הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בית גולדן- ספרו החדש והשנון של סלמאן רושדי

“בית גולדן” הוא ספר חכם וסרקסטי. “בית גולדן” הוא מיקרוקוסמוס למה שמתרחש בעולם, ואולי היום בימי טירוף הקורונה הוא המראה שלנו.

הכתיבה של רושדי מהפנטת ומצחיקה, כואבת וסרקסטית.

כמה  שהתענגתי על קריאתו. אפילו בימים שכאלה, מצאתי אותו משעשע וביקורתי.

אם אתם חושבים שאוכל להקיף ולספר על כל מה שכתוב בספר אזי טעות בידכם.

זה ספר שיש בו כמעט הכל, צריך לקרוא אותו לאט כדי לא להפסיד ניואנסים ומידע.

ביום השבעתו של הנשיא אובמה, מגיע ממומבאי נירו יוליוס גולדן עם בניו לגור בשכונת “הגנים” בגריניץ’ וילג”ניו יורק.

מספר הספר הוא רֶנֶה, אין אנו יודעים אם זהו שמו,  הוא מציין “אני כמו ישמעאל במובי דיק.” רֶנֶה הוא מספר עד, צופה. הוא גר בשכונה בסמיכות למשפחת גולדן וכמו כל שאר הדיירים הוא סקרן לגביהם.

הפתיחה מעין תיאור של אגדה, מעשייה, הקדמה ארוכה עם תיאור המשתתפים.

“את שם העיר לא אגיד, ולא את שם המדינה העוינת…. נסעו לעיר שאת שמה לא אגיד.” אינו אומר אך אומר.

נירו יוליוס גולדן, תיאורו כגרוטסקה, איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נירו הוא אלמן, איש עסקים שנמלט ממומבאי עם שלושת בניו. הוא משוכנע שבאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות יוכל להתחיל מחדש ללא עבר וללא רקע.והוא משתדל ומתאמץ להסוות את היותו מהגר.

 שמו של האב נירו הוא על שם הקיסר, גם לבניו הוא מעניק שמות מהמיתולוגיה היוונית. הבכור פטיה, פטרונוס, גולדין, איש גדול מגושם וכנראה על הספקטרום. בעל מאגרי מידע כמעט כמו גוגל. אפו,אפוליוס, הבן השני, מוכשר בציור. מתלבש באופן מוקצן ובולט. די,דיוניסוס, הבן הצעיר, פרי אהבה אסורה, לדיוניסוס יש סוד שאותו הוא מסתיר ופוחד ממנו.

שלושת הבנים גרים באותו הארמון עם אביהם וחיים על חשבונו. עד שערב אחד מגיעה וסיליסה, צעירה יפיפה רוסיה. האב נשבה בקסמיה ומכאן האגדה והשלווה של בני המשפחה מתנפצת. רנה המספר שעכשיו  מרכיב את הפאזל של בית גולדן מנסה לשחזר את אירועי הערב החשוב. זו היתה נקודת ציון  שבה הכל החל להשתבש.

ואכן הכל מסתבך ומשתבש עד לסיום המפתיע.

רנה, קולנוען צעיר מחפש רעיון לסרט, הוא עוקב אחר הגולדנים ומשוכנע שהם יהיו הסרט שלו. הספר כתוב בכמה רבדים וסגנונות. הוא מדמיין את הסרט שעושה על המשפחה, אפילו חלקים כתובים כמו תסריט. במקרים רבים נאמר “קאט”, הקורא צריך להבחין בין שני העולמות, המציאותי והבדיוני. ” אני עוצם את עיניי ומריץ את הסרט בראש.”

הסרט התיעודי הוא סרט המשקף את עולמנו ואת החברה, בעיקר את החברה האמריקאית. יש בו ביקורת על אמריקה, על כך שכולם, כל העולם, הופכים להיות כמו אמריקה, משנים שמות מתלבשים ומתנהגים כאדונים בעלי ממון ושלטון.

כמו שאמרתי יש בו הכל מכל, מגוון רחב של רעיונות, צבעים, סגנונות כתיבה. יש בו דעות, הערות, הארות על : מיתולוגיה, מגדר, אפרו אמריקאים, מיניות ומין, עשירים ריקניים שמנסים להרשים, ניפוץ עמדות פילופוביות, ניפוץ מחשבות פילוסופיות “אלוהים לא מת, לפחות לא באמריקה.” על מציצנות, על נשים שמוותרות על עצמן למען הנישואים, על מוסר, ״להרגיש שלא בנוח עם הנוחות.״ ולא שהוא מחדש לנו, אלא שדרך הצגת הדברים נפלאה בעיניי.

הספר נפתח בבחירתו של ברק אובמה, שינוי משמעותי בהיסטוריה של ארה”ב ומסתיים שמונה שנים לאחר מכן ערב בחירות בהן המתמודד הראשי מתייחס לעצמו כ”ג’וקר “. “הג’וקר הפך למלך, וחי בבית מוזהב ברקיע.” דמותו של נרו מכילה גם רמזים לטראמפ, הוא אדם עשיר  עם אשה  סלאבית יפהפייה, ובעל הון נדל”ני.

רושדי צולב בכולם ולא עושה הנחות לאף עמדה פילוסופית, מיתולוגית ומוסרית.

