הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מה מסתתר מאחורי דלתות, על ספרה של הדס ליבוביץ’, דלת מול דלת

משבר קריאה קטן. חברה זיהתה שזה הספר שיוציא אותי ממנו הביאה לי אותו לפתח הדלת ואני? הופ נשאבתי אליו.

אני אוהבת ספרים שמתארים פיסת חיים ועוד בהומור. ספרים שניתן לזהות בהם את המצבים היומיומיים של כולנו. כן, הבנתם נכון, אהבתי מאוד את הספר “דלת מול דלת”. ספר שהגיע לי ממש בזמן ממש עד הדלת.

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר.

אוסי נשואה לאיתן, איש הייטק. היא עובדת מצליחה בחברת הייטק שכול כולה מקדישה עצמה להצלחתה בחברה. אוסי בחודשי הריון מתקדמים, הריון לא מתוכנן  מפוצצת בהורמונים. כל מריבה עם בעלה מובילה אותה לסרטים שאוטוטו הם נפרדים.

רלי, אמא לארבעה ילדים, הבת הבכורה מתבגרת שרואה באמה את כל הפגמים, שני בנים פרועים המזמנים לאמם הפתעות כל יום ותינוק שלא היה בתוכנית. בעלה של רלי הוא קצין בצבא המגיע בסופי שבוע. רלי מוצאת עצמה מסתובבת רוב היום בטרנינג, מחפשת שפיות ,כי בעיקר היא מתרוצצת בין בית הספר לביתה.

אוסי מזכירה לרלי את מי שהיא היתה פעם, בעבר.  רלי גורמת לאוסי רגשות אשם כשרואה אותה מתפקדת ברוגע עם ארבעת ילדיה. רלי מקנאה באוסי שלבושה מוקפד וריצפת ביתה המעוצב מכוסה בפרקט. אוסי מעוותת פניה כשרואה את רלי עם ילדיה הפרועים כאילו היו חבורת מצורעים שאסור להתקרב אליהם.

ביום שבו איתן, בעלה של אוסי, נוסע לנסיעת עבודה בחו”ל מפוטרת אוסי מעבודתה. בחזרתה הביתה, בשעת בוקר שהיא אינה רגילה לה, פוגשת אוסי לבושת החליפה את רלי לבושת הטרנינג ושקית זבל בידה. אוסי ההורמונלית מוצאת עצמה בוכה מול רלי, רגע לא הגיוני עבור שתיהן. מכאן במשך מספר ימים שתיהן תעבורנה מסע של פתיחת דלתות, לא רק במובן המטאפורי. הדלתות הן ראי מול מראה. כל אחת חושבת שהדשא או מאחורי הדלת. של השכן טוב יותר. כל אחת רואה בשכנתה את הפגמים והחסרונות שבה. כל אחת מהן מזהה את הפגמים שלה אצל שכנתה ולהפך.

בוקר אחד מופיע בדלתה של רלי איש נדל”ן המציע לה מרפסת שמש באמצעות פרויקט תמ”א. רלי ששנים גידלה את ילדיה ושכחה על מה חלמה ומה רצתה להיות, מסתערת על פרויקט התמ”א כאילו היה מבצע צבאי שימשוך אותה לעשייה ושינוי. כל חלומות נעוריה מתרכזים בבניית המרפסת, מקום מפלט מרגעי היומיום המתישים, מקום שבו ברגעי ראות טובה תראה פיסת ים ממרחקים.

מה יקרה לפרויקט המרפסת, האם הקרבה בין שתי השכנות תתהדק לפתע כשלאוסי זמן מיותר? על כך תצטרכו לקרוא. ולא רק בגלל העלילה והדמויות אלא בזכות הכתיבה. בכתיבה ישירה ומדויקת בציניות והומר מצליחה הדס ליבוביץ’ לא רק להעלות חיוך על שפתי הקורא, אלא בעיקר להעביר לו את רגשות הדמויות, את המצבים הפשוטים שבהם הם נמצאים. הדס ליבוביץ’ מתארת מצבים משפחתיים רגילים ואפילו בנאלים. מתארת כעסים טבעיים ומצוקות נפשיות של כל אם, קנאה, זעם, כעס. התיאור נעשה ברגישות ובהומור. אני אוהבת את סוג ההומור הזה. מין הומור מעט שחור שמראה את המציאות בציניות חיננית. לדוגמה, “עופר כיאה לאיש צבא דיבר תמיד קצר. גם כשלבש רק תחתוני בוקסר בבית נדמה שהיו לו דרגות על הכתפיים.” מי מאיתנו לא יודעת על מה מדברת הסופרת.

