות כשחיפשתי את המילים, את ההתחלה, את נקודת הפתיחה של הסיפור הזה שאני

מספר לעצמי היום, אבל איפה למצוא אותן? איך? אם אין התחלה, ואם הסוף שעיצב את חיי, הסוף

שהתרחש לפני שנים רבות כל כך, רחוק רק שישה ימים מהלילה הניו־יורקי הזה? הזיכרונות מסתערים עליי בזעם, נאבקים להשתלט על האי סדר שבמחשבתי.”

מרגע זה הגיבור והקורא חוזרים בזמן אל נעוריו של הגיבור. הגיבור התאהב בסליה, חברה של אמו. סליה עמדה להתחתן, אבל התאהבה בבחור זר מבוגר שהגיע לעיירה, היא נפרדה מארוסה וביום שהיתה אמורה להתחתן עם הזר הוא נעלם. מאז נותרה ב”אבלה” ולא נישאה.

זו אהבת נעורים סוערת של נער. “אשה בשלה, בעלת נסיון, שמבחינה ברושם שהשאירה על נער גבוה ורזה ומחליטה לפתות אותו בצורה הכי קולנועית שאפשר להרפתקה בלא עתיד.”

עכשיו כשחזר אל העיירה הוא מקביל את הזדקנותו לעיירה שלו, שהזמן חולל בה שמות ותוהה מה נותר מתקופתו שעוד יוכל לזהות.

עד כאן כשקראתי חשבתי לעצמי עוד סיפור של אהבת נער למבוגרת, אהבה מוחמצת. אבל ההפתעה “נחתה” עלי במפתיע, בדיוק כמו שהופיעה אל מול הגיבור. איני רוצה לספר מה קורה במהלך העלילה זו ההפתעה וזה הסוד של הצורף. ולא, לא סוד  פשוט ובנאלי. סוד חכם ומתוחכם. סוד פילוסופי.

סודו של הצורף הפנט אותי, הכתיבה המיוחדת של אליה ברסלו גרמה לי לצביטה בלב, למה? הלוואי ויכולתי לכתוב כמותה, או לפחות כמו  פתיחת הסיפור.

כשסיימתי לקרוא את הסיפור הקצר, חזרתי להתחלה, כדי להבין מה קרה בעלילה, העלילה היא כמו קסם מיוחד, קסם של חזרה בזמן. ואם מפסידים מילה אחת, השרשרת של העלילה משתבשת, שוב מדובר בצורף שמַלְחִים ומחבר את חוליות חיו.

הקריאה המחודשת בסיפור הפתיעה אותי, לא מדובר רק ברומן אהבה. זהו סיפור על זיכרונות, איך אנחנו משמרים אותם במוחנו, מה היכולת שלנו בעתיד לפרש ולהבין את העבר, איך היינו רוצים לשמר את הזיכרונות. ובעיקר מה אנחנו מספרים לעצמנו והאם יש בכוחנו לשנות. הקריאה בסיפור הזכירה לי קריאה בסיפורים של בורחס.

זה סיפור אהבה של זמנים מתעתעים במוחו של נער, מתבגר, מבוגר. הרי מדובר בצורף ואולי צורף שהוא גם שען. סיפור מתוק וקצת שונה על גבול הגאונות.

על התרגום של מיכל שליו אין צורך להוסיף, תרגום מדויק ומוקפד שמצליח להכניס לאווירה, כאילו אנחנו קוראים את המקור.

במקור נכתב הספר ללא הדפים האחרונים. במהדורה המחודשת הוסיפה הסופרת דפים חשובים ומשמעותיים.

עזבו הכל, כן! קחו את הסיפור הנפלא הזה קראו אותו, ולאחר שתסיימו, חזרו לקרוא ולראות עד כמה הוא חכם ומרגש.חווית קריאה מיוחדת, לא תצטערו.

המלצה חמה.