ממליצה, שווה קריאה.

בית גולדן, סלמאן רושדי

מאנגלית, ארז אשרוב

כנרת זמורה, 2020

בקישור, מה סיפרתי על “בית גולדן” בתוכנית הרדיו של זהר נוי  “ספרים סופרים ומה שביניהם”

https://bit.ly/2zkBBRh

ארזת לבד” ספרו החדש של אסף שוּר”

“ארזת לבד” הוא ספר אנושי על משמעות החיים והמוות.

אני אוהבת את הכתיבה של אסף שור, קראתי את כל ספריו ,כל ספר  חדש משלו הוא חגיגה עבורי. כשראיתי את ספרו החדש בין ערמות הספרים בחנות לא הססתי ומיד ניכסתי אותו לעצמי מבלי לקרוא מה תוכנו.

אסף שור כותב על אנשים ״רגילים״  כמוני, אנשים שמקיפים אותנו ביומיום. דמויות עם לבטים אישיים, דמויות שמנסות למצוא שליטה בחיים חסרי שליטה.

אלכס גיבור “ארזתם לבד”  הוא חולה סופני, הוא מחליט לסיים את חייו בשוויץ. בדרך לייעודו הוא נפרד מאמיר ואסנת האחיינים שלו וחושב מי הם עבורי? אולי כלום, אבל אחרי כן מתעשת ומבין שהם היו האנשים האהובים שלו.

בדרכו לעלייה למטוס מלווה אותו אלדד שאינו חוסך בשאלות ישירות, כמו “איך זה הידיעה  על המוות?”

אלכס יודע שנותרו לו כמעט יומיים ליהנות מכל מה שסביבו ואולי גם לעשות חשבון נפש.

 במהלך הטיסה הוא מביט סביבו ומבין שהחיים יתנהלו וימשיכו בלעדיו, הדיילת תחזור לחבר שלה ואם אין לה יהיה לה בעתיד. הוא מגלה שהיה רוצה לעשות כמה דברים לפני מותו, כמו להריח הדרים.

פתאום הדברים הבנאליים הופכים למשמעותיים והוא יודע שיחסרו לו או שחבל לו לאבד אותם, לגרד את הראש לאכול חומוס, להתמתח. ואז מגיע ומציץ מתוכו יצר החיים ,פחד מהמוות, החמצות החיים, לא משהו ספציפי כמו שאמר, אלא פוטנציאל היכולת לעשות.

הספר בנוי ממחשבותיו של אלכס ומחשבותיהם של האנשים שהיו קרובים לו בחייו.

אלכס הגיבור די מנוכר לחיו הוא מאוד פרקטי, יודע שהוא נמצא בשעותיו האחרונות אפילו לא מוכן שילוו אותו לשוויץ. במטוס הוא מסיט סביבו ויודע שהוא לא יזכה יותר למה שהאחרים יזכו…..

סביבו בני משפחתו, האחיינים שלו, ממשיכים בחייהם תוך כדי מחשבה עליו. מעין זרם תודעה. מהם אנחנו לומדים על חיו של אלכס.

הקריאה בספר יכולה לגרום לקורא לתהיות ומחשבות על מהות החיים ועל כך שאנחנו כאן לרגע, ועלינו להחליט איך לממש את פוטנציאל הקיום שלנו בעיני עצמנו. היא יכולה לגרום לקורא אחר לשאלות. האם הצליח המחבר להוסיף לי על מהות החיים.

אני. עם כל אהבתי לכתיבתו הייחודית של אסף שור לא מצאתי בספר הארה על הקיום, או תובנה חדשה או אפילו אמירה פיוטית על המוות והחמצת החיים. אבל אולי על זה הספר, עלינו, על האנשים שחיים את החיים ומנסים למצוא סיפוק במימוש פוטנציאל הקיום. בידיעה שהכל ימשיך להתקיים ברצף האינסופי.

הספר בנוי מארבעה חלקים בין חלק לחלק ישנם קטעי מעבר פיוטיים וחכמים, מצאתי אותם כפנינים מול העלילה עצמה. כמו למשל :

“עכביש לא רצה למות. הוא היה חרוץ, אבל המוות היה חרוץ ממנו.

הוא היה עמלן, אבל המוות היה עמלן ממנו.

הוא ביקש ללכוד את המוות וטווה לו רשת,

אבל הרשת היתה מלכודת מוות….”

“ארזת לבד”, ביטוי שכול מי שנוסע לחו”ל מכיר ואני אישית אוהבת לשמוע אותו, כי בעומדי מול הבודק הביטחוני אני שומעת בראשי שאני מתכוונת לארוז לבד את החוויות האישיות שלי מחו”ל. ייקח עוד זמן עד שהקורונה תעלם ונשמע שוב את צירוף המילים הזה.

בספר כוונת “ארזת לבד” הוא הבדידות של האדם. כל חיו הוא אורז בעצמו ולבד את פיסות חייו, את חוויותיו, אכזבותיו וגם כשהוא נפרד מהם הוא עושה זאת בבדידותו, כמו אלכס שבאופן מודע ומוצהר בוחר להיות לבדו בדקות האחרונות שלו.

ספר שמעלה תהיות על משמעות אישית ופרטית על החיים על המוות ובעיקר על מה שביניהם.