ספר כיפי, אמיתי ומצחיק, אני נשאבתי אליו, עכשיו תורכם.

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018

חגיגה עברית, המלצות לשבוע הספר תשע”ט

חגיגת שבוע הספר

שבוע שהפך לעשרה ימים של חג.

ולי ? “יש לי יום יום חג”.

קראתי במהלך השנה  הרבה ספרים, הרבה מאוד מאוד ממתינים לי. בטוחה שגם הם טובים. על הטובים ביותר המלצתי בבלוג. והנה עכשיו אני מנסה לכנס את המשובחים בעיניי ולדחוס לרשימה. בחירה קשה, אפילו קשה ביותר. החלטתי להמליץ רק על ספרי המקור, הרי זה חג הספר העברי ובכך לצמצמם את הרשימה.

איני מדרגת את הספרים, אלא מציגה אותם לפי סדר הקריאה השלי.

המנהרה, א.ב. יהשוע. הוצאת הספריה החדשה

ספר על זוגיות, אהבה, זיכרון ושיכחה וגם על מדינתנו. צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר, אשתו שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות. תפקידו הוא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. צבי לוריא מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

על הספר –המנהרה

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’, הוצאת ידיעות ספרים

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר. בכתיבה קולחת והומוריסטית מתארת הדס ליבוביץ’ את המפגש בין השכנות בניסיון להוסיף מרפסת. סיפור עירוני עכשווי.

על הספר – דלת מול דלת

כך להישאר לעולם, יונה אלון, הוצאת תשע נשמות.

יומן מחשבות. יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו. את התובנות הפילוסופיות שלו על החיים. יונה אלון כותב על יופי החיים ועל המוות שהם מקפלים בתוכם.

על הספר – כך להישאר לעולם

אולי בחיים אחרים, מיכל  צינמון-פירון.הוצאת מודן.

 איילת איבדה את זיכרונה בתאונת דרכים, היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה ומחכה לו שיבוא לבקר אותה. לאט לאט תאסוף את שברי זיכרונה. ספר הנע בין עבר להווה בין כאב לתקוה.

ספר מטלטל שאי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאתו.

על הספר – אולי בחיים אחרים

שלוש , דרור משעני.ידיעות ספרים.

שלוש גיבורות השונות אחת מרעותה. שלוש גיבורות שכל פרט עלול לפגום בהנאת הקריאה.

דרור משעני מביא אלינו הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר, מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

איך הן קשורות זו לזו? על כך בספר.

על הספר – שלוש

תרצה אתר, כל השירים.הוצאת הקיבוץ המאוחד.

קובץ שיריה המפורסמים וגם הגנוזים של תרצה אתר מכונסים בספר הנפלא. לצד השירים מכונסים קטעי יומן וחליפת מכתבים.
שיריה של תרצה אתר ליוו את נעורי ובגרותי ומלווים עד היום את כולנו מגדולים ועד קטנים. שירים רגישים, שירי אהבה, שירי געגוע ושירים עם הומור.

על הספר- תרצה אתר, כל השירים

השופט, שי אספריל, עם עובד

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר.

ספר התלבט בשאלה האם “הכל צפוי והרשות נתונה?” הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט. לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

על הספר – השופט

 ילדה רעה , נעמי לויצקי, הקיבוץ המאוחד.

ספר אישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה. שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

על הספר – ילדה רעה

רשימות מארץ הכביש ,אופיר טושה גפלה.הוצאת כתר.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר.

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ספר מרתק.

על הספר – רשימות מארץ הכביש

מאחורי כל זה, נירית הלבני,הוצאת דניאלי.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל.

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

ספר שריגש אותי עד דמעות ולא רק בזכות הכתיבה והדמויות, אלא מסיבות אישיות.

על הספר – מאחורי כל זה

אתי החיים משחק הרבה , דויד גרוסמן.הוצאת הספריה החדשה

זה ספר השנה עבורי, הוא ריתק אותי מהמילה הראשונה ועד לנקודה שבסיומו.

ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה כיום בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל. גילי היא בתם של נינה ורפאל.

על מנת להתמודד עם העבר נוסעים הארבעה לגולי אוטוק. שם נמצא הסוד שאיתו יצטרכו להתמודד.

על הספר – אתי החיים משחק הרבה

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים.הוצאת כנרת זמורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים.

