הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

כך להישאר לעולם” ספרו המופלא של יונה אלון”

אם הייתי כותבת יומן אישי כך הייתי רוצה לכתוב אותו.

זה אינו ספר עלילה, זהו יומן מחשבות. ספר שיש בו תובנות ופילוסופיה.

את הספר הזה אי אפשר לקרוא בקריאה רציפה. צריך לגמוע אותו בלגימות איטיות.  הקריאה דורשת הפוגה בין רעיון אחד למשנהו. צריך לעכל את דבריו של יונה אלון. בדרך כלל, במהלך קריאה אני מסמנת משפטים חשובים. בקריאת הספר “כך להישאר לעולם” ניצבתי בפני בעיה. כל משפט, כל תובנה רציתי לסמן. איך אפשר לכתוב על ספר שכזה? איך אפשר להעביר את כל מה שנאמר בו? כמה שאשתדל ארגיש שאני חוטאת לאיש ולמחשבותיו.

יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו.

ואני מצאתי עצמי פוסעת בין המילים שלו כאילו היו כולן מחשבותיי שלי.

על מה הוא כותב? כמעט על הכל.

יונה אלון כותב בכאב על ילדותו. פג ירוד שנולד בחודש שביעי וחי שנתיים ללא אם. אב מנוכר שבכלל לא רצה בקיומו שלו ושל אחיו התאום. גדל תחת עיניה הבוחנות של אמו שהעבירה לו את פחדיה. לא רק עיני אמו, אלא גם עיני הקבוצה בקיבוץ היו נעוצות בו. הספרים הם אלו שהצילו אותו. בספרים מצא מפלט ומקלט.

בין דעה אחת לשנייה ,בין הרהור למחשבה מתגלה בפנינו אדם חכם ורגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו עושה לעצמו הנחות. יונה אלון כותב מודע לאישיותו הקשה המתרחקת מאנשים, מודה לאשתו שבזכותה אפשרה לו קיום. הוא אינו זקוק לקהל חברים, מסתפק במשפחתו המצומצמת. “יפה חוצה את העיר…עופר יושב בבית קפה…נועם ספון בבית…הנכדות צומחות בגן הילדים. אלה הנפשות הקרובות לי, שבשלומן לי שלום.” מודע לעצמו שהוא מחושב, אפילו את הכובע מסיר מעל ראשו בדיוק באותו המקום. מתכנן את יומו בקפדנות וכך מצליח לארגן עצמו.

יונה אלון בעיקר מתמקד במחשבות על הכתיבה. כמו היה הספר שיר הלל לארספואטיקה. הכתיבה חשובה לו היא חלק מהנשימה שלו וחלק מגופו. בלעדיה לא יכול להתקיים. הקדיש עצמו לאותיות ולמילים. הקפיד לכתוב, הכתיבה כמו מבצע מתוכנן עבורו.

“הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה”.

הוא נגד השראה ומוזה, טוען שהכתיבה כמו שדה שעל הכותב לעבד יום יום. “הכתיבה באה לשם החיים ולא החיים לשם הכתיבה.”

 המוסיקה אף היא חשובה לו כמו הכתיבה. יונה אלון למד פסנתר וחצוצרה וסיים תואר באקדמיה למוסיקה ע”ש רובין. המוסיקה ניכרת בכתיבתו, הוא מזכיר רבות יצירות מוסיקליות שהשפיעו עליו, אבל מעל לכל הכתיבה שלו היא כמו מוסיקה מתנגנת האותיות תווים שמצטרפים לסימפוניה קולית.

הוא מעלה בפניו הרהורים נוגים על המוות. חושש שמחלת הסוכרת שממנה סבל תכניע אותו “כולם זורמים אל ים המוות, איש איש ותחבולות ההתחמקות שלו.”

“זמני מוגבל, אני יודע. האם זו הסיבה לרוץ ולהספיק מהר? להפך. להאט ככל האפשר. להתבונן היטב ולא להחמיץ את העיקר”.