סודו של הצורף, אליה ברסלו

מספרדית: מיכל שליו

הוצאת: תשע נשמות, 2024

תפילות לשובו בשלום, לחטופים, לחיילים ולמפונים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

הנחלה, מריה טורצ’נינוף

זוהי סאגה אפית ענפה שהדמות הראשית בה היא אדמה וביצה.  האדמה היא המחברת בקשר עבותות את בני המשפחה מדור לדור והביצה היא המיסתורין של היקום ושל האדמה.

ספר שמתאר את הקשר של האדם לאדמת מולדתו ומשפחתו, את הקשר לאנשי המשפחה ואי היכולת להתנתק.

אשה צעירה מגיעה לצריף בחוה מרוחקת בנֵוָבָּקָה,   כשהיא מצוידת בכד אפר של בעלת הבית והאדמה. היא היורשת של השטחים. אין לה רצון להחזיק בחווה, העלות יקרה, היא אינה בת כפר, והידע שלה בחקלאות אפסי. בעלת האדמה משאירה הוראות מפורטות ויומן על החווה היקרה לה.

מכאן היא פוסעת בין דפי ההיסטוריה של משפחתה, מגלה את כל האבנים  שהפכו לגל עד. בקריאתה היא מגלה סיפור שקושר את משפחתה לאדמה, קשר חזק בלתי ניתן להפרדה.

פתיחת הרומן כתובה כאגדה. חיל, מַטֵס נֵוָבָּקָה,(שם משפחתו יהפוך לשם המקום) מחציה המערבי של ממלכת שוודיה-פינלנד, ניתנה לו הבטחה לקבל חוות אריסים על נאמנותו לכתר. החייל הבודד מגיע לנחלתו. מַטֵס נֵוָבָּקָה גבר חרוץ ונחוש, בונה את חוותו בראש גבעה. אבל לא קל היה להשתלט על האדמה, היער גילה התנגדות. אחרי שבנה בית, עבד את האדמה הבין שהוא רוצה בן שיעזור לו. אשה מלאכית או פיה מתגלה בפניו ונעלמת, באביב מגיעה ובזרועותיה תינוק, “אתן לך את היורש אם תשבע שתניח לביצה לנפשה.” בתחילה הוא מקיים את ההבטחה ולאחר שנים הוא ובנו מחליטים לעבד את אדמת הביצה הפורייה. האזהרה מתממשת, בנו נעלם, אך חוזר לאחר שנים.

סיפור שבשורשו מיתוסים ומסתורין. מיתוסים נורדים על טרולים מפחידים, על פיות יער מסתוריות ועל פחדיו הקמאיים של האדם. אנשים נעלמים  בגלל הפרות ההבטחה, ציפור שמזהירה מפני מוות ועוד אמונות טפלות העוברות מדור לדור.

זה סיפור קסום ומיסתורי המשתרע על פני ארבע מאות שנים. סאגה של משפחה אחת ענפה ושל ישוב פרימיטיבי, שבו האמנות הטפלות מנחות ומובילות אותו. סיפור שמועבר מאב לבן במסורת של סיפור שבעל פה. לאורך הרומן אנחנו פוגשים דמויות רבות שונות, מיוחדות ובעלות אופי ואישיות. חלקן עממיות, חלקן מיסתוריות, אולי אפילו דמיוניות. ההיסטוריה המשפחתית מעט מבולבלת, הקורא מלווה דמויות מגיל צעיר עד זקנה, חלק מהדמויות באות ונעלמות. ריבוי הדמויות אינו מקל על הקריאה, בתחילה רשמתי מי שייך למי ומי בן של מי, עד שהתייאשתי והבנתי שכדי להינות מהקריאה ומאווירת המסתורין, עלי לקרוא ברצף ולשקוע בתוך הסיפור הנפלא. זו המלצתי לכם.

