הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בשליחות הלב – אוֹרי סלונים, המלאך של משפחות הנעדרים והשבויים ושל ילדי וראייטי

  

נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.

אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.

הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.

משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.

בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.

בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.

בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.

בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.

“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

 העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.

בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.

דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.

“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)

מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה,   כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”

נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש  שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.

 בשליחות הלב, אוֹרי סלונים

הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

איש בגן החיות – נובלה חדשה ושנונה של דיויד גארנט

דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.

הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.

ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”

תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”

למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.

ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.

“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”

וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.

“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?

ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.

שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.

“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.

דיויד גארנט  הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.

לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי  את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.

מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאןhttps://bit.ly/2yZ19jd

“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.

איש בגן החיות, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

הוצאת תשע נשמות, 2019

הוא משלנו – סיפורו האישי של אודי אילון,איש שב”כ לשעבר

הפעם סקירה שונה.

“הוא משלנו” מהווה מסמך וסיפור אישי מרתק של אודי איילון. אודי אילון מצהיר שאינו סופר ו”הוא משלנו” הוא ספר המספר את סיפור חיו.

אודי אילון נולד בשם זוהר עדילי בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. כפר קטן מוקף שדות ונוף הררי. התיאור הפסטורלי של הכפר אינו תואם את המציאות האישית של אודי אילון.

אודי נולד בבית עני עם אב מכה, חברה אלימה. רעב ומכות היו מנת יומו. העיר אריאל שכפרו היה בשכנותה היווה עבורו מושא לקנאה. הוילות, הבתים המטופחים והצבא שמשליט סדר ומגן על התושבים היכו אותו בתדהמה, לדבריו.

יום אחד בדרכו מבית הספר “נתקל” בשני חיילים שהושיטו לו סנדוויץ’ ואף שיחקו איתו בכדור רגל. אותו מפגש שינה את חייו. אודי שכל חייו חונך על ברכי שנאת היהודים והציונות, גילה שהאויב אינו אלים, אלא נעים. דווקא הכפר שבו גדל היה כולו טבול באלימות.

לימים ברח מביתו והחליט להצטרף לשב”כ. הוא עצמו אינו מבין איך הגיע לרעיון להיות חלק מהשב”כ.

״באותו הזמן לא חשבתי על כך. הרגשתי שנפלה בידי הזדמנות להיחלץ מהמבוי הסתום שהייתי תקוע בו״ 

כל מה שייחל לו היה ביטחון ושייכות. שני דברים שלא קיבל בבית, אך זכה להם בתוקף עבודתו בשירות השב”כ. מספר איך התחיל להרגיש ערך, שסומכים עליו, שהוא משמעותי. השב”כ היה עבורו משפחה מאמצת.

בכל פעם החליף זהות אחרת. פעם הוא סטודנט, פעם עצמאי שעובד.

״חאלד, נאצר, יוסוף, מוחמד כולם שהם אני ואף אחד מהם לא אני. מי אני ?״

לאחר מספר שנות עבודה  הוא נתפס ונלקח בשבי הרשות הפלסטינית, חצי שנה של עינויים נוראיים עברו עליו.

 כשקראתי על העינויים שעבר, אמרתי לעצמי, לא יתכן שהבחור שפגשתי בדוכן בשבוע הספר, עם החיוך החם והעיניים הירוקות והיוקדות עבר את כל זה והוא עדיין ממשיך לחייך, לצחוק, להאמין בעצמו ובאדם אשר הוא אדם.

הבריחה שלו מכלא הרשות היתה כמו תסריט מדויק של סרט ריגול, שבו אנחנו אומרים לעצמנו, לא יכול להיות שכך זה במציאות.

לאחר שברח מהשבי היה משוכנע שהשב”כ, שהיווה עבורו בית יקבל אותו בחיבוק ויתמוך בו. להפתעתו הוא מגלה את ההפך הגמור. השב”כ מתנער ממנו. גם כאן הוא מרגיש אבוד ומנוצל, אך אינו מוותר. הוא נלחם על כבודו באומץ רב, ביכולות שאיני יודעת מנין לקח אותן לאחר שעבר עינויים ולא היתה לו קורת גג ותמיכה פיסית ונפשית.