ארזת לבד, אסף שוּר

הוצאת כתר, 2020

נטע זר” ספר הביכורים הנפלא של שרית פליין”

 זמן רב חיכיתי לספר “נטע זר” והיה שווה ביותר לחכות לו. את שרית פליין אני מכירה מקבוצות הקריאה בפייסבוק, שיחות בקבוצות ושיחות מאחורי הקלעים הובילו לחברות בינינו.

אל תטעו איני משוחדת. אני בפרוש אובייקטיבית!

שרית היא אשת מילים, המילים קולחות ממנה כמו נהר, מילים שוצפות, חכמות, שמחות, רוקדות, מילים שמעלות תמיד חיוך, כי שרית אופטימית מטבעה.

“נטע זר” הוא ספר אנושי המתאר מערכות יחסים משפחתיות שאינן ניתנות לניתוק והפרדה גם אם יש בהן כאב.

זהו רומן מסע פסיכולוגי שנע בין תקופות, מסורות ושפות. מסע שנע בין עבר להווה ובין הגלוי לנסתר. רומן הנוגע בתחומי חיים רבים ומעלה שאלות אנושיות.

נטע הגיבורה , היא אשה צעירה, נשואה לבעל אוהב ואם לילדה בשם ים. נטע היא מטפלת רגשית ודרך מטופליה היא לומדת על עצמה ועל התנהלותה בזוגיות וכאם. נטע אינה יכולה להתנתק מהבית שבו גדלה, מזיכרונות הילדות שלה בבית שבו אווירת מתח בין ההורים, בקי ושבתאי, ריחפה בכל רגע והשפיעה על נטע מילדותה.

הסיפור המשפחתי מתחיל בטורקיה עם קאדן ומרקו, סבא וסבתא של נטע, סיפור אהבה מלווה בכאב מתובל בלדינו וריחות מאכלים. ממשיך לארץ ישראל וגם כאן ניתן להריח את ריחות המטבח ולשמוע את צלילי הלדינו כי סבתה היתה נטע זר בארץ ישראל וכמעט ולא למדה את השפה העברית. בקי, בתם היחידה של מרקו וקאדן נישאת לשבתאי ושניהם עולים לארץ ישראל לבדם. לאחר שנים יצטרפו אליהם ההורים.

כאן נולדות נטע ואחותה, הן הנטע השורשי הראשון ששייך לארץ ישראל. נטע הילדה הרגישה לסביבה ובעיקר רגישה למילים, קשורה לסבא מרקו שמהווה מעין תחליף לאביה הנוקשה והקר. בסבלנות רבה הוא מקשיב לסיפוריה וצופה בהצגות שהיא מעלה בפניו. היא “חנומיקה” שלו.

הספר נע בטבעיות בין עבר להווה, בין דמות אחת לשנייה. השפה מותאמת לכל דמות. ספר קולח וקריא. למרות היותו קולח יש לקרוא  אותו באיטיות ולהתעכב על כל פרט, כי  לכל פרט יש משמעות סמלית, כך גם לכל שם  ולכל מקצוע.

שרית פליין יודעת לספר סיפור, יודעת לארוג את הדמויות והאירועים. בכישרון רב ובשפה עשירה ורב גונית מלאת דימויים וציורי לשון מצליחה לרדת לנבכי הנפש של דמויותיה  ולשזור עבר הווה יחד ולחברם לכדי עלילה מושלמת.

ספר סוחף על זוגיות ואהבה, על משקעי ילדות ובגרות שמשפיעים בבגרותם ומעצבים את אישיות הגיבורה.

“נטע זר” מתאר את מי שאינו חש בשורשים, ונדמה כי כל דמות בסיפור היא נטע זר. נטע גיבורת הסיפור אינה נטע זר כפי שמציג שם הספר. לדעתי, היא הנטע והשתיל שצמח בארץ והוא הזרע שמחבר בין הדורות ומצמיח דור חדש נקי מעבר גלותי ונקי ממשקעי זוגיות.

קראתי הרבה סיפורי דורות, אבל בספר הזה מצליחה שרית באופן מוחשי לקחת אותנו בידה ולטייל עמנו בין הדורות מהעבר, בין רחובות הערים של ישראל ושל טורקיה שבהם מתרחשת העלילה.

זהו ספרה הראשון של שרית פליין ואיני יכולה לכנותו ספר ביכורים כי אינו כזה. זהו ספר בָּשֵל הכתוב במיומנות ורהיטות, ספר שיכנס ללבכם ויישאר נטוע בו.

נטע זר, שרית פליין

הפקה, רימונים הוצאה לאור, 2020

גבירה אבודה – וילה קאתר

“גבירה אבודה” הוא  סיפור התבגרות ואובדן התמימות.

למעלה מעשרים שנים חלפו מאז שקראתי את “אנטוניה שלי”, ועדיין קסמו של הספר מהלך עלי. אני יכולה לדמיין את אנטוניה שוכבת על החציר הזהוב ולשמוע את צחוקה. שנים חיכיתי לספר נוסף של וילה קאתר. כשראיתי בחנות את הספר “גבירה אבודה” מיד אספתי אותו וקראתי אותו לפני כל הספרים שהמתינו לי.