על הספר – אבל הלילה עוד צעיר

מה את יודעת, מעין רוגל.הוצאת זמורה

ספר שעדיין לא העלתי עליו סקירה, אבל בהחלט הוא בין המומלצים הטריים שלי. ספר מתח שליבו הוא התחקות של הגיבורה אחר עצמה. עלילת היעלמותו של החבר היא כיסוי לעלילה הפנימית והנפשית של הגיבורה.

ועוד אחד צעיר וקטן מושך לי בשמלה, “סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים” של איריס אליה כהן. ספר לילדים ולמבוגרים כאחד. ספר מקסים, שנון שכיף לקרוא אותו.

על הספר – סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכינים

חג שמח לאוהבי הספר.

רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן

ספר משובב לב, עדין ויפיפה (חיצוני ופנימי) על אהבה לעיר תל אביב.

אני אוהבת לתור בערים. בערים מוכרות אני מאושרת להסתובב במקומות הידועים לי.

בקריאת הספר “רשימות תל אביביות” הרגשתי כמו תייר בעירי האהובה והמוכרת לי כל כך.

נולדתי בתל אביב (יד אליהו). בגיל שלוש עברנו לחולון, שם גדלתי והתבגרתי. כשנישאתי עברתי לתל אביב, עיר הולדתו ומגוריו של בעלי. בבוקר הראשון שלי בתל אביב התעוררתי בתחושה שחזרתי לבית הגידול הטבעי שלי.

אני מאוהבת בתל אביב, בקצב שלה, בבתים, בחוף הים, בבתי הקפה ואפילו באספלט הרותח בימי הקיץ ובלחות של אוגוסט. איני מחליפה אותה ובעיקר איני זזה מקובית הרחובות שלי. פנקס, ארלוזורוב.

אברהם בלבן הגיע לתל אביב מאבן יהודה, אחרי ששהו הוא ואשתו בערים נוספות בעולם. ביתו קרוב מאוד לקוביית הרחובות שבה אני גרה.

במעבר מאבן יהודה הפסטורלית הוא מגלה את העיר תל אביב. עיר תוססת שהאמירה “עיר ללא הפסקה” היא האמירה הכי מדויקת עבורה. הוא מגלה בה שפע. שפע ריחות, שפע צבעים, שפע אנשים. הכל אחר ממה שהכיר, הכל תוסס ובעל קצב.

כחוקר ספרות הוא מתענג על טיולים וריצה ברחובות שבהם  טיילו אנשי ספרות רבים, אלתרמן, שלונסקי, גולדברג. ברשימות הוא מצטט משיריהם המתאימים לאווירה. לשמחתו הוא  מגלה שתושבי העיר הצעירים מרגישים כאילו הם בביתם, הם אינם מהגרים כמו המשוררים, הם יורדים לרחוב בבגדי בית, כיוון שהעיר והמדרכה ביתם הוא.

כמו שאמרתי אברהם בלבן לוקח אותי לטיול בעיר ברחובות המוכרים לי היטב, רחובות שהם כמו בית עבורי, רחובות שאני רואה מהמרפסת והולכת בהם יומיום. המדרכות המוכרת, העצים והחנויות שאני חולפת על פניהם לפעמים שקופים לי, אבל בקריאת הספר דרך עיניו הנפעמות של אברהם בלבן הרגשתי את האושר והשמחה בהתאהבות מחודשת בעירי.

הטיולים איתו היו לי כמו סיורים של אב עם בתו שבהם הוא מסביר ומתאר מה היה בעבר ומה אני רואה כעת. מה משמעות שמות הרחובות, היכן התגוררו אישי העיר, מדוע רובין צייר את תל אביב ולפתע הפסיק. כתושבת ותיקה למדתי מסיפוריו רבות על עירי, על תכנון הרחובות, הגינות הפארקים. יותר מכל אהבתי את דעתו שחולקת על דעת ס. יזהר, אשר טען, כי בתים מכוערים יולידו אנשים מכוערים שיולידו גם הם ילדים מכוערים. אברהם בלבן עומד והולך ורץ נפעם מול שפע הצבע וססגוניות האנשים שחיים ושנולדו בתל אביב. התנהגות שכזו מעידה שהוא התאהב ואוהב את העיר בדיוק כמוני.

כמו אהוב המתאר את קימורי גופה של אהובתו, כמו חוקר נסתרות המגלה שבבים של אוצרות כך אברהם בלבן כותב על גילויי החיבה והאהבה שלו לתל אביב. הכתיבה שלו נעה בין עבר להווה. את העבר הוא מעריך ועל ההווה והתחדשות העיר הוא שמח. כתיבתו חכמה וצבעונית.