אודי אילון מגולל בפתיחות ובאומץ את סיפור חייו של ילד רעב מכפר עני שחיפש זהות ושייכות, חיפש שיעריכו אותו. כל חייו נשאר אותו הילד הקטן שרוצה שאביו יביט בו ויהיה גאה בו. התחושות שליוו אותו מילדותו עדיין מלוות אותו בבגרותו.

הכתיבה של אודי מאוד אישית ורגשית. כתיבה בשפה גבוהה שאינו שפת אמו. אודי למד עברית באופן מסודר לאחר שחזר מהשבי. בכתיבה כנה  הוא חושף בפנינו את תחושותיו של אותו ילד קטן החי בחברה שאין בה אחד שיגן עליו ויאמין בו.

ממליצה על הספר החשוב, לא כי יש בו עלילה עם סמלים ומוטיבים ושאר אמצעים אומנותיים.  אלא בגלל הסיפור האנושי של מי שחצה את הגבול והחליט לעזור למדינתנו ולהרגיש שהוא אחד משלנו. כשאנחנו שומעים על הישגים של חיילנו אל לנו לשכוח את אותם משרתי השב”כ שעוזרים לחיילים.

את אודי פגשתי בשבוע הספר תשע”ט. בשפה רהוטה ובחיוך חם סיפר לי על עצמו. נשבתי באישיותו האופטימית. באופן החשיבה שלו ובכך שהצליח להתגבר על הפוסט טראומה של השבי ובעיקר על האמונה שלו בעצמו, באדם ובספרו.

סיפור מרגש . ממליצה.

הוא משלנו, אודי אילון

הוצאת סגול, 2019

ראי אדמה – ספרה נוגע ללב של נירית הלבני

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

שנים לימדתי באהבה רבה את השיר “ראי אדמה” כשכוונת המשורר היתה פטריוטית עם כאב על מות בנינו בקרב.

נירית הלבני לוקחת את צרוף מילים מהשיר ומשתמשת בו באופן נרחב יותר.

  זהו סיפור של משפחה אחת והרבה הרבה מטענים רגשיים הטמונים עמוק באדמת המריבה.

יש בו את כל החומרים המכילים שיש בכל משפחה. אהבה, קירבה, קנאה, כעסים, טינות, חוסר קשר, ובעיקר בעיקר החמצה של קרוב לבבות.

גדי, אב המשפחה חקלאי בכל רמ”ח איבריו, אוהב כל גרגר אדמה. נשוי לבתיה. בתיה הגיעה מהעיר, היא שונה מגדי ולעיתים עולה השאלה מה הם עושים יחד. אביטל ואיתן, בניהם. שני אחים תאומים. בתיה היתה בטוחה, כי היא עומדת ללדת שני בנים, אפילו שמות הכינה להם, איתן ואיתמר, בלידה התברר כי אלו הם בן ובת, השם איתמר הוחלף לאביטל. איתן הוא היפה מבין שני התאומים. אביטל תישא כל חייה את תחושת ההחמצה על היותה בת במקום בן ועל כך שאחיה נטל את כל היופי. היופי של אחיה הוא ביזבוז בעיני אמה, כי היא זו שהיתה צריכה להיות היפה. היא אוספת עלבון וכאב כמו גרגרי חול בתוך ליבה. אדמת אביה תהפוך בליבה לכעס וכאב.

גדי ובתיה יודעים כי עליהם לנסח צוואה. הם מכינים אותה. הם מודעים לכך שהחלוקה לא תהיה שווה והבחירה קשה. בתיה אינה שלמה עם ההחלטה של גדי. גם גדי אינו משוכנע שהוא צודק, אבל מותו הפתאומי אינו מאפשר לו להסביר לילדיו את ההחלטה.

אביטל קשורה לאביה מאוד, עם אמה יחסיה די מורכבים. לעומת זאת אחיה איתן קרוב לאמו. איתן נחשב לנדיב ועדין בעיני אביו ואביטל כדעתנית מרוכזת בעצמה.