“גבירה אבודה” מסופר על ידי ניל  ומתחיל כמו סיפור אגדה, לפני שלושים או ארבעים שנה  באחת העיירות האפרוריות ניצב בית  על הגבעה שידוע בהכנסת האורחים שלו. ביתם של אדון וגברת פורסטר היה בית פתוח לכל מי שהגיע לעיירה והיה נודע בהכנסת האורחים הנדיבה שלו. הפורסטרים וביתם היו אגדה עבור תושבי העיירה, מעין מלך ונסיכה יפה, שיש להם כל מה שלאחרים אין.

מריאן פורסטר, אשתו הצעירה של קפטן פורסטר היתה מושא להערצה. כולם תהו מה עשה את גברת פורסטר למה שהיא.

״ די בכך שקדה לך לשלום, די בכך שהביטה בך, וכבר נוצר קשר אישי. היה בה משהו שאחז בכל אחד כהרף עין. היא שבתה מיד את תשומת הלב, השבריריות שלה, החן שלה, פיה שהיה יכול לומר כל כך ללא מילים, עיניים מלאות החיות, הצוחקות, המרמזות על קרבה, שכמעט תמיד גם לגלגלו מעט.״

מריאן פורסטר מארחת לא רק אנשים מבוגרים אלא גם את ילדי העיירה.

ניל, נער עדין, אחיינו של השופט, התייתם מאמו בגיל חמש גר בבית רעוע בקצה הערבה, מקום שאנשים שאינם חשובים מתגוררים. ניל הכיר את מריאן כאשר שבר את ידו והוכנס לביתה על מנת לקבל טיפול רפואי. בפעם הראשונה שראה אותה הופנט וזיכרון זה נחרט במוחו מכאן יוצר ניל קשר עם גברת פורסטר.

המפגש בין ניל לגברת פורסטר הוא מפגש של מעמדות, מעמד האצולה, העשירים הגרים בבית על גבעה והמעמד הנמוך, האנשים העובדים למחייתם.

ניל  עוקב אחריהם לאורך השנים. תאונה של קפטן פורסטר גורמת לו להפסיק לעבוד ומכאן מתחילה דעיכת בני הזוג ושקיעתם.

זהו סיפור של התבגרות ושקיעת העולם הישן שהיה. ניל שראה בבני הזוג מושא להערצה מתבגר ומגלה את האנושיות של מריאן ואת חולשותיה, בעיקר את כאבה נוכח הזדקנותה וירידת מעמדה.

העיירה אף היא עוברת שינויים. גברת פורסטר ואשתו הם למעשה שיקוף של העיירה. ואפילו סמל. בתחילה כשהשתקעו בה הם היו צעירים וביתם היה פתוח לכל מי שעבר בתחנת הרכבת. לאחר שאדון פורסטר נפגע והפסיק לעבוד מעמדם מתערער וכך גם העיירה. לאט לאט נוטשים אותה הצעירים ואנשים מפסיקים לעצור בה. העולם החלוצי מתקדם  ומשאיר מאחור את עולם המעמדות שהיה.

הספר מתאר את החיים במערב ארה”ב בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. את השתלטות בני האדם על שטחים, את המעבר לעיר מעיירות קטנות ובכך נפגעים אנשים שמנוצלים על ידי הבנקים והשתלטות על אדמותיהם. וילה קאתר היא אחת מהסופרים האמריקאים החשובים שמתארת בדיוק ובצבע את החיים בעיירות, את השתלטות המסחר והבנק על החברה. הגבירה האבודה אינה רק גברת פורסטר, אלא גם אובדן המערב. וילה קאתר מיטיבה לתאר את “האבודים” של האנשים ושל החברה.

אישית מצאתי את הספר מעט מיושן והסודות של מריאן שנחשפו לא הרעישו אותי. נהניתי מהתיאורים של העיירה ושקיעתה , ותיאורי נבכי הנפש של ניל וחיפוש משמעותה של גברת פורסטר עבורו תוך כדי התבגרותו.

גבירה אבודה, וילה קאתר

תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר, רעות בן יעקב

הוצאת. תשע נשמות והכורסא בסידרת חוצפנית,2020

.

ארבע שעות ביום – אוריין צ’פלין

אחד הזיכרונות הנעימים שלי מילדותי הוא זמן השינה שלי ושל אחותי. ישנו במיטת יחיד שממנה נשלפה מיטה נוספת. אבי ישן בין שתינו שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים. מעולם לא חשבתי שיש אפשרות אחרת במקום אחר במדינתנו.

כשילדיי היו קטנים אהבתי לשבת כל אחר הצהרים לשחק איתם וכשגדלו אהבתי  לשבת ולצפות בהם משחקים. זו היתה האופציה היחידה בשבילי. רק להיות איתם.

הספר “ארבע שעות ביום” כשמו כן הוא. ארבע שעות ביום שבו ילדי קיבוץ בילו עם הוריהם. ארבע שעות שבהן ההורים היו אחראים לילדיהם ולא המערכת הקיבוצית.

 אוריין  צ׳פלין גדלה בקיבוץ. בעת שהותה בטקסס באחד מקורסי הלמידה ,סיפרה על הלינה המשותפת בבית הילדים.  נשים שונות מתרבויות שונות שלא שמעו על הקיבוץ  ואידאולוגית החינוך שלו הביעו פליאה על כך שהאימהות השאירו את ילדיהן ללינת לילה. הן תהו איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידאולוגיה גברה על הרגש האימהי ואיך אותן אימהות חשות היום במרחק של זמן.