ספר שהוא  יצירת אומנות, הכתיבה על העיר נעימה ומאוהבת. בספר שובצו ציוריה של טליה ישראלי מתוך הסדרה “עיר אחרונה”. גם היא כמו בלבן מתארת את הקרוב והאהוב עליה במכחולי צבע.

ספר נפלא לאוהבי תל אביב ונפלא גם למי שאינו מכיר את תל אביב, דרכו ילמד להכיר ולאהוב את העיר ש- “יש יפות ממנה אך אין יפות כמותה”.

רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן

הוצאת עם עובד, 2019

בתמונה למעלה, ציור שלי, מהסידרה “תל אביב.”

על תל אביב שלי בציוריי מוזמנים לקרוא כאן

התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור

ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.

א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.

ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״  היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.

מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?

ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.

אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.

הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?

״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.

מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני  של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן  הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.

יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.

לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.

היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.

התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,

“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”

אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.

המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות  חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.

מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.

“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר  למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.

ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.

התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה , 2019

אמא של הים – ספרה הרגיש והיפיפה של דונטלה די פייטרנטוניו

“המוחזרת”, כך קראו לה.

בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.

הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.

בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד  ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות  מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.

העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.

יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה  שהבדיל אותה מהם.

“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.

במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.

היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.

“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.

בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.

סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.

 סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.

ממליצה בחום על הספר המיוחד.

מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.

אמא של הים, דונטלה די פייטרנטוניו

מאיטלקית, יערית טאובר

הוצאת, כנרת,זמורה, 2019

המלצה שלי בתוכנית הרדיו של זהר נוי .ספרים סופרים ומה שביניהם – תכנית ראיונות ברדיו קס”ם כאן תאגיד השידור הישראלי 106 FM –

ה-א’ ב’ העברי לפי איריס אליה כהן

 בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.

אלף – אוהל, בית – זה בית

גימל זה גמל גדול,

מהי דלת – זוהי דלת

שפותחת את הכל.

איריס אליה כהן פתחה לנו דלת רחבה אל ליבה ושיתפה אותנו ב 22 חוויות,22 תחנות בחייה.

זה היה בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.

איריס אליה כהן האהובה והיחידה התארחה אצלי במועדון הספרותי. כבר שנתיים שאני מפנטזת על מפגש של איריס עם חברות המועדון. הבוקר איריס הגשימה לי את החלום.

זו פעם רביעית שאני שומעת אותה, ותאמינו לי, זו היתה כמו הפעם הראשונה.

 חברה  שלי   לי-את קוראת לה “מכשפת מילים” ואין מילה יותר מדויקת מזו. אצל איריס המילים מתגלגלות מפיה כמו מרגליות. מילה רודפת מילה, וכל מילה רהוטה ומדויקת. כל מילה נאמרת בעברית צחה ותקנית.

איריס סיפרה שלמדה לקרוא בגיל צעיר, כאשר שאלה ספר מהספרייה לאחר מספר שעות סיימה לקרואו וחזרה על מנת להחליפו באחר.

מגיל צעיר בערה בה אש הכתיבה, היא העיזה ושלחה מכתב לסופר הנערץ עליה.

לאיריס יש א’ ב’ מיוחד ופרטי משלה. במשך שעתיים, שחלפו במהירות היא העבירה אותנו בתחנות חייה המרתקים.

האות א’ מוקדשת לאהבה שבליבה של איריס, איך לא? היא אוהבת ה-כל: אוהבת טבע, אדם, את המדינה, כתיבה  ובעיקר את משפחתה. האהבה אצלה מתפרצת, למי שרוצה להבין מהי אהבה לפי איריס אליה כהן שיקרא את “גבר אשה ציפור” הנפלא שלה.

ג’-גלבי, ספרה שעוסק בחטיפת ילדי תימן.

ה’- הפואמה הודו.

י’- ירח. מילה המופיעה 400 פעמים בכל יצירותיה.

ט’- טיול לנהריה שלא היתה מוכנה לוותר עליו, אפילו בשביל קבלת פרס מהנשיא דאז, יצחק נבון.

וככה המשיכה לשוטט ולטייל, תוך כדי הנפת ידיים ושיחה נלהבת. (היה קשה לצלם אותה בתמונה ממורכזת) השיחה איתה ריתקה אותנו, ישבנו מהופנטים מהקסמים של המילים שלה, מהרעיונות ואין סוף הסיפורים האמיתיים. הרגשנו כאילו שחרזדה יושבת מולנו מספרת לנו עוד ועוד, והסיפורים אינם נגמרים.

