תפילה לשובם של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

הגשר – ג’סיקה אנתוני

רומן קצר, אולי נובלה, דחוס ומטריד. יום אחד, או נכון יותר שעות ספורות בחייהם של קתלין ווירג’יל, זוג נשוי, הורים לשני ילדים החיים באמריקה של שנות החמישים. היום הוא יום מיוחד,3 בנובמבר 1957 יום חם, הרוסים משגרים את ספוטניק 2 לחלל שבתוכה הכלבה לייקה.  קתלין מרגישה ברע ומחליטה לא להצטרף לבעלה וילדיהם לכנסייה. במקום זאת היא לובשת את בגד הים האדום הישן שלה  מימי הקולג’ ונכנסת לבריכה שבביתם, בריכה שאליה לא נכנסו מאז שעברו לגור. קתלין תשהה בבריכה יום שלם. יום של חשבון נפש יעבור עליה בתוך מי הבריכה. מודה הבחירה לשים אותה בבריכה יום שלם ולהעביר במוחה מחשבות היה תמוה בעיני, אבל סיפור הוא סיפור, והסיפור שלפנינו הוא סיפור טוב.

כשהבית מתרוקן, ראשה  של קתלין מתמלא בזיכרונות. ואנחנו צוללים במי הבריכה אל מחשבותיה.  קתלין הצטיינה בלימודים ובטניס, היא נישאה לוירג’יל שהיה נאה ואדם נוח. היא שאפה להיות שחקנית מצטיינת, אך בתוך תוכה ידעה שהיא מוכשרת, אבל לא אלופה. לאחר הלידות היא מוותרת על המשחק כמקצוע ונשארת בבית בבדידותה. השינויים הגופניים ואיבוד המראה הספורטיבי הובילו אותה להרהר על חייה. עכשיו כשהיא בבריכה היא נזכרת במה שהיא יכלה להיות. העמידה שלה מול האמת הפנימית מבהילה אותה.

וירג’יל לעומתה מאוד סתגלן, כל חיי הנישואים רצה שיהיה לה טוב. הוא סוכן ביטוח בינוני, שמעביר את שעות הפנאי במשחק גולף, גם לו היו חלומות שאותם לא הגשים. הוא העריץ את צ׳ארלי פארקר נגן הסקסופון. וחלם לנגן.

העלילה נעה בין שתי התודעות, זו של קתלין וזו של וירג’יל. הקורא עובר ממחשבות של האחד לשנייה כמו כדור טניס. לאט לאט נחשפות המחשבות, מתגלים הסודות. וירג’יל והבנים חוזרים מהכנסייה וקתלין עדיין בבריכה, הוא הולך לשחק גולף והילדים נשלחים לחבריהם, קתלין נשארת בבריכה, גם כשוירג’יל חוזר מהמשחק והשעה היא שעת ערב קתלין מסרבת לצאת.  היא יודעת שברגע שתצא הכל יחזור להיות נורמלי, ונורמליות כבר לא היתה מקובלת עליה. לכן היא עונה לבעלה “עוד לא”.

היופי במעבר בין התודעות הוא שהקורא אינו נוקט עמדה או לוקח צד על אחת הדמויות.

בקיץ של 1942 לימד בילי המורה את קתלין, שהיה גם חבר שלה,  תרגיל אחרון בטניס. ה”מוסט” הוא קרא לו. מוסט בצ’כית הוא גשר. והוא מוסיף ומספר לה  שהגשר בעיר הולדתו הופצץ בזמן המלחמה.

“גשר הוא מעבר, אבל גם מלכודת.”

משפט שמלווה את הקורא עד לסיום.

הספר הקצר והסגפני מעביר צמרמורת אצל הקורא. במעט מילים הוא מצליח לרתק ולסקרן, ומעל לכל ליצור מתח ותהייה, מה יהיה בסוף. לכל אחד מהם יש סודות, האם כל אחד יגלה לשני את הסודות שהוא יודע על בן הזוג ועליו או שהחיים יחזרו לשיגרה?

זוג רגיל בהחלט עם חיי שיגרה אמריקאים של שנות החמישים. אבל מתחת לפני הבריכה והמים הכל תוסס.

ספר שהקריאה בו קפדנית, כי חייבים לשים לב לכל אחת מהמחשבות של בני הזוג.

ממליצה.

הגשר, ג’סיקה אנתוני

מאנגלית: רחל פן

הוצאת: פן, 2025