הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
המורה, נובלה נוקבת על מערכת החינוך של אלון ארד
המורה – אלון ארד
המורה היא נובלה סאטירית מטרידה וכואבת.
במשך 33 שנים לימדתי ספרות בתיכון, שבו למדתי ובאותו התיכון שלמד אלון ארד (לא זכיתי להיות המורה שלו, וחבל) אהבתי כל רגע ביום עבודתי, אהבתי ללמד, אהבתי את התלמידים, ראיתי במקצועי סוג של שליחות, כי הרי השכר אינו מי יודע מה, בייחוד בתקופתי לפני הרפורמה. חשתי אחריות להנגיש את המקצוע הפחות פופולרי לתלמידים. מעבר ללימוד, ראיתי חובה לעצב את אישיותם כאנשים בוגרים.
הקריאה בספר “המורה” החזירה אותי לכתליו של התיכון וגם הזכירה לי ימים לא קלים, אומנם הם היו מעטים. גם לי זכורים ימי התמודדות קשים עם תלמידים, הורים, הנהלה ובעיקר מערכת מיושנת ואטומה.
המורה, חסר שם, (רוצה לומר, כי הוא אינו מורה אחד, אלא יש עוד מורים כמותו.) המורה הגיע למערכת החינוך מתוך אידאולוגיה. היתה בו תקוה לשנות ולהשפיע ולהיות קרוב לתלמידים. אז איך זה שהוא מוצא עצמו יושב מתחת לשולחן ומתחבא מפני התלמידים? הוא פוחד לעשות את המסלול הקבוע מחדר המורים אל היציאה משער בית הספר. ברגעים אלו שבהם הוא מסתתר, משאת נפשו היא להגיע הביתה בשלום כדי לחגוג עם אשתו את יום הנישואים שלהם.
עד שיגיע אל שער בית הספר מחכה לו מסע תלאות, כמו לאודיסאוס שעבר בדרכים לא דרכים, נלחם עם מפלצות עד שהגיע לפנלופה אהובתו. בין אירוע אחד לשני משתף אותנו המורה בפחדים שלו, איך האידאולוגיה הפכה לפחדים. הוא מעביר ביקורת על מערכת החוקים והאיסורים שמצווים על המורה, ולצערי לא על התלמידים. דוגמה קטנה, למורה אסור לקחת את הטלפון של התלמיד, אבל תלמיד יכול לענות לשיחה באמצע השיעור, מה כבר יעשו לו? על זה פעם אמר לי קולגה, שיש שני תקנוני חוקים. האחד מה מותר לתלמידים והשני ומה אסור למורים.
יותר מאשר שזה סיפור עם עלילה על מורה במערכת החינוך, זה מסמך נוקב עם ביקורת חריפה על מערכת החינוך, על היחס למורים, הזלזול בהם. האידאולוגיה של המורה שהגיע לבית הספר מתוך כוונה טובה וחיובית, כשהתגמול שלו הוא הסיפוק, הולכת ומתמוססת מול התלמידים, ההורים והמערכת.
המורה שלנו אינו פורש רק את המצוקות שלו מול המערכת, אלא גם מצוקות של מורים אחרים, רכזי שכבה ורכזי מקצוע. כל מה שמעניין את הנהלת בית הספר הוא הצלחת התלמידים ומעמד בית הספר. “תעשיית ההצלחה” כך זה נראה. כולם עוסקים ועסוקים בהכנות למבחני מיצ”ג הצלחת אחוזי הבגרויות ועוד. כשהוא נשאל מדוע נתן לתלמיד 35, המורה מסביר שהוא קיבל 20 במבחן והוא נתן לו יותר ממה שמגיע לו, שואלת אותו הסגנית “וזו סיבה להכשיל אותו?”
הנובלה “המורה” היא סאטירה על מערכת החינוך, יש בה הומור, אבל יותר מהומור יש בו הרבה כאב. הכאב מוצג באופן ברור ומדויק דרך עיניו של המורה שרואות הכל, החל מתנאי העסקה של המורה שאינם נעימים ואינם מפרגנים, למשל, חדר המורים עמוס כיור של כוסות מלוכלכות אי אפשר למצוא בו קפה, או חלב, בייחוד בשעות האחרונות של היום. אין תנאים כמו שיש בכל מקום עבודה רגיל. בהפסקה למשל דקות ספורות שבהן מגיע למורה מנוחה מציקים לו התלמידים, שואלים אותו ולא נותנים לו לנוח ולעבור משיעור לשיעור.
לעג למערכת על כך שמקבלים כל עובד למשרד החינוך, ללא קשר בין מה שלמד למה שהוא מלמד, או מה שהוא עוסק. איך אמר לי חבר מורה “היום מקבלים כל מי שיש לו דופק והוא נושם.” המורה מגלה שאחות בית הספר הייתה מורה והיא בעלת תואר דוקטור להיסטוריה, כיוון שהיו קיצוצים, המנהל אמר לה שתואר הדוקטור שלה הוא הכי קרוב לרפואה, לכן היא תהיה אחות. ועוד דוגמאות.
עלילת “המורה” אולי הזויה ולא מציאותית, אבל בהחלט אמיתית. אומנם, אף מורה לא יושב מתחת לשולחן מפחד מתלמידיו, אבל התחושה הזו מוכרת. מרבית המורים מרגישים לכודים לא רק פיזית, בין הקירות בכיתות, אלא גם נפשית בין התלמידים, ההורים, המערכת כולה.
הכתיבה של אלון ארד שנונה ומרתקת, יש בה רגש רב שגורם לקורא להיות אמפתיים אליו. הכתיבה היא מהפנים אל החוץ. מהנפש, העולם הפנימי אל העולם החיצוני.
המסמך הנוקב הזה אינו בעל מטרה של הנאה בלבד, הוא פנס צועק שמאיר את המערכת במטרה להעיר אותם מתרדמת וחוסר אונים. אם היום התלמיד הוא במרכז, כדי שיהיה שינוי המורה צריך להיות במרכז. בספר אין פתרונות, אלא רק הצבת האמת הכואבת מול עינינו.
למרות שכולנו מכירים את המערכת ויודעים את תחלואיה, אני ממליצה מאוד לקרוא את היצירה הכואבת והחכמה, כדי להבין את המורים כולם.
הנובלה מועמדת לפרס ספיר, מאחלת למורה ולאלון הצלחה.
המורה, אלון ארד
עריכה: אסף שור
הוצאת: קתרזיס, 2024