ההיסטוריה הרחוקה מסופרת כמו אגדה, או הגדה, במהלך ההתקדמות בשנים יש שינוי בצורת העברת הסיפורים. הסיפורים הופכים לפחות עממים ופחות רגשיים ויותר רציונליים, לקראת המאה העשרים הנשים יודעות לכתוב ומחליפות מכתבים, כותבות יומן. מה שאינו נפרד מההיסטוריה הוא האמונה הטפלה בפחד מהביצה. עד לשנות המאה העשרים אנשים פחדו להתקרב לאדמת הביצה.

” ואשת האיכר המלווה אותי לשם כמעט שלא מעיזה להתקרב לביצה בעצמה. אני חש במצוקתה ככל שאנחנו מתקרבים, כי היא משתתקת ולא מוצאת עוז בנפשה לדבר. בפעם הקודמת שהיינו שם היא נתקפה פחד גדול והתעלפה כמעט. מספרים שאת הביצה מנהיג שליט שאסור להתחכם אִתו, כי ביכולתו להביא לטביעתו של אדם גם במים העומדים, הרדודים. ומסתובבות שם גם רוחות רפאים, הלא הן נשמותיהם של הטובעים, כמו אביו של בעל החווה. הם מפצירים בי השכם והערב לשאת תמיד פיסת פלדה על גופי כדי שגורלי לא יהיה כמו גורל הטובעים. אני חושב שהם גם חושדים בפרח הזהוב שאני מחפש, והזהירו אותי שהוא עלול להיות אחד מתכסיסיו של השליט, חזיון , חזיון תעתועים אולי, שמטרתו לפתות אותי להיכנס לביצה, או אולי הפרח מביא מזל רע. שום טובה לא תצמח מהביצה, הם אומרים.”

אין כאן גיבור או עלילה, כי הדמות הראשית בסיפור היא האדמה והביצה שעליה חיו בני משפחת אחת במשך ארבע מאות שנים. מה שיש בספר הוא סיפורים שמהפנטים את הקורא, סיפורים כמו שקראנו בילדותנו על שדים, רוחות, פיות, קללות ואסונות, יצורי יער השומרים על הביצה,בני משפחה אחת, טובים, רעים, מיטיבים ורשעים, והכל מסופר בחן ובתיאורי טבע נפלאים.

הסיפור מתאר רצף היסטורי, מתחיל  בימים שפינלנד היתה תחת כיבוש שוודיה, לאחר מכן רוסיה כובשת ומספחת את פינלנד אליה, מלחמת העולם הראשונה, השנייה ועד לימנו. עם השינויים והקידמה האמונות הטפלות דועכות, החיים משתפרים, והיחס לביצה משתנה, היא הופכת לאגם שבו חוגגים את חגיגות אמצע הקיץ.

נשאבתי אל הסיפורים, אל תיאור האווירה, אל הפחדים הבלתי רציונלים של אנשי הכפר הבורים. למדתי דרך הרומן מעט מההיסטוריה של פינלנד. בעיקר נדהמתי מהכתיבה המותאמת לכל תקופה, מהעבר הרחוק ועד לימנו.

האם מי שירשה את האדמה ואת הבית תקבל החלטה להישאר בנחלה?

על כך ברומן האפי המקסים והמרתק.

הנחלה, מריה טורצ’נינוף

משוודית: דנה כספי

ספרית הפועלים, 2024

ליבי עם תפילה לשובם של החטופים, החיילים, המפונים.

חיבוק לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.

שחיית בוקר- עילית מורג

היחסים שלי עם מים ושחייה מורכבים, איני שוחה טוב. כשעברנו לדירה הנוכחית הבטחתי לעצמי שאלמד לשחות כמו שצריך בבריכת הבניין. שבע שנים חלפו ורק לפני כמה חודשים נפתחה הבריכה. ואני? ויתרתי על לימוד השחייה מכל מיני סיבות.

את הספר “שחיית בוקר” קראתי בשחייה אחת, התחלתי ומייד מצאתי עצמי במהירות שיא בצד השני של הבריכה.