יונה אלון מציב מול המוות את החיים ויופיים. שני קצוות שחיים יחד. התרגשתי לקרוא את מחשבותיו על החיים ויופיים. הרהרתי לעצמי כמה יש לי ללמוד ממנו.  הוא מוצא טעם הנאה וחן בכל שבריר של קיום. מתאר באופן פיוטי את יופיו של הטבע, אפילו את השלולית. הוא לא נזקק לטיסות מסביב לעולם כדי ליהנות, מספיקה לו קרן אור, או יופי השמיים. העולם שסביבו מספיק לו. נהנה מהליכתו לעבודה, לספריה, מעץ הבוגנוויליה הצומח, “לכל צמח אביב משלו.” מודע לכך שחיו מונוטוניים, אך מוצא יופי בשבירת השיגרה, אפילו חיוכה של הרוקחת מעלה בליבו שמחה.

“נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים : פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.”

יונה אלון הוא אדם שיודע להעריך, לא רק את יופי העולם ואת האומנות, אלא גם  את מי שעומד מולו ואותו הוא מכבד. האנשים אינם שקופים לו. למשל מנקה הרחובות שמאבק את האוויר ואת מחברותיו גורם לו להבין שלולא הניקיון שלו הוא לא היה זוכה באוויר נקי. ועל הגילוי הקטן הזה הוא אומר “גם באבק יש חיים”.

הכתיבה הברורה המדויקת של יונה אלון מזכירה לי פנס שמאיר פרח בחושך ומי שמתבונן בו מרגיש כאילו עולם ומלואו מתגלה בפניו בפעם הראשונה.

יונה אלון מבודד מצבים שאנו בחיי היומיום חולפים על פניהם בלי לשים לב ולהקדיש להם מחשבה. כמו למשל אושר שנקנה בשמונה וחצי שקלים, לחמנייה טרייה עם חביתה שמשובבת את ליבו. ” ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען, אכן אושר בזול אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת, ואולי יטען מישהו אחר זוהי אשליה. האושר מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.”

החיבור בין כל ההרהורים והמחשבות כמו שמציין אוריאל קון באחרית דבר הוא עונות השנה סתו וחורף בעיקר, וההליכה הלוך ושוב מביתו אל הספרייה ובחזרה. מעין קו ישר בתוך מעגל העונות.

האביב הפורח בסתו כך מכנה את הטבע.

יונה אלון רצה שמחשבותיו אשר אותן הביע בקפדנות מדויקת במחברותיו יתפרסמו ובכך יזכה לחיי נצח. בחייו פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך לא זכה לאותה עדנה שייחל לה. אוריאל קון גאל את המחברות, ערך אותן והגיש לנו פנינה נדירה. בסיום הספר כתב אחרית דבר מרגשת על תהליך האיסוף, העריכה עד להוצאה לאור.

“לאן אני הולך? אני הולך אל החיים. מהם החיים? איני יודע בדיוק. ומה אני כן יודע? אני יודע כמה מעט דרוש לאושר. רק שמים כחולים, גוף שאפשר לשאתו ומטרה רחוקה ויציבה שאתה פוסע לקראתה יום יום.”

ספר פיוטי שיש בו הכל, חיים ומוות, פחדים ואושר, מוסיקה, אומנות, כתיבה. יוצרים דגולים, קפקא, פסואה, לאה גולדברג. ומעל לכל יופיים של החיים ושברירותם.

לכו לקרוא את הספר המופלא הזה. פנינה אמיתית שתאיר לכם את החיים.

כך להישאר לעולם, יונה אלון

תשע נשמות 2018

לעולם אל תיתן לי ללכת של קאזואו אישיגורו – לא יניח לכם לרגע

כבר כמה ימים אני מחפשת  מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות  במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה.

דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים ומושיטה אותו לכם, בדיוק כמו טקס הגשת כרטיס ביקור ביפן, ואומרת: “שבו ותקראו אותו. הפרק הראשון לא יהיה מובן לכם, בפרק השני יתחילו להתבהר הפרטים ומהפרק השלישי לא תוכלו להניח אותו מהיד והוא לא יניח לכם.”

הגיבורה קתי מספרת את סיפורה בהווה כשהיא בוגרת בת 31. בתחילת הספר אנחנו פוגשים בה כשהיא נערה בת 13 המתחנכת בפנימית הֶלשַם. לא ברור לנו אם הפנימיה היא פנימיית לימודים או בית יתומים מכובד. לא ידוע לנו למה קתי וחבריה נמצאים בפנימייה ואם יש להם משפחה מחוץ למקום. התנאים בפנימייה נחשבים למעולים. הילדים אינם רעבים, הם נבדקים בדיקות רפואיות, לומדים, בעיקר מתמקדים איתם בשעורי אומנות.