איריס יקירה אהובה, אין מילים להודות לך על הבוקר החוויתי והנפלא, כל המילים תהיינה חיוורות מול שפע הצבעים והאנרגיות שהפרחת באוויר. מול סיפורי הילדות שלך שנארגו עם סיפורי ילדייך, נצבעו בצבעי החיים השמחים שבליבך.
המון תודה לך, מחכים לספר הבא שלך.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של איריס אליה כהן.

גלבי

פלא

גבר אשה ציפור

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיניים

האי, ג’אני סטופריץ

קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.

בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.

הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי  בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.

בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.

המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.

מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.

“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.

כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.

 “גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.

יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.

אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.

“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.

נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.

ממליצה בחום.

האי, ג’אני סטופריץ

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

תשע נשמות, 2019

קוקולקה- ספרה המרגש של לאנה לוקס

הקריאה בספר “קוקולקה”, אינה קלה, זו קריאה שגורמת לקורא לצמרמורת וכאב.

“קוקולקה”, סמירה, גדלה בבית יתומים באוקראינה, שערה כהה, עיניה גדולות  וצבע עורה כהה מעט, לכן קוראים לה צוענייה. היא אינה יודעת אפילו מה משמעות המילה צוענייה. בזכות יופייה היא נקראת “קוקולקה”, בובה. התנאים בבית היתומים נוראיים, צריך לישון רק על צד ימין, ללא בגדים בקור, ליכלוך וטינופת בכל מקום. סמירה משוועת לקשר אנושי. היא מוצאת אותו אצל חברתה מרינה. הקשר ביניהם נותק לאחר שמרינה אומצה על ידי זוג גרמנים, מאז סמירה חולמת להגיע לגרמניה ולהתאחד עם חברתה.

לילה אחד היא מחליטה לברוח, היא מגלה עד כמה קלה היתה המשימה, פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.

סמירה יוצאת אל העולם. אין מאושרת ממנה. שם בחוץ, אוסף אותה רוקי, הוא מביאה אל ביתו, בית שבו מתגוררים ילדים ובני נוער חסרי בית. סמירה מתיידדת עם לידיה, אחת הנערות הבוגרות. אין יותר מאושרת ממנה, היא זוכה לקורת גג, מעט אוכל, וחברה שמנחה אותה ודואגת לה.

דיירי הבית של רוקי עובדים עבורו בקבצנות. סמירה מגלה את הכוחות שבה לשכנע אנשים לתרום לה נדבות. והיא שמחה בכך.

חייה אינם קלים, הם אפילו קשים, שכן היא עוברת התעללות פיסית, נפשית, הרעבה, התעללות מינית. ניצול וזנות. אבל שוקולד, חיוך, מקלחת חמה משכיחים ממנה את הסבל האיום.

“אחרי חודשים אחדים היה ברור לי שזה הכל עבודה בעיניים. המאזן היה מיועד רק כדי לתת לנו הרגשה שיש לנו סיכוי. לאמיתו של דבר מעולם לא היה לנו סיכוי. הכל היה שקר.”

סמירה מתבגרת, כל שנה שחולפת מחשלת אותה מפני אכזריותו של העולם שבו היא חייה. ככל שהיא מתחשלת היא מתחזקת נפשית ומקוה שתוכל להשתחרר יום אחד מהכבלים הנוראיים של האנשים שלקחו אותה “תחת חסותם.” היא אינה מאבדת תקוה. יש בה עדיין תמימות של ילדה. היא מקוה וחולמת להגיע לחברתה מרינה שבגרמניה. החלום לפגוש אותה הוא זה שמחזיק אותה בתקוה ואמונה.

“דמיינתי לא פעם את הבריחה שלי. לפעמים תיארתי לעצמי איך אני מטפסת החוצה דרך החלון של מלון וקופצת למטה מגובה של הרבה קומות ובורחת עם עצמות שבורות.”

בילדותי קראתי את הספר “אוליבר טוייסט” של דיקנס, לתומי חשבתי שבית יתומים וילדים קבצנים שייכים למאות הקודמות. הספר “קקולקה”, הוכיח לי שגם היום בעולם המפותח קיימת התעללות בילדים.