“אביטל היתה כלפתה, יפה, חכמה, סוערת, יהירה ורעת מזג שבגיל 24 לא יכלה להכיל את הסובבים אותה ואת צורכיהם.”

אביטל חושבת שאמה היא זו שתכננה את הצוואה

אביטל נפגעת, כועסת, בועטת ועוזבת את המשפחה.

הסיפור מסופר בארבעה קולות. אביטל הבוגרת, גדי האב, בתיה האם. הקול הרביעי הוא קולו של האח, איתן, המסופר דרך מכתביו ועבודות בית הספר. אופן העברת הסיפור דרך מחשבות הדמויות מאפשר הצלבה של רגשות ועובדות ונותן לקורא תמונה רחבה.

את האמת יודעת כל אחת מהדמויות.

כל דמות מספרת את נקודת מבטה. אישית אהבתי את קולו של גדי, תיאוריו כאיש אדמה האוהב את עבודתו הזכירו לי את אבי שקם בשמחה כל יום לעמל יומו, אהב את האדמה, את הגשם ובעיקר את הזריחה. לצערי, לא אהבתי את אביטל, הבנתי אותה אך לא הסכמתי עם התנהלותה העקשנית.

הכתיבה של נירית הלבני משובחת. העברית ברמה גבוה ומדויקת.  המחשבות והשיחות בין הדמויות נותנות לקורא אפשרות להבין את נבכי הנפש ואת התנהלותה של כל דמות. לא נשאר ספק אצל הקורא. הדמויות עוברות תהליך של שינוי והבנה. יופי השינוי הוא שהוא אינו קיצוני או פלקטי, אלא שינוי המותאם לאישיותה של כל דמות.

“ראי אדמה כי היינו בזבזנים”. בזבזנו חיינו במריבה, הפסדנו כוחות, רגשות, היסטוריה, זיכרונות ובעיקר יכולת להיות אחד עם השני ואחד בשביל השני.

כאב הלב שלי על ה”ביזבוז” של המשפחה הוא על חוסר היכולת לשבת ולשוחח ובעיקר להסביר. אבי נהג לומר, לא רבים על כסף הירושה, אלא על מה שהוא מייצג עבור כל אחד מהיורשים.

ראי אדמה, נירית הלבני

הוצאת פרדס 2013

זהו ספרה הראשון של נירית הלבני, לאחריו הוציאה ספר משובח ונפלא. “מאחורי כל זה” מוזמנים לקרוא את דעתי עליו כאןמאחורי כל זה

לעולם אל תיתן לי ללכת של קאזואו אישיגורו – לא יניח לכם לרגע

כבר כמה ימים אני מחפשת  מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות  במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה.

דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים ומושיטה אותו לכם, בדיוק כמו טקס הגשת כרטיס ביקור ביפן, ואומרת: “שבו ותקראו אותו. הפרק הראשון לא יהיה מובן לכם, בפרק השני יתחילו להתבהר הפרטים ומהפרק השלישי לא תוכלו להניח אותו מהיד והוא לא יניח לכם.”

הגיבורה קתי מספרת את סיפורה בהווה כשהיא בוגרת בת 31. בתחילת הספר אנחנו פוגשים בה כשהיא נערה בת 13 המתחנכת בפנימית הֶלשַם. לא ברור לנו אם הפנימיה היא פנימיית לימודים או בית יתומים מכובד. לא ידוע לנו למה קתי וחבריה נמצאים בפנימייה ואם יש להם משפחה מחוץ למקום. התנאים בפנימייה נחשבים למעולים. הילדים אינם רעבים, הם נבדקים בדיקות רפואיות, לומדים, בעיקר מתמקדים איתם בשעורי אומנות.

קת, רות וטומי הם שלושה חברים צמודים המלווים אחד את השני במשך שנות ההתבגרות. טומי נחשב לילד זועם שניתן בקלות להרגיזו, חבריו תמיד טורחים לפגוע בו על מנת שיכעס וישתולל. רות היא הדומיננטית מבין השלושה, היא מנסה להשליט את דעותיה, ואילו קת היא הכוח המאזן מבין שלושתם.

 קת ושני חבריה הטובים, רות וטומי, מרגישים שמשהו אינו נכון.