אוריין צ׳פלין החליטה להקשיב לאימהות הקיבוץ. לבדוק במרחק של זמן כיצד השפיע על האימהות חוסר הטיפול הרציף בילד לאורך כל היום.

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ספר מרגש המורכב מ 13 מונולוגים של אימהות שחוו את הפקדת החינוך של ילדיהן בידי מטפלות הקיבוץ.

ספר שבו נחשפו לראשונה הרגשות של אימהות  הילדים שגודלו בידי מטפלות על ברכי האידאולוגיה.

המונולוגים מגוונים. ניתן למצוא בספר דעות שונות על הורות שכזו. יש שטענו שהזמן אחה”צ היה קצר עם הילדים, והן אינן מתגעגעות לשנים האלו. יש שאמרו שלא ידעו על אפשרות אחת וקיבלו את “דין התנועה”.

יש שניסו להתעקש על השיטה והצליחו להיות נחושות ולישון לעיתים בבית הילדים כשילדיהם חלו. אחת גילתה שהטרידה אותה המחשבה איך ילדיה יוכלו לטפח קשרים עם אחיהם, כשכל אחד גדל בבית ילדים אחר.

האינסטינקט ההורי דוכא, הן לא שאלו שאלות, כי האידיאולוגיה היתה מעל לכל. חלקן טענו שהשיטה היתה טובה להן, ילדיהן גדלו בידי אחרים והן מצאו תמיד את זמן האיכות להיות איתם.

 אל לו לקורא לשפוט או לבקר את ההורים או את האידאולוגיה, שכן זו היתה השקפה העולם של הקיבוצים באותן השנים. המונולוגים מעלים אצל הקורא שאלות ביחס להיותו הורה בעצמו, מהי חשיבותו של ההורה בטיפוח הילד במשך כל שעות היממה. מה הביטחון שמספק ההורה לילדו בכל רגע במהלך היום.

הספר משובץ בפתקי  מטפלות הלילה שבהן רשמו הערות על הילדים, “יוסי בכה ב-12.15 וביקש לקרוא לאמא. למיקה היה חום גבוה וקיבלה אקמול. בכייה של הדס העיר את יוסי והוא ביקש שנקרא לאמא,נרגע כאשר אמרתי שאקרא לה.”

הפרק האחרון הוא אחרית דבר מאת פרופסור אריאלה פרידמן.

אחת המסקנות שלה מקריאת העדויות היא ״שכל זה לא רופף את הקשר ההדוק עם הילדים ואת תחושת השייכות המשפחתית החזקה״.

גם אם לפעמים רציתי שלכמה שעות מישהו ייקח את ילדיי ויחליף אותי, עדיין אני מעדיפה הורות צמודה, הורות שבה האם מעניקה לילדיה את נוכחותה כל הזמן. הורות שבה הילד הישן בחדר אחר יודע שהוריו נמצאים בחדר אחר ולא מטפלת.

״ יש דברים שמבינים רק עם הזמן. המילה אמא מעלה בי תמיד דמעות, דמעות על האמא שלא הייתה לי ועל האמא שיכולתי להיות ולא הייתי מספיק.״

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ייחודי וחשוב שכן הוא מאפשר הצצה לנפש האימהות שילדיהן גדלו בקיבוץ בבית הילדים.

ארבע שעות ביום, אוריין צ’פלין

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2020

הנוסעת האחרונה” ספרה החדש והמרגש של טל ניצן”

“הנוסעת האחרונה” הוא ספר רגיש ואנושי קצבי ומרתק על בדידות ואהבה.

יש בו מתח, יש בו כאב, יש בו בדידות, יש בו אהבה, ויש בו חמלה.

נינה סימון בנבנישתי, על שם הזמרת שאמה העריצה, היא נערת שליחויות על אופניים. יום אחד בעודה מתגלגלת ברחובות תל אביב פוגע בה רכב יוקרה “מורח”, אותה על האספלט והורס את אופניה. המפגש הקטלני הזה מוביל אותה לעבודת שליחויות חדשה. לא רק לעבודה חדשה, אלא גם להיכרויות עם אנשים ובעיקר הכרות מחודשת עם עצמה. עם נינה שלימדה את עצמה להתחבא.

גירושי הוריה בגיל ההתבגרות גורמים לכעס העצור בה להתפרץ בדרכים שונות וכואבות ולא היה מי שיעצור אותה. יש בה כעס על אמה שנטשה אותה בביתה שלה, ועל אביה שמופיע רק ככסף בחשבון הבנק שלה.

נינה מרגישה את כאב הבדידות, שמלווה אותה מתקופת הנעורים. בדידות שחשבה שהיא רק תקופה והפכה להיות קבועה. לְבדות נחרצת פסקנית כמו חרם.

״כאילו הבדידות הקשוחה שלי מצאה את המקום שנועדה לו.”

מפגש אקראי עם נערה בשרותי הטרמינל בנתב”ג לאחר שחזרה מחו”ל מוביל אותה לסיחרור קצבי וגורם לנו הקוראים למתח שבו לא נרצה להניח את הספר מהיד. יש בספר מתח, יש בו המון קצב ותחושה של תנועה, נינה מתגלגלת על אופניה ברחובות תל אביב ואנחנו איתה. הקצב המסחרר של האירועים בונה עלילה מרתקת אנושית וכואבת.

