הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

רצח בבית האדום – ספרו של אלון חילו, רשומון על מאורעות תרפ”א יפו

אין אמת אחת.

ברנר, מחלוצי הספרות העברית, סופר שמרבית היצירות הספרותיות נשענות על ספריו וסגנונו. בתקופת לימודי באוניברסיטה למדתי את יצירתו “מסביב לנקודה” ,”שכול וכישלון” היתה יצירה שדובר בה רבות. מעבר להזכרת יצירותיו דובר על רצח ברנר רבות. עד היום הרצח עלום ביותר. (למרות שלדעתי אם מפשטים את האירוע הוא מאוד ברור ).

הספר “רצח בבית האדום” אינו ספר מתח למרות כותרתו, זהו ספר הכתוב בסגנון רשומון על רצח ברנר וחבריו במאורעות תרפ”א. שלושה מספרים מתארים את האירועים. הראשון הוא הסופר לואידור, שמתאר את האירועים מערב שבת 29.5.1921 עד ליום הרצח בבוקר. תיאוריו מאוד מפורטים ומתמקדים בעיקר באהבתו לנער הערבי, עבד אלווהאב שנרצח. התיאורים הם מנקודת המבט שלו תוך כדי סיפור ההיסטוריה של הבית האדום ואנשיו. לואידור הוא הנרצח אפוף המסתורין, גופתו חוללה ולמחרת היום נעלמה.

המספר השני הוא מוראד, הגנן הערבי המספר את סיפורו לנכדו. מוראד מתאר את יושבי הבית החדשים כאנשים שאינם נעימים, אפילו מתנשאים. הוא “המציצן של השכונה”. יודע היכן כל אחד היה ובעיקר עוקב אחר מעשי האהבים של ברנר ולואידור, ולאחר מכן של לואידור  והנער עבד אלווהאב.  טוען שהוא זוכר כל פרט ופרט למרות שעברו 40 שנה. מתאר את אירוע הלווייתו של הנער ואת התפרצות הנקם.

המספרת השלישית היא רנין, אחותו של עבד אלווהאב, היא מספרת בשני קולות כזקנה וילדה בת שבע את אירועי העבר ובעיקר את אהבתה העזה לאחיה והניכור של הוריה. את יחס הבריטים לתושבים ואת השוטרים הערבים.

זהו רשומון שאינו רשומון, שכן חלק מהאירועים בין סיפורי הדמויות חופפים. הרשומון היחיד הוא הגנן שמתאר את הנער כלוקה בשכלו. יש ברקע אולי ניסיון להבין את הרצח ומדוע סרבו יושבי הבית להתפנות.

הספר כתוב  באופן קריא, בעברית נהדרת, לפעמים לא מתאימה לדמויות. לא נראה לי שרנין הילדה מדברת בשפה גבוהה, גם אם עברו שנים, שפתה אינה עברית היא לא למדה בבית ספר וקשה לי להאמין שהיא דיברה כך. :”במקום זאת נמלטתי משם”, “המתינו לי כולם בציפייה” היא צעירה כדי לדבר כך וגם זו אינה שפתה. “היא רק יודעת שמחר, לאחר קבורתו ,תיבלע במעיה של מנהרה ארוכה וחשוכה..”

 דמויותיהם של לואידור והגנן לא היו לי אמינות, הן אפילו היו דמויות שטוחות ללא עומק. שתי הדמויות עסוקות כמעט לרוב באהבת הגברים, התיאורים מאוד הרגיזו אותי, (אין לי בעיה בתיאורי קיום יחסים הומואים או לסביים, להפך אני שמחה שיש אותם בספרות) אבל הכמות היתה מוגזמת, העיסוק בזה היה לי לא אמין. ומעל לכל תאורו של ברנר נראה לי כמו הקזת דם .תיאור דמותו של ברנר בספר ממש כאבה לי. לא שאינו אנושי, אפילו מאוד לא נחמד, אבל עד כדי תיאורו כאדם מכוער ,לא נקי, לא נעים, בעל ריח ועוד מיצי גוף שונים ועד לאהבת הבשרים ותשוקותיו לגברים. זה לא ברנר שלי.

לסופר יש חירות אומנותית ויצירתית וטוב שכך, זו מטרת האומנות, אך לדעתי כאן הסופר לקח  את הפרובוקציה קדימה והביאה למרכז. אומנם הוא מצהיר שזה אינו רומן היסטורי ואין קשר לדמויות, זהו רומן המבוסס על חומרים היסטוריים. האומנם? לדעתי לא. ולמה לקח תיאורים לא הכי נעימים מספוריו של ברנר והכניס אותם כאילו ברנר אמר אותם על עצמו. בעיניי זה עיוות וסילוף.

רצח בבית האדום, אלון חילו

ידיעות ספרים, ספרי חמד 2018

גבר אשה ציפור –  ספרה החדש של איריס אליה כהן על כוחה ועוצמתה של אהבה

הספר ” גבר אשה ציפור”  הפנט אותי, לא יכולתי להתנתק ממנו, הרגשתי שהמילים לופתות אותי ונכרכות סביבי כמו צעיף צבעוני הרקום בפנינים. נכנסתי לתוך הדפים וחשתי כאילו אני רוקדת עם המילים. למה? כי איריס אליה כהן יכולה לצייר במילים, לכתוב פרוזה כשירה ושירה כפרוזה, להיכנס לתוך הנשמה כמו ציפור ולגרום לך להגביה עוף יחד איתה.