עילית מורג מציפה את הקריאה ברגשות. בכתיבה קולחת וזורמת היא מתארת את עולמה הפנימי של הגיבורה, הקורא צולל אל מחשבותיה ומלווה אותה בכל רגעי ההרהורים, הלבטים כמו חבר נאמן.

המחשבות שלה הן כמו מי הבריכה, חמימים, קרים,  ניתזים בגלל מישהו ששוחה לידה בעוצמה.

לטלי גיבורת הספר חיים  מאורגנים ומסודרים. היא מקפידה על שיגרה כשהשחייה היא מטאפורה לכך, בכל בוקר, תמיד, אבל תמיד  היא שוחה עשרים ושש דקות בדיוק. וכמו השחיה הבטוחה במסלול מוקפד כך חייה, תמיד הלכה בתלם והיתה ילדה טובה. כל כך רצתה שהוריה יגידו עליה “טלי שלנו” בגאוה.

טלי נשואה ליאיר אותו הכירה בזמן לימודיה באוניברסיטת באר שבע. היו לו גינונים רומנטיים, לא ברור לה אם היא מאושרת כמו שהשותפה שלה ציינה, יאיר היה מאושר, בזה היתה בטוחה. טלי עקבה אחר הגבוה מהפסיכולוגיה, גיא, חתיך עם פנים יפות, רזה וארוך, שאותו פגשה בבריכת השחייה של האוניברסיטה. היה ביניהם סיפור, לא ארוך, אבל הדרך שבה הוא נגמר השאירה אותו קטוע. ואותה שבורת לב. עשרים שנה היא מחכה מוכנה לפגוש אותו.

והרגע מגיע. היא נפגשת איתו במסגרת פרויקט של העבודה. מכאן טלי מטלטלת ברגשות, היא בוחנת את עצמה ואת ההתנהלות שלה לאורך כל חייה, האם נהגה נכון, האם אלו היו התוכניות והאם הגשימה אותן.

טלי מיוצגת ומסומלת באמצעות שחייתה. היא שחיינית ומה שהיא רואה זו המטרה, להגיע ליעד להגיע לעשרים ושש דקות. כשהיא רוצה כבר לקפוץ למים, להעז, לא כמו שהיא רגילה לטבול לאט לאט, וכשהיא נכנסת בקפיצה אל המים כל עולמה מטלטל, כמו אבן שנזרקת למים ועושה אדוות.

הראש שלה מוצף במחשבות, לפעמים סדירות לפעמים אסוציאטיביות, המחשבות אינן זרם תודעה, אלא רצף של מחשבות שמתחילות בגלל נקודה אחת ועוברות מנקודה לנקודה, היא נעה בין זיכרונות העבר להווה האישי ואפילו חלומות על העתיד הלא ברור.

הלא מפתיע הוא שטלי חושבת את מרבית המחשבות שכולנו הרהרנו בהן בהזדמנות זו או אחרת בתקופות חיינו. הרהורים על הדברים הקטנים שמפריעים, על זוגיות, על ילדים, על הגשמה, ועל החמצה.

את טלי מטרידה המחשבה האם זו אהבה או שזו משיכה זמנית.

עילית מורג כותבת ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, אלא ספר בשל ומהודק היא כותבת את  המחשבות האישיות של כל אחת, של כולנו. והיא כותבת בכנות על הכל, יחסי אמהות ילדים, זוגיות, מערכת יחסים של בת ואם, לבטים ותהיות.

עילית מורג בראה דמויות אמינות ומציאותיות בכתיבה קולחת היא מנווטת את הגיבורים כמו בשחייה אל החוף, או אל הדופן השנייה של הבריכה.

למה היא וגיא נפרדו? מה קרה לה?  והאם טלי וגיא יפרקו את ההווה שלהם למען עתיד משותף?

תכינו לכם כוס משקה קר שבו על שפת הבריכה וצאו לשחיית בוקר.

שחיית בוקר, עילית מורג

עורכת, תמר ביאליק

הוצאת כנרת זמורה,2024