לא אספר לכם לאן התגלגלה נינה, כדי לא לפגום במתח העלילה והקריאה. מה שכן זוהי עלילה הבנויה היטב, עלילה מהודקת  עם דמויות שאינן שטוחות.

אי אפשר שלא להתאהב בנינה, הבחורה הרגישה הנדיבה בעלת הלב הרחב שלימדה עצמה להסתתר ולא לצפות לכלום בחייה ובטח שלא לטוב. נינה שמלמדת את עצמה איך להתמודד עם הלבד ועם החיים.  נינה צמאה לאהבה שלה אינה זוכה בביתה. נינה היא זו שחולפת על פנינו על מדרכות העיר מבלי שנבחין בה ונדע מה היא מרגישה.

יום אחד בגינה הציבורית  אומר לה אדם מבוגר  “בסופו של דבר את אדם שעושה בחירות נכונות רואים עלייך.” משפט שנותן לה תקווה ואמון בעצמה.

טל ניצן היא משוררת ואי אפשר שלא לחוש זאת בקריאת הספר, הפואטיקה הלירית מורגשת במשפטים עדינים, רגישים, תיאורים מיוחדים ובעיקר צירופי מילים המביעים רגש. מילים כאילו קטנות המתארות את נינה גורמים לנו, הקוראים לחוש אותה לידנו.

״האביב סילק את השרידים של החורף והשמים נצבעו בתכלת עמוקה של העונה הקצרה. בקרוב ידהו, ויתחיל להיערם האבק הצהוב שלא יישטף במשך חודשים, האור העדין יתחלף בצריבה  פוצעת עיניים, אויר ידחס כמו דבק והמחנק של היום לא יפוג גם בלילה.״

טל ניצן מתארת את הצד האחורי של תל אביב. תל אביב היא לא רק בתי קפה ומסעדות, תל אביב היא גם עיר של בריונות, עובדים זרים, אלימות, עוולות. אבל תוך כל זה יש אור והאור הוא אהבת האדם והאנושיות.

עלילת הספר “הנוסעת האחרונה” היא קולחת והמתגלגלת בדיוק כמו רכיבה על אופניים ברחובות תל אביב. לקראת הסיום נעצרה לי הנשימה מפחד, כי יש מתח בספר, למרות שאינו ספר  מתח.

“הנוסעת האחרונה”  הוא ספר שיש בו בדידות משוועת  לאהבה, ביקורת על הורות שאינה מכילה, המון חמלה ותקוה.

פנו לכם זמן, כי  אי אפשר להניח את הספר.

הנוסעת האחרונה, טל ניצן

הוצאת עם עובד, 2020

 

לעשות מקום -ספרו האישי והמרתק של אוריאל קון

“לעשות מקום” הוא ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה.

“את החלל שנפער בתוכי אוכל למלא על ידי הליכה בחלל אחר.”

החלל האחר הוא הכתיבה, הדמיון, המחשבה והידע שאגורים בו. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

תנועתו במרחב התודעתי היא כמו רחיפה בחלל אין כוח כבידה. כלום לא מושך אותו מטה, אלא רק מגביה עוף ואנחנו איתו.

הכאב הופך להיות חלל אחר.

אוריאל קון בנשמתו הוא אמן, ארכיטקט. וכך הוא בונה את מחשבותיו. כמו הבניינים שצומחים מהקרקע ונטועים מול האדם, כך המשפטים שלו צומחים מהלב, מהכאב ועומדים מול הקורא שמתרגש לגלות את מכלול הרגשות של הכותב. והרבה רגשות יש בספר.
הרגשות לא מובעים רק במילים אלה מלווים בציוריו של אוריאל עצמו.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים.

אין כאן סיפורי עלילה בדיוניים עם גיבורים הרואיים, אלא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי. מחשבות ומשימות שהטיל על עצמו על מנת להשתחרר מכאב הפרידה.

הכתיבה הביאה לו מזור, הוא מגלה שהכתיבה היא מפלט עבורו.

״ בא לי לומר אקח אתכם לטיולים…מה שיעלה יעלה מתוך המרחב, מה שאדבר אדבר מתוכם של חללים.״

אני מכורה לספרי תשע נשמות. את “לעשות מקום” רכשתי מיד עם צאתו. “אקרא כמה עמודים” חשבתי לעצמי. “הכמה” עמודים הפכו לכל הספר, מדף לדף, מרשימה לרשימה הגעתי מרותקת  לסיום.

אוריאל קון יודע לכתוב, יודע להביע רגשות אישיים חושפניים. כקוראת לא פגשתי בתיאורים סוראליסטיים ומדויקים המצליחים לרגש את הקורא. דעותיו לא רק מרגשות בפתיחות שלו אלא מגלות לנו משהו על עצמנו, על החשיבה שלנו.

אוריאל קון מביע את הגיגיו כמעט על הכל, על ארכיטקטורת השיכונים המכוערת לדבריו, על ספרים, אומנות, יוצרים שאותם הוא מעריץ בשל גאונותם, על חברות ואפילו על יצריות ותשוקה.