הספר נקרא בשטף והציף אותי ברגשות. ליבי נכמר על סמירה הקטנה שלא קיבלה הזדמנות לחיים רגילים כמו ילדנו. הספר חשף אותי להתעללות  קשה בילדים. סמירה מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נקודת המבט שלה גורמת לקורא להזדהות עם התלאות שהיא עברה. הסיפור שלה מרתק, אומץ הלב וחוסר איבוד התקוה גרם לי להתפעלות ולרצון, שאכן הספר יסתיים על הצד הטוב, עד כמה שיכול להיות טוב לסמירה אחרי התלאות שעברה.

גם אם קשה לקרוא את חוויותיה של סמירה אני מוצאת שהספר חשוב.

חשוב שנדע מה עובר על ילדים הנמצאים בשולי החברה וחשופים להתעללויות. ילדים שהם טרף קל עבור הפושעים. ילדים שהעתיד נגזל מהם וההזדמנות להיות שווים לילדים אחרים נלקחה.ילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם. ואין מי שיתבע את ילדותם בחזרה.

“קוקולקה” הוא ספר שמטרתו לא להשאיר אותנו אדישים מול המציאות האיומה שאינה מנת חלקה של סמירה בלבד. אלפי נערות וילדים בעולם (מזרח אירופה,קוריאה) מוצאים עצמם במצבה של סמירה.

קוקולקה, לאנה לוקס

מגרמנית, אברם קנטור

ספרית הפועלים 2019

הדייגים – ספרו העוצמתי של צ’יגוזיה אוביומה

את “הדייגים” קראתי ביום אחד בקריאה רצופה.

הספר האחרון שקראתי “השופט” עסק בשאלה, האם גורל מנחה את חייו של האדם או שיש לו בחירה חופשית.

הספר “הדייגים” מעלה את השאלה האם נבואה מגשימה את עצמה או שהגורל נקבע והאדם מובל אל גורלו.

“כל מי שמנסה להתבונן בעתיד לא יראה כלום, זה כמו להציץ לתוך אוזנו של מישהו”

סיפורה של משפחה מהמעמד הבינוני  שגורלה מתהפך עליה בגלל “נבואתו של שוטה הכפר.” ניגריה, 1996. ארבעה אחים קרובים בגילם. אב המשפחה נשלח לצפון המדינה לעבוד בבנק המרכזי של ניגריה. הילדים שנשארים ללא השגחת האב  מחליטים לצאת לדייג. היציאה לדייג מסמלת עבורם את העדר המשמעת והחוקים. במשך ששה שבועות הם יוצאים לדוג ללא ידיעת האם. יום אחד בחזרתם לביתם הם נתקלים באבולו, משוגע הכפר.  אבולו מגלה את העתיד של האחים ומכאן כל עולמם מתהפך.

איקנה, האח הגדול האהוב, החלוץ לפני המחנה זה שפתח את דלתות העולם בפניהם הנחה אותם והוביל אותם כעמוד האש עובר תהליך של שינוי, או מטמורפוזה כמו שמכנה זאת אחיו.  תחילה מתמרד, אחר כן רב ומתקוטט עם אחיו מתחצף לאמו ועוזב ללא רשות.

לאיקנה ואחיו, בוג’ה, הצעיר ממנו בשנה מערכת היחסים של דאגה, קירבה, אהבה, קנאה, שנאה. מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. מערכת של רגשות מעורבים. הם לא יכולים לחיות אחד בלי צלו של השני ולעומת זאת היחסים הקרובים יותר מידי מועדים לכעסים.

נבואתו של אבולו מרחפת על פני האחים כמו נבואת האל. האמא, חמה ונלחמת על ילדיה כמו לביאה, מדברת במשלים ומשפטי חוכמה. אך בהעדר האב היא אינה יכולה לשלוט בבניה המתבגרים.

את הסיפור מספר בנג’מן האח הצעיר מבין הארבעה, הוא מספר את סיפורה של משפחתו שנים לאחר אותם אירועים.

סיפורו הוא אמיתי וכן, סיפור המתאר את חייו דרך עיניים של ילד ואח קטן המעריץ את אחיו. יש בספר הרבה כאב וצער מתובל בחיוך והומור. הכתיבה של צ’יגוזיה אוביומה משובחת ומרתקת, מעניינת ומתובלת בהומור. הדמויות הנפלאות נכנסו לליבי והפכו להיות בני משפחתי במהלך הקריאה. צ’יגוזיה אוביומה מצליח לבנות דמויות מיוחדות עגולות ומלאות חיים. אם המשפחה העומדת חסרת אונים מול בניה.”איקנה אתה לא תאכל אוכל בבית הזה עד שאביך יחזור” “אם לא תפתח את הדלת עכשיו אני אראה לך שאני אמא שלך ושיצאת לי ….” אב המנסה להשליט סדר. אחים קשרי הברית ביניהם הולכים ומתרופפים.