קת, רות וטומי הם שלושה חברים צמודים המלווים אחד את השני במשך שנות ההתבגרות. טומי נחשב לילד זועם שניתן בקלות להרגיזו, חבריו תמיד טורחים לפגוע בו על מנת שיכעס וישתולל. רות היא הדומיננטית מבין השלושה, היא מנסה להשליט את דעותיה, ואילו קת היא הכוח המאזן מבין שלושתם.

 קת ושני חבריה הטובים, רות וטומי, מרגישים שמשהו אינו נכון.

״עליכם לזכור שבשבילנו, בשלב ההוא של חיינו, כל מקום מעבר להֶלשַם היה כמו ארץ דמיונית.״

לאט לאט יתבהרו הדברים. טכניקת הגילוי מאוד איטית ואנחנו חווים את המסתורין והגילוי בדיוק כמו קת וחבריה. שלב אחר שלב, פרט ועוד פרט. אמת ומסתורין, תעתוע.

עד כאן אני מגלה פרטים על הספר.

לא, זה לא ספר מתח למרות שיש בו מעט סממני מתח, זה גם לא ספר מדע בדיוני למרות שיש בו רעיון עתידני.

 זה ספר על בדידות של אנשים צעירים, על חברות אמיצה, על עתיד מוגדר ולא מוגדר על תרמית ובעיקר ביקורת חברתית.

יש בו שאלות קיומיות פילוסופיות על מהות החיים ואיכותם, דילמות מוסריות, “הרי מילא נמות כולנו ביום זה או אחר.”

״כל הזמן אני חושב על נהר אי שם ויש בו שני אנשים שמנסים להיאחז אחד בשני נאחזים כל כוחם, אבל בסוף חייבים להרפות, להתנתק ולהיסחף.״

ומעל לכל הוא ספר על אומנות, על הנשמה האמתית של האומן ויכולות היצירה שלו. המורה אמילי אומרת להם “שירה, תמונות אומנת מגלים את מה שאתה בתוכך. הם מגלים את הנפש שלך.”

שאלת השאלות היא האם האומנות מובילה את האדם לאהבה, לשינוי, לגילו העצמי שלו.

קראתי את כל ספריו המתורגמים של אישיגורו.

 בגיל חמש היגר אישיגורו עם משפחתו מיפן לאנגליה. אומנם הוא אינו נחשב לסופר יפני, אך תרבות יפן ואומנות הכתיבה היפנית חלחלו אל תוך עולמו הפנימי. בכל ספריו נמצא  כתיבה מאופקת, יכולת ליצור הסתרה ולברוא מסתורין, לברוא דמויות שאינן מוצאות פתרון בעולמם, ובעיקר בדידות קיומית של הדמויות.

כמה מילים על :

התרגום המופתי והמדויק של אלינוער ברגר. תרגום שמצליח להעביר את חוויות הדמויות.

העטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים.  התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר.

שירו של מסאוקה שיקי (1867-1902) גדול משוררי ההייקו בספרות יפן, מבטא בעיני את מהותו ונשמתו של הספר. רובד ועוד רובד המתגלה לאט לאט אחרי שהערפל מתפוגג.

הציפורים נעלמות

מתוך הערפל באות ונגלות

אניות המסע.

(מסאוקה שיקי, “שני סתווים”, תירגם, איתן בולוקן)

אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר. אישיגורו בדרך כתיבתו הווירטואוזית נוגע במהות הפילוסופית הקיומית של האדם.

“לעולם אל תיתן לי ללכת” לא ירפה  מהקורא זמן רב אחרי קריאתו.

לעולם אל תיתן לי ללכת, קאזואו אישיגורו

מאנגלית, אלינוער ברגר

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

פרטים על הספר ורכישה https://www.kibutz-poalim.co.il/never_let_me_go?bsp=12700

חגיגה עברית, המלצות לשבוע הספר תשע”ט

חגיגת שבוע הספר

שבוע שהפך לעשרה ימים של חג.

ולי ? “יש לי יום יום חג”.

קראתי במהלך השנה  הרבה ספרים, הרבה מאוד מאוד ממתינים לי. בטוחה שגם הם טובים. על הטובים ביותר המלצתי בבלוג. והנה עכשיו אני מנסה לכנס את המשובחים בעיניי ולדחוס לרשימה. בחירה קשה, אפילו קשה ביותר. החלטתי להמליץ רק על ספרי המקור, הרי זה חג הספר העברי ובכך לצמצמם את הרשימה.