 כן. גם מביא את  מחשבותיו על אפלייה באגפים בעירייה כנגד אוכלוסיה ערבית, על כך ששילם מחיר על התבטאותו.

אפילו על סיגריה ומהותה יש לו מה לומר,

״הסיגריות מאכלסות את המרחבים הלימינליים האפורים של החיים, לפני שיחת טלפון, בין שינה לערות….״

דעתו על הפלאפל הצחיקה אותי, כמי שגדלה על ברכי הפיתה מגלה שלאדם שלא נולד כאן הפלאפל הוא  ״ שק הפתעות המכיל כל דבר וכל דבר נופל ממנו אם תעז לאכול אותו בהליכה.״

טיילתי איתו בנאפולי, אתונה, רודוס, כרתים ירושלים המערבית והמזרחית קיבלתי הצצה למשפחתו החמה בארגנטינה. אבל הטיול העיקרי היה במוחו.״ מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע״

הספר “לעשות מקום” נפתח בכאב הפרידה ממריאל, כאב שהותיר בו חלל. כאב ששיתק אותו וכל מה שרצה היה לכסות עצמו ולחכות לתרופה למחלתו.

הספר מסתיים בטיול דמיוני של מקומות מציאותיים. ״אני לא בהרקיליון, אבל הייתי ואני עדין בכרתים אבל עזבתי.״ אלו  מקומות שבהם חיפש את עצמו ומה משמעותה של מריאל עבורו.

“לעשות מקום” הוא ספר המבקש מהקורא מחויבות, לעשות מקום בלב למחשבות של הכותב, או לכותב עצמו, או אולי הכותב עושה לנו הקוראים מקום בליבו והוא ביראת כבוד פָּרק את ליבו בפנינו כדי שנעשה לו מקום.

אני יכולה להתפלמס עם הספר ועל הספר רבות, זה ספר שיש לקרוא כמה פעמים. ספר חכם ומחכים, מרגש ומצמיח.

ממליצה לכם לעשות לו מקום, מקום חם.

לעשות מקום, אוריאל קון

תשע נשמות 2020

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ליזי בדיחי עברה מבאר שבע לתל אביב במיוחד כדי להוציא אותי ממשבר קריאה וכאבי גב שלא ידעתי כמותם.

“פרפר במחסן” הוא ספר חכם שבו שולמית לפיד אינה עושה הנחות לאף אחד ומענישה את כל מי שמגיע לו להיענש. ככה זה בספרות הרעים משלמים את המחיר.

אלישע, סופר ששקוע בעצמו, גרוש, אב לבן, הבן וגרושתו חיים בקיבוץ. אלישע נשוי בשנית, לדורית  העובדת כאשת מחשבים חריפה בבנק. היא זו המפרנסת אותו ומממנת אותו על מנת שיכתוב. לאלישע ודורית בת קטנה.

אלישע סיים זה עתה לכתוב ספר “פרפר בטוקיו” והוא משוכנע שזה הספר הטוב ביותר שכתב. תוך כדי חלומות על הצלחה ופרסום נגנבת יצירתו הנפלאה ומשוכתבת מחדש על ידי סופר צללים שמעביר את העלילה תהליך של חזרה בתשובה. הספר מקבל צביון דתי. כמה חיוכים עלו על פני בקריאת ספר הצללים שנגנב, עלילה שבה יש  אברכים ואהוב יהודי, עגלון ואלוהים  יתברך.

 במקום חגיגות פרסום והשקות  מוצא עצמו אלישע מואשם על ידי המו”ל בגניבה ספרותית. אלישע שאינו יודע מי גנב את יצירתו (אנחנו הקוראים יודעים מיד בדפים הראשונים של הספר) מחפש את האשם. לשם כך הוא פונה למשרד עורכי דין, שבו עובדת ליזי בדיחי כבלשית. ליזי בדיחי עזבה את עבודתה כעורכת “הזמן דרום” כי האינטרנט השתלט על העיתונות, הגיעה לתל אביב והתחילה  לעבוד כחוקרת אצל חנה רגב.

חנה רגב אומרת לאלישע ״ מי שונא אותך עד כדי כך שיחליט לפגוע בך במקום הכי כואב, זה צריך להיות מישהו שמכיר אותך ממש טוב.״

יופיה של העלילה החכמה היא הידיעה. יש גניבה ספרותית. יודעים מי גנב ומה המניע. אבל הקורא סקרן לדעת איך ליזי בדיחי תגלה את הפושע ואיך יגיב הסופר כשיתפס הגנב, והאם הגנב יבוא על עונשו.

בתוך חקירת הספרות עולה חקירה נוספת שבה קמים לתחייה, באבו, ורות פרלמוטר גיבוריה של שלומית לפיד מיצירותיה הקודמות.

זה אינו רק ספר בלש אלא ספר ארספואטי. כסופרת ותיקה ומוערכת דנה שולמית לפיד במהותה של הספרות. בספר היא מתדיינת על הכתיבה, איסוף הרעיונות או יותר נכון מארב הרעיונות, ישיבה בכוח לכתוב, פסבדונים, גניבות ספרותיות, קנאות סופרים והשאלה הנצחית למה הסופר כותב? התשובה היא, כי הוא מוכרח לכתוב.

בהומור ציני היא לועגת למבקרים הספרותיים שמוצאים מילים מסובכות כדי להסביר את מחשבותיהם על יצירה.