זהו סיפור אהבה שגדל ומתעצם עם השנים, מתחזק ומתגבר ואינו מרפה מהגיבורים. ספר על אהבה מלאת עוצמה ,על חלומות, על תקוה והרבה הרבה ציפורים

העלילה המסופרת דרך עיניה של דליה, נפתחת כאשר דליה, סופרת, גרושה, אמא למתי, מזהה את תמונתו של יואל אהובה ההיסטוריון המוערך בעיתון. יואל היה בעבר אהובה. דליה חשבה שהתנתקה ממנו ומתשוקותיה אליו, עד שראתה את תמונתו בעיתון.

מרגע זה מפליגה בזיכרונות העבר הרחוק והעבר הקרוב. תמונות באות והולכות ומצטרפות לתמונה אחת שלמה.

זהו ספר שכותרתו מסגירה את נושאו, סיפור על גבר אשה ציפור ללא הפרדה.

הגבר, יואל והאשה ,דליה נפגשים בגן. יואל מתחיל את שנת הלימודים באיחור, מהרגע  שנכנס יואל לגן ביומו הראשון, הוא נכנס לליבה של דליה וממאן לעזוב. שניהם לפותים יחד, אוהבים, נפרדים, נפגשים שוב ונפרדים.

את הפרידה הראשונה חוותה בגיל 7, הוריו של יואל עוזבים את הכפר והיא כואבת. יואל כאב לה בלב.

הם נפגשים שוב בגיל 12 ושוב בגיל 30, גיל בשל למפגש מחודש של אהבתם.

הספר כולו הוא תשוקה, תשוקה לאהבה, תשוקה לחלומות והגשמתן, תשוקה לאהבת הבשרים. התשוקה עבור דליה, הגיבורה, היא כמו מחלה שבאה וחוזרת וצריך החלמה ממנה. יואל מודה, “אני לא טוב באהבה.” והיא? גופה זוכר אותו בפרטי פרטים,  כאילו לקחה את כל האהבה שבעולם ולא הותירה ממנה לאחר.

הקשר ביניהם הוא תשוקה אינסופית. קירבה גופנית שאינה ניתנת להתנתקות, ולא רק קירבה גופנית, אלא קירבה של אהבה נפשית, אהבה אינסופית של אותה בת קול שיוצאת ומזווגת זיווגים, דליה יודעת שהם נועדו זה לזה מרגע שנפגשו וחייהם קשורים לעולמי עולמים.

ויואל? מסוגר, חושב כל הזמן ,אפילו על שאלתה “האם אני יפה” הוא עונה ,”אני צריך לחשוב” .אינו מאמין באלוהים, אבל בשמו יש את אזכור האל. אומר לה שאינו צריך אהבה. “אהבה לא צריך לדעת, צריך להרגיש”, אומרת לו, והוא “אני באמת לא יודע מה אני מרגיש”.

דליה היא זו שמרגישה, מרגישה וחווה את אהבתם בעוצמות. כאילו לקחה על עצמה גם להרגיש אותו.

החלומות מלאים וגודשים את מוחה. מפריעים לה לתפקוד, צובאים על מערכת היחסים ביניהם, היא חולמת הרבה, כל הזמן, אפילו חלומות בהמשכים. הוא בכלל לא. כאילו החלומות מסמלים את התנהלותו בעולם, איש ללא עתיד, ללא רצונות, ללא מחשבות, והיא כל כולה בחלום. כשחלומה המרכזי בחייה הוא יואל, ” למה את רוצה להפוך את החלום למציאות?”  הוא שואל.

 כל חייה חיה רק אותו, גם בשנים שבהן התנתקה ממנו פיסית הוא נמצא בתוכה נפשית, מחכה לרגע שבו משהו יפגע בלבבה ויואל יצא מתוכה ויחזור אליה.

ומיהי הציפור שביניהם?

הציפור היא מוטיב, סמל, אולי אהבה, חופש, החמצה, הגשמה, חלום, רצון, שאיפה, או אולי ציפור הנפש, ציפור פגועה.

הציפור באה והולכת ומרחפת מעל הסיפור, שומטת כנפיה, מגביה עוף, נופלת לארץ, מתנתקת.

הציפור זו הם? רמז  מוטיב ורמז לאורך כל היצירה.

יש תשובה בסיום העלילה.

כוחו של הספר הוא בתיאורים, במילים הנמתחות, בצירופי הלשון ובציורי האירועים. הרגשות של  הגיבורה המתוארים בצבעים ובצירופי מילים שהפעימו אותי. התיאורים הם כמו מצלמה שבה הקורא צופה דרך עיניה של הגיבורה על המתרחש, לא רואה רק את מחשבותיה, אלא נמצא יחד איתה וחולף על פני החפצים הרחובות הגנים שבו נמצאת הגיבורה.
איריס אליה כהן מפלרטטת עם המילים והתיאורים, עם מחשבות הגיבורים. היא ממציאה צרופים חדשים כמו : “כאב לה היואל בכל הגוף”, “עיניה לא חדלו להיבכות”, “מייבבות אצלה תמונות באלבום” יכולתה להאניש כל רגש גורמת לקורא לפעמים להחסיר פעימה או אפילו לכאוב את עצב הגיבורה.

יכולתה של איריס אליה כהן להאניש, להעיר מילים ולהפכן לציור נובעת מכוחה כמשוררת, המילים בספר הן מילות שירה שרוקדות ומחוללת יחד עם ליבו של הקורא. בין דפי הספר מקופלים קטעי שירה מנוקדים, ראיתי בהם את תפקיד המקהלה במחזות, הם מדגישים את האירועים, מחדדים את רגשות הגיבורים ובעיקר מהווים הרפיית המתח שבין אירוע לאירוע.

סיפור עם עלילה “לכאורה” מצומצמת, אך גדוש ברגשות וביופיים של מילים. ספר על אהבה גדולה שיוצא מלב מלא באהבה.

.

גבר אשה ציפור, איריס אליה כהן

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018