״עליכם לזכור שבשבילנו, בשלב ההוא של חיינו, כל מקום מעבר להֶלשַם היה כמו ארץ דמיונית.״

לאט לאט יתבהרו הדברים. טכניקת הגילוי מאוד איטית ואנחנו חווים את המסתורין והגילוי בדיוק כמו קת וחבריה. שלב אחר שלב, פרט ועוד פרט. אמת ומסתורין, תעתוע.

עד כאן אני מגלה פרטים על הספר.

לא, זה לא ספר מתח למרות שיש בו מעט סממני מתח, זה גם לא ספר מדע בדיוני למרות שיש בו רעיון עתידני.

 זה ספר על בדידות של אנשים צעירים, על חברות אמיצה, על עתיד מוגדר ולא מוגדר על תרמית ובעיקר ביקורת חברתית.

יש בו שאלות קיומיות פילוסופיות על מהות החיים ואיכותם, דילמות מוסריות, “הרי מילא נמות כולנו ביום זה או אחר.”

״כל הזמן אני חושב על נהר אי שם ויש בו שני אנשים שמנסים להיאחז אחד בשני נאחזים כל כוחם, אבל בסוף חייבים להרפות, להתנתק ולהיסחף.״

ומעל לכל הוא ספר על אומנות, על הנשמה האמתית של האומן ויכולות היצירה שלו. המורה אמילי אומרת להם “שירה, תמונות אומנת מגלים את מה שאתה בתוכך. הם מגלים את הנפש שלך.”

שאלת השאלות היא האם האומנות מובילה את האדם לאהבה, לשינוי, לגילו העצמי שלו.

קראתי את כל ספריו המתורגמים של אישיגורו.

 בגיל חמש היגר אישיגורו עם משפחתו מיפן לאנגליה. אומנם הוא אינו נחשב לסופר יפני, אך תרבות יפן ואומנות הכתיבה היפנית חלחלו אל תוך עולמו הפנימי. בכל ספריו נמצא  כתיבה מאופקת, יכולת ליצור הסתרה ולברוא מסתורין, לברוא דמויות שאינן מוצאות פתרון בעולמם, ובעיקר בדידות קיומית של הדמויות.

כמה מילים על :

התרגום המופתי והמדויק של אלינוער ברגר. תרגום שמצליח להעביר את חוויות הדמויות.

העטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים.  התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר.

שירו של מסאוקה שיקי (1867-1902) גדול משוררי ההייקו בספרות יפן, מבטא בעיני את מהותו ונשמתו של הספר. רובד ועוד רובד המתגלה לאט לאט אחרי שהערפל מתפוגג.

הציפורים נעלמות

מתוך הערפל באות ונגלות

אניות המסע.

(מסאוקה שיקי, “שני סתווים”, תירגם, איתן בולוקן)

אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר. אישיגורו בדרך כתיבתו הווירטואוזית נוגע במהות הפילוסופית הקיומית של האדם.

“לעולם אל תיתן לי ללכת” לא ירפה  מהקורא זמן רב אחרי קריאתו.

לעולם אל תיתן לי ללכת, קאזואו אישיגורו

מאנגלית, אלינוער ברגר

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

פרטים על הספר ורכישה https://www.kibutz-poalim.co.il/never_let_me_go?bsp=12700

מושב הנהג של מיוריאל ספארק הוא ספר ללא חוקי נהיגה

“מושב הנהג” הוא ספר שלא אוכל לשכוח אותו, כי לא קראתי ספר דומה לו. ספר שסופו ידוע בתחילתו. גיבורת הספר ליסֶה, תמצא את מותה בעוד כמה שעות מתחילת העלילה.

עלילת הספר מתחילה הכי קרוב לסיום העלילה. המספר ואנחנו הקוראים מודעים לסיום. יודעים מיד בהתחלה מה יהיה בסופה של ליסה. למרות זאת אנו שבויים בקסם העלילה המפתיעה, בהתפתחות שלה ודי מופתעים מסיומה.

ליסֶה, רווקה העובדת בחברת רואי חשבון. גרה בדירת חדר שבה הכל מוצמד לקיר.