איני מדרגת את הספרים, אלא מציגה אותם לפי סדר הקריאה השלי.

המנהרה, א.ב. יהשוע. הוצאת הספריה החדשה

ספר על זוגיות, אהבה, זיכרון ושיכחה וגם על מדינתנו. צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר, אשתו שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות. תפקידו הוא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. צבי לוריא מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

על הספר –המנהרה

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’, הוצאת ידיעות ספרים

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר. בכתיבה קולחת והומוריסטית מתארת הדס ליבוביץ’ את המפגש בין השכנות בניסיון להוסיף מרפסת. סיפור עירוני עכשווי.

על הספר – דלת מול דלת

כך להישאר לעולם, יונה אלון, הוצאת תשע נשמות.

יומן מחשבות. יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו. את התובנות הפילוסופיות שלו על החיים. יונה אלון כותב על יופי החיים ועל המוות שהם מקפלים בתוכם.

על הספר – כך להישאר לעולם

אולי בחיים אחרים, מיכל  צינמון-פירון.הוצאת מודן.

 איילת איבדה את זיכרונה בתאונת דרכים, היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה ומחכה לו שיבוא לבקר אותה. לאט לאט תאסוף את שברי זיכרונה. ספר הנע בין עבר להווה בין כאב לתקוה.

ספר מטלטל שאי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאתו.

על הספר – אולי בחיים אחרים

שלוש , דרור משעני.ידיעות ספרים.

שלוש גיבורות השונות אחת מרעותה. שלוש גיבורות שכל פרט עלול לפגום בהנאת הקריאה.

דרור משעני מביא אלינו הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר, מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

איך הן קשורות זו לזו? על כך בספר.

על הספר – שלוש

תרצה אתר, כל השירים.הוצאת הקיבוץ המאוחד.

קובץ שיריה המפורסמים וגם הגנוזים של תרצה אתר מכונסים בספר הנפלא. לצד השירים מכונסים קטעי יומן וחליפת מכתבים.
שיריה של תרצה אתר ליוו את נעורי ובגרותי ומלווים עד היום את כולנו מגדולים ועד קטנים. שירים רגישים, שירי אהבה, שירי געגוע ושירים עם הומור.

על הספר- תרצה אתר, כל השירים

השופט, שי אספריל, עם עובד

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.

ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

על הספר – השופט

 ילדה רעה , נעמי לויצקי, הקיבוץ המאוחד.

ספר אישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

על הספר – ילדה רעה

רשימות מארץ הכביש ,אופיר טושה גפלה.הוצאת כתר.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר.

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ספר מרתק.

על הספר – רשימות מארץ הכביש

מאחורי כל זה, נירית הלבני,הוצאת דניאלי.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל.

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

ספר שריגש אותי עד דמעות ולא רק בזכות הכתיבה והדמויות, אלא מסיבות אישיות.

על הספר – מאחורי כל זה

אתי החיים משחק הרבה , דויד גרוסמן.הוצאת הספריה החדשה

זה ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.

ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.

על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.

על הספר – אתי החיים משחק הרבה

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים.הוצאת כנרת זמורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים.

על הספר – אבל הלילה עוד צעיר

מה את יודעת, מעין רוגל.הוצאת זמורה

ספר שעדיין לא העלתי עליו סקירה, אבל בהחלט הוא בין המומלצים הטריים שלי. ספר מתח שליבו הוא התחקות של הגיבורה אחר עצמה. עלילת היעלמותו של החבר היא כיסוי לעלילה הפנימית והנפשית של הגיבורה.

ועוד אחד צעיר וקטן מושך לי בשמלה, “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים” של איריס אליה כהן. ספר לילדים ולמבוגרים כאחד. ספר מקסים, שנון שכיף לקרוא אותו.

על הספר – סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים

חג שמח לאוהבי הספר.