ספר שיש בו את כל מרכיבי הטרגדיה היוונית. קראתי אותו בקריאה אחת רצופה תוך כדי רגשות מעורבים, מצד אחד רותקתי לעלילה ולסיפור, אך חששתי מאותה נבואה שתתגשם בסיום הספר.

הסיפור אינו רק של המשפחה אלא של ניגרה, דרך הסיפור אנו לומדים על ניגרה שאוחדה בשנת 1960 וידעה מאבקי שבטים במשך שנים, עליות של רודנים, מאבקים בין השבטים. נוצרים ומוסלמים החיים זה לצד זה. שימוש בכמה שפות באותו משפט,  אנגלית מעורבת באיגבו, משפטים בפידג’ין, שפה המשמשת תקשורת בין השבטים בניגריה. הפסקות חשמל יזומות, מחירי דלק מאמירים, אמונות עממיות על ארבה, דרורים, קורי עכבישים, תרנגולים. אמונות טפלות.

האב אומר להם :“מה שאני רוצה שתהיו דייגים של חלומות טובים, דייגים של הרוח, משיגנים, ילדים שטובלים את ידיהם בנהרות, בימים ובאוקינוסים של החיים וקוצרים הצלחה: רופאים, טייסים, מרצים, עורכי דין.”

תוך כדי קריאה ברור שהאחים הם סמל לניגריה עצמה. עטיפת הספר היא שנוי של סמל המדינה, הסוסים והנשר בסמל המדינה הוחלפו בעטיפה לתרנגולים ועכביש. למה? התשובה בספר.

האם הם ילכו בעקבות דברי אביהם ויגשימו את החלומות? האם הנבואה של אבולו השוטה תתגשם? התשובות לכך בספר המופלא והמיוחד הזה.

הדייגים, צ’יגוזיה אוביומה

מאנגלית, קטיה בנוביץ

סדרה לספרות יפה, הוצאת מודן, 2018

הרחק מעצי התרזה” – על ספרו של יונתן ברג”

ספר של חשבון נפש. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם העבר שלה שמשפיע על ההווה.

“איך בכלל הגעתי לפה? זו השאלה …לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל, ומאיפה הגעתי, מאונטר דן לינדן.” נשיפת בוז יוצאת מפיו, “מתחת עצי התרזה, זה מה שזה אומר השם הזה ,אונטר דן לינדן…”

שאלת “איך הגעתי לפה?” מקוננת בנפשו וליבו של יעקב גיבור הרומן “הרחק מעצי התרזה”. שאלה המטרידה אותו מהרגע שעלה לארץ ועזב את עברו והשאירו שם. מאותו הרגע החל במסע, מסע קבורת העבר וניסיון להצמיח עצים ושורשים חדשים. אלו במקום עצי התרזה. כעת בערוב ימיו הוא יוצא למסע בין בניו ומגלה שאת הנעשה אי אפשר להחזיר והאם יהיה לו תיקון בערוב ימיו?

רומן שיש בו שתי עלילות מקבילות המהוות שיקוף אחת לשנייה. סיפורו של יעקב, שבא מ”שם” לפני המלחמה וסיפורה של בר-ברכה, מאשדוד.

יעקב ובר הם שכנים. יעקב, היסטוריון ידוע שם, גרוש פעמיים ואב לארבעה בנים, המזכירים את ארבעת הבנים מההגדה. יעקב חי בדירתו הקטנה בבדידות.

בר שכנתו נשואה לרני, איש נדל”ן המחפש דרכו להרשים את הזולת. בר הגיעה לתל אביב מאשדוד, בר המשועממת מחייה הסתמיים מגלה עניין בשכנה המבוגר שנמצא רוב זמנו לבד. בר פתאום מוצאת עניין בחייה השגרתיים, דאגה, הכנה, פעילות חדשה נכנסת לחייה.

בר מפיחה ביעקב את העולם החיצוני זה שיעקב מתכחש אליו ומביאה אותו אליו פנימה ברעננות ובקלילות שלא ידע ולא הכיר, כי עומס ההיסטוריה שסחב היה כבד מנשוא. ובעיקר עומס  עברו המזוהה עם עצי התרזה.