אנחנו פוגשים בליסה לפני יציאתה לחופשה. “את צריכה את החופשה הזו” אמרו לה במשרד. בהמשך נבין מדוע. ליסה מחליטה להתחדש בשמלה. קונה מעיל צבעוני מפוספס אדום לבן, שמלה עם חלק עליון צהוב וחצאית בדוגמה כתומה סגולה וכחולה  שני פריטים שאינם תואמים לטענת המוכרת ששואלת אותה “את מצטרפת לקרקס?”

ליסה היא בחורה בגובה רגיל, נראית רגיל ,לא מתבלטת, עכשיו במעיל הצבעוני והשמלה בעלת הצבעים הנועזים היא נראית למרחקים ואף אחד לא ישכח שראה אותה ״ אפילו כאן בין הנופשים ליסה מתבלטת״.

ליסה נוסעת לדרום איטליה, לאורך כל מסלול הטיול מרגע שקנתה את השמלה ועד לסיום היא תותיר אחריה פרורים וסימנים להימצאותה. כל מי שהיה עימה במגע יזכור אותה בזכות לבושה, התנהגותה המוזרה, צחוקה, דיבורה.

״כך היא מותירה אחריה את נתיב העקבות, שבקרוב יעקבו אחריו חוקרי האינטרפול ושעיתונאים אירופה קישטו במיומנות כמקובל ….כדי לבסס את זהותה״

המסע של ליסה הוא כרוניקה ידוע מראש. הקורא המלווה אותה מרגיש תעתועים, לא ברור לו מהם כוונותיה  של ליסה וביחוד האם היא אמינה. לאורך המסע היא פוגשת אנשים, עם חלקם היא חולקת חוויות ושיחות, מחלקם היא פוחדת ונתקפת בפאניקה. התנהגותה הלא יציבה מוסוות תחת מעטה של צחוק והנאה. מתנהגת בספונטניות ובגחמות רגעיות ״אין לי תוכניות מוגדרות. טיפשי נורא לתכנן תוכניות.״

למרות שידעתי מה יהיה בסופה של ליסה היו לי לאורך הקריאה הפתעות. עקבתי בדריכות אחר הצעדים שהיא עושה ואחר התנהגותה. הסתקרנתי לדעת כיצד אכן היא תמצא את מותה ומי יהיה זה שיפגע בה.

מי שלא הופתע מהסיום זו ליסה בעצמה, שכן היא הנהגת שיושבת במושב הנהג ומנווטת את הנסיעה אל סיומה.

זה אינו ספר מתח, או בלש, על אף הסממנים שלו. רק בסיום הקריאה ובקריאה חוזרת הקורא מבין את התנהגותה של ליסה.

העלילה החיצונית מקפלת בתוכה את הבדידות הקיומית של האדם. ליסה עצמה חשה בדידות ורוצה לחזור כבר לדירתה. גברת פידקי המבוגרת, שליסה פוגשת אותה היא אשה בודדה המחכה לנכדה.

מיוריאל ספארק כתבה נובלה קצבית, שנונה עם ביקורת חברתית על שנות השבעים, מרד הסטודנטים באירופה, היפים וחציית גבולות חיצונים בין גברים לנשים “הם לובשים מעילי פרווה וחולצות כותנה פרחוניות.” אומרת גברת פיקדי על הגברים.

“מושב הנהג” נקרא בנשימה עצורה, לא רק בגלל המתח שבו, אלא בגלל התנהגותה של הגיבורה. התנהגות שמתעתעת בנו ואפילו במספר יודע כל שאינו יודע הכל.

ספר שנון, מצחיק ומטריד.

מושב הנהג , מיוריאל ספארק

מאנגלית, תומר בן אהרון

סידרת חוצפנית קטנה של הוצאת תשע נשמות והכורסא 2019

צערו העתיק של הירח – ספר הביכורים נוגע ללב של נעמה דעי

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)

משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.

  מה שהיה לא יהיה.

אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.

אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.

“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.

התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.

 “צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים  עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.

לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.

“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות  רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.

״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״

הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.

הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.

 מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.

הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.

