משהו משלי – גלית ליפין

משהו משלי – גלית ליפין

מזמן לא קראתי ספר מקור עמוק שריגש אותי כל כך כמו “משהו משלי”, ודמות שכל מה שרציתי הוא לחבק אותה ולא להשאיר אותה לרגע לבד.

בתחילה לא רציתי לקרוא בגלל הנושא. נושא טעון שכמעט ואינו מועלה בספרות. ציור העטיפה שלו לא הרפה ממני, הסתכלתי על הקפלים של השמלה שעות, וכשפתחתי אותו והתחלתי לקרוא לא יכולתי  להניח אותו, ביחוד לא יכולתי לעזוב את הגיבורה לבד. הסיפור הוא עצוב וכואב שגרד לי בכל הגוף.

בכתיבה מטלטלת ורגישה לוקחת אותנו גלית ליפין אל עולמה הפנימי והחיצוני של נערה  שננטשה ובעל כורחה התדרדרה לזנות. סיפורה מסופר בשני גופים ושני זמנים. העבר שלה מסופר בגוף ראשון וההווה מסופר בגוף שלישי, כאילו יש הפרדה בין שתי הדמויות או הרחקה.

אמה, זונה ונרקומנית משאירה אותה בחדרה של עובדת סוציאלית כאילו היתה חבילה שאין בה צורך. ומרגע זה הוא מועברת מיד ליד. עוברת בין בתי אומנה. בבית הראשון מנתקים אותה מכל המעט שהיה לה, ״הבגדים הם זבל״  אומרים לה, ועכשיו יתנו לה בגדים נורמליים. החדר ורוד, אבל אצלה בפנים הכל שחור. בית אחר הופך אותה למשרתת. והבית האחרון הוא זה שקבע את יעודה וגורלה.

והיא, ברחה מעצמה פיתחה סוג של עור אחר שונה שאינו חדיר. היא עצמה הפסיקה לראות את עצמה פנימה. מעולם לא נתנה אמון בני אדם. בחירת המקצוע עבורה היה הדבר היחיד שהיא יכולה לתת, את גופה. היא גם חשבה שזה סוג של שליטה, היא בוחרת את הלקוחות, קובעת זמן ואפילו תפסיק לעבוד כשתרצה.

לילה אחד גור כלבים בוחר בה. הנערה והכלב, שתי נפשות עזובות שהושארו מאחור. פתאום מישהו רוצה בה מישהו שיהיה לדאוג לו שיהיה לו איכפת ממנה.

והכלב מלמד אותה ״איך יצור כל כך קטן יכול להיות שמח גם כשאין לו כלום״. אהבה ללטף אותו ובעיקר התענגה על כך שמישהו מחזיר לה אהבה.

הכתיבה של גלית ליפין חודרת עד כאב. היא מצליחה לעורר חמלה ועצב אצל הקורא, היו לי רגעים שבהם לא יכולתי לנשום, כעסתי על אטימות החברה, על חוסר הרגישות של הסביבה וכל המערכות. כילדה היא התכווצה בתוך עצמה ולא יכלה לשתף. לו היו טורחים להבין אותה, לשאול, להתקרב, אולי היתה נצלת, כל מה שהם עשו זה היה רק להעבירה כחפץ, כדי שיהיה שקט במערכת. והיא כל מה שרצתה הוא להרגיש שלמישהו איכפת ממנה.

  תיאור הרגשות של הנערה בהווה ובעבר אמין כל כך וברור לקורא שנעשתה כאן עבודת תחקיר.

נושא הזנות אינו נושא קל, לפני שנים קראתי ספר “אדום חזק מאוד” ספר שמעביר ביקורת על ניצול הנערות. הספר “משהו משלי” מביא לקידמת הבמה את הרגשות של מי שעוסקת בתחום, את הבדידות והכאב. את הסיבות שהביאו אותה למצב זה. השיחות הפנימיות של הנערה עם עצמה מכניסות אותנו לעולמה הפנימי ובעיקר לכאב “מי ירצה לעזור לי,למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? חבל שנולדתי. חבל שנולדתי לאמא הזאת שלא מצאה פינה בלב שלה לאהוב אותי,שלא רצתה אותי.”

ספר כואב על חיים של השוליים, של האנשים השקופים שמחפשים מקום בעולם. הנערה מחפשת את המקום שלה ומוצאת אותו מהר בשולי החברה. כל מה שרצתה הוא להרגיש, שלמישהו איכפת ממנה.

ספר שמרגישים כאילו רכבת הרים חטפה אותך ואתה עולה ויורד ללא אוויר. קריאה שמטלטלת מעלה ומטה ובכל רגע נדמה שיקרה משהו נורא, או משהו טוב. סיום הספר שבר אותי ונתן לי תקוה.

ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, ספר בשל וחודר. גלית ליפין היא מעצבת ואומנית שאף ציירה את הכריכה הנפלאה.

רוצו לקרוא, חבקו את הגיבורה ותאמרו לה שיש לה מקום בעולם.

מסיימת בתפילה ותקוה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

משהו משלי, גלית ליפין

עורך ומוציא לאור: אוריאל קון

הוצאת: תשע נשמות, 2025