שולמית לפיד רקחה עלילה עכשווית קצבית שבה היא משתלחת כמעט בכל. מענישה בוגדים, מביעה דעתה על סופרים ואהבתם העצמית, יש גם אמירות פוליטיות, דקות אומנם, אך הן נמצאות. יש ביקורת על החברה, על השלטון, על היחס שלנו  לעובדים הזרים.

את הספר “פרפר במחסן” אי אפשר להניח מהיד, ספר שמעלה חיוך וגם מחשבות ותהיות עלינו כבנו אדם.

ממליצה מאוד.  

פרפר במחסן, שולמית לפיד

הוצאת ידיעות ספרים, 2020

אבקועים – ספרה הדרמתי של שירז אפיק

“אבקועים” הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי אמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות.

אני יודעת שאם אגיד לכם שבספר יש תיאורי נחשים, מיד תעוותו פנים ותגידו, “איכס, אני לא אקרא על החיה המגעילה הזו ,החיה המפחידה עוד מימי גן העדן.”

גם אני חושבת באופן שבלוני  על הנחש, ומזהה בו את כל הסמלים והסממנים שאנחנו נותנים לו. אבל תסמכו עלי ורוצו לקרוא את הספר. לא תתאכזבו ואפילו תופתעו מהקריאה המרתקת בו.

הסיפור מסופר בגוף ראשון וברצף כרונולוגי. לא קל להצליח לרתק את הקורא במונולוג אישי. שירז אפיק פיתחה את הדמות כך שרציתי להבין אותה לעומק, לדעת את המניעים הפסיכולוגיים של התנהלותה.

בועז, או בכינויו ג’ומעה הוא ילד מושב, ילד טבע שכל כולו מחובר לאדמה, לעשבים ולזוחלים שבין העשבים. בועז אינו אהוב על חבריו ובטח לא על המורה לתנ”ך שמוצא תמיד דרך  להתעלל בו. בועז גדל במושב עם אמא יחידנית שאינה חמה, אך מאוד דואגת ואוהבת בדרכה שלה. היא מסרבת לגלות לבועז מיהו אביו. בצל חוסר הידיעה והנטישה גדל בועז כמו האבקועים, והפך להיות עצמאי במהירות. (אבקועים, הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאי בעלי חיים, בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.)

אירוע הכשת נחש מעודד אותו להימשך לחיה השנואה. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעולם בזכות הנחשים, כך שבאופן טבעי הוא הופך להיות לוכד נחשים ומגדל נחשים הטוב ביותר. אהבת הנחשים והיכולת לטפל בהם העצימה את כוחו.

“הייתי היחיד שיכול להציל אותם. זה היה כוח פסיכי.”

ראיתי בבועז דמות של גיבור ואנטי גיבור. מצד אחד הוא גיבור, כי יש בו כוחות ויכולות להתמודד עם הנחשים המסוכנים ביותר, מילד שאינו אהוד הוא הופך לילד ונער מתבגר שכולם רוצים להיות בקירבתו ונשים נמשכות אליו. מצד שני הוא אנטי גיבור, כי אינו יכול להתמודד עם כוחותיו הפנימיים ועם העולם החיצוני, יש בו  ארס פנימי שמחבל בעצמו. ולמרות זאת אהבתי לקרוא את דמותו, דמות אמיתית חיה ונראית מול עיני הקורא. ההתנהגות שלו גורמת לקורא לתהות ולחשוב ובעיקר להבין איך ולמה צמח להיות מה שהוא.

מדויק, זו המילה שאני יכולה להגדיר את הספר.

בניית הדמויות כל כך נכונה ואמינה, הקורא שגם אם אינו מסכים על התנהלות הדמויות מבין בהחלט את התנהגותן והבחירות שלהן. שירז אפיק יודעת לנווט ולנתב את הגיבורים שלה במסלול הכי נכון והכי אמין. היא מצליחה לגרום לנו להבין את הרגשות של הגיבור ואת הבחירות שהוא עושה. לא רק בעיצוב הדמות הצליחה הסופרת, אלא גם בתיאור מקצועו והיחס האוהב שלו את הזוחלים.

אל חיו של בועז נכנסות ויוצאות דמויות רבות, אך  נער ונערה, דניאל ונופר נכנסים ומשנים עליו את כל עולמו הרגשי.

העלילה מתפתחת אל הסיום שאינו ידוע מראש, כשהגעתי אליו אמרתי “ואוו, זה הכי נכון שיכול להיות.” הסיום סגור.

יש בספר תיאורי טבע נפלאים וכל כך ארצישראליים. הספר כתוב בשפה גבוהה ומדויקת (לא ארכאית) ללא משלבי לשון. אני נשבתי בשפה ובדמותו של בועז, הוא כתוב כל כך נכון וחי, סגנון שפת הדיבור שלו כן, יש בו הומור ושנינות לשון מתובלת בעוקצנות קיפודית.

הספר משופע בתיאורים אישיים רגשים מרחיבי לב.

“הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה.”

ספר מרתק עם דמות מיוחדת. אל תתנו לו לחמוק מכם. מומלץ מאוד.

אבקועים, שירז אפיק

הוצאת פרדס, 2019

בין החומות – ג’ורג’ו בסאני

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019