ובתוך כל הצער יש את  “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.

ספר ביכורים מומלץ.

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי

הוצאת עם עובד, 2019

אמא של הים – ספרה הרגיש והיפיפה של דונטלה די פייטרנטוניו

“המוחזרת”, כך קראו לה.

בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.

הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.

בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד  ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות  מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.

העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.

יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה  שהבדיל אותה מהם.

“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.

במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.

היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.

“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.

בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.

סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.

 סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.

ממליצה בחום על הספר המיוחד.

מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.

אמא של הים, דונטלה די פייטרנטוניו

מאיטלקית, יערית טאובר

הוצאת, כנרת,זמורה, 2019

המלצה שלי בתוכנית הרדיו של זהר נוי .ספרים סופרים ומה שביניהם – תכנית ראיונות ברדיו קס”ם כאן תאגיד השידור הישראלי 106 FM –

חנות ספרים על גלגלים ” – ספר ממתק לקיץ של ג’ני קולגן “

“עד עצם היום הזה”. היה המשפט האהוב עלי בנעורי כשסיימתי לקרוא אגדות. העלילה תמיד השתנתה והתפתלה והמשפט הזה היה העוגן היציב היחידי.

ועד עצם היום הזה אני אוהבת ממתקים ואגדות.

“חנות הספרים על גלגלים” הוא ממתק ואגדה. “פרנסוס על גלגלים” מודרני.

נינה, עלמה צעירה בת 29 ספרנית שאוהבת את ספרים ואת עבודתה, מוצאת את עצמה ללא מקורות פרנסה. הספרייה שבה היא עובדת נסגרת. נינה צריכה להחליט, האם להגיש מועמדות לקורס בניית צוותים, ובכך להתחרות עם גריפין, החבר לעבודה, או להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, להיות בין הספרים.

נינה שמעולם לא אחרה לחזור מהפסקת הצהרים, מעולם לא התלוננה, מחליטה לקבל אומץ ולצאת להרפתקה. בכספי הפיצויים היא רוכשת משאית ישנה מסוג משאית קרור, הופכת אותה לחנות ספרים מכנה אותה “עד עצם היום הזה”, איך לא? ויוצאת לדרך חדשה. היא מגיעה לכפרים הערפיליים של סקוטלנד “באותו הערב נראה כאילו הארץ מתרברבת ביופיה. הערב היה זהוב …בכל מקום שהביטה, כך היה נדמה היו טירות אבן אפורות ונופים יפהפיים שנמתחו על פני האופק…”

ועכשיו “אין לה עבודה אין לה פנסיה אין לה בן זוג אין לה שום דבר חוץ ממסחרית ישנה ומקרטעת ומשום מה היא מרגישה חופשיה”.

נינה עוברת מהעיר לכפר סקוטי הטבול בירק וערפילים, כפר שקט ופסטורלי שבו הכל חדש ושונה לה. “השמים נראו כאילו זה עתה יצאו מכביסה…עם עננים רכים שחצו את הרקיע”.

נינה נוטה לפעמים לשגות בחלומות ודמיונות ומצפה להיות כמו גיבורי הרומנים. לפעמים מתבלבלת וחיה את חייה כמו אחת הדמויות שבספרים. כמו בכל האגדות והסיפורים הרומנטיים שעליהם היא קראה, נינה תעבור תלאות רבות, תתאהב ותגלה את המשולש הרומנטי, תתעמת עם חלק מאנשי המקום, שלא בדיוק מקבלים אותה ואת רעיון המסחרית שלה. תלמד על חיי הכפר, החקלאות ופסטיבל היום הארוך בשנה.

לא רק על אהבת הספרים, אלא גם על חלומות והגשמתם, על אומץ וכוחות נפש לא לשמוע רעשי רקע אלא ללכת עם הלב והאמת הפנימית.

“אילו חשבתם על כל הדברים הקטנטנים שמסיטים אתכם מהמסלול לכאן או לכאן לטוב או לרע לעולם לא הייתם עושים שום דבר”.

יש בספר ביקורת על השתלטות הספרים הדיגיטליים על שוק הקריאה ואולי החשש מהעלמות הספרים הכתובים.