ימים לראות,שגית אמת. על עיוורון האהבה

 

 אני אוהבת ספרים קטנים גדולים, קטנים במקום ההתרחשות ובמיעוט הדמויות, אך גדולים בתחושה שהם מעניקים לקורא. לא צריך להריץ את הקורא על פני כל הארץ והגלובוס, להציף אותו בדמויות, כדי להרשים אותו. מספיק לקחת דמויות בעלות עולם פנימי עשיר, לתת להן ללכת מחולון לבת ים והכי רחוק עד לגבול תל אביב על מנת לטלטל את הקורא. ת ידיעות אחרונות 2017

סופי נולדה עיוורת, היא אינה יודעת איך נראה העולם החיצוני, היא יודעת שכולם מסתכלים עליה, מרגישים לא בנוח במחיצתה ובעיקר אומרים לאחרים, שהיא כמו בן אדם רגיל. סופי היתה שמחה להעלים מהם את המילה “כמו” ולהישאר עם המילה בנאדם, כי בניגוד לאנשים שרואים סביבה והם עיוורים, סופי רואה. לדעתי סופי אכן אדם אינו רגיל, לא בגלל מומה, אלא בזכות חדות ההבחנה שלה, הרגישות שלה לסביבה ולעצמה.

הספר נפתח מהסוף להתחלה, סופי מקריאה בפאב  את הסיפורים שכתבה על סבתה, מכאן היא חוזרת לשנה שעברה, שנה שבה הכל התחיל. בסוכות היא וסבתה מוזמנות לסוכה אצל השכנים החדשים, מאותו החג כל עולמה המסודר והמוקפד, עולם עם חומת הגנה, יתערער.

העולם החיצוני שלה מצומצם, מהבית לעבודה וחזרה, אבל העולם הפנימי שלה עשיר מלא וגדוש. היא מצליחה לצבוע את חושך בצבעים הכי חזקים. היא גם יודעת להתאים צבעים לאנשים מבלי שראתה צבע בימי חייה. התכלת בשבילה הוא קצף חלבונים.  הגדרה מופלאה למי שאינה רואה.

הספר מסופר מנקודת מבט של כמה דמויות ובכך יוצר אמינות עלילתית והצלבת מידע ואמיתות. כל דמות מתארת בקולה הפנימי והיחודי את האירועים ואת חוויותיה האישיות.

בשפה עשירה ומדויקת מצליחה שגית אמת להעביר לנו את עולמה הפנימי והחיצוני של סופי גיבורת הספר. סופי נולדה עיוורת, אמה נפטרה בלידתה. אביה גידל אותה והעבירה למוסד, לאחר שעזב לחו”ל. לאחר ניסיון לא מוצלח לחיות בדירת שותפים עוברת סופי לגור בדירת סבתה בחולון. סבתה מתייחסת אליה כאל רואה, “תראי סופי ” היא אומרת לה ומראה לה חוברות סריגה, מתייעצת עימה בבחירת הצבעים, ולנו הקוראים נדמה לרגע, כי סופי רואה. סופי רואה את כל מה שמתרחש סביבה, עד שבאה האהבה ומעוורת אותה.

כך הרגשתי בספר הזה. ראיתי מול עיני את סופי המגששת עם תומס, מקל ההליכה שלה, ברחובות חולון, ספרתי איתה את מס’ הצעדים מהבית לרחוב סוקולוב וכיכר ויצמן, ישבתי עם הסבתא המדהימה בסלון הקטן ובחרתי יחד איתה צמר לסריגה.

 גדולתה של שגית אמת, להעביר לקורא את העולם הפנימי והחיצוני של הדמויות. בשפה בטוחה, עשירה, בעזרת צירופי לשון ומילים מצליחה שגית אמת לרגש את הקורא, להמחיש את עיוורונה של סופי ואת הראייה הפנימית שלה. התענגתי על השפה המדויקת והציורית.

אהבתי מאוד את דמותה של הסבתא המגוננת מצד אחד על נכדתה, אך רואה בה גם דמות עצמאית וחזקה. לא פלא שהנכדה העיוורת כתבה בכתב ברייל את סיפוריה של הסבתא המיוחדת שלה.

זהו ספר שונה מהספרים הרגילים,ספרים שכתובים על אנשים שונים,זהו ספר  רגיש, עדין , ספר נפלא, מיוחד.

קראתי אותו לאט , בכיתי בו והתענגתי על כל מילה, לא רציתי שהוא יסתיים, וכשסיימתי קראתי אותו שוב.

ממליצה בחום רב לקרוא ולספור צעדי הליכה ולהקשיב דרך אוזניה של סופי לעולמנו .

תודה לך שגית אמת שפתחת לי עולם קסום ואמין של אלו שאינם רואים והצעדת אותי הלוך ושוב ברחובות העיר חולון שבה גדלנו שתינו.

ימים לראות, שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים 2018