“המפגש עם בר …מתחיל להפיח בו תחושה אבודה ונשכחת, קרבה”

ואכן, בר מפיחה בו רעננות ועשיה. לוקחת עליו אחריות ומחליטה עבורו. בר שהגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת אינה מבינה כיצד יעקב אב לארבעה נשאר לבד. החסות שהיא נטלה עליו מובילה את שניהם למסע בין בניו, אולי מסע פרידה. בר ויעקב מוצאים עצמם בשביל ישראל שיוביל אותם להתבוננות פנימית. יעקב המריר והכועס, זה שהכל צריך להיות לפי מחשבתו, האב שבניו קוראים לו “מצביא ללא צבא”. יעקב ששנים הסתגר וברח מעצמו ימצא במוחו שברי זיכרונות נעימים שאולי יקלו עליו, ” יש לו משפחה ופעם בטיול תהה איך זה ש”הצליח להשתחל למסגרת הצפופה והחמה הזאת” ובאותו הרגע “הוא היה אחד מהם, שותף מלא בהתרחשות הפעוטה הזאת.”

בר מחליטה עבורו אצל מי מבניו יתארחו, לה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוטלת אחריות ופועלת בהתאם, ליעקב זו הזדמנות לתת לאחר להוביל אותו. בר מביאה אותו לביתם של בניו לפי הסדר. אמיר הבכור הגר בצפון, פנסיונר האוהב לטייל בעולם. צבי הבן המוכשר העשיר “שהצליח”. אלכסנדר, חוזר בתשובה הגר בדימונה. איתמר בנו מנישואיו השניים, חי במנזר בהודו, מצא את השלוה.

המפגש עם כל אחד מבניו עושה ליעקב שיקוף על עצמו, איך הוא נראה בעיניו ומה חסר בו. עכשיו הוא עומד מול עצמו והישגיו בחייו וכולו מלא כעס על בניו.

 בזמן המסע בין בניו של יעקב פורצת מלחמת לבנון השנייה.

העבר מסופר כעובדות וניסיונות הבנה של מה שארע שם. ההווה כולו פעילות ופעלתנות שיעקב נגרר אליה בעזרתה של בר כשהמלחמה נמצאת ברקע ומשמשת תפאורה.

“הרחק מעצי התרזה” הוא ספר המספר את סיפורה של מדינת ישראל, העבר של אלו שבאו משם ושל אלו שהגיעו ממדינות ערב, אלו שניסו להכות שורשים והצליחו ואלו שלא הצליחו, אלו שניסו למחוק את העבר ולהיות כמו כולם, ספר המתאר את ההווה שלנו.

ספר אנושי המעמיד את המשפחה ויחסי בני המשפחה כערך מחבר ומקשר, כערך בעל משמעות. בר מביאה אל שולחנו של יעקב וילדיו את שולחנה שלה מביתה, שם אחרי מריבה היו מגישים קינוח. היא אינה מבינה איך זה שאיש מבוגר נזנח על ידי בניו.

הקריאה בספר “הרחק מעצי התרזה” לא היתה קלה לי, לא הצלחתי לקרוא אותו כמו שציפיתי, ציפיתי לקריאה רצופה וזורמת. רבים מחברי אהבו ושיבחו את הספר, אך אני עצרתי את הקרחאה מספר פעמים. המפגש עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הפגיש אותי שוב עם מותו של אייל בנין ז”ל, בנה של השכנה שלנו, דלת ליד. אייל  היה בהאמר של גולדווסר ורגב. היה לי לא קל לחזור לימים האלו.

 בנוסף הפריע לי הקלישאה של מפגש ביו גבר מבוגר, אשכנזי, מנוכר לבחורה חמה צעירה ממשפחה ספרדית שמגיעה לתל אביב מהפריפריה.

הדמויות לא הצליחו לגעת בי, לטעמי לא היה בהן עומק רב. געגועיו של הגיבור לעצי התרזה לא היה מספיק עמוק. הרגשתי כמו במשאית שבכל פעם מעמיסים עליה נוסעים וכלום לא מתפתח, הנוסעים נשארים בגדר נוסע שמספר את סיפורו לנהג או ליושב לצידו.

אבל ההפתעה היתה סיום הסיפור, המשאית עשתה דרכה עלתה וירדה, חצתה את ישראל ובתחנה האחרונה הופתעתי לגלות שהסופר לא נפל לקלישאת הגיבור המזדקן שמגלה את עצמו. לתדהמת הקורא זוהי עלילה שבה הגיבור הראשי אינו עובר שינוי, אלא דמות המשנה היא זו שקמה לחיים אחרים. הסיום גרם  לי לחייך.

הרחק מעצי התרזה , יונתן ברג

עם עובד 2018