מודה הספר הוא ממתק סכריני, הוא כמו לשבת בתוך מדף של העוגות הכי מתוקות בקונדיטוריה. כל דף הוא מוס שוקולד וכל פיסקה היא עוגת גלידה.

חצי ספר קראתי בהנאה, אחרי כן הוא הפך לי למעט קיטשי, הסוף היה מהיר והכל הסתדר בו,  ולמרות זאת  מצאתי את עצמי מסיימת לקרוא אותו עם חיוך על הפנים.

למה?

הכתיבה מאוד טובה. ג’ני קולקן מתארת בנעימות ובציור את הדמויות ובעיקר את הנוף כמו :”בחוץ ירד גשם,מבול אביבי נטול שמחה שמחק את כל הצבעים בעיר וגרם למכוניות למהר ברחובות הרטובים ולהתיז מים על העוברים והשבים”.
דמותה התמימה של נינה מקסימה וגורמת לך להאמין שיש כמעט ורק טוב בעולם.
כמו כן נינה מזכירה שמות רבים של ספרים שקראנו ואת אלה שלא נרצה לקרוא.

 לדעתי “חנות הספרים על גלגלים” הוא ספר כיפי, בריחה קטנה מהחיים היומיומיים, בריחה מהחום.

זר לא יבין זאת. רק מי שאוהב ספרים וקשר גורלו עם הדפים הכתובים יבין. יבין את הקשר האישי והרגשי לספר כאילו היה אדם.

אהבתי את ההקדשה בתחילת הספר. “הספר מוקדש לכם. הקוראים. כל הקוראים”. לאחר מכן מונה הסופרתבחן ובחיוך את המקומות בהם מתאים לקרוא.

חנות ספרים על גלגלים, ג’ני קולגן

מאנגלית, ניצן לפידות

הוצאת הכורסא, 2019

הילדה שניסתה”- ספר הילדים המקסים של מאירה ברנע- גולדברג “

אי אפשר שלא להתאהב בספר הזה. רק מלהביט בכריכה ולראות את  הילדה המקסימה הלב צוהל ושמח. וכשמתחילים לקרוא אותו ולא יודעים מה מנסה הילדה לעשות מגלים שאנחנו שבויים בין הדפים הצבעוניים וחשים בנחישות של הילדה.

“ירון אמר שאני לא אצליח.” כך מתחיל הספר. משפט שגור ומוכר, שמענו אותו כשהיינו ילדים ולעיתים גם בבגרותנו, ואנחנו חוטאים באמירתו שוב ושוב.

הילדה שבסיפור, שיא המתיקות בעיני, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.

הספר הזה נפלא. אין בו הרבה מלל, להפך, הוא מאוד מינימליסטי והרווח שבין המילים משאיר מקום לדמיון ולמחשבה. משאיר מקום לשאלות והבנה. הבחירה בילדה בעלת מראה “רגיל” ביותר היא בחירה גאונית.   הציורים של רמי טל המוכשר (לדעתי כוכב עולה ) נפלאים. ציורים צבעוניים ובעלי קריצה הומוריסטית הם המספרים את הסיפור שבין המילים. מראים את הנחישות והעקביות של הילדה. בכל ציור מסתתרת חידה והפתעה, חיות אמיתיות ובדיוניות (השדים שבנו).

ספר שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.

הספר מיועד לילדים מגיל 4  ובעיקר לכל אחד.

בערב ההשקה לספר תוך כדי סיפורם של מאירה ורמי על העבודה המשותפת שלהם על הספר, חשקה נפשי בספר, רציתי שהילדה תמשיך לעודד אותי לנסות. רכשתי את הספר עבור בתי. כשרמי כתב הקדשה לבתי סיפרתי לו על נחישותה ללמוד רפואה ושהיום היא  סטאז’רית בבית חולים גדול במרכז הארץ. רמי הסתכל עלי ושאל “איך נראה סטטוסקופ?”  וכך צייר לה בהקדשה.

הילדה שניסתה, מאירה ברנע -גולדברג

איורים, רמי טל

עורכת, יעל גובר

הוצאת כנרת, 2019